מועדי הערעור על החלטה שהוגשה בעניינה בקשה לסתירת הדין; תנאי הערעור על דחיית בקשה כזו; חיוב הוצאות והתניית זכויות שלפנים

בקשת רשות הערעור שלפנינו

לפנינו בקשת רשות ערעור העוסקת בשתי החלטות של בית דין קמא:

ההחלטה הראשונה ניתנה בג' בשבט התשפ"א (16.1.21). ההחלטה השנייה ניתנה ביום ד' באייר התשפ"א (16.4.21) ודחתה את בקשתו של המבקש לעיון מחדש בהחלטה הקודמת.

בקשת רשות הערעור שלפנינו הוגשה בי"ז באייר התשפ"א (29.4.21). נטען בה כי ההחלטה השנייה הגיעה לידי המבקש רק בז' באייר התשפ"א (19.4.21), לאמור כי בעת הגשת הבקשה שלפנינו טרם חלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור. אפשר שכך הוא, המשיבה לא השיבה על טענה זו. לו נזקקנו לבחון טענה זו היינו מורים למזכירות בית הדין לוודא מתי ובאלו אמצעים דוורה ההחלטה האמורה, אלא שאין אנו זקוקים לכך, וכפי שיובהר מדברינו דלהלן.

דחיית הבקשה בשל סטייתה מתנאי הסף שבתקנות הדיון

תקנות הדיון קובעות כי ערעור צריך להיות מוגש בתוך שלושים יום ממתן ההחלטה המעורערת, ובקשת רשות ערעור, כשהערעור אינו ערעור בזכות – בתוך עשרה ימים.

ההחלטה הראשונה ניתנה בג' בשבט התשפ"א (16.1.21), כאמור לעיל, לגביה לא נטען כי הגיעה לידי המבקש באיחור, ואף לוּ נטען כך היינו דוחים טענה זו על הסף שהרי כשבועיים לאחר ההחלטה – כמעט שלושה חודשים קודם לערעור – כבר הגיש המבקש לבית דין קמא את בקשתו הראשונה לסתירת הדין, ומכאן שלפחות באותה עת כבר היה מודע להחלטה.

ברי אפוא כי במועד הגשת הערעור חלף זה מכבר המועד שעד אליו יכול היה המבקש לערער על ההחלטה הראשונה, אפילו נניח שמדובר בערעור בזכות, ועל אחת כמה וכמה שחלף המועד שעד אליו יכול היה לבקש רשות ערעור.

אפשר שסבור המבקש כי הגשת בקשה לסתירת הדין לבית דין קמא בולמת את מחוגי שעון העצר המונה את הזמן מעת מתן ההחלטה שלגביה הוגשה הבקשה לסתירת הדין ואף מסיגה אותם אחור. לא כך הדבר: אין לסברה זו כל יסוד בדין, וברי כי אין לה מקום שהלוא אילו כך היה היו ההוראות בנוגע למועדי הגשת ערעור נעשות 'אות מתה', וכל שהיה נדרש מהמבקש לערער באיחור היה להגיש בקשה, ולו בקשת סרק, לסתירת הדין, ולערער לאחר דחייתה על ההחלטה הראשונה – הדין שאותו ביקש לסתור.

משחלף המועד להגשת הערעור, או בקשת רשות הערעור, על ההחלטה 'המקורית', אף אם בינתיים או לאחר מכן הוגשה לבית דין קמא בקשה לסתירת הדין – שוב אין אפשרות לערער את ההחלטה המקורית אלא לכל היותר על ההחלטה שניתנה בבקשה לסתירת הדין לגופה.

גם זאת, נעיר, לאו מילתא דפשיטא:

זכות הערעור אינה זכות מקורית בדין העברי אלא כזו המבוססת על תקנות הדיון, הזכות לבקש את סתירת הדין לעומתה היא במידה רבה זכות ייחודית לדין העברי שאינה קיימת בערכאות האזרחיות על דרך כלל (למעט סוגיית הבקשה למשפט חוזר בהליכים פליליים, מנגנון ייחודי שנקבע בשל החשיבות היתרה שמניעת ענישת חפים מפשע הגוברת על סופיות הדיון, ואף בה השימוש הוא במשורה, בתנאים מוגדרים ונדירים).

על אף השוני בין שתי זכויות אלה יש להן מכנה משותף. משום כך מחד גיסא ומשום יניקתן של שתי זכויות אלה ממקורות שונים ומשיטת משפט שונות היה מקום לומר בעניינן 'אין כפל מבצעים' או על דרך אמרתו המפורסמת (בהקשר אחר) של הגר"ש דייכובסקי שליט"א, דיין בית דין זה בדימוס, 'או הלכת בבלי או תלמוד בבלי'.

ואכן בעבר נקבע בתקנה שעסקה בזכות לבקש את סתירת הדין, תקנה קיז(3) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תש"ך: "דחה בית הדין את הבקשה – אין ערעור על כך".

אומנם בתקנות הדיון החלות בבתי הדין כיום, תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, שונות הן, והוראה זו הושמטה מתקנות קכט–קל שבהן, העוסקות בעניין זה, ועל כן אפשר עתה לערער על החלטה שדחתה בקשה לסתירת הדין.

אולם דומה כי מן האמור לעיל יש ללמוד ולהסיק כי יש לקמץ בהרשאת ערעור על החלטה כזו במקום שאין היא מקנה זכות ערעור, היינו במקום שההחלטה שהבקשה ביקשה את ביטולה, כשלעצמה, לא סיימה את העניין ולא הקימה זכות ערעור. עניינה של הבקשה, נבהיר, לסתירת הדין אינו עומד בפני עצמו ואין כוחו יפה מכוח אביו, הדין עצמו, ואם זה לא סיים את העניין ולא הקנה זכות ערעור – כך גם זה. (אם כי במקרה כזה לכשיסתיים העניין כולו ותקום לגביו זכות ערעור אפשר יהיה לטעון בגדרה גם לגבי ההחלטה המקורית, אף ללא שתבוקש סתירתה בבית דין קמא.) כך גם יש לקמץ במתן ארכה לערעור שכזה ולא בנקל, אם בכלל, תופעל בעניין זה תקנה קלט לתקנות הדיון המאפשרת קבלת ערעור לאחר המועד. אף בדיון בערעור זה עצמו או בשאלה אם יש להתנותו בערובה, ואם כן – מה יהיה גובהה, ינקוט בית הדין הגדול על דרך כלל, לדעתנו, בגישה זהירה ועל דרך הצמצום בנוגע לאפשרות לביטול החלטתו של בית דין קמא.

ממוצא הדברים אתה למד גם כי נדרשת גם דווקנוּת יתר בנוגע לתנאי ועילות הערעור.

הללו, על פי תקנה קלה לתקנות הדיון, הן: טעות בהלכה; טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות או פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון. לכשנשליך אותן על השאלה – מושא ההחלטה המעורערת – אם היה מקום לסתירת הדין, שאלה שתשובתה על פי התקנות נעוצה בשאלה אם הוגשה בקשה לסתירת הדין "על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם" ואם המבקש "פירט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם" כלשון תקנה קכט לתקנות אלה, תהיה התוצאה זו: