מדינת ישראל נ' ר'

בדיון שהתקיים לפניי היום, הודעתי כי בהתאם להוראת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, הריני להודיע לנאשם, כי החלטתי לזכותו מעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש - בן זוג לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן מעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק, וזאת מחמת הספק. להלן נימוקי הכרעתי:

א. כתב אישום ורקע כללי

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש - בן זוג לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), וכן עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק.

עפ"י כתב האישום, הנאשם והמתלוננת הם בני זוג לשעבר, להם בת משותפת. מפגשי הנאשם עם הבת נערכו במרכז קשר ברחובות. ביום 12.02.17, בשעה 15:00 לערך, לאחר שהסתיימה פגישה במרכז קשר עם הנאשם, יצאה המתלוננת עם ביתם המשותפת לכיוון תחנת האוטובוס ואילו הנאשם נותר בלשכת הקשר עם העובדת הסוציאלית עוד כעשרים דקות. בהמשך למתואר ובסמוך, בשעה שאינה ידועה למאשימה, עת הלכה המתלוננת עם הילדה ברחוב מוסקוביץ (להלן: המקום), הגיע הנאשם למקום והחל לגדף אותה "זונה" ואמר כי הוא כועס "שהלבישה לו מזונות בכוח" וכי הוא לא רוצה את הילדה. באותן הנסיבות, כך תואר בכתב באישום כי החל הנאשם להכות במתלוננת בכך שתפס בידה הימנית (להלן: היד) ועיקם אותה בחוזקה. בנסיבות אלו, החלה המתלוננת לצעוק "הצילו, עזוב אותי, זה כואב לי". בתגובה, אמר הנאשם "אני אשבור לך את היד תפסיקי לצעוק" וקילל אותה באומרו "זונה" ו-"שרמוטה". בנסיבות המתוארות, נטען בכתב האישום כי הנאשם לא שיחרר את ידה של המתלוננת עד אשר הגיעה למקום חברתה של המתלוננת, דלית בן יעקב וצעקה לו לעזוב את המתלוננת (ההדגשה אינן במקור א.ה.ה).  נטען, כי כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמה למתלוננת חבלה בדמות נפיחות קלה בשורש כף היד, בגב כף היד והמטומה בכף היד.

ב. תשובת הנאשם לכתב האישום:

הנאשם כפר במיוחס לו. בתשובתו לאישום ובקשר לעובדות אישר, כי אכן במועד המתואר בכתב האישום, התקיימה פגישה במרכז "קשר", ובסופה יצאה המתלוננת ואילו הנאשם נותר לשוחח עם העובדת הסוציאלית. הנאשם כפר בכך שהיכה את המתלוננת, ושאמר לא את הדברים המיוחסים לו בכתב האישום. לטענתו "לא היה דין ודברים ביניהם מרגע שעזבה את מרכז הקשר". ובתום השיחה עם העובדת הסוציאלית "עלה על מונית ועזב את המקום". כן הוסיף כי עדות המתלוננת ועדות חברתה  נוקבות בשעה 16:00 – 16:20 זאת באופן שאינו מתיישב עם האיכון הטלפוני המעיד כי הנאשם היה באותה השעה בעיר נס ציונה.

 ג. מסכת הראיות:

בהמשך לכפירתו של הנאשם, נשמעו הראיות בתיק.

פרשת התביעה כללה עדות המתלוננת, עדות חברתה עטרה דלית בן יעקב, עדות חברו של הנאשם מ. פרמן ועדות החוקר זוהר שלום. כמו כן, הוגשו לתיק בית המשפט מסמכים מתוך תיק החקירה, בהם הודעות הנאשם במשטרה, הודעת המתלוננת, הודעת העדה עטרה בן יעקב, מזכרים מתיק החקירה ומסמכי איכון ומחקרי תקשורת.

פרשת ההגנה כללה עדות הנאשם עצמו.

אין חולק, כי הנאשם והמתלוננת הם בני זוג לשעבר, ולהם ילדה במשותף. עוד אין חולק, כי בין הצדדים נוהלו הליכים משפטיים, בין היתר בשאלת הסדרי הראיה ומזונות הקטינה. כמו כן, הצדדים לא חלקו על כי ביום 12.02.17, התקיימה ביניהם פגישה במרכז קשר ברחובות וכי בתום הפגישה, נותר הנאשם לשוחח עם העובדת הסוציאלית ואילו המתלוננת יצאה מהמרכז.

כאמור לעיל, הנאשם מכחיש את טענות המאשימה, כי לאחר האמור תקף את המתלוננת ואיים עליה, כפי שמתואר בכתב האישום.

 גרסת המתלוננת:

המתלוננת מסרה גרסתה בשלוש הזדמנויות – הראשונה, בתחנת המשטרה, השנייה במסגרת בקשתה למתן צו הגנה מיום 26.02.20 ב – ה"ט  55114-02-17, והשלישית- במסגרת עדותה בבית משפט.

הודעת המתלוננת במשטרה מיום 13.02.17, שעה 9:58 (ת/10)-

הודעתה של המתלוננת הוגשה בהסכמת הצדדים, בתום עדותה בבית המשפט.

בהודעתה במשטרה, מסרה המתלוננת גרסתה וסיפרה כי האירוע ארע בשעה 16:15 לערך. כך סיפרה על מעשי הנאשם לאחר פגישתם במרכז הקשר: "..הגיע אחרי וישר התחיל לקלל אותי שאני זונה ושהוא כועס שהלבשתי לו מזונות בכוח ושהוא לא רוצה את הילדה ואז הוא תפס לי את היד עיקם לי אותה מאוד חזק היא כואבת לי עד עכשיו יד ימין תפס ככה יד וסיבב לי אותו ככה...". לציין הערת חוקר "מצביעה על המפרק לא מבחין בחבלה".

