מועצה אזורית מבואות החרמון נ' אסטרותי

בפתח הכרעת הדין יש לציין כי מצאתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

רקע

1. כתב האישום מייחס לנאשם ניהול וילת אירוח למטרות נופש, המונה 5 חדרים, כאשר הוילה מופעלת במתכונת זו לפחות מיום 22.11.16 (להלן: "העסק"). הוילה, ששמה המסחרי הוא "וילה לאמור" (להלן: "הוילה") ממוקמת במושב אמנון במקרקעין הידועים כמגרש ** חלקה * בגוש *****.
2. בגין עובדות אלו יוחסו לנאשם עבירות על פי החיקוקים הבאים:
3. עבירה של ניהול עסק טעון רישיון ללא רישיון כדין בניגוד לסעיפים 4, 14 , 16 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח -1968. (להלן: "חוק רישוי עסקים או החוק"), כאשר על פי הנטען מדובר בעסק החייב רישיון עסק מכוח הוראות תקנה 1 לצו רישוי עסקים (עסקים הטוענים רישוי התע"ג 2013 (להלן: "הצו"), תקנה 1ב לתוספת לצו שעניינה השכרת יחידות אירוח למטרת נופש, המלווה במתן שירותים לשוכרים, כשמספר יחידות האירוח המיועדות להשכרה עולה על ארבע, ותקנה 7.4א לתוספת לצו אשר עניינה בריכת שחיה, לרבות מאגר מים אחר המשמש לשחייה ולנופש מים, לרבות בריכה המצויה בפארק מים ולמעט בריכה המשמשת עד ארבע יחידות אירוח למטרת נופש.
4. בתשובתו לאישום כפר הנאשם באשמה וטען כי העסק אינו טעון רישוי בשל אופיו, שכן מדובר בהשכרת חדרי שינה אשר אינם נופלים בגדר "יחידת אירוח". לשיטתו מדובר ביחידת אירוח אחת הכוללת חמישה חדרי שינה והמתארחים בה חייבים להיות קבוצה הומוגנית.

ראיות הצדדים

פרשת התביעה

5. דיוני הוכחות התקיימו בפני ביום 10.6.18 וביום 22.7.18, כאשר בתחילת הישיבה הראשונה הסכימו ב"כ הצדדים כי "אין מחלוקת כי המדובר בוילה המשמשת לאירוח ומושכרת על בסיס יומי. בוילה חמישה חדרים, כאשר לכל חדר מקלחת ושירותים. כמו כן אין מחלוקת לעניין המצב התכנוני של הוילה כאשר לעסק נשוא האישום היה צו איסור שימוש החל מיום 1/1/16 וצו הריסה לבריכה החל מיום 1/9/16, כאשר צווים אלה לא קוימו. הצווים ניתנו במסגרת תו"ב 29486-03-13, כאשר הנאשם לא קיים הצווים והמשיך להפעיל העסק מבלי שהחזיק היתרים כדין ובגין האמור הוגש תיק תו"ב שמספרו: 49983-04-18. יצויין כי עד למועד זה הנאשם ממשיך להפעיל את הוילה ללא היתרים הן לוילה והן לבריכה".

6. המאשימה הגישה לבית המשפט, בין היתר, את המוצגים הבאים:
   • דף ובו פרסום עסקי של הוילה אשר סומן ת/1.
   • גזר הדין מתו"ב 29486-03-13 אשר סומן ת/2 ואת כתב האישום מתו"ב 49983-04-18 אשר סומן ת/3.
   • אישורי מסירה של מכתבים שנשלחו אל הנאשם סומנו ת/4 ות/5 ודוחות פיקוח בצירוף תמונות אשר סומנו ת/6 – ת/9. (כאמור מוצג ת/10 סומן בטעות פעמיים, והוא יקרא ת/2).

7. מטעם המאשימה העידו שלושה עדים, הגב' חדווה אלימלך מנהלת המחלקה לרישוי עסקים במאשימה (להלן: חדווה"), המפקח איתי חיניץ (להלן: "איתי") ועובדת נוספת מטעם המאשימה, הגברת ציפי שוורץ (להלן: "ציפי").

עדות חדווה

8. לדברי חדווה, בעקבות תלונה שהגיעה למועצה נשלח פיקוח לוילה, אז התברר כי הנאשם מפעיל עסק לאירוח בוילה במושב אמנון שיש בה חמישה חדרים ובריכת שחיה. לדידה ובהתאם לחוק , וילה שיש בה למעלה מארבעה חדרים חייבת ברישיון עסק, משכך המועצה שלחה מכתבים לכל העסקים על מנת לעדכן את הרישומים במחלקה של המועצה, כאשר מדובר במכתבים גורפים אשר נשלחו על פי מדעים מהאינטרנט וממחלקות אחרות, וזאת על מנת ליישר קוו אם צריך או לא צריך רישיון.  חדווה הוסיפה כי לאחר הממצאים בוילה נשלחו לנאשם מכתבים בנוגע לעבירות שמיוחסות לו, והנאשם לא השיב למכתבים אלו, כך הוגשו ת/4 ות/5.

עדות איתי

9. בחקירתו התייחס איתי בהרחבה למבנה הוילה מבחוץ ומבפנים לרבות לחלוקה הפנימית והעיד כי "מדובר במבנה גדול בין שתי קומות כאשר בקומה הראשונה יש שני חדרי שינה, מטבח ומעין פינת אוכל ובקומה השנייה עוד שלוש יחידות וכן נמסר תיאור באשר לתכולת החדרים". במהלך עדותו הושמעה שיחה מוקלטת שנערכה בינו לבין הנאשם, במסגרתה התעניין איתי בפרטים הנוגעים להשכרת הוילה.

10. בחקירתו הנגדית מסר איתי ראה כניסה אחת ראשית למטה וכניסה אחת לקומה השנייה מגרם המדרגות חיצוני ועוד יציאה לחלק האחורי מהפטיו. יציאה מאזור הבריכה. איתי גם העיד כי לא נתקל באנשי צוות שעובדים במקום, וכי ניתן להגיע מהקומה העליונה לתחתונה דרך גרם מדרגות בתוך הבית וגרם מדרגות חיצוני. בחקירה חוזרת נשאל איתי "אם יש מישהו שמגיע ומקבל את האנשים?" והשיב: "יש מישהו שמגיע ומקבל את האנשים".

עדות ציפי

11. בעדותה הראשית ציינה ציפי כי התלוותה לאיתי לביקור בווילה," שם ראתה שתי קומות עם מדרגות פנימיות ומדרגות חיצוניות, חמישה חדרים, כאשר בכל חדר מקלחת ושירותים וכורסה בכל חדר, מטבחון ובריכה וכיסאות, מגבות, חדרים מאובזרים." בחקירתה הנגדית אישרה ציפי כי מדובר במבנה שניתן לקרוא לו בית, וכי ראתה שם כורסאות נפתחות".

פרשת ההגנה

12. מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו, ובעדותו הוא מסר תיאור של הוילה והתייחס לחלוקה הפנימית, וכך תיאר אותה:

ת.           הוילה בנויה מ-5 חדרים, יש בה בריכה, ג'קוזי, יש מטבח אחד, פינת מנגל אחת.

ש.          יש שם חללים משותפים?

ת.           משותפים זה המטבח, סלון ופינת ישיבה.

ש.          זה מקום מתוחם?

ת.           כן

ש.          מה תוחם את המקום?

ת.           כל המתחם מגודר עם גדר חיה גבוהה.

...

ש.          מה יש בחדרים וכמה מיטות יש בכל חדר?

ת.           בכל חדר יש מיטה זוגית + כורסא שנפתחת. יש חדר אחד שיש בו שתיים.

ש.          איפה נמצא החדר עם השתיים?

ת.           בקומה שנייה, הוא טיפה יותר גדול מכולם.

ש.          כמה חדרים יש בקומה שנייה?

ת.           שלוש ובראשונה שניים.

ש.          איזה סוג מתארחים מגיעים לוילה?

ת.           רק משפחות.

ש.          איזה שירותים אתם נותנים להם?

ת.           שום שירותים.

ש.          מי עובד בעסק חוץ ממך?

ת.           אני, אשתי והילדה שלי.

ש.          אתה יכול לפרט?

ת.           אני מנהל את הכל ואשתי סה"כ בניקיון.

ש.          מה הכוונה מנהל?

ת.           הכל, אחזקה וכל מה שקשור.

ש.          מה אתה עושה שם ? איך מסתכם התפקיד שלך שם?

ת.           גינון, ניקיון, חשמל הכל, כל מה שצריך בוילה אני עושה.

ש.          אשתך ובתך?

ת.           ניקיון

ש.          מה מחיר השכרת הוילה?

ת.           תלוי כמה אנשים באים, בדר"כ עד 16, תלוי במחיר ובזמן בדר"כ 3500-4000 ₪.

ש.          כמה יכולים להתארח?

ת.           עד 16 לא יותר.

...

ש.          אתה נמצא שם כשהם באים?

ת.           אני מקבל אותם.

ש.          וכשהם יוצאים?

ת.           גם בחקירתו הנגדית אישר הנאשם כי במסגרת הרשעתו נשוא ת/2, הודה כי הפעיל את הוילה כצימר, והוסיף כי היציאה החיצונית של הקומה השנייה היא יציאת חירום. הנאשם הוסיף כי הקים את העסק לפני כחמש שנים וכי הוא אינו מתגורר בוילה.

