השופט גלעד נויטל, אב"ד:
הנאשם הורשע פה אחד, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות הבאות: רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, איומים (ריבוי מקרים), לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בהכרעת הדין אף דחינו, פה אחד, את טענות הנאשם לתחולת סעיף 300א(א) לחוק בעניינו (עונש מופחת בעבירת רצח), וקבענו שאין להטיל על הנאשם עונש מופחת בגין עבירת הרצח שביצע.
ביום 6.3.17 הצדדים טענו לעונש, והוגשה הצהרת נפגעת העבירה (במ/1) - בתה של המנוחה. הטיעון לעונש (בתמצית): התביעה עתרה להטיל על הנאשם עונש מאסר עולם חובה בגין עבירת הרצח, פיצויים בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק לבתה של המנוחה, וענישה מצטברת בגין ההרשעה בעבירות האיומים ושיבוש מהלכי המשפט. ההגנה עתרה שלא להטיל על הנאשם ענישה נפרדת בגין עבירת האיומים ועבירת שיבוש מהלכי המשפט, לחילופין, במידה ובית המשפט ימצא לנכון להטיל עונש נפרד, עתרה ההגנה להסתפק במאסר מותנה בלבד, ולחילופין, במידה שבית המשפט ימצא לנכון להטיל ענישה מוחשית נוספת, עתרה ההגנה שהענישה שתוטל תרוצה בחופף לעונש מאסר העולם חובה בגין עבירת הרצח. כמו כן, ביקשה ההגנה להתחשב בהיעדר כל יכולת כלכלית מצידו של הנאשם בקביעת גובה הפיצוי שייפסק.
אלה מעשי הנאשם, על פי הכרעת הדין (בקליפת אגוז): עבירת הרצח שביצע הנאשם: הנאשם ודפנה בר ציון (להלן: המנוחה), נישאו בשנת 2012. החל מכחצי שנה לאחר נישואיהם ואילך, התנהג הנאשם כלפי המנוחה באופן אובססיבי, שכלל פרצי קנאה, אלימות מילולית, התקפי זעם שלוו בהרמות קול מרובות, שבירת חפצים, איומים בפגיעה שלא כדין בגופה ובשמה הטוב של המנוחה בכוונה להפחידה, התבטאויות תוקפניות בעל פה ובאמצעות שליחת מסרונים, גדושי חרפות וגידופים, השפלות ומסרים מאיימים. בעקבות החרפת ביטויי האלימות ועלייה בתדירותם, ועל רקע גילויי הקנאה מצד הנאשם שגרמו למנוחה חשש ממשי מפניו, ולבקשת המנוחה, הוצא נגד הנאשם, ביום 1.4.14, צו הרחקה, אשר הוארך. לאחר הוצאת צו ההרחקה, עברו הנאשם והמנוחה להתגורר בנפרד זה מזה. בתאריך 14.8.14, בשעה 10:30 לערך, הגיעה המנוחה לדירת הנאשם לפי בקשתו. במהלך שהייתם בדירת הנאשם, פרץ ויכוח בין הנאשם למנוחה על רקע דברי המנוחה באותו מעמד בדבר סיום הקשר הזוגי ביניהם, בעוד שהנאשם קיווה לשקם את הקשר, ואף הציע להצטרף אל המנוחה לבילוי משותף בדירתה בצפת, הצעה שנדחתה על ידי המנוחה. הנאשם חש קיפוח, תסכול וזעם רב, וגמלה בלבו החלטה לגרום בכוונה תחילה למותה. לשם כך נטל הנאשם פטיש ברזל, התקרב אל המנוחה שפנתה לעבר דלת הכניסה, כשהיא לא רואה את מכת הפטיש הניחתת עליה, והנאשם הלם באמצעות הפטיש בחוזקה בראשה של המנוחה פעמיים, עד שנפלה. בעוד המנוחה שרועה על הרצפה, כיסה