השוטר סבור כי העדר תיעוד מיידי עלול לפגוע ביכולת המשטרה לחקור או להוכיח את מה שהתרחש בזירה לרבות חשש לשיבוש חקירה או לפגיעה בראיות.
בהתאם לסעיף 3ג ל – ת/9, על השוטר לפרוק בהזדמנות הראשונה את החומר למחשב משטרתי ולתעד במזכר את תהליך העברת החומר על כל שלביו. במסגרת המזכר, על השוטר לציין האם כלל החומרים שנאספו הועברו כנדרש וכי "לא בוצעו בהם כל עריכת שינוי או מחיקה". המזכר יצורף לתיק החקירה.
עיון ב –ת/12, בשילוב עם עדותו של ע"ת 4 מלמד כי הגיוני הסברו מדוע צילם סרטון באמצעות הטלפון הנייד שלו (הנאשם הגיע באופן ספונטני לאחר שעדי התביעה המתינו לו וכבלש אין לע"ת 4 מצלמת גוף). נראה שע"ת 4 לא מילא דו"ח בנוגע לסרטון הכולל הצהרה שלא נערך בו שינוי. עדותו הקוהרנטית בבית המשפט יכולה לשמש מבחינת בית המשפט כתחליף למילוי מזכר שכזה, מה גם שדומה כי טענת הסנגור בנוגע לסרטון אינה מתבססת על כל ראיה חיצונית. עם זאת, דווקא ההתייחסות להסבריו של ע"ת 4 לגבי ת/11 כקוהרנטיים, תקבל התייחסות לטובתו של הנאשם בניתוח הראיות.
עד התביעה הרשום כע"ת 3 בכתב האישום (להלן: "ע"ת 3"), אישר במסגרת חקירתו הראשית שערך דו"ח פעולה מיום 14.8.22, אשר התקבל וסומן ת/13. במסגרת ת/13, ציין ע"ת 3 שהבחין בנאשם נוהג את רכב המאזדה מכיוון דרום לצפון ונכנס לחניון של הבניין ברחוב בר לב 7 ונסע אחריו בקשר עין רצוף.
בחקירתו הנגדית, נשאל דגמי כמה זמן היה בתצפית ומסר שכשעה עד שעה וחצי. כנשאל מדוע לא ערך דו"ח תצפית, ענה "אני לא מתעסק עם דו"ח תצפית" (שורות 6-9).
כן ציין ע"ת 3 כי כתב את ת/13 במשרד אינו זוכר באיזו שעה, אך לא יתכן שנכתב ביום שלמחרת האירוע. לדבריו הוא הדפיס את המזכר. לשאלות ב"כ הנאשם ביחס לאפשרות שינוי שנערך במסגרת ת/13 שלל ע"ת 3 שינוי כאמור. ביחס לטענת בא כוח הנאשם בהצגת עותק מהמזכר עליו מצויין שנכתב ביום 15.8.22, בשעה 7.12, ענה ע"ת 3 כי אינו מכיר דבר כזה ובמועד שצוין לא היה במשרד.
ע"ת התביעה המופיע בכתב האישום כעד תביעה 7 (להלן:"ע"ת 7") , נחקר כמי שערך דו"ח צפיה בסרטון שתיאר את המפגש שנערך עם הנאשם בחצר ביתו וסומן ת/11 . מאחר ואין בעדותו תוספת לעניין הנהיגה לתוכן הסרטון עצמו, הרי שלא יפורטו פרטי עדותו.
הנאשם- בחקירתו הנגדית, בהתייחסו לטענת עדי התביעה כי הגיע בנסיעה לחניון, שאל האם כל מה שנאמר על ידם נכון וציין גם שטענו שהוא נוהג בשלילה, טענה שהופרכה. לאחר צפייה בסרטון ת/11, מסר הנאשם שברגע שקשר את עצמו בחגורה הגיעו אליו השוטרים. במענה לשאלת ב"כ המאשימה לפיה "מהסרטון עולה שאתה מוציא את המפתח מהסוויץ", ענה הנאשם שהתכוון לנהוג והמפתח היה בידו. בתשובה לאמירתה של ב"כ המאשימה "אני שואלת אותך בגלל שהיית חגור בחגורת בטיחות והוצאת לעניות דעתי את המפתח מהסוויץ'" ענה הנאשם "בוא נגיד והוצאתי את המפתח מהסוויץ, מה זה אומר, שנהגתי?". כן טען הנאשם כי אין למאשימה ראיה המפריכה את טענתו כי לא נסע ברכב.
