מאסר בפועל למנכ"ל מאפיית ברמן בפרשת קרטל הלחם ונאשמים נוספים

(נאשמים 8, 10, 11 – 13, 15)

1. עניינו של גזר דין זה בנאשמים מס' 8 (מר יהודה שניידמן, להלן – מר שניידמן), מס' 10 (י. את א. ברמן בע"מ, להלן – מאפיית ברמן; להלן ייקראו שני נאשמים אלה ביחד – קבוצת ברמן), מס' 11 (מר ישעיהו דוידוביץ' – להלן – מר דוידוביץ'), מס' 12 (מר מרק קינן, להלן – מר קינן), מס' 13(אלומות בע"מ, להלן – אלומות) ומס' - 15 (מאפיית דוידוביץ' ובניו בע"מ, להלן – מאפיית דוידוביץ'; להלן ייקראו נאשמים 11 – 13, 15 ביחד – קבוצת דוידוביץ'), בתיק שבכותרת. ביום 4.5.14 ניתנה הכרעת דין בה הורשעו הנאשמים האמורים בעבירה של צד להסדר כובל בנסיבות מחמירות, הכול כמפורט בהכרעת הדין. בהמשך לכך, הוגשו ונשמעו ראיות לעונש. נשמעו טענות הצדדים, בכתב ובעל פה. עתה, הגיעה העת לגזור את עונשיהם של הנאשמים.

2. מתחם הענישה. נוכח הוראות תיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין), מתכונת הדיון בגזר הדין תיעשה בהתאם לסימן א'1 לחוק. אכן, כפי שטענו בצדק באי כוח הנאשמים, גם בעקבות התיקון האמור, הענישה היא לעולם אינדיווידואלית. כך היא גם במקרה הנוכחי. אין בכך כדי לגרוע מן העובדה, שהעקרונות המנחים בקביעת העונש המתאים, כמו גם האופן בו נשקלים שיקולי הענישה השונים, והשלבים בהם הם נשקלים, נקבעו בתיקון האמור באופן מפורט. החוק חל על העניין שבפניי, ומשכך אפעל על פי הוראותיו.

3. העיקרון המנחה שנקבע בחוק לענישה, הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בהקשר זה יש להביא בחשבון מספר שיקולים. הראשון הוא הערך החברתי המוגן שנפגע מביצוע העבירה (סעיף 40ג(א) לחוק העונשין). במקרה הנוכחי, הערך המוגן הוא הערך של תחרות חופשית (ע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת רמזורים (14.7.05), בפסקה 13). לגבי ערך זה פסק בית המשפט העליון, כי "תחרות כזו מבטיחה לצרכן כי מבין היצע המוצרים בשוק, הוא יוכל לבחור ולרכוש את המוצר האיכותי ביותר, במחיר הזול ביותר ..... תחרות חופשית מהווה גם תנאי הכרחי לקיומו של משק יעיל ובריא, ואף לצמיחה כלכלית" (שם). באותה פרשה קבע בית המשפט העליון גם, כי ערך התחרות החופשית הינו "ערך מרכזי בשיטתנו הכלכלית, החברתית והמשפטית", וכי "דיני ההגבלים העסקיים מבטאים הכרה זו".

