החלטה
1.ביום 6.6.13 ניתנה החלטתי בה הוריתי על מעצרה של המבקשת עד תום ההליכים בתיק העיקרי. המבקשת הגישה ערר על ההחלטה, וביום 20.6.13 החליט בית המשפט העליון (כב' השופט ס' ג'ובראן) לדחות את הערר (בש"פ 4268/13). בחלוף חודשיים ושבוע ממתן ההחלטה בערר, ולאחר שהחליפה את הייצוג המשפטי, הגישה המבקשת (ביום 27.8.13) את הבקשה שלפניי לעיון חוזר בהחלטת המעצר.
2.העילה הראשונה עליה סומכת המבקשת את הבקשה הנה העדר קיומן של ראיות לכאורה, או לפחות כרסום משמעותי בראיות הלכאוריות, המהווה לשיטתה שינוי נסיבות והתגלות עובדות חדשות. כל כך למה? משום שההחלטה בדבר מעצרה עד תום ההליכים, וכמוה ההחלטה בערר, ניתנו, לדבריה, על יסוד הסכמת בא-כוחה הקודם לקיומן של ראיות לכאורה, ואילו באת-כוחה הנוכחית עיינה בחומר החקירה ומצאה כי לא היה מקום להסכמה האמורה.
3.דין הטענה להידחות ממספר טעמים. ראשית, הכלל הוא שחילופי ייצוג של נאשם אינם מקימים עילה לחזרה מהסכמה שנתן הסניגור הקודם באשר לקיום ראיות לכאורה. על התנהלות כזאת אמר כב' השופט א' מצא את הדברים הבאים:
"בשנים האחרונות משתרשת תופעה מתרחבת והולכת, שפרקליטי נאשמים הטוענים בערר, או בערעור, אינם מהססים להטיל דופי בשיקול-דעתם המקצועי של פרקליטים שטענו לאותם נאשמים לפני הערכאה הראשונה. הטענה בדבר 'כשל בייצוג', שבעבר הלא רחוק נחשבה לטענה נדירה ויוצאת דופן, הפכה לטענה שגורה ושכיחה, שברוב המקרים אין בה יותר מאשר ניסיון לחפות על היעדר נימוקים ראויים לשמם לתקיפת ההחלטה השיפוטית העומדת לביקורת. מן הראוי להבהיר שככלל מצופה סניגור, המקבל על עצמו לייצג נאשם בערר או בערעור, להתאים את עצמו לעמדה הסניגוריאלית שנקט פרקליטו של הנאשם לפני הערכאה הראשונה. חריגה מן הכלל הזה עשויה להיות מותרת רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, ועליה להתבסס על נימוקים כבדי משקל. אם לא אלה פני הדברים, כי אז הטלת דופי בשיקוליו של עורך-הדין אשר ייצג את הנאשם במסגרת שלב קודם של אותו הליך משפטי, ראויה בעיניי להיחשב כחריגה מכללי ההתנהגות המחייבים עורכי-דין ביחסיהם זה כלפי זה" (בש"פ 3031/04 יושבייב נ' מדינת ישראל, מיום 8.4.04).
בהעדר טעמים מיוחדים ויוצאי דופן בחריגותם "אין בשינוי הייצוג כדי להצדיק סטייה מקו ההגנה שננקט בהליך המעצר המקורי לענין קיומן של ראיות לכאורה" (בש"פ 5214/06 מסארווה נ' מדינת ישראל, מיום 1.8.06). ממילא אין מקום להגשת בקשה לעיון חוזר שהמניע היחיד להגשתה נעוץ בהחלפת ייצוג הנאשם "בסניגור אחר, אשר גישתו לקו ההגנה הראוי שונה משל קודמו" (שם). "בית המשפט אינו 'תכנית כבקשתך', וזמנו אינו הפקר; חזרה מהודייה בראיות לכאורה תאופשר במקרים חריגים, שבהם חש בית המשפט כי אחרת ייגרם עוול" (בש"פ 6880/09 קבלאן נ' מדינת ישראל, מיום 8.9.09; ראו עוד: בש"פ 1718/05 כנעאן נ' מדינת ישראל, מיום 8.3.05; בש"פ 8649/05 זלצמן נ' מדינת ישראל, מיום 7.10.05; בש"פ 6885/07 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 27.8.07).
