מוחמד אסמעיל נ' מדינת ישראל

החלטה

זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט יהושע רטנר) מיום 2.5.10, לפיה נדחתה בקשת המבקש לביטול מחיקת התביעה. להסיר ספק, זו אינה בקשת רשות ערעור על החלטות קודמות של בית המשפט, או על פסק הדין. השאלה היא רק האם בגין החלטת השופט רטנר מיום 2.5.10 יש לתת רשות ערעור.

רקע הדברים הוא זה:

התביעה הוגשה בגין אירוע שהתרחש ביום 27.11.88. תחילה הוגשה תביעה בת"א 12790/98 ביום 15.6.98. לבקשת המבקש התובע, שעד אז לא הגיש חוות דעת רפואית, נדחה הדיון בתביעה לפי תקנה 153 ביום 13.3.02. משלא נעשה דבר משך שלוש שנים, לבקשת המשיבה, ועקב העובדה שניתנו למבקש הזדמנויות רבות ומספיקות לקדם את ההליכים, להתייצב לבדיקות ולנהל את התיק, ביום 5.6.05, נמחקה התביעה והמבקש חוייב בהוצאות כתנאי להגשת תביעה מחדש.

ביום 3.7.06 הוגשה התביעה מחדש בת"א 13076/06, בצירוף חוות דעת מומחה מיום 25.11.00 (שנה וחצי לפני שהתביעה הקודמת נדחתה ללא מועד לבקשת התובע) והומצאה למשיבה בפברואר 2007. ביום 7.10.07 שולם סכום ההוצאות שהיה תנאי להגשת התביעה מחדש. ביום 14.10.07 הגישה המשיבה בקשה לחייב את המבקש בהפקדת ערובה. תגובת המבקש לבקשה הוגשה לבסוף ביום 5.3.09, ביום שנקבע לדיון בבית המשפט. בתום הדיון ביום 5.3.09, בפני הצדדים, ניתנה החלטת השופט רטנר לפיה חייב את המבקש להפקיד ערובה להוצאות לפי תקנה 519 בסך 16,000 ₪ תוך 30 יום מיום 5.3.09. כאמור, לא הוגשה בקשה לרשות ערעור על החלטה זו.

הערובה לא הופקדה במועד, ומנגד ביקשה המשיבה להורות על סילוק התביעה על הסף. על כן, ביום 26.4.09 נענה השופט רטנר לבקשה ומחק את התביעה ללא צו להוצאות. זהו פסק דין, שלא הוגש עליו ערעור. ביום 13.5.09 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להפקדת ערובה ב- 60 יום נוספים. על בקשה זו ניתנה החלטה ביום 24.5.09 הדוחה אותה מן הטעם שכבר ניתן פסק דין. ביום 7.6.09 הגיש המבקש בקשה למתן החלטה בבקשה להארכת מועד להפקדת ערובה. ביום 15.6.09 נתן השופט רטנר את החלטתו לפיה אין מקום למתן החלטה נוספת על ההחלטה מיום 24.5.09, והבקשה להארכת מועד נדחית. המבקש כדבריו, קיבל את ההחלטה ביום 16.6.09. על החלטה זו לא הוגשה בקשה לרשות ערעור. אציין, כי בהחלטה מיום 15.6.09 הופנה המבקש להחלטה מיום 24.5.09 ובהחלטה מיום 24.5.09 נאמר שניתן פסק דין ביום 26.4.09. לפיכך, יום 16.6.09 הוא המועד שבו נודע למבקש על פסק הדין.

ביום 17.6.09 הגיש המבקש לבית המשפט בקשה דחופה לפיה הצליח לגייס את סכום הערובה, וצירף העתק שיק בנקאי, וביקש לאפשר לו להפקיד את סכום הערובה. ביום 28.6.09 הגיש המבקש בקשה דחופה למתן החלטה להפקדת סכום הערובה. השופט רטנר ראה בבקשות אלה בקשה לביטול פסק הדין. לדברי המבקש, ביום 14.7.09 נודע לו על פסק הדין מיום 26.4.09. בבקשות אלה ניתנה החלטה ביום 24.9.09, הדוחה אותן, מכיוון שביום 26.4.09 ניתן כבר פסק דין, ומשמעות הבקשה היא ביטולו של פסק הדין, שאין לראותו כפסק דין שניתן במעמד צד אחד, ולכן אין בית המשפט מוסמך לבטלו. על ההחלטה מיום 24.9.09 לא הוגשה בקשת רשות ערעור. למרות שההחלטה מיום 2.5.10 שעליה הוגשה בקשת רשות ערעור מציינת במפורש שניתנה החלטה קודמת ביום 24.9.09 והנימוק בו נומקה הוא שאין מקום לשנות את ההחלטה הקודמת מיום 24.9.09, לא התייחס המבקש בבקשתו כלל להחלטה מיום 24.9.09, אלא פחות או יותר העתיק את הבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה ביום 12.2.10 (שגם היא לא התייחסה להחלטה מיום 24.9.09). אציין, כי ההחלטה מיום 24.9.09 כלל לא צורפה לבקשה המקורית לרשות ערעור, וצורפה רק בעקבות החלטתי מיום 11.7.10.