 בהמשך הודעתה, תיארה המתלוננת השתלשלות האירוע לאחר שהגיעה למקום חברתה וטענה כי כאשר זו שמעה את צעקותיה נחלצה לעזרתה וצעקה לעבר הנאשם - "עזוב אותה עזוב אותה". בהמשך לכך, לכשנשאלה המתלוננת האם חברתה הייתה עדה במו עיניה לתקיפת הנאשם, השיבה בחיוב. עוד נשאלה המתלוננת האם נזקקה לטיפול רפואי והשיבה כי "היד כואבת לי אם אני אלך לבדיקה אני אביא לך מסמכים". כן, נשאלה המתלוננת האם הותקפה או אוימה על ידי הנאשם בעבר וכן האם היא חוששת לחייה, לשאלות הללו השיבה בשלילה. עוד נשאלה המתלוננת האם תהא מוכנה לעימות והשיבה בשלילה.

 גרסת המתלוננת במסגרת הבקשה למתן צו הגנה (ת/11):

 המתלוננת עתרה לפני בית המשפט למתן צו הגנה כנגד הנאשם. במסגרת הבקשה למתן צו, טענה המתלוננת כי המשיב נהג באלימות כלפיה, ביום 19.2.17, וכן תיארה נסיבות האירוע כך :"תקף אותי... אקים לי יד וקילל אותי אחרי פגישה עם ילדה... ב 4:15 קרה המיקרה..." (כך במקור). בדיון בבקשה, שהתקיים במעמד צד אחד ביום 26.02.17, טענה לנסיבות האירוע כך: "..ב19.2 ברחוב מוסקוביץ ברחובות... הוא הגיע באותו יום לרחובות, בסביבות 15:00 מסתיימת הפגישה, יצאתי משם, הוא התעכב בגלל מה שקרה ביני לבינו, התחיל לקלל ולדבר לא יפה, זה היה שם במרכז הקשר. יצאתי ראשונה הוא התעכב אצל עובדת הסוציאלית. המקרה קרה בסביבות 16:15, 16:20. יש לי עדה שלא מכירה אותו אבל ראתה את המקרה..." וכן "...הייתי מטפלת בילדה שלי, התכופפתי לעגלה, פתאום הוא בא ודחף אותי למקום כזה.., התחיל לקלל אותי ולסובב לי את היד. שבועיים לא יכולה להשתמש ביד, לא יכולה להרים ולא יכולה כלום... פניתי לקבל טיפול רפואי, צרפתי את המסמכים לבקשה."

בית המשפט הורה בהחלטתו על מתן צו ארעי וקבע מועד דיון במעמד שני הצדדים. בדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים, ביום 02.03.17, טענה המתלוננת לנסיבות האירוע כך: "..זה היה ב 12/2 והייתי המומה ולא ידעתי מה עלה לו בראש לעשות לי כואב ביד...". הנאשם העיד בקשר לנסיבות האירוע כך: "לפני שבועיים קניתי דברים לילדה והיא זרקה את זה בפני עלי...יצאתי משם והיא התחילה לקלל אותי ואני לא אמרתי מילה. דיברתי עם העו"ס ואמרתי אני קיללתי אותה? ... לא עשיתי שום דבר".

 עדותה של המתלוננת בבית המשפט:

 בעדותה הראשית, מסרה המתלוננת במלל חופשי, את הדברים הבאים:

"...אני עובדת בקשישים מטפלת ועכשיו אני קצת מוגבלת עם היד בגלל מה שקרה. הוא עשה לי נזק ליד שאני לא יכולה להרים דברים. הכרתי אותו דרך האינטרנט ויצאנו קרוב לשנה ושמונה חודשים, יש לנו עכשיו ילדה משותפת. נכנסתי להריון ממנו ומה שקושר אותנו זה רק הילדה. היה לנו קשר שנה ושבעה חודשים והבאתי ממנו את הילדה".

עוד העידה "..האירוע היה בחודש פברואר, היה לנו ויכוח על מקום שצריך לראות את הילדה, יש לו ביקור שהוא רואה אותה שעה, הוא הביא דברים והתחלנו לדבר על זה כי היתה קטנה ויש דברים שאסור לתת לה לאכול בגלל אלרגיות, שם התחיל בלגן, התחיל לקלל, לדבר לא יפה, ...".

ובאשר לאירוע העידה "..בסביבות 15:15 עד 15:25 סיימנו את הביקור והייתי בלחץ כי דיברתי עם העו"ס שהוא מדבר לא יפה ומה עושים, היא לקחה אותו לחדר דיברה איתו, אח"כ כל אחד הלך לבית שלו". והמשיכה-"אני צריכה לקחת משם אוטובוס וסיכמתי עם חברה שנלך ביחד לקנות בשר.. וחיכיתי לה בפינה שסגרנו. בשעה 15:30 בערך עד 16:15 שהמקרה הסתיים. יצאתי והתעכבתי בחנות מסוימת שיש לי חברה שעובדת שם והיא ראתה אותו שהוא מחכה למונית שירות, אח"כ המשכתי הלאה, הלכתי עד בית הפועלים, זה הליכה של 10 דקות בערך. הגעתי למקום שקבעתי עם החברה...מאחורי הבנין הזה יש מקום פתוח שהיה ריק והכניס אותי לשם בכוח, הייתי עם הילדה הייתי בשוק, קילל והשפיל, אמר שימרר לי את החיים וסיבב לי את היד. יש לו תפיסה מאוד חזקה. עד עכשיו היד כואבת הייתה נפיחות מאוד גדולה ביד ימין. הייתי בדיוק מחליפה לילדה טיטול והוא מאחורי, ואז תפס אותי...ותפס אותי חזק וצרחתי שמישהו יעזור לי אבל היה שקט ודממה. מזל שהגיעה החברה שלי...". וכן בהמשך "..כשהוא הוציא אותי חזרה לכיוון הכביש בדיוק חברה שלי באה לכיוון שלנו וראתה מישהו שמסובב לי את היד ולא חשבה שזה אבא של הילדה, חשבה שזה בן אדם רוצה לגנוב, צעקתי לה גלית תעזרי לי היא צעקה תעזוב אותה ואת היד שלה ואז מרוב פחד עזב וברח."