4.לא זו בלבד שאין במקרה הנוכחי טעם יוצא דופן וכבד משקל המצדיק לחרוג מהכלל ולהתיר למבקשת לפתוח שוב את נושא הראיות לכאורה, אלא שהצגת הדברים על ידה כאילו החלטת המעצר עד תום ההליכים התבססה על הסכמה בדבר קיום ראיות לכאורה, בלא שבית המשפט נזקק לנושא הראיות, אינה מדויקת; ובכך נעוץ הנימוק השני לדחיית טענת המבקשת. שני העמודים הראשונים בטיעון של בא-כוחה הקודם במהלך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, הוקדשו לנושא קיומן של ראיות לכאוריות (עמ' 16-15 לפרוטוקול מיום 2.6.13). לגבי חלק מהאישומים לא ניתנה הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה, ולגבי חלק אחר של האישומים ההסכמה לוותה בהסתייגויות. בעקבות זאת נשמע טיעון מפורט בנושא הראיות גם מפי ב"כ המאשימה, המשתרע על פני למעלה משישה עמודי פרוטוקול (עמ' 25-18). הטיעון של שני הצדדים בנושא הראיות חִייב התייחסות של בית המשפט, ואכן החלטת המעצר מיום 6.6.13 מחזיקה שלושה וחצי עמודים של דיון בנושא הראיות לכאורה (עמ' 39-35). הדבר אף הובהר בהחלטת בית המשפט העליון בערר (עמ' 6): "בית המשפט סקר בהרחבה את הראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעוררת וקבע שיש בהן ממש". במצב דברים זה, לא ניתן להסכים לתיאור המופיע בבקשה לעיון חוזר לפיו החלטת בית המשפט על מעצר המבקשת עד תום ההליכים הושתתה על הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה. זוהי אמירה גורפת וכוללנית. היא נכונה לתיאור הליך הדיון בערר (ואכן הציטוט בקשר לכך בבקשה הוא מתוך ההחלטה בערר) אך לא לתיאור ההליך שהתנהל בפני בית משפט זה טרם מתן החלטת המעצר.
5.שלישית, חלק מטענות באת-כוחה הנוכחית של המבקשת בנושא הראיות לכאורה, כפי שנשמעו במהלך הדיון מיום 2.9.13 בבקשה לעיון חוזר, אינן אלא מיחזור של טענות שהועלו על ידי בא-כוחה הקודם עוד במהלך הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים, טענות שנדחו כולן בהחלטתי המקורית. כזאת היא הטענה הגורסת כי באישום מס' 9 (התחזות לרופאה) לא כל המטופלים ציינו בהודעותיהם במשטרה כי הוטעו לחשוב שהמבקשת הנה רופאה. טענה זו הועלתה על ידי בא-כוחה הקודם של המבקשת בעמ' 16 שו' 8 לפרוטוקול מיום 2.6.13, ונדונה בפסקה 7 להחלטתי מיום 6.6.13. בדומה לכך הטענה כי לגבי אישום מס' 10 (גניבת כספו של מטופל) קיימת גרסה של המוכר לפיה בעל הכרטיס נתן את הסכמתו לעסקה (השוו לעמ' 16 שו' 17-16 לפרוטוקול מיום 2.6.13). משעה שניתנה החלטת בית המשפט לאחר הצגת טענות אלה, לא ניתן לעשותן מצע לבקשה לעיון חוזר, תהא אשר תהא צדקת ההחלטה הקודמת. בקשה לעיון חוזר מיועדת אך ורק לבחינת טענות חדשות, ואינה יכולה לשמש תחליף להגשת ערר על ההחלטה המקורית. לא עוד אלא שבאת-כוחה הנוכחית של המבקשת אישרה (בעמ' 37 לפרוטוקול מיום 2.9.13) כי בטרם הגישה את הבקשה לעיון חוזר לא עיינה בפרוטוקול הדיון הקודם.
