מדינת ישראל נ׳ ליאור חיון

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרימת תאונת דרכים בכך שנהג בקלות ראש, לא הבחין בהולך הרגל מבעוד מועד ופגע בו על מעבר החצייה. כתוצאה מהתאונה נחבל הולך הרגל חבלות של ממש ונזקק לטיפול של תפירה וחבישה.

הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה בעובדות כתב האישום והורשע על בסיס הודאתו בעבירות המפורטות בכתב האישום.

הצדדים הגיעו להסדר מסגרת לפיו המאשימה תעתור לפסילה בפועל לתקופה בת 8 חודשים וההגנה רשאית לעתור באופן חופשי ביחס לרכיב זה. כמו כן, מוסכמים רכיבים נוספים של פסילה על תנאי וקנס לשיקול דעת בית משפט.

המאשימה בטיעוניה לעונש הפנתה לחומרת העבירות, לנסיבות קרות העבירה, לכך שהנאשם לא נקט באמצעי זהירות וגרם לחבלות של ממש. עוד הפנתה לערך המוגן והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. לטענת המאשימה, מדובר ברף רשלנות גבוה לנוכח העובדה כי קיימת חובת זהירות מוגברת, כאשר עסקינן בהולך רגל החוצה במעבר חצייה. עוד הפנתה ב"כ המאשימה למצבו הרפואי של הולך הרגל ולכך שלא עבד לפני התאונה וכיום אינו עובד. עמדתו של הולך הרגל הובאה לידיעתו של ביהמ"ש.

מנגד, טוענת ב"כ הנאשם, כי נוהג משנת 1999 ועברו התעבורתי ללא רבב. מפנה לחבלות של ממש שהינם לטענתה ברף התחתון ולעובדה כי בוצע טיפול שמרני ללא ניתוח או שיקום ארוך. עוד הפנתה לנסיבות עריכת ההסדר, אשר נעוץ בשיקולי ראיות, בין היתר באשר לשדה הראייה המוגבל ולשיקולים נוספים הקשורים בעבודת הבוחן. עוד טענה ב"כ הנאשם כי אחוזי הנכות שנקבעו להולך הרגל אינה קשורים לתאונה, אלא נובעים ממצב בריאותו עובר לתאונה.

ב"כ הנאשם הפנתה לנסיבותיו האישיות של הנאשם, אדם נורמטיבי, עובד כמורה ומעביר שיעורים פרטיים מבית לבית, מתגורר בגפו ורישיונו משמש לפרנסתו. כמו כן, הנאשם הביע חרטה עמוקה באוזני ביהמ"ש ולקח אחריות.

דיון:

במסגרת תיקון מס' 113 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), קבע המחוקק את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם כדי שבית המשפט ייקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה. למעשה, המחוקק התווה את דרך הפעולה להבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה.

בהתאם לסעיף 40ג(א) לחוק, תחילה, על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (כאמור בסעיף 40ט לחוק).

לאחר קביעת מתחם עונש הולם, ובהתאם לסעיף 40ג(ב) לחוק, על בית המשפט לגזור את העונש המתאים לנאשם, בתוך מתחם העונש ההולם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (כאמור בסעיף 40יא לחוק).

כפי שהיטיב לתאר זאת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כב' השופטת גילת שלו, בעפ"ת 27985-02-20 מדינת ישראל נ' יעקובסון (29.7.20) (להלן: "עניין יעקובסון"): "דרך זו הותוותה על מנת ליצור הפרדה בין הקביעה הערכית המתייחסת למתחם העונש ההולם את העבירה שבוצעה, לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם".

יחד עם האמור, רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום (לפי הוראת סעיף 40ד לחוק) או בשל שיקולי הגנה על שלום הציבור (לפי הוראת סעיף 40ה לחוק).

כלומר, בבואו של בית המשפט לקבוע מהו העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה, עליו לפעול בהתאם לסדר הפעולות שלהלן: קביעת מתחם העונש ההולם, גזירת עונשו של הנאשם בתוך המתחם כאמור ושקילת שיקולים המצדיקים חריגה מהמתחם בין אם לקולא ובין אם לחומרא.

קביעת מתחם העונש ההולם:

כאמור בסעיף 40ג לחוק, במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם, עלינו לבחון מהו הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ומהי מידת הפגיעה בו.

הערך החברתי המוגן שנפגעמביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם הוא הגנה על שלמות גופו, נפשו, וביטחונו של ציבור משתמשי הדרך. מידת הפגיעה בערך זה, בנסיבות העניין, היא ברף הבינוני.

