בפני
שופטת רובין לביא
הכרעת דין
האשמה המיוחסת לנאשם הינה כי ביום 29.4.07 בשעה 2300 לערך נהג ברכבו הפרטי ברחוב בני ברית לכיוון היציאה הצפונית מאשדוד ופגע בברהני אירדני בעת שהלה הלך בנתיב הימני בכיוון נסיעת הנאשם , פצע אותו קשה וגרם למותו כעבור מספר ימים. למרות שהנאשם ידע או היה עליו לדעת כי ניפגע אדם, לא עצר במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה אלא המשיך בנסיעה מהמקום ,בהותירו הנפגע הפצוע קשה בשולי הכביש-עבירה בניגוד לסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה התשכ"א-1961.
כתב האישום הוגש רק ביום ,15.3.10 ולאחר מספר דיונים והחלפת סנגור הגיב הסנגור לאישום רק ב-8.11.10,מועד בו הנאשם הודה רק בכך שפגע עם חזית רכבו במנוח וכי המנוח נפטר מהפגיעה, ובכך שלא עצר, לדבריו משום שלא היה מודע לכך שפגע באדם אלא סבר כי אבן הושלכה על הרכב וגרמה לניפוץ השמשה ולמעיכת הפח.
מהראיות שהובאו בפני עולה כי המנוח הלך בנתיב הימני ובידו תיק ,כשכפי הנראה גבו לכיוון הנאשם. הוא לבש בגדים כהים והנאשם לא הבחין בו. הפגיעה הראשונית הייתה ברגלי המנוח באזור הפגוש הקדמי וכתוצאה מעוצמת הפגיעה המנוח הועף על מכסה המנוע, שנמעך מעוצמת הפגיעה ולאחר מכן ראש המנוח פגע בשליש התחתון של השמשה הקדמית ימנית, וגרם לניפוץ השמשה בצורת קורי עכביש, ניפוץ המאפיין פגיעת ראש, ובהמשך הועף לצד ימין לעבר שול הדרך בעוד התיק שנשא המנוח נותר בכביש.
לעדות בוחן התנועה יגאל אוחיון שהוא ראש מדור תאונות הדרכים במרחב לכיש,מיקום הפגיעה מעיד כי היה על הנאשם להבחין במנוח לפני הפגיעה בתוך טווח האורות של הרכב.
הפרקליטות סברה כי בנסיבות אלה, למרות שהנאשם מודה שגרם למות המנוח, לא ניתן להוכיח כי התרשל ולכן לא הואשם בגרימת המוות אלא בהפקרה בלבד.
אין חולק כי למרות הפגיעה, מעיכת מכסה המנוע וניפוץ השמשה הקדמית, הנאשם המשיך בנסיעה לביתו ברמת גן.
תוך כרבע שעה, בשעה 2335 לערך, בזירת התאונה, עבר שלמה פרץ, שנהג באוטובוס. הוא הבחין בתיק המונח באמצע הנתיב הימני ולכן עקף אותו והמשיך בנסיעה, אך חשב לעצמו כי ייתכן ומדובר בחפץ חשוד ולכן עצר,נסע לאחור, כיוון האורות הגבוהים לעבר התיק, הדליק אורות מצוקה וירד כדי לבחון במה מדובר. מצא כי מדובר בתיק צ'ימידאן שגובהו כ-30-40 ס"מ לערך, ללא סימני צמיגים עליו, ובו בגדים. כשעמד לשוב לאוטובוס כדי להתקשר, הבחין מזווית עינו במשהו בשול הימני, בשפת הכביש, וכשניגש לשם, הבחין במנוח, שהיה כהה עור ולבוש בגדים כהים, כשהוא מקופל ופניו כלפי מטה, פצוע אך עדיין נושם, לכן הזעיק מיד משטרה ומד"א. המנוח נלקח לבית החולים, שם נפטר מפצעיו כעבור מספר ימים.
