גזר דין
בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 10.12.13, הורשעה הנאשמת 1, על פי הודאתה, בעבירה של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל, בניגוד להוראות סעיף 2 (א)(1) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן –"החוק"), והעסקת עובד זר מבלי שהסדיר לעובד ביטוח רפואי, בניגוד להוראות סעיף 2 (ב)(3) לחוק, ואילו הנאשמת 2 הורשעה, על פי הודאתה, בעבירה של אחריות נושא משרה כאמור בסעיפים 4(א)(ב) ו- 5(א)(ב) לחוק.
כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש. ב"כ המאשימה הפנתה לע"פ 1001/01 מדינת ישראל נ' נפלתי ניסים, שם נקבע כי העסקת עובד זר ללא היתר הינה עבירה חמורה שהפכה להיות בעיה חברתית ומוסרית ולפיכך אין להטיל קנס סמלי או נמוך מבלי שקיימים נימוקים מיוחדים לעשות כך. עוד הפנתה להע"ז 236/07 מדינת ישראל נ' אהרונוב, שם נקבע, כי מדובר בעבירה חמורה המחייבת ענישה מרתיעה, שכן המניע המרכזי להעסקת עובד זר ללא היתר הינו שיקול כלכלי גרידא ומשכך ראוי שהעונש בגין עבירה זו יישא אופי כלכלי אף הוא.
לאור האמור לעיל, טענה ב"כ המאשימה, כי בנסיבות המקרה, הקנס הראוי לנאשמת 1 צריך להיות בטווח שבין 20%-50% מהקנס המירבי, קרי 23,360 ₪ לבין 58,400 ₪, וכי במקרה דנן, המאשימה מבקשת להשית על הנאשמת 1 קנס בסך 25,000 ₪. באשר לנאשמת 2, טענה המאשימה, כי טווח הענישה הראוי נע בין 10,000 – 15,000 ₪ ו, מתבקש קנס בסך 12,000 ₪.
ב"כ הנאשמות טען, כי הנאשמת 2 מעולם לא פגשה את העובד, לא ידעה אם הוא עבד בחברה אם לאו; לא היה לה כל קשר אתו, והודאתה הנה אך בשל העובדה כי הנה אישה חולה מאוד וכל יום שההליכים עומדים כנגדה מדירים שינה מעיניה.
הנאשמת 2, טען, הנה עולה חדשה, שהשפה העברית אינה שגורה בפיה, "ובוודאי שאינה שולטת בקריאה או בהכנת מסמכים". עם הגיעה לארץ, היא החלה לעבוד כעובדת ניקיון בחברה שהעסיקה עובדי ניקיון, רחיצת קשישים והאכלתם ובשנת 2005 התחילה לעבוד בחברה שנקראת צוות 3".
במהלך עבודתה, פנה אליה אדם בשם ג'וס בן שטרית והציע לה להקים חברה, בה יועסקו עובדים אחרים. לדבריה, הוסבר לה, כי אם תעשה כך, משכורתה תגדל. כל שנדרש ממנה היה לחתום על המסמכים הדרושים בשפה העברית, בה, כאמור, היא אינה שולטת.
חוסר ניסיונה וחוסר הבנתה את המנטליות הישראלית ואת המסמכים וכל הכרוך בהם, הובילו לניצולה ולהסתבכותה מבחינה כלכלית. ביולי 2011 הסתיימה פעילות החברה בשל הצטברות חובות כספיים גדולים. בעקבות כך, הוכרזה הנאשמת 2 כחייבת מוגבלת באמצעים.
הנאשמת בת 58, חולה, מובטלת מצב בריאותה רופף. בשל חובותיה הרבים, הוטלו עליה ועל רכושה עיקולים , ולדברי הסניגור, הוא היה עד באופן אישי להוצאת מיטלטלין מביתה. לתמיכה בטענות הנאשמת, הציג סניגורה את החלטת כב' הרשמת הובר הימן מיום 29/03/12.
לאור האמור לעיל, טען הסניגור, כי מדובר במקרה שנסיבותיו מיוחדות ומצדיקות הסתפקות בעונש סמלי.
הכרעה
סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן:
"הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המנהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".
בענייננו מדובר על כתב אישום ייזום מטעם המאשימה ולא בבקשה להישפט. לחובתן של הנאשמות ייאמר, כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות.
במקרה דנן, נלוות עבירה נוספת של העסקת עובד זר, שכלל אינו רשאי לעבוד בישראל, ללא הסדרת ביטוח רפואי.
טווח ענישה
העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא היתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה. לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון:
"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו)
דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי, העומד על סך 5,000 ₪ (לכל עבירה), איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות.
במקרה כזה הוסמך תובע לנקוט הליך פלילי יזום, במסגרתו נחשף הנאשם לקנס הענשי המקסימלי שנקבע לעבירה בחוק, העומד על סך 116,800 ₪.