מדינת ישראל נ' קוצוק

החלטה

זו היא החלטה בעתירה לגילוי ראיה חסויה.

העתירה הוגשה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות והתקיים בה דיון לפי סעיף 46 לפקודת הראיות.

במסגרת הדיון, שהתקיים בדלתיים סגורות, הוצג לי תוכן הראיה ודרשתי וקיבלתי הסברים מקצין המודיעין שהעיד בפני וזאת כאשר לנגד עיני מהות טיעוני ההגנה לגילוי הראיה.

מסקנתי בעקבות מתן הדעת לכל אלה ולטיעוני הצדדים, הוא שדין העתירה לגילוי הראיה להידחות.

לא מצאתי כי הצורך לגלות את הראיה החסויה לשם עשיית צדק גובר על העניין שיש שלא לגלותה.

עיון בעתירת ההגנה שהוגשה בכתב, ובטיעוני ההגנה בעתירה בעל פה, מלמד על דבר תהיותיה של ההגנה שמא במקרה זה אי חשיפת הראיה תיפגע בהגנת הנאשם.

בהינתן ההיבטים שציינה ההגנה כנימוקים לעתירתה לגילוי הראיה ובהינתן מול אלה בחינת הראיה, מובילים אותו למסקנה כי בחשיפת הראיה לא יהיה רבות, אם בכלל, כדי לסייע להגנה.

ברור כי אין חקר לתבונת סניגור ואולם גם יש לשים לב כי בתיק זה כבר נסתיימו פרשת התביעה וגם פרשת ההגנה.

בשים לב מנגד אף לדברים ששמעתי בדבר העניין הציבורי שלא לחשוף את הראיה , עמדתי היא שהאינטרס שבאי הגילוי גובר במקרה זה על האינטרס החשוב של גילוי .

בהתנגשות בין שני אינטרסים בעלי חשיבות אלה – גובר כאמור לטעמי במקרה ספציפי זה האינטרס שבאי חשיפה.

בספרו של י. קדמי /על הראיות / חלק שלישי / מהדורת 2009, בעמ' 1026 ואילך (ובציטוטים שם) ניתן למצוא את הדברים הבאים (ציטוט):

"... עשיית צדק בהקשר זה משמעותה ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לאותו נאשם ספציפי העומד לדין. על כן, אם חומר החקירה אשר לגביו חל החיסיון , חיוני להגנת הנאשם, כי אז , בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול אפשרי... עדיף זיכויו של נאשם שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס בטחוני שלא לגלותה, על פני הרשעתו של נאשם שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה". (שם, בעמ' 1026).

ובהמשך (ציטוט):

" הנה כי כן: מקום שהראיה חיונית להגנה – נסוג החיסיון מפניה, יהא הנזק הביטחוני כאשר יהיה, ואילו מקום שהראיה אך תורמת אבל אינה חיונית – יסוג החסיון על פי תוצאות האיזון בין השניים: התרומה מכאן והנזק לביטחון מכאן.

לדברים אלה הוסיף בית המשפט העליון בהחלטתו בב"ש 64/87 : ' יש כאן מעין כלים שלובים. בה במידה שהמשקל הראייתי הצפוי של אותן ראיות עבור הסניגוריה פוחת, ניתן לשים דגש רב יותר על הדרישות הבטחוניות. ולהיפך, ככל שערך הראיה נראה חיוני יותר עבור הגנת הנאשם , הרי מן הדין להשלים עם סיכון רב יותר מההיבט הביטחוני ' " (שם, ציטוט מעמ' 1027).

במקרה שבפני – וכעולה מטיעוני ההגנה בכתב ובעל פה – ניכר כי סבורה היא , בין היתר, כי לשיטתה יתכן שלא היה במידע המודיעיני כדי להקים את החשד הסביר הדרוש בכדי לדרוש מהנאשם ליתן דגימת שתן ; כי הנאשם שמע לדבריו קטע משיחה בתחנת המשטרה והתוכן שלדבריו שמע גרם לו לסרב למסור דגימה ; כי יתכן שמדובר בחומר מודיעיני כוללני ; כי יתכן שהמקור שמסר את המידע איננו מהימן ; וכי יתכן שלא ברור די מדוע הועבר העניין למסלול של בחינת דבר נהיגה ברכב (מישור התעבורה) ולאו דווקא למסלול של דבר בחינת שימוש או סחר בסמים (מישור פלילי).

בעקבות אשר שמעתי מפי הצדדים ובמסגרת הדיון בעתירה , ובשים לב לאישום ולראיות , עמדתי היא כאמור שאין לקבוע שחומר החקירה בו עסקינן חיוני להגנת הנאשם וכי אי חשיפתו תביא כביכול לעיוות דין.

לכל היותר – ואף זאת נאמר על ידי באופן מרחיב – ניתן אולי לומר שהראיה המדוברת אך אולי "תורמת" (ואף זאת כאמור בספק רב לטעמי) אבל איננה "חיונית".

לנוכח זאת , ובהינתן שגם שוכנעתי שחשיפת הראיה עלולה להביא לחשיפת המקור, נסוג אם כך במקרה זה, ועפ"י המתווה אשר בפסיקה , האינטרס של גילוי הראיה מפני האינטרס שבאי גילוי הראיה.