כשהופנה לכך שארבעה 4 שוטרים טוענים שהגיע בנסיעה לחניון, מסר "אני אומר שהיו יותר לא 5 ולא 6. היו 3 צוותים". בהמשך טען שירד מהבית לרכב ולא התחיל בנסיעה ולשאלה האם הניע את הרכב ענה "יש מצב שכן הנעתי ויש מצב שבכלל לא היה מונע אני בדיוק נכנסתי לרכב". לשאלת ב"כ המאשימה לפיה הוא נראה במסגרת ת/11 כשהוא מוציא את המפתח מהסוויץ, עונה הנאשם "אני לא אומר שלא התכוונתי לנהוג, התכוונתי לנהוג. היה לי מפתח ביד".
במסגרת חקירתו במשטרה מיום 14.8.22 אשר הוגשה וסומנה ת/7, התבקש הנאשם בשורה 4 לאשר כי נהג ברכב שמספר הרישוי שלו 5911575 היום באור יהודה , רחוב חיים בר לב 7. בתגובה משיב הנאשם: "כשהשוטר בא הרכב היה עומד, הוא לא היה בנסיעה, אני באתי לעלות לבית".
בשורה 26 נשאל "האם היה איתך מישהו ברכב בזמן בנהיגה?" ועונה "לא הייתי בנהיגה, האוטו היה חונה כשהשוטר בא, לא היה איתי אף אחד, האוטו חנה ליד הבית".
בשורה 28 נשאל: "עפ"י השוטרים שהביאו אותך לכאן אתה נתפסת נוהג ברכב" וענה: "האוטו היה עומד, כשהשוטר בא האוטו היה עומד וגם לפני כן לא נהגתי. אני ירדתי מהבית לרכב, כדי לקחת משהו מהרכב".
בשורה 31, נשאל: "האם מאתמול ועד למעצרך היום הנעת את האוטו" ועונה: "הסתיימה החקירה".
מתשובותיו של הנאשם עולה כי לא הודה שנהג ברכב, עם זאת נתן שתי גרסאות. הראשונה שעלה לבית והשנייה שירד לקחת משהו מהרכב. הוא מציין שלא נהג ברכב גם לפני כן ושהרכב היה בחניה.
במסגרת החקירה לא נשאל הנאשם לגבי היותו חגור בחגורת בטיחות.
סיכומי הצדדים
בסיכומיה, קבעה ב"כ המאשימה שהוכחו מעל לכל ספק סביר יסודות העבירה הנטענת כנגד הנאשם. בכל הנוגע לנושא נהיגת הנאשם, הדגישה ב"כ המאשימה כי זו הוכחה באמצעות עדותם של ארבעה עדי תביעה, טענה שהעובדה שהנאשם נעצר בחניון מעידה על רצון שלא לעורר מהומה בשכונת מגוריו כך שאינה מטה את הכף לזכותו, שבסרטון שסומן ב – ת/11 נראה הנאשם חגור בחגורת בטיחות במושב הנהג ומוציא את מפתחו הרכב מהסוויץ' וכי גם בחקירתו אמר הנאשם "כן, יש מצב שהנעתי". כן ציינה ב"כ המאשימה, את חוסר ההתאמה שבין העובדה שבבית המשפט מסר הנאשם שירד מביתו לרכב, על מנת לצאת לנהיגה בעוד שלשוטרים ביום מעצרו אמר כי שכח דבר מה ברכב ולא התכוון לנהוג.
בכל הנוגע לרכיב הנהיגה, הפנה ב"כ הנאשם בסיכומיו, לכך שבמזכרי השוטרים הרלוונטיים, לא צויינה שעת ההגעה למקום ולכך שלא הוכנו דוחו"ת תצפית, למרות דרישת הפסיקה בנושא. כן הוא מפנה לעדותו בבית המשפט של עת/1 אשר מסר כי לא רשם באיזו שעה הגיע למקום התצפית וכן אינו יודע ולא רשם כמה זמן המתינה הניידת בה שהה.
בנוסף טען ב"כ הנאשם, כי בסרטון שסומן ב – ת/11 לא נראה הנאשם מוציא את המפתח מהסוויץ' ולא הוכח שהרכב היה מונע. לגישתו, יכלו השוטרים הרלוונטיים לציין האם היה רעש מהמנוע, האם המכסה היה חם, האם הטורים והאורות דלקו. לדבריו אף במקרה בו הרכב מונע אין משמעות הדבר שהנאשם נהג בשכרות שכן פסיקת בית המשפט העליון לפיה נהג היושב שיכור ברכב מונע עשוי להיחשב כשיכור חלה ככל שהדבר מוכח עובדתית ולא מכוח חזקה משפטית.