הנאשם את ראשה בבגד, והמשיך להלום בראשה באמצעות הפטיש עוד מספר פעמים. כתוצאה ממכות הפטיש שהנאשם היכה בראשה של המנוחה, נגרמו למנוחה שברים וחבלות מרובות בראשה שגרמו לנזק חמור למוחה, והביאו למותה של המנוחה. במעשיו המתוארים לעיל גרם הנאשם למותה בכוונה תחילה של המנוחה. עבירת האיומים (ריבוי מקרים) שביצע הנאשם: כחצי שנה ואילך לאחר נישואיהם של הנאשם והמנוחה, התנהג הנאשם כלפי המנוחה באופן אובססיבי, שכלל, בין השאר, כאמור, גם איומים בפגיעה שלא כדין בגופה ובשמה הטוב של המנוחה בכוונה להפחידה, התבטאויות תוקפניות בעל פה ובאמצעות שליחת מסרונים, שבהן גם מסרים מאיימים. עבירת שיבוש מהלכי המשפט שביצע הנאשם: מיד לאחר שהנאשם רצח את המנוחה, ובכוונה להכשיל את ההליך השיפוטי ולהימלט מאימת הדין, נטל הנאשם את הפטיש, ניקה אותו וזרק אותו לחלל אחסון תת תקרתי; בהמשך, הנאשם נטל את מכשירי הטלפון הניידים שלו ושל המנוחה, סגר את חלונות הדירה, נעל את הדלת ונמלט; במהלך מנוסתו, השליך הנאשם את מכשיר הטלפון הנייד שלו בפח אשפה בקרבת דירת הנאשם, נסע לספארי ברמת גן, שם השליך את מכשיר הטלפון הנייד של המנוחה; בהמשך לכך, עבר הנאשם במספר מקומות עד לתאריך 17.8.14, מועד שבו נעצר הנאשם על ידי המשטרה; בפעולותיו דלעיל הנאשם כך פעל כדי להקשות על גילוי הרצח, להעלים ראיות, להקשות על איתורו ועל תפיסתו, ולעכב ולהקשות על חקירת המשטרה. במעשיו המתוארים לעיל הנאשם גם איים על המנוחה (ריבוי מקרים), ושיבש מהלכי משפט.
ראיות וטיעונים לעונש:
ראיות התביעה לעונש: הצהרה במ/1 מאת נפגעת העבירה – נטע בר ציון, בתה של המנוחה: המוות של אמה מלווה אותה יום יום. הדרך האכזרית בה נלקחה השאירה בה צלקת עמוקה. נוצר משבר אשר נמשך עד היום ופוגע בה, בבן זוגה ובמשפחתה. ישנה תחושת חיים בתוך אבל. ניסיונות לבניית חיים חדשים מלווים במאבקים וכאב רב. תכנון חתונה ומחשבות על הקמת משפחה נעשים בעצב גדול, כיוון שאמה לא תלווה אותה בחוויות אינטימיות ומעצימות אלו. מותה סוקר רבות ע"י התקשורת וחייה הפרטיים נחשפו לציבור. היא חשה חדירה לפרטיות שלה ושל משפחתה. בעזרת עזרה מקצועית (המלווה בהוצאות כספיות גבוהות) היא מצליחה, עם כל הכאב, להתנהל ולהמשיך בחייה. בעקבות המוות של אמה, אשר היתה שותפה במסעדה מצליחה, נגרעו ממנה זכויות עסקיות. היחסים וההסכמות שהיו לאמה עם שותפיה אינם חלים עליה. על כן, היא הפסידה וממשיכה להפסיד סכומי כסף גדולים. בנוסף, עסק נוסף אשר פתחה אמה בשלושת החודשים האחרונים לחייה, נאלץ להיסגר. הדבר היה כרוך בהוצאות רבות והפסד כספי בסדר גודל של מאות אלפי שקלים. אמה היתה בן אדם של אהבה ושמחה. הקשר הקרוב והאוהב שלהן נגדע בבת אחת ובאכזריות רבה. החלל העצום שאמה השאירה אחריה לעולם לא יתמלא.
לא הוגשו ראיות לעונש מטעם הנאשם.