 עמ' 26 – 27 לפרוטוקול

התובעת ביקשה לרענן את זיכרונה של העדה ביחס לדברי האיום שאמר לה הנאשם והפנתה את המתלוננת להודעתה במשטרה, שורות 4 - 9, והעידה כך "הוא קילל אותי קללות ואזהרות שיעשה משהו אם אני אגיע לאן שאני חושבת . אני כבר לא זוכרת את המילים . המון זמן עבר. לשאלת בימ"ש מסרתי במשטרה אמת. הקללות האיומים רק משהו שקשור לחיים... אבל לא פירט את זה בצורה שלקחתי ללב, חוץ מזה שהוא סובב לי את היד ואמר שיקח את הילדה שהיא תהיה איתו ואני לא אמא כשירה לטפל בילדה". (עמ' 27, ש' 17-20).

בחקירתה הנגדית, נשאלה המתלוננת על השעה בה ארע המקרה המתואר בכתב האישום. אז השיבה כי הפגישה במרכז הקשר לא הסתיימה בשעה 15:00 כי אם 25 דקות מאוחר יותר, דהיינו בשעה 15:25. במסגרת זו טענה המתלוננת כי היא והנאשם יצאו את הבניין גם יחד. לכשעומתה עם הטענה כי הנאשם שוחח משך 20 דקות עם העובדת הסוציאלית, השיבה "אז אולי אחרי זה הוא חזר". בהמשך עומתה המתלוננת עם העובדה כי על פי איכון שהוגש לבית המשפט, היה הנאשם בעיר נס ציונה בשעה 15:45 ב"כ המאשימה התנגדה להפניה לדו"ח האיכון תוך שהבהירה כי לא ניתן להתייחס לאמיתות תוכן האיכון, משהוגש ללא חוו"ד מהנדס. בית משפט התיר את השאלה והמתלוננת השיבה כי "זה השעה פחות או יותר שקרה מהמקרה ועד היום אני סובלת. אני לא אמרתי מדויק שזה קרה בשעה 16:15. אמרתי למשטרה זה פחות או יותר בשעות האלה, זה קרה מהר ואני הייתי בהלם טוטאלי..".

1. 1. בהמשך חקירתה הנגדית ובקשר לנסיבות אירוע התקיפה העידה כך :" תפס לי את היד חזק. אני הייתי מחליפה טיטול עם הגב לכיוון שלו. הפסקתי להחליף טיטול ועמדתי.. והוא פתאום בא וישר סיבב לי את היד." כן הדגימה המתלוננת אחיזה בזרוע ימין ומשיכה לאחור מאחורי הגב. (עמ' 31, ש' 2-4). לכשנשאלה המתלוננת האם זיהתה את הנאשם השיבה "בטח כי ראיתי את הדמות שלו הוא גבוה. הסתובבתי רציתי לדעת מי עשה לי. זה לא שישר ידעתי שזה הוא הסתובבתי וראיתי." עוד, אומתה המתלוננת עם תשובתה כפי שמסרה בהודעת המשטרה ביחס לשאלה האם היא מפחדת מהנאשם והשיבה "אני אמרתי אני מאוד מפחדת לא יודעת מה יהיה אח"כ, שאת מקריאה לי ש' 40-41 להודעה, לא אמרתי את זה אמרתי שאני מאוד מפחדת". (עמ' 31, ש' 30-32).
2. 2. יש לציין, כי במסגרת חקירתה הנגדית העידה המתלוננת שהגישה הבקשה למתן צו הרחקה כנגד הנאשם בעקבות האירוע המתואר בכתב האישום. ניתנה הסכמת הצדדים לעיון בית המשפט בתיק ה"ט 55114-02-17 ובהתאם להחלטתי, צורפו הבקשה ופרוטוקול הדיונים כמוצג לתיק ת/11).

 עדות חברתה של המתלוננת, עדת תביעה 1, הגב' דליה עטרה בן יעקב:

3. 3. העדה מסרה גרסתה בקשר לאירוע מושא כתב האישום, בשתי הזדמנויות במשטרה (ת/12, ת/13) ופעם נוספת בעדותה בבית המשפט.

4. 4. בהודעתה במשטרה, מיום 13.02.17, סיפרה העדה, כהאי לישנא: "..אני נפגשתי איתה שם אחרי הפגישה ואז אני ראיתי בחור שבא מאחוריה ותקף את מ. וסובב לה את היד זה בחור בריא גדול לא הבנתי מה קרה למה הוא תוקף את מ. צעקתי לו תעזוב אותה ומ. צעקה לי תעזרי לי ואז...". לכשנשאלה העדה האם הנאשם איים על המתלוננת, העידה כך "היה בנים סוג של קללות" (כך בפרוטוקול) אך כי לא שמעה את הנאשם אומר למתלוננת כי ישבור לה את היד.

5. 5. בהודעתה השנייה במשטרה, מיום 22.03.17, נשאלה העדה האם עודנה זוכרת את האירוע והשיבה בחיוב. כן נשאלה העדה למיקום המדויק בו ארע המקרה והשיבה כי המתלוננת הותקפה ברחוב מוסקוביץ.