כן טען ב"כ הנאשם כי לו החל ע"י ע"ת 4 בצילום הסרטון שצילם כמה שניות מוקדם יותר, הייתה מתקבלת תמונה ברורה יותר לגבי שאלת הנאשם ודבר זה מהווה מחדל משטרתי.
לסיכום עניין זה, סבר ב"כ הנאשם, כי היה על המאשימה להציג מסכת ראייתית מוצקה יותר להוכחת נהיגתו של הנאשם.
ניתוח ומסקנות
צפייה חוזרת ונשנית בסרטון שסומן ב – ת/11 מלמדת כי החל בשנייה 5 לערך הנאשם יושב בתוך הרכב עם המפתח ביד וחגור כשהרכב חונה ואינו מונע. הנאשם מבצע עם המפתח תנועה לכיוון או מכיוון הסוויץ' באופן שאינו מאפשר לקבוע האם הוציא את המפתח מהסוויץ'. או התכוון להכניסו. לעניין זה, יתכן שכיוון תנועה ידו מלמדת על סיכוי גבוה יותר שהתכוון להכניס את המפתח לסוויץ'.
עיון ב – ת/11, מותיר לעניות דעתי ספק בשאלה האם נהג הנאשם ברכב אם לאו. כנגד הנאשם עומדים מזכריהם של ארבעת השוטרים ולטובתו דבריו הן במסגרת הודעתו במשטרה והן בבית המשפט לפיהם לא נהג ברכב. יוזכר לעניין זה כי בחקירתו מר הנאשם שתי גרסאות בנוגע לסיבת שהותו ברכב.
הסרטון שסומן ב –ת/11 צולם כאמור על ידי ע"ת 4 שלצורך צילומו השתמש בטלפון הנייד שלו וזאת בהתאם לנוהל המשטרתי שסומן ת/12. מהסרטון עולה כאמור כי בשעת צילומו עמד הרכב בחניה כשאינו מונע. הנאשם היה אומנם חגור בחגורה, אך לא ניתן להבנתי לקבוע מהסרטון האם הוציא את המפתח מהסוויץ או התכוון להכניסו. כאמור מעלה, יתכן שכיוון תנועה ידו מלמדת על סיכוי גבוה יותר שהתכוון להכניס את המפתח לסוויץ. בהינתן דבר זה ודווקא משום קבלת הסברו של ע"ת 4 כי צילם סרטון ממכשיר הטלפון האישי שלו בשל שלושת התנאים המצטברים הבאים; מדובר באירוע או בפעילות לא מתוכננים או בלתי צפויים, אין ברשות השוטר או שוטר אחר הנמצא במקום אמצעי תיעוד משטרתי והשוטר סבור כי העדר תיעוד מיידי עלול לפגוע ביכולת המשטרה לחקור או להוכיח את מה שהתרחש בזירה לרבות חשש לשיבוש חקירה או לפגיעה בראיות; עולה השאלה מדוע לא צילם ע"ת 4 שישב במושב שליד מושב הנהג בניידת, גם את נהיגתו הנטענת של הנאשם כשנסע אחריו לדבריו ממקום התצפית ועד לחניה או את המשך המפגש הראשוני בין עדי התביעה לנאשם. העובדה שמהסרטון לא עולה נהיגתו של הנאשם בשילוב עם העובדה שלא תועדה נסיעה של הנאשם עובר לסרטון וגם לא השיח שהתנהל בינו לבין עדי התביעה במסגרתו ניתן היה לבדוק האם התייחס באופן ספונטני לנושא הנהיגה, מעמידה ספק סביר להבנתי בכל הנוגע לרכיב הנהיגה.
אין בכך בהכרח בכדי להטיל דופי כלשהוא בעדותיהם של עדי התביעה, אך העובדה שהסרטון היחיד שצולם בעת המפגש הראשוני עם הנאשם אינו מתעד את נהיגתו ועולה ממנו ספק לגבי התקיימותה, בעוד ששיקול הדעת של עורך הסרטון הביא אותו להחלטה שלא לתעד מקטעים נוספים הקשורים למפגש עם הנאשם, מותירה למיטב הבנתי סימן שאלה בנוגע לנהיגתו של הנאשם ומותירה חוסר נוחות בקביעה כי הוכחה נהיגתו מעל לכל ספק סביר.