טיעוני התביעה לעונש (עמ' 268-270 לפר' - תמצית): התובעת עתרה להטיל על הנאשם מאסר עולם בגין עבירת הרצח בה הורשע. באשר לפיצויים, טענה התובעת כי בפרשת טווק, נפסק כי יש להגביל את סכום הפיצויים בגין נפגע אחד לכדי הסכום המירבי של 258,000 ש"ח, ויהיו מספר נפגעי העבירה ככל שיהיו. על כן, עתרה התובעת להטיל על הנאשם את הסכום המירבי בסך של 258,000 ₪, כפיצוי לבתה של המנוחה. באשר להרשעת הנאשם בעבירות נוספות מלבד עבירת הרצח, התובעת טענה כי בדרך כלל כאשר המדינה מייחסת לנאשם עבירת רצח, יש נטייה שלא לייחס לנאשם עבירות נוספות. דא עקא, שנטייה זו תלויה בטיב העבירות הנוספות, בתקופה בהן הן נעברו, ועד כמה יש בהן פגיעה בערכים המוגנים. לדברי התובעת, באשר לעבירת האיומים, לאור העובדה שמדובר בעבירה שנפרשה והתמשכה במשך תקופה ארוכה לפני הרצח, לטענת התביעה לא ניתן להתייחס אליה כחלק מעבירת הרצח ולראותם כ"אירוע אחד" (כפי שפורש בהלכת ג'אבר), ויש מקום לציין את העבירות האלה בנפרד מעבירת הרצח. לדברי התובעת, לאחר קריאת הכרעת הדין באשר למסכת הטרור והאיומים שעברה המנוחה בתקופה שקדמה לרצח, נראה שהחלטה זו מקבלת משנה תוקף ויש לדעת התביעה להשית על הנאשם ענישה נוספת ומצטברת בגין עבירת האיומים. באשר לערך המוגן בעבירת האיומים, הרי שמדובר על הגנה על שלוות נפשו של אדם, בטחונו וחירות פעולתו. באשר למדיניות הענישה הנהוגה, התובעת הגישה פסיקה. באשר לנזק שנגרם מביצוע העבירה, טענה התובעת שנראה שלאור הראיות שהוצגו בבית המשפט והממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין, הנזק שנגרם למתלוננת, עוד בתקופה שקדמה לרצח, הוא משמעותי ויש לתת לו משקל רב. באשר לסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירות, לדברי התובעת, הרי שדובר באובססיביות. עוד טענה התובעת, כי לאור העובדה שמדובר במתלוננת אחת ובעבירות שבוצעו במסגרת מערכת יחסים ותקופה מוגדרת, על פי מבחן הקשר ההדוק שנקבע בהלכת ג'אבר, התביעה ביקשה לראות במסכת האיומים אירוע אחד ולקבוע מתחם אחד לכל העבירות, שנע בין 10 חודשי מאסר בפועל לבין שנתיים וחצי שנות מאסר בפועל. באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, טענה התובעת כי הנאשם לא נטל אחריות, לא בעת חקירת המשטרה ולא בעת ניהול המשפט. לדבריה, העובדה שאין לנאשם עבר פלילי אינה רלוונטית לאור ריבוי העבירות, ולכן התובעת ביקשה למקם את עונשו של הנאשם ברף העליון של המתחם. באשר לעבירת שיבוש מהלכי משפט, התובעת טענה באשר לערך החברתי שנפגע שהוא השמירה על הסדר הציבורי והגנה על שלטון החוק. לדבריה, בחינת מדיניות הענישה הנהוגה מעלה כי ברוב המקרים מדובר על נאשמים המואשמים בעבירה זו לצד עבירות אחרות. התובעת ביקשה שבית המשפט יקבע מתחם. באשר לנסיבות ביצוע העבירה טענה התובעת כי הנאשם תכנן את עבירת השיבוש, והנזק שנגרם מביצוע העבירה היה גיוס כוחות משטרה רבים למציאתו, וכן עשוי היה להיגרם נזק של השמדת חלק מהראיות. הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה היו רצון להימלט ולשבש את עבודת המשטרה, ולדברי התובעת מדובר בנסיבות מחמירות, שמגבירות את חומרת המעשה, והפנתה בעניין זה להכרעת הדין. לדבריה, מספר הפעולות שהנאשם עשה לשם שיבוש מהלכי המשפט, במשך מספר ימים, בזירות שונות, מצדיקות הטלת עונש מצטבר גם בגין עבירה זו. באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, טענה התביעה כי אין נסיבות לקולא. התובעת ביקשה לקבוע מתחם לעבירת השיבוש שינוע בין מספר חודשי מאסר לבין מספר שנים, ולמקם את הנאשם ברף העליון של המתחם. התובעת ציינה שאין בידיה פסק דין של בית המשפט העליון שבו הוטלו מאסרים בפועל מצטברים לעונש מאסר עולם חובה בעבירות נשוא תיק זה, ועדיין לדעת התביעה במקרה הנוכחי יהיה זה נכון לצבור את העונשים. לסיכום, התובעת עתרה להטיל על הנאשם עונש של מאסר עולם חובה בגין עבירת הרצח, פיצויים בגובה המקסימלי הקבוע בחוק לבתה של המנוחה, וענישה מצטברת בגין ההרשעה בעבירות האיומים ובשיבוש מהלכי משפט.
