מהו הדין שיחול על תאונת דרכים שאירעה בחו"ל- הישראלי או הזר?

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        זהו דיון נוסף בפסק-דינו של בית משפט העליון בע"א 3299/06 יובינר נ' סקאלר (טרם פורסם, 26.4.2009).

          השאלות שהועמדו לדיון נוסף. כפי שנוסחו בהחלטת כבוד הנשיאה ד' ביניש, הן כדלקמן:

1.    מהו הדין החל בתביעת נזיקין, כאשר מקום ביצוע העוולה הנטענת הוא מחוץ לישראל, אך מקום המושב המשותף של הצדדים הוא בישראל?

2.    אם יימצא כי הדין שחל הוא הדין הישראלי ומדובר באירוע של תאונת דרכים, האם יש להחיל את פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין); או שמא חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים)?

2.       בעת שהותם בניו-זילנד במסגרת "טיול שאחרי צבא", רכשו המשיבים 1 ו-3, שהינם אזרחים ישראלים, רכב על-מנת שישמש אותם במקום. במהלך נסיעתם צירפו השניים לנסיעתם את העותרת, גם היא אזרחית ישראלית, והשלושה נהגו ברכב לסירוגין. למרבה הצער, היה רכבם מעורב בתאונת דרכים, והמשיב 1 נפגע פגיעות גוף קשות. המשיב 1 הגיש תביעה בישראל בגין פגיעותיו כנגד המערערת. על-פי הנטען בכתב התביעה, בהגיע תורה של העותרת לנהוג ברכב היא ניסתה ברשלנות לעקוף משאית וכתוצאה מכך אירעה תאונת הדרכים. העותרת הגישה מצידה הודעת צד ג' כנגד הנוסע השלישי ברכב, הוא המשיב 3.

3.       בניו-זילנד, כבמדינות אחרות בעולם, הסדיר המחוקק את נושא פיצוי נפגעי תאונות הדרכים בחוק מיוחד. בדומה לישראל, חל בניו זילנד משטר של פיצוי ללא אשם. בשונה מאשר בישראל, עיקרון ייחוד העילה הניו-זילנדי הוא מוחלט, באופן שכל ניזוק זכאי לפיצוי, במידה כזו או אחרת, מידי הרשות, ואין הוא רשאי להיפרע מן המזיק כלל. הבדל נוסף, בהשוואה להסדר הישראלי, הוא כי תחולתו של ההסדר הפיצויי בניו-זילנד אינו מותנה בעריכת ביטוח לרכב. הניזוק נפרע מקרן הפיצויים שהוקמה למטרה זו (A.C.C) וזו ממומנת בעיקר מתקציב ממשלת ניו-זילנד. ההסדר הפיצויי הניו-זילנדי חל על כל מי שמשתמש ברכב בניו-זילנד ועל כל מי שנפגע בתאונת דרכים בשטח אותה מדינה.

           בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף נתקבל, ברוב דעות (כבוד השופטות ע' ארבל וא' חיות) וכנגד דעתה החולקת של כבוד השופטת מ' נאור, ערעורו של המשיב 1, ונקבע כי הדין שיחול על התאונה הוא פקודת הנזיקין ועל-כן רשאי המשיב 1 לתבוע את נזקיו מהמערערת.

           כאמור, שתיים הן השאלות העומדות לדיון. אשר לשאלה הראשונה אומר כבר בפתח הדברים כי התשובה הראויה לה היא, לדעתי, כי הדין החל על התאונה נושא המחלוקת כאן, יהא דין מקום ביצוע העוולה. אף-על-פי שבכך מתייתר, לעמדתי, הדיון בשאלה השנייה, אבקש להתייחס גם אליה, בקצרה, משזו הועמדה לדיון נוסף.