טענות הצדדים

טיעוני המאשימה

13. נטען כי הנאשם הודה בעבירות המיוחסות לו עת הודה בניהול הווילה כעסק למטרת אירוח מזה כחמש שנים. הנאשם הודה כי הוא מפעיל את הוילה ואת הבריכה ללא היתר, והוא הודה גם בהשכרת למעלה מארבע יחידות אירוח ללא רישיון עסק ובכך הוא מפר את הוראות חוק רישוי עסקים ואת הוראות התוספת לצו. \

14. המאשימה מפנה להוראת פריט 7.1ב בתוספת לצו, ממנו עולה כי עסק טעון רישוי כאשר מדובר: "בהשכרת יחידות אירוח למטרות נופש, המלווה במתן שירותים לשוכרים, כשמספר יחידות האירוח המיועדות להשכרה עולה על ארבע". עוד מפנה המאשימה לפריט 7.4א. בעניין זה טענה המאשימה כי יש לראות בשירותי הניקיון, החלפת המצעים, מגבות נקיות, ניקיון החצר והבריכה, מתן מענה 24/7 למתארחים בוילה במקרה של בעיה ו/או תקלה כלשהם, שירותים אשר הודה הנאשם כי ניתנים על ידו לאורחי הווילה, בתור אלה העונים על הגדרת "מתן שירותים לשוכרים" הקבועה בפריט 7.1 לצו.

15. עוד טוענת המאשימה כי פסה"ד אשר ניתן נגד הנאשם בת/2 כלל הרשעה בעבירה של שימוש "למטרת עסק לאירוח" בוילה ללא היתר. לטענת המאשימה הוכח שהעסק משמש לנופש והוא כולל למעלה מארבעה חדרים והוא ללא רישיון עסק. לדידה, אין כל הבדל בין יחידת אירוח לבין חדרי אירוח, כך  שבשני המקרים שוכרים את המתחם למטרות נופש, בין אם מדובר בארבע יחידות נפרדות לחלוטין ובין אם מדובר בוילה בת 4 חדרים.

16. עוד נטען על ידי המאשימה כי יש להגשים את תכליתו של הצו וחוק רישוי עסקים בשמירה על בטיחות וביטחון המתארחים בעסק, כמו כן מתחמי אירוח הפועלים ללא רישיון עסק מהווים סכנה מבחינה תברואתית וכן גורמים מטרד לשכנים, מה גם שהם נעדרים אישורים נדרשים מבחינת כיבוי אש.

17. באשר ליסוד הנפשי טוענת המאשימה כי עבירה של ניהול עסק ללא רישיון הינה עבירה של אחריות קפידה ודי בהוכחת היסוד העובדתי. הנאשם לא פעל לשמירה על חוק רישוי עסקים אלא הסתפק בטענה כי עסקו לא טעון רישוי.

טיעוני הנאשם

18. הנאשם אינו חולק על כך שבוילה ישנם חמישה חדרים, וטענתו העיקרית היא כי מדובר בחדרי שינה אשר אינם נופלים בגדר "יחידות אירוח", כאשר מדובר בחדרים המשמשים ללינה ואין ביניהם כל הפרדה. למעשה, כך טוען הנאשם, כי מדובר ביחידה הכוללת חמישה חדרי שינה והמתארחים בה חייבים להיות קבוצה הומוגנית, וזאת בשונה מיחידות אירוח שהינן מופרדות וכל אחת מהן מספקת מתן שירותים לכל יחידה בנפרד.

19. לשיטת ההגנה, בתוספת לצו אין הגדרה ברורה למושג יחידת אירוח, מה היא כוללת וכיצד היא בנויה בעניין הפנתה הסנגורית לפסיקה הקובעת מבחן תכליתי, לפיו יש משמעות "לפוטנציאל ההשכרה", היינו לכמות האורחים שהעסק יכול להכיל בו זמנית, כך שבארבע יחידות יהיו לא יותר מ-30 מתארחים. בעניין זה טוען הנאשם כי כמות המתארחים שיכולים להתארח בוילה, נמוך מפוטנציאל ההשכרה כאמור, היות וראיות המאשימה מעמידות את פוטנציאל ההשכרה של הוילה על 15 מתארחים.

20. נטען כי מבחינת חלוקה מבנית וחלוקה פנימית, הוילה מהווה יחידת אירוח אחת. הוילה בנויה משתי קומות, חמישה חדרים להם צמודים שירותים ומקלחת וחללים מרכזיים משותפים לכלל המתארחים כאשר הכוונה למטבח, סלון ופינת אוכל בהם משתמשים כל המתארחים יחדיו. החדרים מופרדים באמצעות דלתות לא ממוספרות כאשר המתארחים מקבלים מפתח רק לכניסה הראשית.

21. עוד נטען כי הוילה מושכרת למשפחות ויכולה להיות מושכרת לקבוצות שונות של בעלי היכרות מוקדמת, ואין אפשרות להשכירה , בו זמנית, למתארחים שאין ביניהם כל היכרות מוקדמת, כמו כן, נטען כי אין אפשרות להשכיר חלקים מהוילה אלא היא מושכרת כיחידה אחת והמחיר הנדרש הוא על כל המבנה.

