מדינת ישראל נ' בן עטיה(עציר)

החלטה

בפניי ערר של המדינה על החלטת בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת דקל-נוה) מיום 26.12.10 בתיק מ"ת 41460-12-10, לפיה הורתה על שחרורו של המשיב בתנאים.

נגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירות של איומים ודרישה באיומים של רכוש. כתב האישום הוגש ביום 26.12.10, ובאותו יום הוגשה גם בקשה של מעצר עד תום ההליכים.

בית משפט קמא נדרש לבקשת המעצר, והורה על שחרור כבר בישיבה הראשונה, אף בטרם טיעון לעניין הראיות (משום שהסנגור טרם קיבל את חומר הראיות, הואיל ומדובר ביום הגשת האישום).

בית משפט קמא קבע, לאחר עיון עצמאי בחומר הראיות, כי יש ניצוץ ראייתי, כנדרש לצורך מעצר ביניים, וכן כי יש עילת מסוכנות על יסוד העובדות הנטענות בכתב האישום – אך ראה להסתפק בחלופה של מעצר בית בפיקוח, וכן איזוק אלקטרוני ואיסור קשר עם המתלונן ועם עדי התביעה וערבויות כספיות.

ב"כ המדינה טוענת בפניי, כי לא היה מקום להחליט כן, בוודאי לא בישיבה הראשונה, משום שמן המשיב עולה מסוכנות רבה ביותר בשים לב לעובדות כתב האישום, וכן להיותו בורר בסכסוכים (טענה אשר לא הבנתי את טיבה, ואת המקור לה – אמנם בראש כתב האישום נרשם כי הנאשם אמר לבעל החוב כי הוא "מטפל בהסדרת חובות כספיים ועובד על אחוזים", ואולם הדברים לא נתבררו עד תום, בוודאי לא כדי לייחס את המשמעות השלילית אותה הציעה לי ב"כ המדינה כאשר טענה להיותו של המשיב "בורר בסכסוכים", במשתמע כאילו מדובר ב"בורר סכסוכים בעולם התחתון").

לטעמה של ב"כ המדינה, יש להורות בתיק זה על מעצר עד תום ההליכים.

ב"כ המשיב ביקש לתמוך את החלטת בית משפט קמא, מטעמיה, ובעיקר בשל העדר עבר פלילי רלוונטי, ובשל חלופה טובה שהציע.

אקדים ואומר כי בכל מקרה של דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, כאשר מדובר בדיון ראשון, וכאשר אין הסכמה לראיות – יש לקבוע דיון המשך, לאחר שהסנגור יוכל ללמוד החומר ולטעון בעניין, בין לעניין העדר ראיות לכאורה ובין לעניין השלכת הראיות על שאלת המסוכנות ואופן איונה בחלופה.

בתיק זה לא נקבע דיון המשך, ככל הנראה בשל טעות, וניתן לתקן זאת על ידי קביעת דיון המשך בהחלטה בערר.

אלא שמסתבר מהדיון בפניי, שאין צורך עוד בדיון שני כזה בבית משפט קמא, משום שבינתיים הסנגור קיבל את חומר הראיות, והוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה ואינו רוצה לטעון בהקשר זה.

לכן אפשר כעת, בדיעבד, לבחון את הדברים כאילו הדיון בבית משפט קמא היה דיון שני, לאחר הסכמה לראיות לכאורה.

אציין עוד, כי אין פירוש הדברים שלא ניתן לשחרר כבר בישיבה ראשונה בבקשת מעצר עד תום ההליכים – אף שעניין זה הוא חריג כאשר מדובר בעבירות ובנסיבות שמצביעות לכאורה על מסוכנות ממשית. אלא שכאמור, כעת כל העניין הזה אינו רלוונטי עוד, משום שנקודת המוצא לדיון בפניי תהיה נקודת המוצא העולה מהצהרת ב"כ המשיב בפניי, שהוא מסכים לראיות לכאורה, ולכן ניתן לראות זאת כאילו התקיים אותו דיון שני בבית משפט קמא.

לעצם העניין, השאלה היא אם טעה בית משפט קמא כאשר הורה על שחרור בתנאים.

אמנם, בהליכי ערר הבדיקה איננה בדיקה "ערעורית" רגילה, ומידת ההתערבות גדולה יותר – אך עדיין יש לכבד מתחם של שיקול דעת של הערכאה הדיונית בהערכת המסוכנות.

לכן, גם בערר אין בית המשפט של הערר מיישם את שיקול דעתו כאילו הוא הערכאה הדיונית, והבחינה היא עדיין בחינה שיפוטית כערכאת ערעור.

בית משפט קמא הביא בחשבון את המסוכנות העולה מהמשיב בהתייחס לכל נסיבות כתב האישום, אך מצד שני הביא בחשבון גם את העובדה שהמשיב נעדר כל עבר פלילי רלוונטי (בבקשת המעצר צוין כי עברו היחידי הוא עבירת סמים בודדת מלפני שנים). בית המשפט אף התייחס לעניין מידת האימה שהמשיב הטיל על המתלונן, מתוך קריאה בחומר הראיות, תוך שציטט מדברי המתלונן כי "לא הרגיש מאוים". בית משפט קמא הביא בחשבון את החלופה שהוצעה, ובחן את המפקחים המוצעים, והתרשם מהם כמפקחים נורמטיביים ואפקטיביים, המבינים את האחריות המוטלת עליהם כמפקחים. עוד הביא בית משפט קמא בחשבון את העובדה שחלופת המעצר רחוקה ממקום מגורי המתלונן ועסקו.

כאשר אני בוחן את מכלול השיקולים האמורים, נראה כי בית משפט קמא הביא בחשבון את כל השיקולים הנוגעים לעניין, ואינני יכול לומר כי נפלה טעות כה משמעותית אשר מצדיקה את ההתערבות בהחלטתו.

ההסתמכות על בש"פ 10234/08 בעניין לקיעאן לא הייתה הסתמכות שגויה – שם היה מדובר בעניין של סחיטה באיומים, למשך תקופת זמן, ובמהלכים רבים, ובכל זאת הורה בית המשפט העליון על שחרור הנאשם למעצר בית. הנסיבות שם קשות יותר מענייננו ומצביעות על מסוכנות רבה יותר. שם אמנם ניתן תסקיר מעצר, ואולם בענייננו לא היה גם מקום לתסקיר, וגם לא התבקש תסקיר על ידי התביעה – כיוון שמדובר במשיב ללא עבר פלילי, וסך הכול הנסיבות אינן מצדיקות צורך בתסקיר.

העניין היחידי שבו סברתי כי יש להתערב הוא לעניין סכומי ההפקדה והערבויות.