6. 6. בעדותה בבית המשפט, במסגרת חקירתה הראשית, סיפרה העדה כי המתלוננת חברתה מזה מספר שנים, אך היא איננה מכירה את הנאשם ומעולם לא פגשה בו. בקשר לנסיבות ביצוע העבירה העידה כך: "... וקבענו להיפגש באזור בשעות אחה"צ. ראיתי את מ. אפופה, לא הבנתי מה קרה באותו רגע, לא ראיתי את התקיפה " (עמ' 40, ש' 2), ובהמשך "..שוב, לא ראיתי בן אדם שתוקף אותה (עמ' 40, ש'8); ביחס למתלוננת אמרה ".. אני רואה בן אדם שאני מכירה, נופל כזה, עם בכי, לא הבנתי מה קרה. שאלתי מה קרה, היא אמרה לי, הוא הוא, אני מסתכלת אני אומרת מי זה הוא, היא אומרת הוא תקף אותי" (עמ' 40, ש' 11-12). העדה נשאלה האם ראתה את התקיפה אם לאו והשיבה "לא ראיתי את התקיפה, היא אמרה לי שהבן אדם סובב לי את היד..." (עמ' 40, ש' 13-14). וכן המשיכה "...היא סיפרה לי שבן הזוג שלה, של הילדה, רדף אחריה מהקניון, וסובב לה, תקף, סובב לה את היד, זה דברים שנאמרו ממנה." (עמ' 40, ש' 20-21). "..אני לא ראיתי. אני באתי אחרי"; "אבל להגיד שאני עדה לסיטואציה שהוא תקף אותה, לא"; "כי אני לא הייתי בנקודה הזאת".

7. 7. הנה כי כן, בעדותה בבית המשפט, חזרה וטענה העדה כי כלל לא חזתה במו עיניה בתקיפה המתוארת בכתב האישום. זאת להבדיל מהודעתה במשטרה וכן בניגוד לגרסתה המתלוננת. כאשר עומתה המתלוננת עם העובדה שבמשטרה מסרה דברים שונים מאלו שנשמעו בעדותה בבית משפט השיבה "אני אומרת את הנקודה שלי, כשנכנסתי לחוקר הבהרתי לו את הנקודה שלי ...אני מספרת לו את מה שהיא (המתלוננת א.ה.ה) אמרה לי" (עמ' 41, ש' 3-7).

8. 8. לציין כי בהמשך לאמור לעיל, המאשימה ביקשה לרענן את זיכרון העדה בהודעתה כפי שמסרה למשטרה. לאחר הריענון העידה העדה שהבחינה במתלוננת מוטלת וזקוקה לעזרה (עמ' 41, ש' 30-32), הבינה שהיא צריכה עזרה, ושבה והדגישה כי לא חזתה בתקיפה במו עינה באומרה "הבנתי שהיא קיבלה תקיפה מאבא של הילדה, אבל אני לא יכולה לעמוד פה ולהגיד שראיתי בן אדם תוקף...באתי שניות אחרי" (עמ' 42, ש' 4 – 5). "..היא הסבירה  שהוא תקף אותה. מי הוא אין לי מושג, אני מרגישה חלילה אינוס על אי ראייה, לא ראיתי. עוד הפעם. אני ראיתי אותה כמו מוטלת על הרצפה, לא יודעת מה. איך היא הגיעה לסיטואציה הזאת" (עמ' 42, ש' 18-20). העדה נשאלה האם צעקה דבר מה לעבר הנאשם והשיבה "אני אמרתי איי, לא יודעת למי אמרתי איי, אמרתי מתוך משהו שלי יצא.." (עמ' 43, ש' 5-6). זאת כאמור להבדיל מעדות העדה במשטרה, ובניגוד לעדות המתלוננת כי העדה חזתה בנעשה, צעקה על הנאשם ואז חדל האחרון במעשיו.  בהמשך ענתה העדה תשובות לא ברורות, כמו כשנשאלה אם אמרה אמת במשטרה והשיבה "זה אמת, לא כדרך המשפט הזה, מה שאת מספרת זה מכלול של מחשבות, מה שנאמר" (שם, ש' 25).

9. 9. בעניין זה ובאשר לפער שבין הודעתה במשטרה ובין עדותה בבית המשפט, נשאלה שאלות על ידי בית משפט. גם תשובותיה של העדה לשאלות בית משפט לא היה בהן כדי להסביר את הפער המהותי שבגרסתה. העדה חזרה על כך, שראתה את המתלוננת בלבד, "כשהיא מוטלת", אך לא חזתה באירוע האלימות עצמו, וכן סיפרה כי בעברה חוותה אלימות בעצמה.

10. 10. לאור עדותה של העדה, ביקשה המאשימה להגיש את אמרות החוץ שנמסרו על ידה במשטרה, בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. ב"כ הנאשם לא התנגדה וההודעות הוגשו בהסכמה.

11. 11. בהמשך לכך, נחקרה העדה בחקירה נגדית, והעידה כי היא חברה של המתלוננת מזה כ – 13 שנה, אך את הנאשם לא פגשה מעולם וכן לא שוחחה איתו. כן, סיפרה שראתה את המתלוננת בפינת הרחוב וכי המתלוננת סיפרה לה שהנאשם עיקם לה את היד, סובב לה את היד, דחף אותה (עמ' 47, ש'5, 32).

12. 12. עוד נשאלה העדה בקשר למועד האירוע, והשיבה כי מדובר היה באחה"צ "..משהו כמו ארבע, כי הגן של הילד מסתיים בארבע וזה ליד" (עמ' 49, ש' 1-2, 19). עוד הוסיפה כי המתלוננת צלצלה אליה לנייד על מנת לעדכן אותה שהיא בדרך וכי השיחה כאמור התקבלה לאחר השעה 16:00 (עמ' 49, ש' 23-26) וכי השתיים נפגשו בשעה 16:30 לערך (עמ' 50, ש' 2-3).

עדותו של עד תביעה 2, מר מ. ק.:

13. 13. כחלק מראיות התביעה הוגש מזכר (ת/1) מיום 15.02.17, שנערך ע"י השוטר זהר שלום, ולפיו התקשר למר מיכל ק. ושאל אותו על מפגשו עם הנאשם ביום האירוע, וכך נכתב ביחס לתשובתו של העד "..הוא בטוח שביום ראשון כבר בשעה 16:00 היו בביתו שביפו שאלתי איך הוא בטוח הוא ענה כי בדק בטכוגרף שלו ווידא שאכן בשעה הזו כבר היה בעצירה". למזכר צורף צילום הטכוגרף. 