22. הנאשם שב וטען כי בוילה לא ניתנים שירותים נלווים למתארחים, כך שאין בוילה שירותי כביסה, ניקיון, שירותי הצלה או הסעדה ואין לקבל את פרשנותה המרחיבה של המאשימה למונח, מתן שירותים לשוכרים כמוזכר בתוספת. נטען כי ניקיון הווילה נעשה כאשר הוילה ריקה ולצורכי אחזקה ואין מדובר בשירותי ניקיון קבועים וזמינים, כך גם הכביסה נעשית בביתו של הנאשם שאינו מתגורר בוילה. הנאשם חשמלאי במקצועו מבצע בוילה תיקונים ככל ונדרש וכן מבצע עבודות גינון לצורכי אחזקה. אין לראות בשירותים אלו כשירות שניתן למתארחים, ולא הוכח כי הנאשם זמין למתארחים באופן תמידי. הנאשם טען עוד כי המאשימה לא ציינה בכתב האישום כי הוא נותן שירותים למתארחים.

23. ההגנה הוסיפה וטענה כי לא ניתן לבסס על עדויות המאשימה את העבירות שיוחסו לו. עיון בתמלול שהוגש מחזק את טענת הנאשם לפיה מדובר ביחידה אחת ובה חמישה חדרים.

24. לטענת הנאשם, נוסח הצו עבר שינוי ולא בכדי נראה כי מחוקק המשנה ביקש לקבוע מבחן תכליתי המביא בחשבון את פוטנציאל ההשכרה ולא מבחן טכני המונה את מספר החדרים ואין לקבל את טענת המאשימה כי אין הבדל בין יחידות אירוח לחדרי אירוח.

25. בסוף טוען הנאשם כי המאשימה לא הציגה תלונות קונקרטיות ביחס למטרדים שנגרמים מהוילה או נוגעים לה באופן ישיר, למעט תלונה שבעקבותיה נשלח הפיקוח, וכי אין לקבוע כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה, זאת בהיעדר הוראה מפורשת בדין, כאשר הנאשם לא סבר כי יש צורך ברישיון עסק.

דיון והכרעה

26. אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שהנאשם השכיר חדרי אירוח בוילה שבבעלותו, שכן הוא הודה בעצמו בפרסום החדרים ברשתות והודה כי הוא מנהל את הווילה כוילת אירוח מזה כ-5 שנים. אין גם מחלוקת כי בוילה ישנם 5 חדרי שינה, שניים בקומה  הראשונה ושלושה חדרים בקומה השנייה, וכי בחצר הוילה  יש בריכת שחייה וג'קוזי המשמשים את האורחים המתארחים בוילה.

סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, קובע כי :

"לא יעסוק אדם בעסק טעון רישוי אלא אם יש בידו רישיון, היתר זמני או היתר מזורז לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו; עסק שאיננו נייד, לא יעסוק בו אדם, אלא אם כן ברישיון, בהיתר הזמני או בהיתר המזורז, שבידו, מתוארים החצרים שבהם הוא עוסק".

סעיף 1 צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג-2013*:

"קובע כי העסקים המפורטים בתוספת הם עסקים טעוני רישוי".

סעיף 7.1 ב לתוספת לצו מציין כי אחד העסקים הטעונים רישיון עסק הינו עסק ל: השכרת יחידות אירוח למטרת נופש, המלווה במתן שירותים לשוכרים, כשמספר יחידות האירוח המיועדות להשכרה עולה על ארבע וסעיף 7.4 א מוסיף כי גם בריכת שחיה, לרבות מאגר מים אחר שמשמש לשחייה ולנופש מים, לרבות בריכה המצויה בפארק מים ולמעט בריכה המשמשת עד ארבע יחידות אירוח למטרת נופש מחייב גם הוא רשיון עסק.

27. למעשה חובת הרישוי בגין עיסוק בהשכרת חדרי אירוח חלה כאשר מתקיימים תנאים מצטברים:

מספר חדרי האירוח המיועדים להשכרה הינו מעל ארבעה  וכאשר השכרת החדרים מלווה במתן שירותים לשוכרים.

בנוגע לבריכת השחייה - כאשר היא משמשת למעלה מארבע יחידות אירוח למטרת נופש, מחויבת ברישוי.

חדרי אירוח או יחידות אירוח

28. בפרק העובדות בכתב האישום נטען כי מדובר בעסק המשכיר חמשה חדרי אירוח כשלא פורטו השירותים הנלווים הניתנים במסגרת הזכרת החדרים, ודי בכך כדי להוביל אותי למסקנה כי עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה על פי סעיף 4 לחוק וסעיף 7.1ב לתוספת לצו ומשל כך יש לזכות את הנאשם.