4. אשר למדיניות הענישה הנהוגה (סעיף 40ג(א) הנ"ל), עולה כי בעבירות הגבלים עסקיים הטילו בתי המשפט עונשי מאסר, בחלק מן המקרים לריצוי בדרך של עבודות שירות, בחלק מן המקרים לריצוי בין כותלי הכלא. השונות העובדתית בין המקרים ובין המקרה הנוכחי משמעותית. חלק גדול מן המקרים שהוצגו נדונו טרם נחקקה הוראת סעיף 47א לחוק ההגבלים העסקיים, התשנ"ח – 1988 (להלן – חוק ההגבלים העסקיים), הקובעת עבירה של הסדר כובל בנסיבות מחמירות, שלצידה עונש חמור יותר מעבירת הבסיס של צד להסדר כובל. חלק משמעותי מן המקרים שהוצגו קדמו בזמן למגמה הניכרת בשנים האחרונות בפסיקת בית המשפט העליון, והיא להחמרה בענישה בגין עבירות כלכליות. בהקשר זה פסק בית המשפט העליון כי אין לזהות בין מתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג (ראו דברי כב' השופטת ארבל בע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (5.6.13) בפסקה 9; בכל הנוגע להגבלים עסקיים, ראו בהקשר זה את פסק דינו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כב' השופט א' רובינשטיין, בע"פ 5823/14 שופרסל בע"מ נ' מדינת ישראל (22.10.15), בפסקאות קו', קט'). מנגד, עמד בית המשפט העליון על כך שהעלאת רף הענישה צריך שתיעשה באופן מדורג (שם, בפסקה קט'; ראו גם ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן (29.4.13), בפסקאות 17, 21). נוכח כל אלה, ההנחיה שניתן לשאוב מעונשים שהוטלו במקרים אחרים - מוגבלת.

5. מעבר לכך, מקובלת עליי גישתה העקרונית של המאשימה, אותה הזכרתי לעיל, לפיה נקודת המוצא העונשית בעבירות על חוק ההגבלים העסקיים הינה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, וכן קנס כספי משמעותי. לעמדה זו עוגן מוצק בפסיקת בית המשפט העליון (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט(6) 776 (2006), בפסקה 191 לפסק הדין; ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור (4.9.07), בפסקה 73 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). מדיניות עונשית זו הוסברה, בעניין לימור, הן בשיקולי הרתעה, הן בצורך לספק "גמול הולם לחומרה המיוחסת לעבירות בתחום ההגבלים העסקיים" (בפסקה 73 שם). לא למותר להעיר, כי מדיניות זו נקבעה במועדים הקרובים לביצוע העבירות נשוא ההתדיינות שבפניי. במצב זה, לא ניתן לייחס משקל יתר לגזרי דין אשר נזכרו בטיעוני הנאשמים כמצביעים, לשיטתם, על הסתפקות בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות במקרים חמורים במידה ניכרת מזה שבפניי (למשל ת"פ 377/04 מ"י נ' ירון וול (19.12.07)). עוד יש להעיר, כי בכל מקרה, מדיניות הענישה הרלוונטית לתיקון 113 אינה זו שנהגה בעת ביצוע המעשים, כי אם זו הנוהגת בעת גזירת הדין (ראו ע"פ 6799/14 אופיר נ' מדינת ישראל (6.3.15), בפסקה 11).

6. מקובלת עליי גם הגישה הכללית שביטאה המאשימה, לעניין החמרה בעבירות כלכליות, ובהן עבירות על חוק ההגבלים העסקיים (ראו ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן (29.4.13), בפסקה 22). לעניין זה פסק בית המשפט העליון בפרשה אחרת (ע"פ 9788/03 מדינת ישראל נ' גולן פ"ד נח(3) 245 (2004)), כי על מדיניות הענישה בעבירות כלכליות לשקף "את הסכנה הגדולה הרובצת לפיתחה של העבריינות הכלכלית המתוחכמת, את היקף הקרבנות העלולים להיפגע ממנה, את הקושי והמורכבות שבאיתורה ואת ההוקעה הברורה של יסודות השחיתות וניצול עמדות הכוח, השליטה והמידע הכרוכים בביצועה" (עוד למגמת ההחמרה בעבירות כלכליות, ראו בפסק הדין הנ"ל בעניין שופרסל, בפסקה קו').