14. 14. בעדותו בבית המשפט, במסגרת חקירתו הראשית, מסר העד, כי במועד הרלוונטי לכתב האישום שהה בעיר ראשון לציון בעת שהנאשם יצר עימו קשר טלפוני ובהמשך השניים נפגשו בעיר ראשון לציון. עוד העיד, כי לאחר כמה ימים התקשר אליו הנאשם, לדבריו "אני ידעתי על הסיפור שלו עם החברה שלו.. רציתי לעזור לבן אדם שאני מכיר אותו שהוא ישר צדיק כזה. אחרי כמה זמן קראו לי למשטרה ואני אמרתי שבזמן שהיא אמרה שהוא מרביץ לה הוא היה ביחד איתי וזה היה שקר." (עמ' 15, ש' 14-19). בהמשך חזר ואמר "נתתי עדות לטובתו כדי לעזור לו"; "זה היה שקר שלי. אני מצטער על זה. כשאנחנו הגענו הביתה היה כבר חושך"; "..רציתי להעיד לטובתו...אז נתתי עדות מה שטוב לו. עפ"י עדותו של מ., נפגש עם הנאשם רק בשעה 20:00. (עמ' 16, ש' 15).

15. 15. בחקירתו הנגדית, העיד כי השניים נפגשו בעיר ראשון לציון וכי שיקר בעדותו במשטרה "רק לעניין השעות". (עמ' 16, ש' 31). בהמשך סתר עצמו וטען כי ייתכן שהתבלבל בשעות כפי שמסר במשטרה (עמ' 17, ש' 2-3) וכי השעות כפי שהוא מוסר בעדותו בבית המשפט-הן אמת. (עמ' 17, ש' 14-15). כן, סיפר בעדותו, שבינו לבין הנאשם התגלע סכסוך על רקע נישואיו של הנאשם עם גיסתו וגירושיו ממנה.

עדותו של עד תביעה 4, השוטר זהר שלום:

16. 16. השוטר זהר שלום העיד בבית המשפט ומסר, כי הוא גבה את הודעות הנאשם וביצע את רוב הפעולות בתיק. באמצעות העד, הוגשו הודעות הנאשם (ת/3 ו – ת/4 וכן מזכרים שנערכו על ידו (ת/4א - ת/4 ח').

17. 17. בחקירתו הנגדית, נשאל העד האם הבחין על המתלוננת באילו סימני חבלה והפנה לכך שציין בגוף הודעתה הערה , כי אינו מבחין בחבלה. עוד נשאל העד בקשר למידע שנאסף לאחר איכון שבוצע והשיב כי לא בכל תיק נעשה איכון, אך בתיק זה הוחלט לבצע איכון מאחר ועלתה דרישה לצורכי חקירה, וכי בהתאם לאיכון בשעה 16:00 היה הנאשם בעיר נס ציונה (עמ' 21, ש' 21).

18. 18. בהמשך לדברים אלו, נשאל העד מדוע לא עימת את המתלוננת עם ממצאי האיכון, אשר אינם מתיישבים עם טענתה שהאירוע אירע בשעה 16:15. בעניין זה השיב "אני לא עימתתי אותה עם זה. אם מישהו עימת אני לא יודע."

דו"ח האיכון:

1. 1. כחלק מראיות המאשימה הוגש דו"ח האיכון, וכן הוגשה תעודה בדבר רשומה מוסדית לעניין פירוט השיחות שנוהלו בטלפון הנייד של הנאשם במועד הרלוונטי. דו"ח האיכון לא הוגש באמצעות חוות דעת מהנדס מטעם המאשימה.

2. 2. מזה שנים משתיתים בתי המשפט מסקנות בהתבסס על איכונים. ואולם בעשותם כן, מעידים בפניהם עדים מטעם חברות התקשורת, שעה שיש מחלוקת בנוגע לקבילות הראיה. בחינת הפסיקה מלמדת כי בפני בתי המשפט השונים נשמעו עדים אשר יכולים היו לשפוך אור על סוגיות שבמחלוקת, ובהן אודות הסבירות כי אדם שאוכן במקום מסוים יימצא בפועל במקום אחר (ת"פ מחוזי מרכז 9830-10-10 בענין מדינת ישראל נ' מוחמד סוילם), "אודות הליכי הקליטה והרישום של שיחות במערכת הממוחשבת של החברה, הליכי הפקת הדו"חות ממחשבי החברה, ואמצעי האבטחה הננקטים כדי למנוע חדירה למחשביה כמו גם מניעת שיבושים בעבודתם", כמו גם אודות העדר שינויים בנתוני האתר בו נקלטו השיחות, ובכלל זה העדר עומסים או תקלות (ע"פ 9338/08 בענין אלעוקה), אודות הפער בין מיקום השיחה על המפה לבין מקום הימצאו של המתקשר ודרך פענוח שמות הקוד של האתרים, ומידע נוסף (ע"פ 10049/08 בענין ראתב אבו עצא), ועוד.

3. 3. בענייננו, כאמור, לא נמסרה עדות מומחה שכזו. חרף זאת, שני הצדדים ביקשו - כל אחד מטעמיו – להתייחס לדו"ח האיכון כראיה קבילה, ונדרשו לראיה זו הן בחקירותיהם את העדים ואת הנאשם והן בטיעוני הסיכום. ראוי להדגיש, כי גם ב"כ המאשימה אשר התנגדה לשאלות שהציגה ב"כ הנאשם למתלוננת אודות האיכון בטענה כי הדו"ח לא נתמך בחוות דעת מהנדס, עשתה שימוש נרחב בדו"ח הן בחקירתה את הנאשם והן בסיכומיה. לפיכך, הלכה למעשה שני הצדדים ראו בראיה כקבילה, ועל כן גם בהכרעתי זו אדרש לראיה כקבילה, ואייחס את העדר עדות המומחה לשאלת משקלה של הראיה ומהימנותה.