6.רביעית, גם אילו היה בהחלפת הייצוג להצדיק העלאת טענות חדשות בסוגיית הראיות לכאורה – מהלך שכאמור הנו מן הנמנע – לא היה באף לא אחת מטענות חדשות אלו להוביל לשינוי מסקנת ההחלטה הקודמת בדבר קיומן של ראיות לכאורה לכל העבירות שבכתב האישום. הטענה כי מזכירתה של המבקשת, ולא המבקשת, היא זו שהציגה את המבקשת כרופאה בשיחות הטלפוניות שניהלה עם המטופלים שהתקשרו לקליניקה, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן כתב האישום מייחס למבקשת התחזות כרופאה בשורה של מצגי שווא, ואלה אינם כוללים בתוכם את השיחות הטלפוניות עם המטופלים שהתעניינו בשירותי המבקשת. הטענה כי אותה מזכירה היא זו שדאגה לכך שהמבקשת תוצג באתר האינטרנט של הקליניקה כבעלת תואר דוקטור, אינה משנה את העובדה שהתואר האמור אכן הופיע באתר. המבקשת שמרה בחקירתה במשטרה על זכות השתיקה, ומשלא טענה שם כי לא הייתה מודעת לתוכן הפרסום באתר, אין באפשרותה להתכחש בהליך המעצר למסקנה הטבעית המתבקשת מקיומו של פרסום כאמור באתר של עסק השייך לה. מאותו הטעם מושתקת המבקשת לטעון בהליך המעצר (לא כל שכן לראשונה בבקשה לעיון חוזר) כי הנה בעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטה בארה"ב. טענה זאת היה על המבקשת להעלות כבר בחקירתה במשטרה. הטענה הנוספת בדבר העדר זיקה חד-משמעית בין הטיפול שניתן על ידי המבקשת לתמר סרור לבין החמצת המטבולית הקשה שהתגלתה אצל סרור (סעיף 13 לאישום מס' 9), אינה טענה המסוגלת לקעקע את קיומן של ראיות לכאורה. בידי המאשימה חוות דעת של רופאה המתמחה בסוכרת (עדת תביעה מס' 59) הקושרת בין הטיפול שהעניקה המבקשת לגב' סרור לבין החמצת המטבולית. סמיכות המועדים בין האירועים, בשילוב עמדת הרופאה המומחית, מספיקים להקמת סיכוי סביר לכך שבהליך העיקרי ייקבע קיומו של קשר סיבתי בין השניים. הוא הדין לטענה הנסמכת על אישור בדבר בטיחותם של תכשירים שנמצאו בדירת המבקשת: מלבד העובדה שמסמך זה אינו מתייחס לכל התכשירים והחומרים שנמצאו בדירה, הרי שחומר החקירה מכיל חוות דעת של עובדי משרד הבריאות שבדקו חומרים שנותרו בידי חלק ממטופליה של המבקשת וקבעו כי מדובר בחומרים אסורים לשימוש על ידי משרד הבריאות. בכך די להקים ראיות לכאורה גם בנקודה זאת.
7.חמישית, כפי שפירטתי בהחלטת המעצר מיום 6.6.13, יריעת כתב האישום רחבת היקף ומתפרסת על פני שורה ארוכה של אירועי מרמה והתחזות אותם ביצעה לכאורה המבקשת על פני תקופה ארוכה של מספר שנים. אפילו היה ממש בכל הטענות החדשות של המבקשת בנושא הראיות לכאורה (דבר הרחוק מלהיות נכון, כמוסבר לעיל), לא היה בכך לחולל שינוי אלא בנקודות ספורות מתוך המארג העובדתי והראייתי הכולל, ועדיין היו נותרים על כנם אירועי מרמה והתחזות חמורים, בהיקף לא מבוטל, המצדיקים כשלעצמם מעצר עד תום ההליכים, על רקע נסיבותיה ועברה של המבקשת, כמפורט בהחלטה הקודמת.
8.העילה הנוספת אשר בעטיה מתבקש העיון החוזר גורסת כי מאז הגשת כתב האישום חלפו קרוב לחמישה חודשים, במהלכם טרם החל המשפט בתיק העיקרי, שתחילת שמיעת הראיות בו צפויה רק ליום 9.12.13. טענה זו ראויה להידחות אף היא. ראשית, כאשר ניתנת החלטה בדבר מעצר נאשם עד תום ההליכים, גלומה בהחלטה נכונות לתקופת מעצר מרבית של תשעה חודשים ככל שהמשפט לא יסתיים עד אז (סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. שנית, במקרה שלפנינו לא זו בלבד שתקופת תשעת החודשים מצויה אך בעיצומה ועד לסיומה נותר פרק זמן משמעותי, אלא שבית המשפט הדן בתיק העיקרי (כב' השופט ר' וינוגרד) העניק לתיק עדיפות ודחיפות מיוחדת, וקבע את שמיעתו החל מחודש דצמבר השנה לימי שמיעה מלאים וסמוכים (יומיים עד שלושה ימים בשבוע), באופן שכבר כיום קבועות כעשרים ישיבות הוכחות, במטרה לסיים את ההליך מוקדם ככל הניתן. ביודענו כי הישיבה האחרונה בתיק קבועה לחודש פברואר 2014, פחות מעשרה חודשים לאחר הגשת כתב האישום, אין מקום לטענה לפיה קצב ניהול המשפט מצדיק עיון חוזר. שלישית, קשה להלום טענה בדבר התמשכות ההליך המושמעת מפיה של המבקשת, שגרמה לעיכובים ניכרים בניהול המשפט, ומאז הגשת כתב האישום ועד כה החליפה חמישה עורכי דין, באופן שגרם הן לדחיות מרובות של הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים (ראו פסקה 1 להחלטתי מיום 6.6.13), והן לכך שעד עתה לא ניתנה תשובה מפורטת של המבקשת לכתב האישום.
