מדינת ישראל נ' שוויקי(עציר)

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להוצאת תעודת חיסיון. המשיב מתנגד לבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, ולאחר ששמעתי את עמדות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בפני, עמדתי היא כי דין הבקשה להתקבל.

כפי שפורט בבקשה ובמהלך הדיון, המדובר בתיק מורכב הכולל אישומים רבים, היקף חומר הראיות גדול במיוחד ותעודת החסיון אמורה להתייחס לפריטים רבים).

יש לקחת נתון זה בחשבון בבואנו לשקול את הבקשה דנן, ולעניין זה כבר נקבע כי:

"במקרים מסוימים קיים קושי אינהרנטי לעמוד בחובה להוציא את תעודת החיסיון באופן מידי, מבלי לפגוע באינטרסים אחרים המתנגשים בחובה זו. הקושי מתעורר כאשר הכנת התעודה כרוכה בהשקעת זמן ומשאבים שמידתם אינה מבוטלת, הנגזרים מהיקפו של חומר הראיות ומהעומס המוטל על גורמי האכיפה ביחס למשאבים העומדים לרשותם (ראו: בש"פ 6674/09 אבו צאלח נ' מדינת ישראל, פסקה ו' (לא פורסם, 1.10.2009); בש"פ 1179/11 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם, פסקה יז' (לא פורסם, 20.2.2011)). הכנת תעודת החיסיון צריך שתיעשה ביישוב דעת ובזהירות המתחייבת, שאם לא כן עלולות להיווצר טעויות שתפגענה בזכויות הנאשם (במקרה של הכללת-יתר) ובאינטרס הציבור (במקרה של הכללת-חסר). כורח מציאות זה כופה על בית המשפט לאזן בין זכותו של הנאשם לעיין בתעודת החיסיון מוקדם ככל האפשר כנגזרת של זכותו למשפט מהיר, לבין המציאות שעמה נדרשות רשויות אכיפת החוק להתמודד ואינטרס ההגנה על הציבור ומיצוי הדין עם הנאשמים."

בש"פ 6883/11 בטיטו נ' מדינת ישראל (2.10.2011), פסקה 7.

דומה כי הדברים אשר הובאו לעיל, יפים הם גם לענייננו.

עוד נקבע, כי אכן יש בעייתיות בכך שתעודת חיסיון מוצאת לאחר הגשת כתב אישום, אך נקבע במקביל שעיכוב בהוצאתה של תעודת חיסיון אינו מהווה הצדקה מיידית להסרתה. כך בבש"פ 8050/11 אנורי נ' מדינת ישראל (8.12.2011), שם נדונה עתירה להסרת תעודת חיסיון, ונקבע כי:

"יחד עם זאת, אין בעצם העיכוב בהוצאת תעודת החיסיון משום הצדקה מיידית להסרתה. כך, בבש"פ 1444/03 נטשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2003), בו הומצאה תעודת החיסיון לאחר הקראת כתב האישום ולאחר שהמאשימה אף מסרה לבית המשפט מידע שגוי על פיו אין כלל חומר חקירה מודיעיני, נקבע כי המבחן אינו מועד הוצאת תעודת החיסיון כי אם השאלה האם העיכוב בהוצאת תעודת החיסיון פגע באופן ממשי ביכולתו של הנאשם לנהל הגנה אפקטיבית (ראו גם בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 804 (1999)).

אינני סבורה שבנסיבות המקרה שבפניי, יהיה בעיכוב בהוצאת תעודת החיסיון כדי לפגוע באופן ממשי ביכולתו של המשיב לנהל הגנה אפקטיבית – ואפנה לבש"פ 7014/12 מ"י נ' שאהין (11.10.2012), באשר לנפקות של הצורך בהוצאת תעודת החסיון והשפעתו על ניהול ההליך בתיק העיקרי וראו אף את בש"פ 120/10 פלוני נ' מ"י (24.2.2010) ובש"פ 3811/12 אגבאריה נ' מ"י, פסקה י (10.7.2012), באשר לניהולו של ההליך במקביל לבירור טענות לגבי תעודת חסיון והדרישה להסרתה (לרבות מכח סעיפים 45-44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

עוד אוסיף כי ב"כ של המשיב לא חידד במהלך הדיון את עמדתו, במובן שלא הבנתי מהי התוצאה האופרטיבית שאליה הוא חותר. האם הוא מבקש שלא להעניק אורכה להגשת תעודת החסיון וכנגזר מכך – לתת לו לעיין כבר היום במסמכים שלגביהם מתבקש החסיון (מכח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982)? או שמא עמדתו היא שאין מקום להאריך את המועד והמשמעות הינה שהמאשימה לא תוכל להגיש ראיות מסויימות בהמשך ההליך בתיק העיקרי? היה צורך להבהיר מהי למעשה תכלית ההתנגדות לבקשה, וזאת על מנת לאפשר למדינה להשיב בהתאם.

אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה באופן בו ניתנת למבקשת ארכה בת 60 יום להוצאת תעודת חיסיון, כמבוקש.

היות והצדדים העלו טענות זהות בבקשה נוספת שהוגשה לגבי נאשם אחר – תינתן בתיק הנוסף החלטה זהה.

ניתנה היום, י"ג אלול תשע"ג, 19 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.