מזכרי שיחה עם העו"ס:

4. 4. עפ"י מזכריו של השוטר זוהר שלום (ת/4ב, ו – ת/4ג), שוחח עם העו"ס במרכז הקשר ברחובות, אשר מסרה לו כי הנאשם התעכב במשרדה, לאחר הפגישה עם המתלוננת, למשך כ – 20 דקות, ועזב את מרכז הקשר בשעה 15:15 לערך.

תעודה רפואית (ת/9):

5. 5. כחלק מראיות המאשימה, הוגש אישור רפואי של רופאת משפחה, מיום 13.02.17, ולפיו נבדקה המתלוננת, ונמצאה נפיחות קלה בשורש כף ידה הימנית והימטומה בכף היד.

גרסת הנאשם:

6. 6. מנגד לעדויות התביעה ניצבת לה גרסת הנאשם אותה מסר בשתי הזדמנויות בחקירתו במשטרה (ת/2, ת/3), ופעם נוספת בעדותו בבית המשפט.

7. 7. בהודעתו במשטרה, מיום 13.02.17, אישר הנאשם כי התקיימה פגישה בינו לבין הנאשמת במרכז הקשר ברחובות. לכשעומת עם גרסת המתלוננת לפיה לאחר הפגישה תקף אותה ועיקם את ידה הכחיש והשיב "לא בכלל לא ראיתי אותה", והוסיף "אני אומר לך במיליון אחוז אני לא התקרבתי אליה אחרי שיצאתי אחרי הפגישה עם הילדה אני ישבתי לדבר עם העו"ס..". כן העיד כי השיחה עם העובדת הסוציאלית ערכה 15 דקות לערך, מקסימום 20 דקות" וכי לאחר מכן "נסעתי במונית לראשון לציון" ובשעה 16:15 לטענתו כבר נפגש שם עם מ.. כן, הכחיש הנאשם שאיים על המתלוננת.

8. 8. בהודעתו במשטרה, מיום 1.05.17, העיד הנאשם בין השאר כי שוחח עם העובדת הסוציאלית משך 20 דקות לערך או רבע שעה. עוד העיד כי בגמר השיחה נסע לראשון לציון באמצעות מונית שירות. לטענת הנאשם לא פגש במתלוננת או בחברתה. עוד מסר הנאשם כי לאחר שהגיע לראשון לציון אסף אותו חברו מ., ושניהם נסעו יחידו לביתו של מ., בעיר תל אביב. לכשנשאל באיזו שעה היה בעיר ראשון לציון, השיב הנאשם "בערך בשעה 16:15 פלוס מינוס...". עוד נשאל בחקירתו האם מכשיר הטלפון הנייד שלו היה ברשותו והשיב בחיוב. בנקודה זו עומת הנאשם עם ממצאי דו"ח האיכון מהם עולה, כי לפחות עד השעה 17:15 שהה בעיר נס ציונה. לעניין זה השיב "לא מודה בזה אין לי מה לחפש בנס ציונה בשעה 17:15 אני לא אלכלך את הידיים שלי בשביל לגעת בה..".

9. 9. בעדותו בבית המשפט, במסגרת חקירתו הראשית, העיד הנאשם כי בתום הפגישה עם העובדת הסוציאלית יצא ממרכז הקשר, וכלל לא ראה את המתלוננת, הלך לכיוון אחר. כן המשיך והעיד "הגעתי כדי לאכול משהו, לקחתי מונית ונסעתי אחרי רחובות, לנס ציונה. קניתי באגט, אכלתי ונסעתי לראשון ומשם מישהו בא...".

10. 10. בחקירתו הנגדית, סיפר הנאשם כי הפגישה במרכז קשר הסתיימה בשעה 15:00 לערך, אולי לפני. כן העיד כי לאחר הפגישה, שוחח עם העובדת הסוציאלית משך 15 דקות והמשיך בעדותו "אכלתי ונסעתי לנס ציונה ונסעתי לראשון ומשם מ. לקח אותי ליפו." (עמ' 58, ש' 16). לכשעומת הנאשם עם העובדה שלא טען בשתי הודעותיו במשטרה שנסע לעיר נס ציונה השיב "אמרתי לו שנסעתי לנס ציונה, אכלתי שם כמה דקות...", והמשיך "זה שהוא לא רשם, זו אשמתי?" (עמ' 59, ש' 20-23).

11. 11. עוד נשאל הנאשם האם הוא היחיד שמשתמש בנייד שברשותו והשיב "באותו יום השתמשו בו כנראה", "אני לא זוכר...לקחו את הטלפון והתקשרו. הוא היה על ידי אבל אנשים אולי רצו שיחה", "אולי לקחו, עשו שיחה, אך בדרך כלל הטלפון היה לידי. גם ביום האירוע."( עמ' 58, ש' 29, 31, 33).

12. 12. בחקירתו הנגדית, עומת הנאשם עם דו"ח האיכון ממנו עולה לכאורה כי שהה בעיר נס ציונה עד השעה 18:30 והשיב "לא יודע. לא.." ואז המשיך כי אולי היה שם משך 10 דקות.

13. 13. בחקירתו החוזרת שוב סתר עצמו הנאשם ואמר "אולי הטלפון נשאר שם שכחתי אותו..", "עכשיו אני נזכר. הטלפון נשאר לא זוכר את המספר איפה שבקניין אני אכלתי, הטלפון נשאר שם ואני נסעתי. כשאני דיברתי עם מ. הייתי בנס ציונה, והוא אמר שהוא לראשל"צ, והוא בא ולקח אותי." (עמ' 64, ש' 28, 31-33)

ד. דיון ומסקנות:

14. 14. בראשית פרק זה אבהיר, כי את מסקנתי לפיה יש לזכות את הנאשם עליה הודעתי בדיון שהתקיים היום, גיבשתי לאחר לבטים, זאת בפרט לאור הסתירות הרבות המשמעותיות העולות מגרסתו של הנאשם. סופו של תהליך, לאחר שסכמתי את כלל סימני השאלה העולים מן הראיות שהציגה המאשימה, הגעתי לכלל הבנה כי הם מתגבשים לכלל ספק סביר, באופן שמחייב את זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