יטען הטוען כי הסרטון נועד לתיעוד המפגש הראשוני עם הנאשם ולא לצורך תיעוד נהיגתו והובא בבחינת תנא דמסייע לטענות התביעה, אך כאמור בע"פ 6643/05מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו (3.7.2007,: "השאיפה להגיע לחקר האמת, והכלל כי נאשמים יורשעו רק אם אשמתם הוכחה מעל לכל ספק סביר, מחד גיסא, והעובדה כי האמת המשפטית נגזרת מן הראיות המובאות בפני בית המשפט, מאידך גיסא, מביאים את בית המשפט לבחינה דקדקנית ולבירור פרטני של כל אחת מן הראיות המובאות בפניו ולהעלאת 'חשד' מיידי נגד כל סתירה ותמיהה שמעורר חומר הראיות." (ההדגשה אינה במקור – ש.ש.).
משקל העובדה שיש לתת להבנתי להבדל הקיים בין תיעוד המפגש עם הנאשם לחוסר התיעוד של המתרחש לפני התיעוד ולאחריו מתבטא בקביעת בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 10596/03 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 04.06.2006):"העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר"."
לדברים אלו יש להוסיף גם את דבריו של ב"כ הנאשם בסיכומיו לפיהם לא ציינו עדי התביעה האם היה רעש מהמנוע, האם המכסה היה חם, האם הטורים והאורות של הרכב דלקו.
משקל נוסף להיעדר תיעוד נהיגתו הנטענת של הנאשם מעבר ל- ת – 11, יש בעובדה שלפי האמור במזכריהם של עדי התביעה ע"ת 1 וע"ת 4, הם המתינו לנאשם כשעתיים וחצי עובר למפגש עימו. דומה כי במשך זמן זה, ניתן היה לתכנן את הפעולות שיערכו לקראת ובעת המפגש עם הנאשם באופן שהיה מעניק תמונה מלאה יותר של התנהגות הנאשם והמפגש עמו.
עוד יצוין כי בניגוד להכחשת הנאשם את הטענה שנהג, הוא הודה בסירוב עובדתי לביצוע בדיקת השכרות, תוך שהוא נותן לכך הסברים. השאלה האם "סירב" הנאשם לבדיקת השכרות במובנה המשפטי, אינה נדרשת הכרעה לאור קביעתי בנוגע לרכיב הנהיגה, אך דומה שיש לקחת בחשבון את דברי הנאשם לטובתו.
לא נעלם מעיני כי לעובדת היעדר התיעוד הנוסף על ידי ע"ת 4 כמו גם לדבריו של הנאשם, ניתן למצוא הסברים אלטרנטיביים (כגון שעד התביעה סבר שדי במראה עיניו לדעתו בכדי לבסס את יסוד "הנהיגה" בצד האמונה כי הנאשם יבצע את בדיקת השכרות וכי הנאשם מסר את גרסאותיו כך שיתאימו לעולה מהסרטונים שצולמו בעניינו), אך לעניות דעתי הסברים אלטרנטיביים עשויים ליצור ולחדד ספק לגבי אשמת נאשם ומשקלם נמוך בערעור הספק.
עוד לא נעלמה מעיני העובדה שב"כ הנאשם לא הציב בפני ע"ת 4 שאלות בנוגע להעדרו של תיעוד נוסף מהנהיגה הנטענת/המפגש עם הנאשם. עם זאת, הטענה עלתה בסיכומיו של ב"כ הנאשם והעובדה כי ב"כ הנאשם נמנע מלעמת את עד התביעה עם הנושא, אינה פועלת בהכרח לרעת הנאשם, באשר לא ניתן לדעת אם תשובתו של ע"ת 4 הייתה פועלת לטובתו או לרעתו של הנאשם.