7. לכל אלה יש להוסיף, כי המדובר בעבירה אשר ככלל הסיכון לחשיפתה קטן. מעצם טיבו של העניין, הצדדים להסדר כובל הם שותפי סוד. חשיפת מעורבותם בהסדר עלולה לפגוע, בראש ובראשונה, בהם. יש להם תמריץ חזק שלא לגלות את קיומו של ההסדר הכובל. מסיבה זו, קיים קושי טבוע בגילוי עבירות אלה. קושי זה קיבל ביטוי קונקרטי גם במקרה הנוכחי. לכך מצטרף התמריץ הממוני לבצע את העבירה בתיק הנוכחי. נתונים אלה מעצימים את החשיבות של קביעת תג מחיר הולם, בשלב העונש, על מנת שמבצעים פוטנציאליים יראו לנגד עיניהם לא רק את התועלת הצפויה ממעשה העבירה. בהקשר זה יש משקל ניכר גם לכך, שמדובר בעבירה אינסטרומנטלית, אשר בוצעה כפועל יוצא של תכנון, שקלא וטריא ומחשבה, להבדיל מדחף רגעי (ראו, לשיקולי הרתעה ביחס לסוג זה של עבירות, גם בע"פ 677/14 דנקנר נ' מדינת ישראל (2014), בפסקאות לח – לט). לא למותר להוסיף, כי לגבי מבצעיהן של עבירות כאלה, ובכללן עבירות כלכליות, שהם לרוב אנשים נורמטיביים, ענישה הולמת, הכוללת מרכיב של מאסר לריצוי בין כותלי הכלא, היא אפקטיבית במיוחד, גם בשל הקלון הייחודי הנלווה לעונש כאמור.

8. על רקע כל אלה, עמד בית המשפט העליון על כך, "שהתפשטותה של תופעת העבריינות הכלכלית, כמו גם סכנותיה, מחייבות להסיט את נקודת האיזון אל עבר הדגשת האינטרס הציבורי בענישה ראויה" (ראו ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' עדן (29.4.13), בפסקה 22). בעניין לימור צוין, בהקשר זה, כי קנס לבדו, ולו בשיעור גבוה, עלול שלא להניא את מי ששוקל להיקשר בהסדר כובל מביצוע המעשה, וזאת נוכח ההשוואה של תוחלת הרווח מן המעשה, אל מול תוחלת העונש בגינו (פסקה 72 לפסק הדין). צוין גם, כי אף מאסר בעבודות שירות עלול, בחלק גדול מן המקרים, שלא להגשים את תכלית ההרתעה בתחום ההגבלים העסקיים, שכן הדבר עלול להיתפס כ"עסקה משתלמת". על רקע זה ציין בית המשפט העליון כי יעילותו של עונש המאסר ממש בכגון דא "נעוצה בהשלכות הקשות, שפעמים רבות אינן ניתנות לכימות כספי, המלוות נאשם שהיה עד כה 'בעל בעמיו', בעקבות עונש המאסר שהוטל עליו" (שם, בפסקה 73).

9. כאן מתבקשת התייחסות לדו"ח של הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים (נובמבר 2015), אשר הוגש במהלך הטיעונים לעונש. דו"ח זה מבטא עמדה סקפטית ביחס לשיקול ההרתעה כהצדקה להורות על עונשי מאסר (ראו בעמוד 19 ואילך). ברם, מדיניות הענישה שנקבעה בעבירות כלכליות אינה מבוססת רק על שיקול ההרתעה. זאת ועוד, מעיון בדו"ח עולה כי לצד העמדה המבוטאת בו, קיימים מחקרים אשר מהם עולה מסקנה שונה. לא ברור גם אם ובאיזו מידה יביא הדו"ח לשינוי בחקיקה. אזכיר, כי שיקול ההרתעה מהווה נתון רלוונטי בקביעת העונש, על פי הדין הפוזיטיבי הנוהג. אוסיף, כי גם מן הדו"ח עצמו עולה, בהקשר לשיקול ההרתעה, הבחנה בין עבירות אקספרסיביות (כגון עבירות אלימות ומין), ובין עבירות אינסטרומנטליות (כגון עבירות כלכליות)(ראו, למשל, בעמודים 19 – 20). נוכח כל אלה, משקלו של הדו"ח, לצורך ההתדיינות הנוכחית – מוגבל.