29. יתרה מכן, גם לאחר שבחנתי אם בראיות המאשימה יש כדי להוכיח כי מדובר בעסק המחייב רשיון על פי סעיף 7.1ב לתוספת מצאתי כי התשובה לכך שלילית; אפרט.

30. אכן, חוק יש לפרש על פי תכליתו, ולא רק על פי מילותיו. כך בכלל, וכך גם באשר לפרשנות החוק – חוק רישוי עסקים והתקנות והצווים על פיו. (ראה: ע"פ 224/85 בית מרקחת אלבא בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (4) 798 (1985)).

31. חוק רישוי עסקים, מטרתו לשמור על ערכים שונים הנתפסים בעיני החברה כחשובים. לצורך כך אנו נכונים לצמצם את חופש העיסוק של העסק בו מדובר, על דרך הטלת הגבלות על פעילותו, במסגרת דרישה לקיומו של רישיון עסק. המטרות אותן בא המחוקק לקדם מנויות בסעיף 1(א) לחוק. הדרך בה בחר המחוקק, הינה להגדיר בצו, לגבי כל עסק טעון רישיון, אלו תכליות נועד הרישיון לקדם, תוך סימונן בתוספת לצו בסימן +. לפיכך, בטרם אדם שואל את עצמו, האם עסק מסוים נכלל בגדר פריט ספציפי בתוספת לצו, עליו לשאול את עצמו, האם הפעילות הנבחנת עלולה לפגוע באחת המטרות, אשר המחוקק בא להגן עליהן, ואשר אליהן מפנה הצו באשר לאותו פריט הדורש רישיון עסק, המפורט בתוספת לצו (ראה: רע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נט (3) 673 (2004); רע"פ 4384/13 מדינת ישראל נ' מיאו והאו בע"מ [ניתן ביום 3.3.2014]).

32. בענייננו, פריט 1ב לתוספת לצו, דורש רישיון ל: "השכרת יחידות אירוח למטרת נופש, המלווה במתן שירותים לשוכרים, כשמספר יחידות האירוח המיועדות להשכרה עולה על ארבע". כאשר סעיף זה מפנה למטרה של הבטחת בריאות הציבור.

33. עיון בהגדרות אלה מלמד, כי מחוקק המשנה, סבר כי מספר יחידות אירוח העולה על 4 יחידות יכול לפגוע בבריאות הציבור. בעניין זה, ראוי לציין כי לא הובאה כל ראיה המעידה על כך כי הפעלת חדרי האירוח במקום פגעה בבריאות הציבור. המאשימה זנחה את התכלית שקבע מחוקק המשנה, ורוב טיעוניה היו בנוגע למטרד לשכנים.

34. ההגנה הציעה פרשנות תכליתית לפיה אין המדובר ביחידות אירוח נפרדות אם כי ביחידה אחת הכוללת חמשה חדרי שינה, עלולה להביא למצב אבסורדי: בעוד ש- 5 יחידות אירוח אשר כוללות 5 משפחות, מצריכות רישיון עסק על פי סעיף 7.1ב לתוספת לצו, גם אם עסקינן לצורך הדוגמא ב-5 חדרים בודדים אשר יכולים להכיל זוגות בודדים בלבד, ואילו "יחידת אירוח" המהווה מבנה אחד הכולל עשרות חדרים, אשר אין בהם שירותי הסעדה ולובי, תהא פטורה מדרישת רישיון עסק. פרשנות שכזו, אינה מתיישבת עם הדרישה לפרשנות תכליתית, יש בה כדי לסכל את מטרות המחוקק, ולהביא ליצירת דפוסי שירותי אירוח מסוג זה, מתוך מטרה לעקוף את החוק. על "פרשנות" מעין זו ניתן לצטט את דבריו הקולעים של בית המשפט העליון בבג"צ 4562/92 ח"כ אליעזר זנדברג נגד רשות השידור, פ"ד נ (2) 793 (1996), בעמ' 811:

• "השופט אינו רשאי לגלות שיוויון נפש למצב דברים שבו תכלית החקיקה אינה מתגשמת. עליו לעשות מאמץ פרשני להגשים את תכליתה של החקיקה. בצדק ציין השופט דיפלוק (Lord Diplock) כי תפקידם של השופטים - מקום שהמחוקק "יורה" אך מחטיא - הינו To see that it hit; not merely to record that it has been missed"". ברוח דומה ציין השופט זוסמן: "נוכח תוצאה כזאת, אין השופט רשאי לשבת בחיבוק ידיים, ולהכריז שמגמת החיקוק סוכלה. ניתן לבצע נאמנה את מטרת החיקוק, אם השופט יפרש אותו נכונה. התפקיד לתרגם הלכת המחוקק למעשה צדק מופקד בידי השופט, ובכך ניתנה לו ההזדמנות הסופית לעשות צדק בין הצדדים" (ע"א 398/65 רימון נ' הנאמן לנכסי שפסלס, פושט רגל, פ"ד כ(1) 401, 408). אכן, אל לו לשופט לשבת "בחיבוק ידיים", ולצפות בכשלון תכלית החקיקה. עליו לפרש את החוק על פי תכליתו. לעתים תוביל פרשנות זו לתוצאה כי ללשון החוק ניתן פירוש מרחיב. לעתים - וזהו המקרה שלפנינו - מביאה פרשנות זו למסקנה כי ללשון החוק יש ליתן פרשנות צרה. אמת המידה היא זו של תכלית החוק. לשם הגשמתה רשאי הפרשן לצמצם את משמעותו (הלשונית) הרחבה של החוק."