באשר לשאלה האם הספק העולה מתוכן הסרטון ומהתהייה לגבי שיקול הדעת של עורכו עולה לכדי ספק סביר, או מהווה ספק תיאורטי בלבד אפנה לסקירתו ולמסקנותיו של כבוד השופט רובינשטין (כתוארו אז) במסגרת עפ 10596/03 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 4.6.2006)
(1) המחוקק קבע בפלילים כלל, המתבטא בסעיף 34כב לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שכותרתו "נפקותו של ספק", וזה לשונו של סעיף קטן (א) בו: "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". כלל זה נדון עוד בראשית ימי המדינה, וכה כתב השופט (כתארו אז) אגרנט בע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2063, בקבעו כי נטל ההוכחה על התביעה בפלילים הוא
"שכנוע במידה הנעלה מספק סביר... במידה המגיעה לכדי אפשרות הקרובה עד מאוד לאמת או לודאות (high probability) ..."). נאמר שם, כי נוסחה זו וכן הנוסחה "שכנוע לפי מאזן האפשרויות" במישור האזרחי, אינן "נוסחאות מדעיות או מדויקות, כי אם אך מבחנים נוחים או מעשיים". לימים הסביר בית המשפט בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 645-644, כי משמעויות ההרשעה בפלילים חמורות מתוצאותיה של התדיינות אזרחית, ו"לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים ייחודיים ומחמירים בענין חובת ההוכחה ומידתה. אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות הסבירים, אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע". כן ראו הדיון שם בנושא בעמ' 653-644, שבסופו האמירה "מבחן הספק הסביר הוא איפוא מבחן השכל הישר ונסיון החיים". ראו גם מ' לינדנשטראוס, על הספק הסביר – סוגיות נבחרות, תשס"ד, 18-16, וכן האסמכתאות המובאות על-ידיו שם ובהמשך. בשאלה מהו הספק הסביר, שהיו שנטו שלא להגדירה כלל אלא להותירה לנסיבות כל מקרה, דן השופט (כתארו אז) חשין בע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, (עמ' 125-121) וציין כי המדובר בשילוב של יסוד רציונלי-אובייקטיבי ("ולמותר לומר כי נאשם ייצא רשע בדינו רק אם כל חלופות – חוץ מהרשעתו – אין בהן יסוד של סבירות" – עמ' 122) וביסוד סובייקטיבי – ("גורם מוסרי המניע, והאמור להניע, שופט..." – עמ' 123). היתה זו פרשה קשה, שבה אושרה לימים הרשעה ברצח בדיון נוסף ברוב של 4 אל מול 3 שופטים; ראו גם דברי השופט גולדברג שם, 69-68, והשופט - כתארו אז - אור (בדעת מיעוט) שם 85-83. מנגד ציין השופט (אור בדיון הנוסף בתיק, בדנ"פ 3391/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, 437), כי ספק סביר מתעורר כאשר יש "אפשרות מציאותית, אשר יש לה בסיס. אין די באפשרות תיאורטית, המעוגנת אך בספקולציות או בהשערות, אשר אינן נתמכות בראיות (או בהיעדרן)". ראו גם דברי הנשיא ברק בע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם). כי נדרש "ספק סביר שיש בו כדי לערער במידה הנדרשת את המערכת העובדתית והנסיבתית העולה מנסיבות המקרה, כך שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד משמעית בדבר אשמתו של הנאשם".
(2) בסופו של יום, הספק עשוי לנבוע מהצטברותם של גורמים, שתוצאתם היא כי ידו של השופט רועדת בבואו לחתום על הרשעה
לעניות דעתי, הספק העולה במקרה זה, מעוגן בראיות שהוצגו בתיק (או בהיעדרן) כדברי כבוד השופט אור, מונע את האפשרות לקיומה של מסקנה חד משמעית בדבר אשמתו של נאשם כדברי כבוד הנשיא ברק ומביא לכך שלא ניתן לחתום ביד בוטחת על הרשעתו של הנאשם כדבריו של כבוד השופט (דאז) רובינשטיין.
אציין כי לא נעלמה מעיני גם הלכת בית המשפט העליון במסגרת רעפ 5166/14 יבגני קרופצקי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 5.5.2015( (להלו: "עניין קרופצקי") לפיה עבירה של נהיגה בשכרות "כוללת, בנסיבות מסוימות, גם מצבים בהם הנאשם מצוי ברכבו כשהוא שיכור, כאשר הרכב מונע אך אינו בתנועה, ובמקרים מסויימים אף מבלי שהרכב מונע כלל." לעניות דעתי, מתייחסת אמירה זו למצב של שכרות פיסית מוכחת ולא לשכרות הנובעת מחזקה משפטית של סירוב. הדבר עולה מדברי כבוד השופט שוהם בעניין קרופצקי "שכרותו של הנהג, עקב צריכת אלכוהול, עשוייה לנבוע, אם כן, בשל שתיית משקה משכר בעת הנהיגה; כאשר בגופו של הנהג נמצא אלכוהול בריכוז הגבוה מן הריכוז המירבי אשר נקבע בתקנות, על-ידי שר התחבורה; וכאשר הנהג נתון תחת השפעת משקה משכר, מעל לרף המינימלי שנקבע בתקנות. חשיבות ההבחנה בין המצבים השונים, נעוצה בדרכי ההוכחה של כל אחד מהם". ובהמשך, "אינני נדרש להבחין, במקרה דנן, בין מצבי השכרות השונים, ולעמוד על ההשלכה שיש לכך על התוצאה המשפטית. לפיכך, אתייחס למצבי השכרות השונים כמקשה אחת, תחת הכותרת של נהיגה בשכרות."