טיעוני ההגנה לעונש (עמ' 270-273 לפר'): הסניגור טען שאין חולק באשר לפגיעה שנגרמה כתוצאה ממעשה הנאשם, ומשפטו של הנאשם נוהל לא על עצם אחריותו, אלא על מידת האחריות ועל שאלת הסעיף הנכון מבחינה משפטית שבו יש להרשיעו, כאשר סוגיית הפגיעה והנזק לא היו לרגע שנויים במחלוקת. לדבריו, במקום בו הפגיעה והנזק כל כך קשים, הוא אינו טוען כנגד עצם הטלת רכיב פיצוי. יחד עם זאת, לדבריו, כפי שהוכח במשפט, וכפי שהוצג על ידי התביעה כאחד המניעים של הרצח, לנאשם אין כל יכולת כלכלית. לטענת הסניגור, כיום אין לנאשם דבר חוץ מהבגדים שעל גופו והציוד האישי שיש לו בבית הכלא. אין לו חסכונות, אין לו רכוש, אין לו דירה, אין לו משפחה שיכולה לתמוך בו כלכלית, ובהתחשב בעונש מאסר העולם שצפוי להיגזר עליו ממילא גם אין לו יכולת השתכרות כלשהי בעתיד הנראה לעין. הסניגור ציין שאומנם נכון שהפרמטר המרכזי בקביעת גובה רכיב הפיצוי הוא מידת הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה הנאשם, והגם שמדובר בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים, ועדיין הסניגור ביקש מבית המשפט להתחשב בכך שלא יהיה ביכולתו של הנאשם לעמוד בכל סכום שייגזר. באשר לעתירת המדינה להטלת ענישה נוספת בגין עבירות האיומים ושיבוש מהלכי משפט, הסניגור סבור שמדובר בעתירה שאיננה ראויה, והוא ביקש לדחות אותה. הסניגור הפנה בעניין זה לסיכומים, שם לדבריו העירו, שאין זה ראוי לייחס לאדם שמואשם בעבירת רצח גם עבירות נוספות קלות יחסית, שכן מדובר בעבירות שהשפעתן על העונש היא ממילא אפסית ושאין כל אינטרס ציבורי בהשקעת משאבים ציבוריים בניהול הליך בגינן, מקום בו הן נספחות לעבירת הרצח, בייחוד שאין מדובר בקורבן אחר, אלא באותו קורבן. הסניגור טען כי במרבית פסקי הדין בעבירות הרצח ניתן היה מבחינה משפטית פורמלית לייחס לנאשם גם עבירות נוספות, כגון איומים, שיבוש, הפרעה לשוטר, החזקת סכין, וברוב המקרים הדבר לא נעשה כי התביעה בוחרת להתמקד בעבירה החמורה, ולדבריו הטיעון שטענו בסיכומים לעניין עצם ההרשעה בסעיפים אלה, כוחו יפה בשינויים המתחייבים גם לעניין העונש. הסניגור חלק גם על מתחמי הענישה שהציגה התובעת. לדבריו, בנסיבות המקרה שלפנינו, מדובר בשתי עבירות שמתחם העונש ההולם בגינן מתחיל במאסר על תנאי ומסתיים בחודשי מאסר ספורים. הסניגור הפנה לפסיקה. עוד סבר הסניגור, שגם אם יש מקום להטיל ענישה נפרדת, הרי שהעונש הראוי הוא ממילא מאסר על תנאי וזאת לנוכח הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. לדברי הסניגור, מדובר בנאשם יליד שנת 1967, גרוש, אב לשתי בנות מנישואיו הראשונים, שימש כנגן במשך שנים בלהקת "הברירה הטבעית". לדברי הסניגור, עד למעצרו ולעבירות בגינן הוא נשפט, הנאשם נחשב לאדם מכובד מן היישוב, נורמטיבי לחלוטין, וברור שעצם הרשעתו