35. ההגנה למעשה טוענת כי מספר חדרי האירוח אינו מעלה עוד ואינו מוריד, ויש לבדוק את כמות המתארחים הפוטנציאלים באותה עת בווילה כולה, ורק לפי זה לקבוע אם מדובר ביחידת אירוח או בחדרי אירוח.

36. אינני מקבלת טיעון זה של ההגנה. אמנם, נוכח העובדה כי עסקינן בצו מנהלי ולא בחוק, אין בפני דברי הסבר, המבארים את מטרת מחוקק המשנה. יחד עם זאת, פרשנות סבירה ותכליתית של הסעיף הרלוונטי בתוספת לצו מלמדת כי מחוקק המשנה ביקש להחיל מבחן ענייני, של יחידות אירוח, אשר יכולות להכיל כל אחת מהן, במקרים מסויימים, יותר מחדר אחד. ברור הוא, כאמור, כי המבחן של קיומה של יחידת אירוח הוא מבחן של סבירות. מספר החדרים כשלעצמו, אמנם אינו האינדיקציה היחידה לקביעה האם מדובר "ביחידת אירוח", אך כאשר מדובר במספר חדרים, כאשר לכל חדר כניסה נפרדת, שירותים ומקלחת נפרדים, וכאשר אין כל חיבור בין היחידות הנ"ל, ויש גישה נוספת נפרדת ליחידות הנמצאות בקומה העליונה ונוספת המאפשרת כניסה למבנה כולו דרך הקומה התחתונה בווילה , יש בכך כדי להוות אינדיקציה כי עסקינן "ביחידת אירוח" כמשמעותה בצו, אשר הפעלתן מצריכה רישיון עסק על פי סעיף 7.1ב לתוספת לצו.     

37. עיון בראיות שהובאו בפני יש בו כדי ללמד כי עסקינן בעסק המכיל 5 חדרים, כאשר בכל חדר יש מיטה זוגית ובחלק מהחדרים יש גם מיטות נוספות מתקפלות, כאשר בכל יחידה יש שירותים ומקלחת, ואף על פי דברי הנאשם עצמו בהקלטת השיחה בינו לבין איתי לאחר שנשאל איזה גודל החדרים וכמה כל חדר יכול להכיל (ש' 24-25 עמ' 5 לפרוטוקול), השיב: "יש מקום שאפשר להכניס זוג וילד ויש מקומות שאשפר להכניס זוג וארבעה ילדים"). איתי העיד כי הבחין בחלק מהחדרים היו שתי מיטות נפתחות וחדר אחד עם מיטה נפתחת אחת (ראה עדות איתי ש' 31 עמ' 6 לפרוטוקול).

38. כך שבענייננו, סבורה אני כי מדובר ביחידות אירוח, אשר יכולות להכיל כמות לא מבוטלת של אורחים בבת אחת. יחידות אירוח, חמש במספרן, ולא יחידת אירוח אחת הכוללת חמשה שינה כפי שטענה ההגנה.

מתן שירותים לשוכרים

39. אפתח ואציין כי עובדות כתב האישום לא ייחסו לנאשם מתן שירותים לשוכרי יחידות האירוח, וכל מה שיוחס בפרק העובדות בכתב האישום היה הפעלת כמות יחידות האירוח במקום. כאמור, רק מטעם זה, כאשר אין בעובדות הנטענות כדי לבסס עבירה על פי הסעיף המצוין בפרק הוראות החיקוק, יש לזכות את הנאשם גם מהעבירה של הפעלת הבריכה ללא רשיון. .

40. מעבר לכך, לא עלה בידי המאשימה להוכיח מתן שירותים נלווים על ידי הנאשם או מי מטעמו לשוכרי יחידות האירוח. לא נטען כי הנאשם הציע שירותים כאלו לאורחי הווילה, ולא הובאה כל ראיה לפיה אכן במקום ניתנים שירותים כאלו.

41. כך הדברים הובאו בעדותו של איתי:

ש. האם האירוח בוילה מלווה בשירותים נלווים כלשהם. האם ידוע לך אם ניתנת במקום ארוחת בוקר או ארוחות בכלל.