תחולתו של חוק הפיצויים על תאונות שהתקיימו בחו"ל

4.        בצדק נאמר בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף (להלן: פסק הדין) על ידי השופטת חיות (ובעניין זה - בהסכמת השופטת נאור) כי: "אינני רואה כיצד ניתן להחיל על השימוש באותו הרכב את חוק הפיצויים הישראלי, שהינו על פי התפישה המקובלת חוק טריטוריאלי ותחולתו מותנית בקיום ביטוח חובה שמטיל החוק הישראלי על השימוש ברכב מנועי בתחומי ישראל" (פסקה 6 לפסק דינה). אכן, כפי שנאמר לא אחת בפסיקה (וראו גם בספרו של המלומד פרופ' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 17-16 (מהדורה שלישית, 2005) (להלן: אנגלרד)) אין בנמצא קביעה חד-משמעית כי חוק הפיצויים הינו חוק בעל תחולה טריטוריאלית, אך זוהי אכן התפישה המקובלת (ראו: רע"א 1667/09 שושה נ' נתשה (טרם פורסם, 2.8.2010); ע"א (מחוזי י-ם) 6299/99 הכשרת היישוב נ' אוחנונה, פ"מ תש"ס(1) 351 (2001); ת"א (מחוזי י-ם) 8433/06 סהאם נ' מרשד (טרם פורסם, 8.10.2007); ת"א (מחוזי חיפה) 1633/83 לוי נ' "צים" חברת השיט הישראלית, (טרם פורסם, צלטנר 149(א)); ע"א (מחוזי חי') 2147/01 בושנאר נ' הפול (טרם פורסם, 2.9.2002); ת"א (שלום ב"י) 3905/99 המאירי נ' נתור אחוד נסיעות (טרם פורסם, 3.9.2001)).

5.        הסיבה לתחולתו הטריטוריאלית של חוק הפיצויים נעוצה בהסדר המיוחד המקופל בתוכו - הן מבחינת מטרותיו והן מבחינת יישומו. פרופ' אנגלרד כתב כי: "לדעתנו, טיב ההסדר הישראלי, המשלב בתוכו יסודות של משפט פרטי ושל משפט ציבורי (קרן סטטוטורית, חובת ביטוח ואחריות פלילית), שולל את תחולתו על תאונות דרכים הקורות מחוץ לשטח מדינת ישראל" (אנגלרד, בעמ' 7). אכן, חוק הפיצויים יוצר הסדר שלם החורג מיישומם הרגיל של דיני הנזיקין. הסדר זה שם דגש על מאפיינים מסוימים של דיני הנזיקין, כמו הצורך בהבטחת פיצוי לרוב הנפגעים תוך כדי פיזור הנזק. מאפיינים אחרים, כגון הצורך בהרתעה יעילה ובהכוונת התנהגות, מקבלים ביטוי מועט ביותר (כגון בשלילת התחולה של חוק הפיצויים על תאונה שארעה במתכוון).

