הכרעת דין
הנאשם מר מחמד צאלחיה (להלן: "הנאשם"), הואשם בנהיגה בפזיזות, עבירה על סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), הכשלת שוטר, עבירה על סעיף 275 לחוק העונשין, שיבוש מהלכי משפט, עבירה על סעיף 244 לחוק העונשין, סטייה מנתיב, עבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), נהיגה במהירות שאינה בהתאם לתנאי הדרך, עבירה בניגוד לתקנה 51 לתקנות התעבורה ובגרימת נזק לרכוש או אדם, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.
כבר בשלב זה אומר, כי החלטתי להרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות בכתב האישום.
בישיבת ההקראה שהתקיים ביום 16.05.2013 לא הסכים הנאשם עם העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, באמצעות ב"כ עו"ד אבו לבדה. נקבע כי הכרעת הדין תינתן ביום 13.06.2013 בשעה 11:00.
הצדדים הסכימו בהתאם להוראות סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב, כי כל חמור הראיות יוגש לבית המשפט שיחליט על פיו.
בקצרה הטענה עובדתית קשורה לתאונת דרכים שאירעה ביום 28.08.2011 בשעה 02:00. על פי הנטען בכתב האישום ביום ובתאריך האמורים, נהג הנאשם ברכב מסוג "הונדה" מ"ר 93-270-08 ברח' חיל ההנדסה לכיוון כללי כיכר ספרא, בירושלים. ברכב הנאשם באותה עת נסעו עימו חברו סביתאן מרואן (להלן: "חברו של הנאשם, סביתאן") ושלושה חברים נוספים.
על פי המתואר במהלך נסיעתו נהג הנאשם בדרך נמהרת בכך שנהג במהירות גבוהה שאינה מתאימה לתאני הדרך, ללא כל הסבר סביר, איבד שליטה על רכבו, סטה חדות מנתיב נסיעתו שמאלה לעבר פסי הרכבת הקלה בירושלים, והתנגש במעקה בטיחות, הרכב התהפך פעמיים ובסופו של יום נעצר כשהרכב הפוך על גגו.
על פי הנטען לאחר התאונה הנאשם וחבריו יצאו מהרכב, הפכו את הרכב והזיזו ממקום התאונה על אף שלא נדרשו לכך, וזאת במטרה למנוע או להכשיל הליך משפטי.
על פי המיוחס פזיזותו של הנאשם מתבטאת בכך שנסע במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, איבד שליטה וסטה ללא כל הסבר סביר.
באותן נסיבות כשנשאל הנאשם על ידי השוטרים לגבי זהות נהג הרכב, הנאשם הצביע לעבר חברו סביתאן שכאמור נסע ביחד עם הנאשם.
כתוצאה מהתאונה נגרם נזק לגדר הבטיחות ורכב הנאשם ניזוק.
גדר המחלוקת וגרסאות הצדדים בקצרה
לאחר שקראתי את כל חומר הראיות שהוגש בפניי, למעשה, אין מחלוקת באשר לתיאור העובדתי של התרחשות התאונה. כך שהמחלוקת בין הצדדים נעה סביב שאלת הסטייה שבעקבותיה אירעה התאונה, לאמור, האם התאונה אירעה בשל אשמתו של הנאשם עת נהג במהירות גבוהה בעודו שיכור כלוט או שמא כטענת ההגנה בשל גורם זר מתערב?
מן הראוי לציין שאין מחלוקת בין הצדדים כי ביום התאונה מזג אוויר היה נאה והראות בכביש הייתה טובה.
התביעה טוענת כי התאונה אירעה לאחר שהנאשם נהג במהירות מופרזת שאינה מתאימה לתנאי הכביש ובהיותו שיכור, ולא בשל גורם זר מתערב. לגרסתה, האמור עולה מחומר הראיות ומהודאתו של העד הניטרלי מר חנניה יוסף דנציגר (להלן: "העד הניטרלי, העד דנציגר") ואף מהודאותיהם של הנאשם וחברו סביתאן במשטרה.
לטענתה, לא זו אף זו, כשנשאל הנאשם אחרי התאונה על ידי השוטרים שהגיעו לזירה, מי נהג ברכב, הנאשם טען שלא הוא נהג ברכב, אלא חברו סביתאן. כל זאת עשה הנאשם על מנת שלא ייתפס כשהוא נוהג בשכרות. לדבריה, טענתו של הנאשם, לפיה כבר מיד אחרי התאונה הודיע לשוטרים כי הוא זה ולא אחר שנהג ברכב, אינה נכונה. שכן, לו הנאשם היה אומר לשוטרים כי הוא זה שנהג ברכב, ולא חברו אז בוודאי שהיו בודקים אותו בבדיקה לגילוי שכרות, ולא את חברו.
מנגד, ההגנה טוענת כי במועד האירוע הנאשם נהג במהירות המותרת בכביש ולא היה כל פגם בצורת נהיגתו. ההגנה אינה חולקת כי התאונה אירעה לאחר שהנאשם איבד שליטה וסטה מנתיב נסיעתו וכתוצאה מכך עלה על פסי הרכבת הקלה והתנגש במעקה בטיחות. אלא שלטענתה, הסטייה לא אירעה בשל אופן נהיגתו הלא זהיר של הנאשם אלא בשל גורם זר מתערב. אותו גורם זר שגרם לסטיה הינו ככל הנראה כתם שמן או טל חזק שירד ביום האירוע.
עוד טוענת ההגנה, כי הנאשם הזדהה בפני השוטרים מהרגע הראשון כי הוא זה שנהג ברכב ולא חברו סביתאן. לפיכך, טוענת ההגנה כי אין על הנאשם כל אשמה.
על מי נטל ההוכחה בטענת סטייה מנתיב?
הלכה ידועה היא כי סטיית נהג מנתיבו יש בה הוכחה לכאורה לעובדת התרשלותו של הנאשם ועל הנאשם הנטל להוכיח כי גורם אחר שלא בשליטתו גרם לסטייה האמורה.