       ת.    בשיחת הטלפון הוא אמר לי שלא.

       ש.   שירותי נקיון

       ת.    לא ידוע לי.

       ש.   שירותי כביסה

       ת.    לא ידוע לי.

ש.   מציל בבריכה.

ת.   לא ידוע לי.

ש.   טבח או מישהו שנמצא ומכין אוכל לאורחים ולשרתם.

ת.   לא ידוע לי. שאלתי על שירותי נקיון ונראה כי המקום היה מאוד נקי ומסודר עם מגבות וכו'.

ש.   ידוע לך אם מתארחים מקבלים שירות כזה.

ת.   לא ידוע לי.

ש.   ממה שידוע לך, ניתן להשכיר חדר אחד בוילה.

ת.   לא ידוע לי.

ש.   יש חדר קבלה או  לובי בכניסה לוילה.

ת.   יש מבואה. זה לא נראה כמו חדר קבלה של בית מלון.

בהמשך, בחקירתו החוזרת נאמרו מפיו הדברים הבאים:

ש.   האם יש מישהו שמקבל אורחים בקבלה.

ת.   יש מישהו שמגיע ומקבל את האנשים.

ש.   מישהו נשאר שם במהלך הום.

ת.   לא.

ש.   באחת התשובות שלך ציטטת קודם "נאמר לי שהוא לא מתגורר במקום". מי אמר לך את זה.

ת.   הוא עצמו.

באותו עניין, עדת התביעה הגברת ציפי אמרה את הדברים הבאים:

ש.   בביקור השני שלך במקום, פגשת באורחים ששהו בוילה.

ת.   לא.

ש.   אנשי צוות שמועסקים שם.

ת.   לא.

ש.   את יודעת אם יש כאלה.

ת.   ללא.

ש.   יש מטבח במקום.

ת.   כן.

...

ש.        אז למעשה זה מבנה שאפשר להגדירו כבית.

ת.   כן.

....

ש.   את יודעת  אם יש איש צוות שמסתובב בוילה או מנקה קבועה או טבח או מציל.

ת.   אין לי מושג.

42. למעשה שני העדים של המאשימה העידו כי לא פגשו במקום אף איש צוות שיכל להעניק שירותים נלווים ליחידות האירוח, לא טבח, לא איש קבלה, לא איש תחזוקה, לא מציל ולא אף עובד אחר. מעבר לכך, לא נטען כי שירותים כאלה מוצעים באמצעות הפרסומים שפרסם הנאשם אודות הווילה, כך למשל העד איתי אישר כי בשיחה המוקלטת בינו לבין הנאשם נאמר לו כי שירותים כאלה לא מוענקים במקום, ומעדויות שהובאו בפניי לא עלה כי הווילה מעניקה מעבר ללינה שירותים נלווים, גם אם בעת הביקור של איתי וציפי במקום החדרים היו נקיים ומסודרים, כאשר באותה העת לא התארחו בווילה אורחים, ובעניין זה מקובלת עליי טענת הנאשם לפיה הווילה עוברת ניקיון בין אירוח לאירוח וכי אפילו תה וקפה אינם מסופקים לאורחים, כאשר הווילה מצוידת במכשיר של תמי ארבע. כאמור, לא מצאתי בראיות המאשימה דבר היכול להפריך טיעון זה של הנאשם.

43. בנסיבות העניין, גם משלא הוכח בפניי כי האירוח ביחידות האירוח כולל מתן שירותים נלווים, אני מזכה את הנאשם מעבירה לפי סעיפים 4 לחוק בתוספת סעיף 7.1ב לתוספת לצו.

לעניין הבריכה

1. גם בעניין הפעלת הבריכה בניגוד לסעיף 7.4א לתוספת לצו, לא מצאתי בעובדות כתב האישום כל ביסוס עובדתי לעבירה על סעיף זה, ומטעם זה בלבד יש לזכות את הנאשם מעבירה לפי סעיף זה.
2. מעבר לכך, לאחר שבחנתי אם הבריכה הינה עסק הנפרד מעסק להשכרת חדרי האירוח, מצאתי כי אין המדובר בעסק הטעון רישוי; אנמק.
3. חובת הרישוי בגין הפעלת "בריכה" נקבעה בפריט 7.4. א' לתוספת צו. מדובר בפריט אשר נועד להבטיח בריאות הציבור לצד מניעת סכנות לשלום הציבור.
4. נקודת המוצא בענייננו נמצאת בהוראת סעיף 33 לחוק רישוי עסקים לפיה:

48. "לענין חוק זה רואים אדם כעוסק בעסק פלוני, אף אם התעסקותו זו היא רק חלק מעסקו העיקרי או באה לסייע לו בהשגת מטרה של עסקו העיקרי; אין נפקא מינה אם העסק העיקרי טעון רישוי אם לאו".