6.        ביסוד חקיקתו של חוק הפיצויים עמד הצורך ב"מתן פיצוי מלא לכל אלה שנגרם להם נזק כתוצאה מתאונת דרכים עקב שימוש ברכב מנועי" (דין וחשבון הוועדה בנושא בדיקת יישומו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ירושלים, תשנ"א), עמ' 7; הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ג-1973, ה"ח 1079, עמ' 406). צורך זה נוצר בשל שקודם לחקיקתו של החוק היו נפגעי תאונות דרכים, לא מעטים, נותרים ללא פיצוי עקב יישום עיקרון האשם שבדיני הנזיקין. המקרים הללו גרמו לתופעה של "נפגעים רבים, שהפכו תוך שנייה מאנשים בריאים לשברי כלים, ממפרנסי משפחות לנטל על משפחתם ועל החברה - ואין מושיע" (י' מלץ "עשור לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים" ספר יצחק כהן 348, 349 (מ' אלון, מ' בן-זאב, א' ברק, נ' ליפשיץ ומ' לנדוי עורכים). לכאורה, אילו היינו מתבוננים על השאלה אשר הועמדה לדיון נוסף בפריזמה זו בלבד, אזי התוצאה המתבקשת הייתה כי יש להחיל את החוק גם על ישראלים נפגעי תאונות דרכים אשר התרחשו מחוץ לגבולות מדינת ישראל. אלא שהרצון לפצות נפגעים אינו מתקיים בחלל ריק. האפשרות להבטיח פיצוי המבוסס על עיקרון האחריות המוחלטת, כרוכה בעלויות המכוסות, בין השאר, בדרך של חיוב כל משתמש ברכב מנועי לרכוש ביטוח מתאים כאמור בסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת הביטוח). חובה זו באה להבטיח גם את פיזור הנזק, "האחריות המוחלטת, אין להבינה אלא על רקע ביטוח החובה... ועיקר תפקידה של האחריות היא להפעיל את מנגנון הביטוח העומד מאחוריה... העדר חובת ביטוח לפי הפקודה היה משמיט את הבסיס להטלת אחריות מוחלטת לפי חוק הפיצויים" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים 319 (מהדורה שלישית, 1999); ע"א 133/79 בוכמן נ' אלנסארה, פ"ד לה(2) 64, 67 (1980)). "עלות מימושם של הסיכונים הכרוכים בשימוש ברכב מנועי מוטלת על כתפיהם של אלה שיוצרים את הסיכון ומפיקים תועלת מן הפעילות שהסיכון נוצר במהלכה" (רונן פרי "מהפך או מפח? סיפורו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים" עיוני משפט כח(1) 147, 153 (2004); עניין אוחנונה).

7.        היכולת לפצות נפגע תאונת דרכים תחת משטר של אחריות ללא אשם קשורה אפוא בטבורה לחובת עריכת הביטוח. המחוקק יצר את הקשר שבין חוק הפיצויים לפקודת הביטוח, עם חקיקתו של חוק הפיצויים, על ידי תיקון סעיף 3 בפקודת הביטוח. סעיף 2(ב) לפקודת הביטוח מורה כי אי-עריכת ביטוח מהווה עבירה פלילית. בחוק הפיצויים עצמו מוגדרים המצבים שבהם נשללה תחולתו של החוק, וביניהם המצב בו נהג הרכב, או מתיר השימוש, נהג ברכב ללא ביטוח (סעיף 7(5) לחוק הפיצויים). מנגנון נוסף המיישם את הסימביוזה שבין שני העקרונות האלה הוא הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים - "קרנית", אשר תפקידה הוא לפצות את הנפגע במקרים שבהם לא ניתן להיפרע מהמזיק או מבטחו (סעיף 12(א) לחוק הפיצויים). דרך מימונה של קרנית גם היא באה מתוך תגמולי הביטוח המשולמים על ידי המשתמשים ברכב (סעיף 12ה(א) לחוק הפיצויים). האפשרות להטיל אחריות חמורה על מזיק בכוח, בלא כיסוי ביטוחי לחבותו, אינה קיימת לפיכך במסגרת חוק הפיצויים. החלתו של חוק הפיצויים על תאונת דרכים שהתרחשה מחוץ לישראל, בלא שקיים כיסוי ביטוחי למזיק, עשויה לגרום לעוול כפול: מחד גיסא, תוטל אחריות על המזיק גם אם לא דבק רבב מוסרי במעשיו, שכן זוהי המשמעות של אחריות חמורה, ומאידך גיסא, יחויב הוא לפצות את הנפגע על מלוא נזקיו גם בלא שעומד לו כיסוי ביטוחי. הרחבת תחולתו של החוק, תוך התעלמות מצדה השני של המשוואה - הוא הכיסוי הביטוחי - עלולה לגרוע מן ההסדר כולו. יצוין כי מקום בו הוחלט על הרחבת תחולתו של החוק כך שיכלול גם תאונות דרכים המתרחשות באזור, בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית ובאזורים - כמשמעם בחוק הפיצויים, נדרש לכך המחוקק עצמו וחוקק מפורשות את סעיף 2(א)(א1) לחוק הפיצויים, לאמור: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל" (ההדגשה הוספה).