ולהלן נימוקיי:

15. 15. גרסתה של המתלוננת כפי שהובאה לעיל, הינה ככלל גרסה עקבית ותיאורה את האירוע בכל אחת מההזדמנויות נותר דומה באופן יחסי. יחד עם זאת, מגרסתה עולה קושי מהותי שעניינו בשעה שבה לדבריה אירע המקרה. המתלוננת שבה וטענה, לכל אורך הדרך, כי האירוע התרחש בשעה 16:15 לערך. ואולם, מהראיות עולה כי פגישתה עם הנאשם במרכז קשר הסתיימה בשעה 15:00 וכי הנאשם התעכב אחריה למשך 15 – 20 דקות בשיחה עם העו"ס (ר' מזכריו של זהר שלום ביחס לשיחותיו עם העו"ס). בנוסף, לדברי המתלוננת המרחק בין מרכז הקשר למקום האירוע הוא מרחק קצר יחסית. כלומר, עולה מגרסתה של המתלוננת פער של קרוב לשעה בין מועד סיום הפגישה של הנאשם עם העו"ס לבין התקיפה הנטענת על ידה, פער שלא ניתן לו כל הסבר (גם אם התעכבה מתלוננת בחנות זו או אחרת למשך מספר דקות, כטענתה).

16. 16. פער זה מתחדד לאור עדות חברתה של המתלוננת. במה דברים אמורים? ב"כ המאשימה טענה בסיכומיה שאין לראות בעובדה שהמתלוננת לא דייקה בשעה של התרחשות האירוע, כפרט מהותי בעדותה. ואולם, גם עדת התביעה הנוספת, דלית, חברתה של המתלוננת, טענה בעדותה כי פגשה במתלוננת רק כ – 15 – 30 דקות לאחר השעה ארבע. העדה חזרה על פרט זה מספר פעמיים והסבירה שהיא זוכרת את השעה, מאחר והיה זה לאחר שאספה את בנה מהגן בשעה והביאה אותו לאימה שגרה בקרבת מקום. רק אז פגשה במתלוננת.

17. 17. סימני השאלה מתחדדים עוד יותר לאור ממצאי האיכון. כפי שהוסבר לעיל, מאחר ושני הצדדים נסמכו על ראיה זו בטיעוניהם, אתייחס אליה כראיה קבילה. ערה אני, לכך שמשקלה של הראיה הוא מוגבל ביותר, שכן לא הובאה לפני בית המשפט חוות דעת מומחה ממנה ניתן ללמוד על טווח הקליטה של האנטנות שקלטו את השיחות, על המרחק של הנאשם מאותה אנטנה ועל ההסתברות שהנאשם אכן שהה בעיר רחובות עד השעה 15:20 ולאחר מכן בעיר נס ציונה, החל מ – 15:53 (אז נקלטה השיחה הראשונה שלו באזור) ועד השעה 17:15. יחד עם זאת, בל נשכח, כי עסקינן בראייה שהוגשה כחלק מפרשת התביעה. ראיה זו אינה מחזקת את עדות המתלוננת, אלא מחלישה אותה, כך שגם אם בהינתן לה משקל נמוך היא מעלה ספק ומעוררת סימני שאלה ביחס לגרסתה של המתלוננת, ביחס למיקומו של הנאשם בשעה 16:15.

18. 18. מעדותו של החוקר, אשר גבה את הודעתה של המתלוננת עולה, כמפורט לעיל, עולה כי לא שב לגבות מן המתלוננת הודעה נוספת בעקבות קבלת ממצאי האיכון. כלומר, המתלוננת לא נחקרה במשטרה ביחס פרט מהותי זה בגרסתה, שאינו מתיישב עם דו"ח האיכון. בנוסף, מסר החוקר כי לא בוצע עימות בין המתלוננת לבין הנאשם משום שלדבריו "היא אמרה שפוחדת ממנו". דברים אלו של העד אינם עולים בקנה אחד עם דברי המתלוננת בהודעתה במשטרה (ת/10), אז מסרה "לא רומה (צ"ל "רוצה" - א.ה.ה) אני לא בכלל לראות אותו" (ש' 20), ולמעשה לא נאמר מפיה כלל שהיא מפחדת ממנו.

19. 19. עדות מרכזית נוספת שהוצגה לפני בית המשפט כחלק מפרשת התביעה, היא עדות חברתה של המתלוננת. כפי שתואר לעיל, בעדות זו התגלו בה פערים תהומיים, בין גרסתה במשטרה לבין עדותה בבית המשפט. כזכור, בעוד שבהודעותיה במשטרה מסרה העדה שראתה במה עיניה את האירוע האלים ותיארה אותו, הרי שבבית המשפט טענה שלמעשה כלל לא ראתה את האירוע עצמו, מאחר והגיעה למקום מספר שניות לאחריו וכי כל מה שמסרה במשטרה היו דברים ששמעה מפי המתלוננת.