הדבר עולה גם מכך שלו תתבסס בחינת רכיב הנהיגה על רכיב השכרות, יווצר במקרה של שכרות מכוח סירוב מעגל שוטה שכן השכרות מתבססת על סירובו של הנהג להיבדק לאחר שנהג וכל עוד לא מוכח רכיב הנהיגה, לא ניתן לבחון את רכיב השכרות.
יתרה מכך, בעניין קרופצקי נקבע "מבחן השליטה האפקטיבית ברכב" אשר "מאפשר לקבוע, בנסיבות המתאימות, כי בוצעה עבירה של נהיגה בשכרות, גם במצב שבו הרכב לא היה בתנועה.
הנסיבות שאותן ראוי לשקול הן, בין היתר, היותו של הרכב מונע; הימצאותו של הנאשם במושב הנהג; עמידתו של הרכב בנתיב נסיעה; ומידת ההפרעה לתנועה הגלומה במצב עמידתו של הרכב. לאחר שקלול כלל הנסיבות, יכריע בית המשפט בשאלה האם היתה במקרה הקונקרטי בידי הנאשם שליטה אפקטיבית על רכבו, וככל שמדובר באדם שיכור, ניתן יהא להרשיעו בנהיגה בשכרות."
במקרה שלפני, הרי שהנאשם נמצא במושב הנהג, אך לא הוכח מעבר לכל ספק כי נסע ברכב או שהרכב היה מונע ובעת שתועד שהה בחניה מבלי להפריע לתנועה. אשר על כן, אף אם שגגה נפלה במסקנתי בנוגע לתחולת הלכת קרופיצקי על נהג השיכור מכוח חזקת הסירוב, הרי שספק אם הוכח כי בידיו שליטה אפקטיבית ברכב.
לסיכום, מאחר ומהות זיכויו של הנאשם נשענת על הערכתי את הראיות שהובאו בפני ואת משמעות "הספק הסביר שנוצר" חשוב להבנתי להפנות לדברי כבוד השופט דנציגר במסגרת עפ 7939/10 רומן זדורוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 23.12.2015) בו הזכיר כי במקרים אחרים קבע: "נמנה אני עם אלו הסבורים כי על השופט להאזין לקול מצפונו ולזכות את הנאשם שעה שלאחר בחינת כללם של דברים, אין הוא משוכנע כי המסקנה היחידה העולה מהמסכת הראייתית היא בדבר אשמתו, אלא נותר הוא עם ספקותיו אשר מונעים בעדו להורות על הרשעתו של הנאשם". ובהמשך "לדידי, הרציונל המקובל המסביר את הצורך ברף הוכחה של מעבר לכל ספק סביר בדין הפלילי, לפיו עדיף זיכויו מן הספק של האשם מקיום חשש להרשעת שווא של החף מפשע [ראו: עניין בשירוב, פסקה ד'; עניין וקנין, פסקאות 47-46; עניין דמיאניוק, עמ' 645-644], מסביר אף את הצורך לאפשר לשופט היושב בדין להסתמך בסופו של דבר על צו לבו. זאת, כאשר מצפונו מורה לו לזכות נאשם, אף אם אמות המידה הרציונאליות המקובלות מובילות למסקנה כי הנאשם ביצע את המיוחס לו."
הספק שנותר, במקרה שלפני מחייב להבנתי את זיכויו של הנאשם מן העבירה של נהיגה בשכרות מכוח סירוב.
היות ולא מתקיים יסוד ה"נהיגה", הרי שהנאשם מזוכה גם מן העבירה הנוספת שיוחסה לו של נהיגה ברכב ללא בטוח.
זכות ערעור כדין.
ניתנה היום, י"ד שבט תשפ"ג, 05 פברואר 2023, במעמד הצדדים