9.עוד טוענת המבקשת כי חלוף הזמן כשלעצמו מאז מעצרה, מהווה גורם מרתיע המאיין את המסוכנות הנשקפת ממנה, ומצדיק לפיכך הזמנת תסקיר מעצר שיבחן את האפשרות לשחררה לחלופת מעצר. כך במיוחד נוכח החוויות הקשות אותן היא חווה במהלך המעצר, שגרמו להידרדרות מצבה הבריאותי והנפשי. תשובה לטענה זו תימצא בדבריו של בית המשפט העליון בהחלטה שדחתה את הערר שהגישה המבקשת:
"חרף ניסיונה של העוררת למזער את מעשיה, ולהציגם כ'אפיזודה חולפת', מדובר על מסכת ארוכת שנים של עבירות חמורות ביותר. בחלק מהמקרים גרמה העוררת לסיכון חיים של הפונים אליה, תוך הצגת מצג שווא. העבירות המיוחסות לעוררת מצביעות על שיטת פעולה סדורה ומתוחכמת, שהביאה לנזקים נפשיים, כלכליים ובריאותיים לעשרות רבות של אנשים. יתר על כן, הרשעותיה הקודמות של העוררת בעבירות מסוג זה ממש לא הניעו מלהמשיך ולפעול בדרך של מרמה והונאה. לא זאת אף זאת, עצם העבירות המיוחסות לעוררת מעלות חשש להימלטות מאימת הדין. העוררת הוכיחה שהיא מסוגלת להתחמק מאימת הדין באמצעות מסמכים מזויפים. יתר על כן, בפועל, היא הפרה בעבר שורה ארוכה של הוראות חוקיות שניתנו בעניינה, לרבות הפרת תנאי מעצר בית בהם שהתה בהליך קודם, והוכיחה שאינה מכבדת את הוראות בית המשפט שניתנו בעניינה. במצב דברים זה, ובדומה למסקנתו של בית המשפט המחוזי, איני רואה כל דרך לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעוררת, הן בשל החשש שתשוב על מעשיה, והן בשל החשש שתנסה לחמוק מאימת הדין. משכך, גם לגישתי אין זהו מקרה בו ראוי היה להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינה".
דברים אלו, שהיו נכונים בעת מתן ההחלטה בערר ביום 20.6.13, נותרו במלוא עוצמתם כיום, בחלוף פחות משלושה חודשים מאז מתן אותה החלטה. על כך נוסיף, בבחינת למעלה מהצורך, כי טענת המבקשת שלפיה חמשת חודשי מעצרה היוו גורם מרתיע הממתן את מסוכנתה, אינה מתיישבת עם העובדה שאין זה מעצרה הראשון של המבקשת. כפי שפורט בהחלטה מיום 6.6.13, המבקשת נדונה בהליך פלילי קודם לתשעה חודשי מאסר בפועל בגין עבירות רבות של התחזות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה, הפרת הוראה חוקית ועוד. חרף חודשי המאסר אותם ריצתה, שבה לכאורה המבקשת לסורה וביצעה עבירות של גניבת זהות, שימושים בזהות הגנובה, והתחזות לרופאה. מכאן, שהטענה המייחסת לחמשת חודשי המעצר האחרונים כוחות של ריסון והרתעה, אינה יכולה להתקבל.
10.נוכח כל האמור, הבקשה לעיון חוזר נדחית.
המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים (בהסכמתם).
ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ד, 12 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.