20. 20. המאשימה עתרה, שבית המשפט יאמץ עת הודעות החוץ של העדה וטענה, כי עלה מעדותה בבית המשפט שהיא מפחדת וחוששת לחזור על הדברים בבית המשפט. ואכן, יתכנו נסיבות שבהן עד יחשוש יחזור בעדותו על דברים שמסר בהודעות החוץ שלו, וסעיף 10א לפקודת הראיות מכשיר את הדרך לאימוץ הודעות חוץ כראיה, אף שהעד שמסרה אינו חוזר על דבריו בבית המשפט (ר', למשל דבריו של כב' הש' רובינשטיין בע"פ 9385/10 צעלוק נ' מ"י [פורסם בנבו]. ואולם, במקרה דנן, סברתי כי לא הובהרו עד תום הנסיבות שבעטיין חזרה בה העדה מדבריה בתחנת המשטרה. העדה אמנם סיפרה, כי חוותה בעבר אלימות בעצמה, ואולם חששה מן הנאשם דווקא לא הובהר; אין חולק כי לא הייתה לעדה כל היכרות עם הנאשם לפני המועד הרלוונטי לכתב האישום, וכל אינטרקציה עימו לאחר מכן. העדה גם לא אמרה בעדותה, כי היא חוששת מהנאשם והסקת המסקנה שהימנעותה מלחזור על עדותה במשטרה נבעה מחששה ממנו, אינה כה חד משמעית כטענת המאשימה, ויכולות להיות סיבות אפשריות נוספות לכך. שהרי, העדה סיפרה שהיא חברה של המתלוננת מזה 13 שנה, ובמובן זה אין עסקינן בעדה ניטרלית ונטולת אינטרס. כן סיפרה, שלאחר האירוע ישבה, למשך כל אחר הצהריים, עם המתלוננת והן דיברו על האירוע. רק למחרת נמסרו הודעותיהן במשטרה. עובדות אלו מעלות תהיות באשר לאמיתות הדברים שנמסרו במשטרה ע"י העדה. לא מן הנמנע, כי העדה החליטה בינה לבין עצמה, שלא לחזור על הדברים שמסרה במשטרה, מהסיבה שהם אינם דברי אמת, ולכן נמצאה מנסה "להלך בין הטיפות" בעדותה בבית משפט, תוך מתן תשובות מתחמקות לשאלות ישירות הן של באות כח הצדדים והן של בית המשפט.

21. 21. מנימוקים אלו, לא מצאתי להעדיף את הודעות החוץ של העדה על פני עדותה בבית המשפט. משזו מסקנתי, לא נדרשתי לשאלת קיומו של חיזוק בראיות התביעה להודעת חוץ שהוגשה לפי 10א. לפיכך, אני קובעת כי לא ניתן להסתמך על עדותה של דלית לקביעת מממצאים עובדתיים.

22. 22. גם עדותו של עד התביעה מ. ק. אינה מהימנה. כפי שפורט לעיל, בהודעתו במשטרה, מסר מ., כי פגש בנאשם בשעה 16:30 בראשון לציון ומשם נסעו לביתו ביפו, ואילו בעדותו בבית המשפט סיפר כי למעשה שיקר במשטרה, מאחר ורצה לסייע לנאשם, וכי בפועל פגש בו רק בשעת ערב באותו היום. מעדותו של העד עולה, שגם בזמן מסירת הודעתו היה בעל אינטרס לסייע לנאשם שהיה אז חברו, וגם בעת עדותו בבית המשפט התברר כי אינו עד ניטרלי, הפעם לרעתו של הנאשם, בשל סכסוך שהתגלע בינו לבין הנאשם. מנימוקים אלו, הרי שגם על עדותו של מ. לא ניתן להסתמך לשם קביעת ממצאים עובדתיים.

23. 23. אמנם, הגישה התביעה תעודה רפואית ממנה עולה, כי בסמוך לאחר המועד הרלוונטי לאישומים נתגלה נפיחות קלה והימטומה ביד ימין של המתלוננת, שיש בכך בכדי לחזק במידת מה את גרסתה, ואולם ראיה זו אינה מספקת בכדי ליתן משקל כנגד כלל הספקות המפורטים לעיל.

24. 24. באשר לעבירת האיומים – המתלוננת לא חזרה בבית המשפט על טענותיה בדבר דברי איום שהשמיע כלפיה הנאשם, גם לאחר שרוענן זיכרונה ע"י ב"כ המאשימה (יותר מפעם אחת);זאת ועוד, חברתה של המתלוננת מסרה כי לא שמעה דברי איום והנאשם הכחיש אמירתם של דברי איום. לפיכך, ברור כי לעניין עבירת האיומים, אין ראיות.

25. 25. די באמור בכדי להקים ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם במיוחס לו.

26. 26. לא אסיים מבלי להבהיר, כי במסקנותיי לעיל, אין בכדי להוביל למסקנה שגרסתו של הנאשם מהימנה עליי. הגרסה שהציג הנאשם היא בלתי מהימנה, רוויית סתירות, כבושה ומתפתחת. כך, מסר הנאשם במשטרה (בשתי הודעותיו), כי נסע מרחובות ישירות לעיר ראשון לציון, ורק בבית המשפט, סיפר לראשונה כי נסע תחילה לנס ציונה. כאן, לא הסתיימו הסתירות בגרסתו, הואיל ותחילה מסר ששהה בנס ציונה "10 דקות", קנה לו לאכול ומיד נסע לראשון לציון, שם פגש את מ., ורק בהמשך סיפר שזה היה לפרק זמן אחר, ושבעצם אולי השאיר את הטלפון שלו בנס ציונה, בטעות, ונסע ולאחר מכן חזר לקחת אותו, זאת לאחר שעומת עם העובדה שעפ"י דו"ח האיכון, שהה בנס ציונה עד לשעה 17:15 לפחות.
27. 27. הכלל הוא, כי כאשר שקריו של נאשם מהותיים ויורדים לשורש העניין, ומשלא ניתן להם הסבר מספק, ניתן לראות בהם ראייה עצמאית המהווה חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה (ע"פ 2014/94 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 624). ואולם, שקיו של נאשם בהליך פלילי אינם יכולים לחייב כשלעצמם מסקנות לחובתו, שכן על המאשימה לבסס את האמור בכתב האישום מעבר לכל ספק סביר, על בסיס הראיות מטעמה וללא קשר לשאלת מהימנותו או אי-מהימנותו של הנאשם ושקריו של הנאשם, בוטים ככל שיהיו, אינם יכולים לשמש בסיס להרשעתו

ה. סוף דבר:

28. 28. מכל הנימוקים המפורטים לעיל, קבעתי כי לא עלה בידי המאשימה לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש בפלילים ועל כן החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ניתן היום, י"א סיוון תש"פ, 03 יוני 2020, בהעדר הצדדים.