           גם שילובה של האחריות החמורה עם קיומה של קרן ציבורית מקומית שמטרתה השלמת החללים שהותירה הראשונה, מצביע על הסדר בעל אופי טריטוריאלי מובהק. הסדר זה נשען על שיקולים חברתיים-כלכליים פנימיים מורכבים עד שאין להחילו על אירועים חוץ-טריטוריאליים. לפיכך גם אני מסכים כי אילו מצאנו שדין מקום המושב המשותף הוא זה שצריך לחול על המקרה, היינו מחילים את פקודת הנזיקין ולא את חוק הפיצויים. ומכאן לשאלה הראשונה - והעיקרית - שהועמדה לדיון נוסף.

ברירת הדין בנזיקין - הלכת ינון

8.        בע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן (טרם פורסם, 1.9.2004) (להלן: פרשת ינון) נקבע כי כלל ברירת הדין הישראלי בנזיקין מפנה אותנו לדין מקום ביצוע העוולה. באותו עניין נסקרו הגישות הרבות לשאלת ברירת הדין בנזיקין כפי שהיו מקובלות באותה עת במדינות הים. הודגם באותו עניין חוסר האחידות ששרר באותה סוגיה ואשר נבע מהיעדר כלל בהיר, ברור וחד משמעי. משורה של טעמים, החלטנו כי הכלל המורה על דין מקום ביצוע העוולה כדין הברירה עשוי להשיג, בצורה המיטבית, את מטרות כללי ברירת הדין. לכלל זה נקבע גם חריג, שהרי "אין כלל בלא חריגים - ובאין חריגים יישבר כלל" (דברי השופט חשין בדחותו את הבקשה לקיים דיון נוסף על הלכת ינון: דנ"א 9524/04 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן (טרם פורסם, 23.02.2005)). אכן, השיקולים החולשים על סוגיית ברירת הדין בנזיקין הם רבים ותוצאות יישומם עשויות להשתנות לפי המקרה. כפי שצוין בפרשת ינון, "שאלה זו של בחירת הדין בנזיקין, נמנית על השאלות העיוניות המורכבות ביותר בדיני מתקל הדינים, בארץ ובעולם" (שם, פסקה 9). אולם, כך נקבע, כלל "דין מקום ביצוע העוולה" מאזן באופן ראוי בין אותם שיקולים; כלל זה מביא לידי ביטוי את עיקרון הריבונות הטריטוריאלית - עיקרון מרכזי במשפט הבינלאומי הפרטי - בכך שהוא מאפשר לכל מדינה לממש את זכותה וחובתה להבטיח סדר ציבורי בשטחה. הכלל גם מאפשר לכבד את ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים - ככל שהן רלוונטיות לדיני הנזיקין - ולכך עוד נשוב. לכלל גם שורה של יתרונות מעשיים בדמות ודאות, יציבות ואחידות וחסכון בעלויות התדיינות והוא יוצר תמריץ שלילי כנגד בחירה מחושבת של מקום ההתדיינות (forum shopping). נמצא באותו עניין כי פנייה לכלל "טכני" אשר נעדר תוכן סובסטנטיבי תמלא בצורה טובה אחר התכליות שבקביעתו.

9.        נקודת המוצא לדיון בשאלות שלפנינו היום היא, לפיכך, ההלכה שנקבעה בפרשת ינון. היתרון המשמעותי של הכלל שנבחר טמון בהיותו פשוט, ברור וודאי. ממילא יש להיזהר בהוספת חריגים לכלל שאינם מתיישבים עם הגיונו, או כאלה העלולים לאיין במידה רבה את יתרונותיו.