מ"ת
בית משפט השלום באר שבע
|
22877-05-10
15/07/2010
|
בפני השופט:
נסר אבו טהה
|
- נגד - |
התובע:
מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד אייל זיכרמן
|
הנתבע:
יקיר שושן (עציר) – בעצמו ע"י ב"כ עו"ד אלי אונגר
|
|
החלטה
1. זו היא בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, על רקע כתב אישום המייחס לו לכאורה ביצוען של שש עבירות סחר בסם מסוכן מסוג חשיש לסוכנת המשטרתית בשש הזדמנויות שונות במהלך חודש פברואר 2010.
2. ב"כ המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה וכן לקיומה של עילת מעצר, עם זאת, עתר לקבלת תסקיר מעצר מאת שירות המבחן אשר יבחן אפשרות שחרור המשיב לחלופת מעצר.
3. מתסקיר שירות המבחן שהוגש עולה כי המשיב בן 20 , רווק, טרם מעצרו התגורר בבית הוריו בנתיבות. סיים 12 שנות לימוד, לא גויס לצה"ל על רקע אי התאמה ולאור עברו הפלילי בהיותו נער.
עוד עולה מהתסקיר כי המשיב גדל במשפחה מסורתית, המונה 4 נפשות וכי הינו הבכור מבין האחים. משפחתו של המשיב בעלת קשיים סוציו אקונומיים ומוכרת לרשויות הרווחה על רקע זה.
שירות המבחן מציין כי המשיב מוכר להם על רקע מעורבות פלילית קודמות עוד בהיותו במסגרת שירות המבחן לנוער.
התסקיר מפרט את הניסיונות הטיפוליים שנעשו עם המשיב, על רקע מעורבותו בביצוע עבירות והתנהגותו הבעייתית ואת מאמציו להשתלב באופן תקין במסגרת לימודית בסיוע גורמי החינוך.
המשיב מסר לשירות המבחן כי החל לצרוך סמים בגיל 16 וכי שלושה שבועות טרם מעצרו, הפסיק את השימוש בסם. בשיחה עימו ביטא המשיב עמדה לפיה אינו תופס עצמו כאדם הזקוק להתערבות טיפולית בתחום הסמים.
להערכת השירות, קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות מצד המשיב ורק חלופה סמכותית אשר תשלב טיפול בתחום הסמים, תוכל אולי לצמצם סיכון זה.
שירות המבחן בחן את חלופת המעצר שהוצעה- מעצר בית בבית הוריו ובפיקוחם.
השירות נפגש עם הוריו של המשיב והללו הביע נכונות לפקח על המשיב בביתם.
להערכת שירות המבחן, קיים הכרח בהתערבות טיפולית לצורך בחינת התמכרותו של המשיב לסמים ועל כן עתר השירות לדחיית המועד להגשת תסקיר נוסף כאשר במהלך הדחייה תיבחן התאמתו של המשיב לטיפול במסגרת "קשב לנוער" בבאר שבע ואפשרות שחרורו למעצר בית בבית הוריו.
4. בדיון האחרון, הביעה המבקשת את התנגדותה לדחיית הדיון לשם קבלת תסקיר נוסף וזאת לאור העולה מהתסקיר עצמו בנוגע למסוכנות הנשקפת מן המשיב וכן לאור כתב האישום החמור שהוגש נגדו. נטען כי במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות שחרור המשיב להליך טיפולי וכן כי אין המדובר במשיב שהחל בהליך טיפולי אשר נגדע בעקבות מעצרו.
5. ב"כ המשיב מנגד, טען כי בעניינו של המשיב מתקיימות נסיבות מיוחדות וזאת לאור גילו הצעיר וכן לאור מצבו המשפחתי הכלכלי הקשה.
ב"כ המשיב טען בנוסף כי הליך המעצר קשה עבור המשיב וכי המשך מעצרו עלול להובילו להתדרדרות נוספת ולאימוץ דפוסים עבריינים ועל כן יש לשחררו ולאפשר הליך שיקומי.
עוד הדגיש ב"כ המשיב את המצוין בתסקיר, כי המשיב בעברו כנער נטל חלק התנדבותי במסגרת פרויקטים חברתיים וכי הוא עוזר לזולת ואף סייע לבני נוער הנמצאים במצוקה.
אביו של המשיב מסר לעיוני מכתב במסגרתו עותר לשחרר את המשיב למעצר בית תחת פיקוחו, תוך התחייבות לסייע לו להשתקם ולחדול מביצוע עבירות. כמו כן ציין במכתבו את היותם משפחה נורמטיבית, בעלת ערכים וכן הדגיש כי טרם מעצרו סייע המשיב בפרנסת המשפחה הנמצאת במצוקה כלכלית.
6. נשאלת השאלה, האם במקרה זה מתקיימות נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות הליכה בדרך של חלופה על רקע המבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון בעבירות סחר בסם מסוכן.
בבש"פ 634/09 אדי שושן נ' מדינת ישראל קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה :
"נקודת המוצא בענייננו היא כי ככלל, שלב ניהול המשפט אינו השלב המתאים והטבעי להליך גמילה מסמים כחלופת מעצר. מקומו האפשרי של הליך גמילה במקרים המתאימים הוא בשלב ריצוי העונש. סטייה מכלל זה אפשרית במקרה חריג שבו החל הנאשם בהליך גמילה בטרם בוצעה העבירה בגינה הוא נעצר, וכאשר הליך הגמילה שהיה בעיצומו נקטע באמצעו כאשר הוא החל להראות סימני הצלחה, או כאשר קיימת הסתברות גבוהה להצלחתו. ברקע הגישה השוללת בדרך כלל החלת הליך שיקום קודם לסיום המשפט עומדים הטעמים הבאים: ראשית, הצורך בהגנה על שלום הציבור מפני נאשם שהחשש ממסוכנותו עקב התמכרותו לסמים הוא ישיר ומיידי, וגם החזקתו במוסד גמילה סגור לא בהכרח תענה על מסוכנות זו. שנית, קיים חשש כי שילובו של הנאשם בהליך גמילה בשלב ניהול המשפט אינו מלווה בהכרח במחויבות פנימית אמיתית לעשות מאמץ להיגמל, אלא נעוץ בעיקר בציפייה לרווח משני בדרך של מניעת המעצר. מצב זה עלול להפוך את הליך הגמילה בשלב זה להליך סרק, שיהיה כרוך בבזבוז משאבים ציבוריים רבים לריק. יתר על כן, גם אם רצונו של הנאשם בגמילה הוא אמיתי, יכולתו האובייקטיבית לעמוד בכך בדרך כלל אינה נבחנת לעומקה בשלב המשפט, ולכן, רק מצבים שבהם פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא בעל הסתברות גבוהה, וכאשר הליך גמילה בשלב ניהול המשפט עשוי לתת מענה ממשי למסוכנות הנאשם, מוצדק לחרוג מן הכלל הנוהג, ולאפשר מסלול גמילה שיקומי, כמסלול עדיף על פני מעצר (בש"פ 625/07 חסדאי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.2.2007))."