לאחר שקבענו מהו הערך המוגן שנפגע ומהי מידת הפגיעה בו, עלינו לבחון מהי מדיניות הענישה הנהוגה. עיון בפסיקה מלמד כי מדיניות הענישה במקרים מעין זה נעה כמניפה בין פסילה לתקופה שבין שלושה חודשים ועד שנתיים, בין התחייבות כספית להימנע מביצוע העבירות למאסר מותנה, ובין קנס לפיצוי כספי עונשי לנפגע - הכל בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, רף הרשלנות, תוצאות התאונה, העבר התעבורתי והנסיבות האישיות (ראו לדוגמה רע"פ 11917/05 צפריר נ' מדינת ישראל (26.4.06); עפ"ת 51168-03-21 אביגד נ' מדינת ישראל (12.4.21); ת"ד 7389-04-20 מדינת ישראל נ' פרץ (1.6.21); רע"פ 1694/19 יאסין נ' מדינת ישראל (24.1.19); עפ"ת 47632-02-14 מכלוף נ' מדינת ישראל (6.3.14); עפ"ת 34990-06-15 טקל נ' מדינת ישראל (25.6.15); עפ"ת 44705-11-11 מדינת ישראל נ' זיגדון (19.2.15), עפ"ת 7554-06-13 אורנשטיין נ' מדינת ישראל (1.7.13), עפ"ת 1524-04-13 דננברג נ' מדינת ישראל (3.6.13), עפ"ת 30937-01-13 מץ נ' מדינת ישראל (3.5.13)). יוער כי, במקרה דנן, הצדדים הציגו הסדר מסגרת התוחם את רכיב הפסילה למסגרת שבין 60 ימי פסילה שריצה הנאשם לבין 8 חודשים, כמפורט לעיל.

השלב האחרון בקביעת מתחם העונש ההולם הוא בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (ראו סעיף 40ט לחוק). בענייננו, לא ניתן להתעלם מכך שרף הרשלנות שיוחס לנאשם בכתב האישום אינו מן הגבוהים. זאת ועוד, הרי שמבלי להמעיט מחומרת החבלות שנגרמו להולך הרגל ומהיותן חבלות של ממש, הרי שמדובר בחבלות שלא מצויות ברף הגבוה והולך הרגל שוחרר להמשך מעקב וטיפול בקהילה.

גזירת עונשו של הנאשם בתוך המתחם:

כאמור בסעיף 40יא לחוק, בגזירת העונש המתאים לנאשם, רשאי בית המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. בענייננו, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהנאשם נטל אחריות על מעשיו והודה בביצוע העבירות בהזדמנות הראשונה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"פ (ת"א) 71933/06 קלגסבלד נ' מדינת ישראל (8.2.07) לפיהם:

"הודיה היא הצעד הראשון המתבקש כאשר אדם טוען לקבלת אחריות. לא הרי מי שמודה בתחילת ההליך, כהרי זה המנסה להרחיק מעצמו אחריות, מנהל הוכחות ומעלה כל טיעון אפשרי כדי לא לשאת באחריות, ומורשע בסופו של הליך מייגע ולעתים ממושך.

המערער לא ניסה לדחות את הקץ...הוא הודה ותרם לניהול מהיר ויעיל של משפטו. על בתי המשפט לעודד התנהלות כזאת של נאשמים, ובסופו של יום, עליה לקבל ביטוי גם בתוצאה העונשית".

לא ניתן להתעלם משיקולי הראיות שבבסיס הסדר המסגרת שהציגו הצדדים, לנסיבות האישיות, הבעת חרטה עמוקה וכן מהעובדה כי הופיע בפניי נאשם נורמטיבי אשר אוחז ברישיון נהיגה משנת 1999 וזהו לו הכשל הראשון בכלל. ניכר כי התנהלותו בדרכים תקינה וכי מדובר במעידה, חד פעמית, שאינה מאפיינת את דרך נהיגתו. הנאשם לקח אחריות, התנצל וביקש להתחשב במצבו שלא להטיל עליו פסילה בפועל.

הנפגע לא התייצב לביהמ"ש, ואולם דבריו הובאו במסגרת טיעונים לעונש ולקחתי לתשומת ליבי הן את מצבו הרפואי והן את עמדתו לעונש. ב"כ המאשימה ביקשה לאמץ את הרף העליון של ההסדר ולגזור על הנאשם פסילה לתקופה של 8 חודשים לעומת ב"כ הנאשם אשר עתרה לענישה שתסתפק ב-60 ימי הפסילה שריצה הנאשם, במסגרת פסילה מנהלית.

מדובר בתאונה אשר אירעה בשל נהיגה בקלות ראש. מן המוסכמות כי מעבר החצייה מהווה מקום מבטחו ומבצרו של הולך הרגל, וכי קמה לנהג אחריות מוגברת בהתקרבו למעבר חצייה, ואולם יחד עם זאת, במלאכת איזון הענישה, מצאתי מקום לתת משקל גם לעובדה כי מדובר בנאשם אשר נוהג כ-25 שנים וזהו לו הכשל הראשון בכלל. מדובר בנהג זהיר.

הכרעה:

לאור האמור, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לעונש ושקלתי את חומרת העבירות, את מתחם העונש ההולם, את עברו התעבורתי הנקי ואת העובדה שהנאשם בחר לקחת אחריות ולהודות באשמה בהזדמנות הראשונה, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: 

• קנס כספי בסך 800 ₪ שישולם בתוך 90 ימים מהיום.

  • פסילה בפועל לתקופה של 3 חודשים, בניכוי 60 ימי הפסילה המנהלית שריצה הנאשם בתיק זה. יתרת הפסילה תחל עד ולא יאוחר מיום 1/1/25 ועל הנאשם להפקיד רישיון נהיגה במזכירות ביהמ"ש. לא יופקד הרשיון, הפסילה תחל אך לא תימנה.

  • פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים וזאת על תנאי שלא יעבור אחת מן העבירות המנויות בתוספת הראשונה או השנייה לפקודת התעבורה וזאת במשך שלוש שנים מהיום.

     

    המזכירות תשלח העתק גזר הדין לצדדים.

    זכות ערעור כחוק.

    ניתנה היום, ט' תמוז תשפ"ד, 15 יולי 2024, בהעדר הצדדים.