49. ברע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, התייחס ביהמ"ש העליון לתכליתה של הוראה זו באומרו כי "תכלית ההוראה היא לקבוע ולהבהיר מה דינו של עסק-לפנים-מעסק או עסק-לפנים-מלא-עסק. החוק מורה אותנו כי פעילות המהווה לעצמה "עסק" אין היא מאבדת את זהותה כעסק לעצמה – עסק הנצרך לרישיון – אך מטעם זה בלבד שהיא חלק מעסק עיקרי אחר, או שנחוצה היא לסיוע בהשגת מטרה של עסק עיקרי אחר. ועוד מורה אותנו החוק כי אחת היא אם העסק העיקרי עסק טעון-רישוי הוא אם לאו. תכלית ההוראה היא, כנגלה על-פניה, להעלות ברשת החוק פעילויות אשר מבחינת תכלית החוק יש וראוי לראות בהן "עסק" לעצמן חרף העובדה שנעשות הן בגדרי עסק עיקרי אחר. החוק מורה אותנו להפריד בין הדבקים-לכאורה; לנתק – בהחלתו של החוק – עסק נלווה או עסק טפל מהעסק העיקרי ולחייב את העסק הנלווה או העסק הטפל כעסק טעון-רישוי לכל דבר ועניין" (פסקה 15 לפסק הדין).

50. באותו עניין נקבע כי יש ליישם את הוראת סעיף 33 לחוק, בזהירות יתר ולהבחין בין מקרים בהם מדובר בשני עסקים, או בעסק עיקרי ועסק משני שלא ניתן להפריד ביניהם. משכך קבע בית המשפט מבחני עזר שנועדו לסייע בהבחנה מתי ראוי להפעיל את הוראת סעיף 33 לחוק ולחייב עסק המשולב בפעילותו של עסק אחר, ברישון עסק משל עצמו.

בין היתר נקבע כי :

• יש לבדוק האם העסק המשני יכול לעמוד בפני עצמו או שמדובר בפעילות המשולבת בפעילות העיקרית עד שאין לה קיום אלא בתוככי מתחם הפעילות העיקרית.
• מבחן עזר נוסף הוא עד כמה נחוצה הפעילות המשנית למתן השירות או להפעלתו של העסק והאם היא נבלעת ונטמעת בפעילות המרכזית והעיקרית של העסק.
• מבחן הרווח: ע"פ מבחן זה יש לבדוק האם העסק הנלווה מתנהל למטרת רווח, כאשר די בכך שהפעילות המשנית נועדה לשרת את הפעילות העיקרית במקום שנועדה למטרות רווח.
• מבחן התדירות: עפ"י מבחן זה, היקף הפעילות המשנית ותדירותה עשויים ללמד ולו דבר מה על היחס בינה לבין העסק העיקרי ועל השפעתה על האינטרסים המוגנים בחוק. עם זאת, גם פעילות משנה בהיקף מוגבל יכולה שתפגע לעתים אף בחומרה, באחד מן האינטרסים המוגנים בחוק, ואין להעלים עין ממנה.
• מבחן התכלית של חוק רישוי עסקים: מדובר במבחן מכריע, על פיו בוחן ביהמ"ש את הערכים שהחוק נועד להגן עליהם ובוחן עד כמה יש בפעילות המשנית כדי לסכן את אחד האינטרסים המנויים בחוק.

1.מהראיות שהובאו בפניי עולה כי הבריכה נמצאת בחצר הווילה המגודרת, כאשר הבריכה משמשת את האורחים השוכרים חדרי אירוח בוילה. על סמך המבחנים דלעיל, אני סבורה כי על נקלה  ניתן לקבוע כי הבריכה, כשהיא משמשת את האורחים השוהים בחדרי האירוח, הינה חלק בלתי נפרד מהעסק של השכרת החדרים. השימוש בבריכה משרת את העסק העיקרי, שהינו השכרת חדרי אירוח, ואינו עומד בפני עצמו.

2.ראוי לציין כי המאשימה זנחה פריט זה ולא הביאה כל ראיה בעניין הפעלת הבריכה, באיזה מקרים ואם ניתן להפעילה במנותק מהווילה למטרות רווח אם לאו.

3.בשל כך, ולאור תכליתו של החוק והשכל הישר המסקנה שלי היא כי  בנסיבות, הבריכה אינה עסק העומד בפני עצמו ומכאן שאינה מחויבת ברישוי ואני מזכה את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו גם בעניין זה לפי הוראות סעיפים 4 לחוק בתוספת סעיף 7.4א לתוספת לצו.

 4.בשולי הכרעת הדין אציין כי לא מצאתי לייחס כל משקל לגזר הדין אשר ניתן נגד הנאשם בהליך אחר, ת/2.

סוף דבר, החלטתי לזכות את הנאשם מעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת בתוך 45 יום מהיום.

ניתנה והודעה היום ו' כסלו תשע"ט, 14/11/2018 במעמד הנוכחים.