כאמור, ביום 12.2.10 הגיש המבקש בקשה לביטול מחיקת התביעה ולאפשר לו להפקיד את הערובה. ביום 24.3.10 הגישה המבקשת את תגובתה. בבקשה זו נתן השופט רטנר החלטתו ביום 2.5.10.

מן הסקירה שסקרתי לעיל, עולה, שיש בתיק החלטות סופיות, שלא הוגשה עליהן בקשת רשות ערעור, ובהן החלטות הדוחה את הבקשה להארכת מועד להפקדה מימים 24.5.09 ו- 15.6.09 והחלטה מיום 24.9.09 לפיה ראה השופט את הבקשה להארכת מועד שהוגשה שוב כבקשה לביטול פסק דין ודחה אותה. לאור העובדה שהחלטות אלו הן סופיות, וגם לאור חוסר טענות בענין זה מצד המבקש, אין לדון כעת בטענות אפשריות כנגד החלטות אלו, ובמיוחד ההחלטה מיום 24.9.09, כגון טענה שהבקשה שבה הוחלט ביום 24.9.09 לא היתה בקשה לביטול פסק דין, כפי שראה אותה השופט רטנר, או טענה שהחלטה המוחקת את התביעה עקב אי קיום תקנה 519 היא החלטה במעמד צד אחד שיש סמכות לבטלה, או טענה שגם אם החלטה הדוחה את התביעה לפי תקנה 519 היא החלטה שאינה במעמד צד אחד, תקנה 519 (ב) קובעת זכות לבקש ביטולה ולכן יש לבית המשפט סמכות לדון בכך. כל אלו טענות אפשריות שאולי ניתן היה לטעון כלפי ההחלטות הקודמות במסגרת בקשות לרשות ערעור שניתן היה להגיש מזמן, אבל הן לא הוגשו ולא נטענו.

מסגרת הדיון היא איפוא, האם לאור החלטות סופיות אלו יש לתת רשות ערעור על החלטת השופט רטנר מיום 2.5.10. התשובה לכך היא שלאור סופיות ההחלטות הקודמות, אכן לא היה מקום לשנות את ההחלטות, שכן לא היה בבקשת המבקש לביטול פסק הדין דבר ששינה את המצב שהיה בעת מתן ההחלטות, מלבד חלוף הזמן, וחלוף הזמן דווקא פועל לרעת המבקש, שהגיש בקשה לביטול פסק הדין ארבעה חודשים לפחות לאחר שנודע לו על פסק הדין לפי טענתו. להסיר ספק, אין תוקף לטענת המבקש כי סיבה מספקת מנעה ממנו להפקיד את העירבון, שהיא לטענתו המצור הכלכלי המוטל על עזה שהשפיע על יכולתו להפקיד את הערובה בזמן. זאת, משום שכבר ביום 17.6.09, יומיים לאחר החלטת השופט רטנר שדחתה שוב את בקשתו מיום 13.5.09 להארכת מועד ב- 60 יום, היה בידו שיק בנקאי על מלוא סכום הערובה, כך שמכאן ואילך אין שום מצב כלכלי שהפריע לו.

המבקש טוען שיש להעדיף הוראות דין מהותיות שמטרתן עשיית צדק על הוראות פרוצדורה קפדניות החוסמות את דרכם של מתדיינים. כמקובל, הוא מצטט את ע"א 189/66 ששון נ' קדמה פ"ד כ (3) עמ' 477, אך לצערי הציטוט חלקי. אביא את הציטוט המלא, כשאני מדגיש את החסר בציטוט שהובא על ידי המבקש:

הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב"עוול" מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף הענין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית. אי-נוחות מסוג זה ניתנת בדרך כלל לתיקון בצורה נאותה בלי לקפח את ענינו של אף אחד מבעלי-הדין. כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות. זו הדרך המתאימה שעל בית-המשפט לנקוט בה ובלבד, כאמור, שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד השני, כי אין מתקנים עוול בעוול. אילו כך נהגו בתי-המשפט באופן שיטתי היו פוסקות התנגדויות הסרק הבלתי-מוצדקות מצד עורכי-הדין בעניני נוהל, שמטרתן לנצל עד הסוף כל שגיאה או צעד מוטעה של הצד השני, אף כי לא היה בהם כדי לפגוע באופן ממשי במתנגד או להצר את צעדיו בהצגת ענינו הוא במשפט.

