מדינת ישראל נ' דוד עמר

הכרעת דין

כנגד רכב בבעלות הנאשם נרשמה, ביום 22.2.11, הודעת תשלום קנס בגין אי ציות לתמרור ג-43 (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 72(א)(16) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 14.1.13, נשמעו הראיות בתיק שבנדון.

מטעם המאשימה, העיד המתנדב הדרי מנחם, עורך הדו"ח והוגש הדו"ח, שסומן ת/1.

מטעם ההגנה, העיד הנאשם בלבד.

ע"פ גרסת המאשימה, ביום22.2.11, בסמוך לשעה21:30,חנה רכבו של הנאשם ברמת גן, ברחוב רוקח 38, בסמוך לצומת עם רחוב נחליאלי, במקום בו מוצב תמרור ג-43 ומסומנת "מעטפה" על גבי הכביש. העד נשלח למקום על ידי המוקד המשטרתי, לאחר תלונה שהגישה בעלת הרכב לו נשמר מקום החניה, נהגת רכב מספר 7946670, נכה המרותקת לכיסא גלגלים, אשר המתינה במקום ברכבה. העד ציין כי המקום היה מואר היטב, התמרור הוצב כדין וסימון ה"מעטפה" היה ברור.

לא ניתן היה לאתר את בעליו של הרכב והדו"ח הודבק לשמשת הרכב.

על פי גרסת הנאשם, הוא חנה כאמור, אך זאת כיוון שהתמרור הוזז בשל עבודות בניה, לתוך רחוב נחליאלי. לטענתו, כאשר חנה במקום, לא היה כל סימון של חנית נכה. הנאשם מסר כי הוא מכיר היטב את במקום ומתגורר בבניין הסמוך. לדברי הנאשם, יש לו תמונות המוכיחות טענותיו, אך הוא לא הביאן לדיון אלא השאירן בעיריית רמת גן, לשם פנה לפני כשבוע, על מנת להמציא ראיות נוספות. הנאשם ביקש דחיה להבאת ראיותיו וסורב.

לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:

עד התביעה תיעד באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום. העד תיאר את מקום הצבת התמרור, העובדה כי הייתה תאורת רחוב במקום והדגיש כי סימון ה"מעטפה" על הכביש, היה ברור לעין. העד הגיע למקום בעקבות תלונתה של נהגה הרכב הנכה, לו יועד מקום החניה והמצוקה אליה נקלעה.

עדותו של עד התביעה הייתה עניינית, בהירה, עקבית ולא נסתרה בחקירה נגדית, שכן הנאשם, למרות הסברים חוזרים ונשנים, לא חקר נגדית את העד.

גרסת הנאשם לא עשתה עלי רושם אמין ולא נתמכה בדבר. יודגש כי מועד ההקראה היה ביום 13.6.12 וכבר אז טען הנאשם כי בכוונתו להביא תמונות מהן עולה כי התמרור הוזז ממקומו. בנסיבות אלה, היה לנאשם זמן די והותר לפעול להבאת ראיות מטעמו ואם בחר לעשות כן רק כשבו עלפני מועד הדיון, אין לו להלין אלא על עצמו, שכן בית המשפט אינו מחויב להיענות לכל בקשת דחיה, בוודאי מקום בו לא הובא כל טעם לשיהוי הממושך בפניה לרשות המקומית.

בדיון עצמו, טען הנאשם כי יש לו עותק מהתמונות במכשיר ה"אייפון" שלו, אך לאחר שניתנה לו שהות להציגן, חזר בו וטען כי הוא לא מוצא אותן – ראה עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 1-2.

לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששבתי והזהרתי עצמי, שכן עדות יחידה הוצגה בפני במסגרת פרשת התביעה, הנני קובעת כאמור, כי הנאשם עבר עבירה כמיוחס לו בכתב האישום שבנדון.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ד' אדר תשע"ג , 14 פברואר 2013, במעמד הצדדים