ועצם מעצרו גרמו לפגיעה קשה גם בבני משפחתו, הוריו, בנותיו, גרושתו ואחיו, ולכן לטענת ההגנה, מדובר במי שראוי למקמו ברף התחתון של המתחם. הסניגור הוסיף וציין בקשר לעבירת האיומים, שלטעמו האיומים במקרה הזה נבלעים בעבירת הרצח, ולמעשה התביעה סותרת את דבריה בסיכומים ואת הדברים שכתב בית המשפט בהכרעת דינו, על כך שהאיומים והרצח הם מסכת עובדתית אחת ושהם חלק, כפי שנקבע, מאותה שרשרת אירועים, כאשר התביעה טוענת כעת שמדובר באירועים נפרדים. באשר לעבירת השיבוש טען הסניגור, שמדובר בשיבוש מהסוג הכי לא מתוחכם שאפשר להעלות על הדעת. לדברי הסניגור, מדובר בעבירה שהיא ספונטנית, הרצח לא היה מתוכנן מראש, ובוודאי גם מבחינת זמנים לא ניתן היה לתכנן את השיבוש. היא נעשתה בסערת רגשות מיד לאחר הרצח. לטענת הסניגור, השיבוש של הנאשם הוא קל, ונלווה לעבירה חמורה של רצח, כאשר עבירות השיבוש והרצח מהוות אירוע אחד ולכן ראוי שגם העונש בגינן יהיה אחד. לטענת הסניגור, במקרים הספורים שבהם בחרו להאשים נאשם גם בעבירות נוספות, לא ניתן ככלל עונש עצמאי מעבר למאסר העולם, והסניגור הפנה לפסיקה. הסניגור עתר שלא להטיל ענישה נפרדת בגין עבירת האיומים ועבירת השיבוש מהלכי משפט, ולחילופין עתר שבמידה ובית המשפט ימצא לנכון להטיל עונש נפרד, הסניגור ביקש להסתפק במאסר מותנה בלבד, עונש שלדעת ההגנה הוא עונש שמצוי בתוך המתחם ותואם את מדיניות הענישה המקובלת. לחילופין, הסניגור ביקש שהענישה תוטל בחופף לעונש המאסר העולם חובה בגין עבירת הרצח. הנאשם אמר בבית המשפט (עמ' 273 לפר'): המילים שהוא יגיד, אין להן הרבה משקל וערך, הוא מביע התנצלות עמוקה וחרטה עמוקה בפני נטע בר ציון, בתה של המנוחה, ומשפחתה, סליחה גדולה על הכאב הגדול, על חורבן הבית ועל הריקנות שבחיים. הוא הולך לשלם על זה בחיים שלו, זה דבר שהוא לא קל, החיים שלו עפו לעזאזל, וזה מחיר שהוא יצטרך לשלם כל החיים. המנוחה הייתה אהבת חייו והוא מקווה שלזה יהיה מי שיאמין.
דיון וגזירת העונש:
הנאשם הורשע בעבירות הבאות: רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, איומים (ריבוי מקרים), לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בהכרעת הדין דחינו את טענות הנאשם לתחולת סעיף 300א(א) לחוק בעניינו, וקבענו שאין להטיל על הנאשם עונש מופחת בגין עבירת הרצח שביצע. משכך, כמצוות המחוקק, יוטל אפוא על הנאשם עונש מאסר עולם חובה בגין עבירת הרצח שביצע. כאמור, התביעה עתרה להטיל על הנאשם, בנוסף לעונש מאסר העולם חובה, ענישה מצטברת בגין ההרשעה בעבירות האיומים ובעבירת שיבוש מהלכי משפט. ההגנה עתרה שלא להטיל על הנאשם ענישה נפרדת בגין עבירת אלה, לחילופין, עתרה ההגנה להסתפק במאסר מותנה בלבד, ולחילופין, עתרה ההגנה שהענישה שתוטל תרוצה בחופף לעונש מאסר העולם חובה בגין עבירת הרצח.