מסתבר, בי הסירוב במקרה דנן להרשות הבאת העדות הנוספת נבע מטעמי יעילות. איש לא יחלוק על הצורך בייעול העבודה בבתי-המשפט. בדרך כלל, יש לשבח את הרצון לנהל משפט בכל המהירות האפשרית וביעילות רבה ככל האפשר. אבל דחף היעילות אינו צריך ליהפך לבהילות. לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה.

כלומר, פסק דין זה חילק את הפגמים בהתנהלות צד לשלושה סוגים: 1. פגמים שתיקונם לא יגרום אפילו אי נוחות לצד שכנגד, שיש לתקנם ללא חיוב בהוצאות. 2. פגמים שתיקונם יגרום אי נוחות לצד שכנגד אך לא יגרום לו עוול, שזה רוב המקרים, שיש לתקן את הפגם כנגד תשלום הוצאות. 3. פגמים שתיקונם יגרום עוול לצד שכנגד, שאין לתקנם, כי לא מתקנים עוול בעוול. בהקשר זה אציין, כי המבקש טוען על פי זכות הגישה לערכאות, וגם אם נניח שזכות הגישה לערכאות אינה זכות אזרח אלא שמורה גם למי שאינו אזרח ישראל, השאלה היא כמה היא קיימת. כמה, במובן הפשוט של "כמה פעמים". זכות הגישה לערכאות אינה אלא הזדמנות לתובע, שיש לנצלה. המבקש ניצל את זכות הגישה שלו לערכאות שוב ושוב, ובכל פעם לקה בליקויים אחרים. אינה דומה זכות שמבקשים לשלול בפעם הראשונה לזכות שמבקשים לשלול בפעם החמישית, שאם כן אין לדבר סוף. בכל רגע יכול המבקש להגיש מחדש בקשות שכבר הוגשו, ולטעון שנפגעת זכות הגישה שלו לערכאות. לענין זה יפים דברי בית המשפט העליון, בע"א 90 / 579 רוזין נ' בן-נון מו (3) 738, עמוד 742:

דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפנייה לבתי-משפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל.

ככל שהמבקש ניצל כבר את זכות הגישה שלו לערכאות, עולה הדרישה לטעם חזק יותר שיצדיק גישה נוספת. כנראה שזה הטעם שמתירים הגשת ראיה נוספת שלא הוגשה במועד בשלב שלפני הגשת ראיות הנתבע, ופחות מזה לאחר הגשת ראיות הנתבע וקודם שמיעת הראיות, ופחות מזה לאחר שמיעת הראיות, ופחות מזה בשלב הערעור. כעולה מהסקירה שסקרתי לעיל, זו הפעם השניה שמנוהל תיק בבית המשפט בתביעת המבקש, והפעם הרביעית שהוחלט בנושא הפקדת הערובה, והפעם השניה שהוחלט בענין ביטול פסק הדין. בנסיבות אלה, היה צריך לצפות לנימוקים חזקים שיסבירו מדוע זכאי המבקש שוב לזכות הגישה לערכאות שנוצלה על ידו.

אלה דברים כלליים. בענייננו, הכל כבר נפסק עד 24.9.09, לרבות ביטול פסק הדין. כאמור, הבקשה שבה הוחלט הוגשה לאחר שהמבקש כבר ידע על פסק הדין כבר ביום 16.6.09, כך שהיתה צריכה להיות בקשה לביטול פסק דין, ואף שהבקשה לא נוסחה כך, ניתנה בה החלטה באילו היא בקשה לביטול פסק הדין, והוחלט בה, החלטה שלא הוגשה עליה בקשת רשות ערעור והיא סופית.

המבקש שהגיש בקשה נוספת בפברואר 2010, לא הראה מה השתנה מאז 24.9.09 שמחייב הפעם קבלת בקשתו. מנימוקיו עולה, שאכן דבר לא השתנה בין 24.9.09 לבין 12.2.10. לפיכך, בדין קבע השופט רטנר את האמור בהחלטתו מיום 2.5.10 שדבר לא השתנה. אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור ומחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 2,000 ₪. המזכירות תעביר למשיבה סכום זה מתוך העירבון, ותחזיר את היתרה למבקש.

ניתנה היום, ח' אלול תש"ע, 18 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.