למחרת הקדים הנאשם להגיע למקום עבודתו באלתא אשדוד ושעה 0730 לערך פנה לעמיר אברהם, קצין הבטיחות בתעבורה, ודיווח לו כי בלילה הקודם בדרך לביתו שמע קול חבטה וכי נגרם לרכב נזק.
עמיר הבחין בנזק החיצוני ופתח לכן את מכסה המנוע והבחין במטבעות כסף פזורים על כונסי האוויר שבתחתית השמשה הקדמית המנופצת, מתחת לקצה מכסה המנוע, והתעורר בליבו החשד שמדובר בפגיעה באדם . לכן ללא ידיעת הנאשם הוא התקשר למשטרה ושאל היומנאית אם הייתה תאונת פגע וברח בלילה הקודם, אך נענה בשלילה ולכן על פי הנהלים מילא דוח נזק לצורך התיקון.
אולם בשעה 0900 , בעת שהאזין לחדשות, שמע כי המשטרה מחפשת את עזרת הציבור למקרה של פגע וברח מהלילה הקודם ולכן בחן באופן מעמיק יותר את הרכב והבחין בשאריות של שיער בתוך הסדקים שבשמשה ולכן פנה למנהל שלו כדי לדווח למשטרה.
בתום שמיעת עדי התביעה הנאשם העיד וכן העידה אשתו ולאחר הסיכומים, בעיקר סיכומים ממושכים של הסנגור, ביום 31.1.11 נדחה למתן הכרעת דין, אולם למחרת, שלח הסנגור הודעה שכותרתה חזרה מכפירה , בה ציין כי לאור הערות בית המשפט בסיכומים באשר למבחן האדם מן היישוב הגיע למסקנה כי לא יוכל לסתור הטענה כי בנסיבות אלה היה על הנאשם להיות ער לאפשרות הפגיעה באדם וכי מקבל הפרשנות על פיה הנאשם נהג ברכב שהיה מעורב בתאונה ולכן למרות טענותיו, הוא מקבל עליו הפרשנות המשפטית שלמרות שהנאשם לא העלה זאת בדעתו היה עליו להיות ער לכך ולכן עבר העבירה.
בנסיבות אלה לא הוצאתי הכרעת דין אלא קבעתי לדיון, במהלכו ביקשתי לדעת אם הנאשם אכן חוזר בו מהכפירה ומודה בעבירה, אך נמסר לי כי לא השתנה דבר אלא רק חשבון נפש שערך הסנגור על פיו מודע לכך שקיימת סבירות גבוהה שהנאשם יורשע וכי גם ערכאת הערעור תותיר ההרשעה על כנה, לכן מדובר במין "הודאה משפטית" אך לא הודאה של ממש של הנאשם . לכן לא נעתרתי למגינת ליבו של הסנגור לבקשה ליתן לנאשם לחזור בו מכפירתו , וניתנת הכרעת דין זו.
עבירת ההפקרה איננה עבירת רשלנות כפי שמציג זאת הסנגור. בגין עבירת רשלנות קבע המחוקק עבירה מסוג עוון ועונש שאינו עולה על 3 שנות מאסר . מדובר בעבירה של הפקרה שהיא מסוג פשע שדינה 7 שנות מאסר.לא מדובר אך ורק בחובת זהירות ובסטנדרט התנהגותי שהופרו, אלא בעבירה הדור/שת כוונה. לכן אם עומד על כך שסבר כי מדובר באבן וכי לא היה לו מושג או חשד כלשהו כי פגע באדם- אין בכך הודאה במיוחס לו.
כאמור עבירת ההפקרה הינה עבירה של כוונה אולם אין צורך בכוונה מיוחדת ודי בהוכחת עצימת עיניים.
3.עצימת עיניים- מה היא?
סעיף 20 לחוק העונשין תשל"ז-1977 קובע כי: