מועצת הצמחים-מועצה לייצור צמחים ושיווקם נ' אברהם

פסק דין

1.המערערת הינה תאגיד ממשלתי. בין יתר עיסוקיה היא מעניקה סיוע כספי לחקלאים. המשיב הוא חקלאי, תושב ירדנה.

בתביעה שהגישה לבית המשפט קמא טענה המערערת, כי בשנת 2005 היא שלחה למשיב שיק על סך של 42,171 ₪. בחלוף שנים אחדות היא גילתה, כי שלחה את השיק לאדם הלא נכון. כוונתה היתה לשלוח את השיק לחקלאי אחר, הנושא אותו שם וגר באותו ישוב.

המשיב התכחש לכך שהשיק נשלח אליו בטעות. הוא טען, כי בשנת 2004 פנה למערערת בבקשה לסיוע, ובחודש מאי 2005 קיבל ממנה שיק כאמור, משמע במענה לבקשת הסיוע שלו.

2.בית המשפט קמא קבע, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח את הטעות במשלוח השיק. הוא קיבל כמהימנה את עדותו של המשיב, לפיה פנה המשיב בבקשה לסיוע למערערת. הוא השתכנע, כי השיק למשיב ניתן במענה לפניית הסיוע שלו למערערת. הוא דחה את טענתה של המערערת בדבר תחולת הכלל בדבר הודאה והדחה.

3.על פסק דין זה מלינה המערערת, בערעור שהניחה לפניי. היא טוענת, כי המשיב לא הציג ראיות לזכאותו בכספי הסיוע הנ"ל. היא מוסיפה עוד וטוענת, כי עליו נופל הנטל להוכיח את זכאותו לקבלת השיק, משום הכלל בדבר הודאה והדחה. נוסף על כך קובלת המערערת על קבלת עדותו של המשיב כמהימנה, ולשם כך היא מפנה לכשלים לוגיים בגירסתו, סתירות שנפלו בעדותו וכד'.

דיון והכרעה

4.אין בידי לקבל את טענותיה של המערערת, ככל שאלה תוקפות את הקביעה בדבר מהימנות גירסתו של המשיב. בית המשפט קמא נתן אמון בעדות זו לאחר שהתרשם ממנו, ובכך אין כל מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. לא יכולתי לקבל גם איזו מבין הטענות לכשלים לוגיים ואחרים שנפלו בעדותו. גירסתו, כפי שנתקבלה בידי בית המשפט קמא, תשמש בסיס להמשך הדיון, משמע כי המשיב פנה בשנת 2004 למערערת, ובשנת 2005 קיבל ממנה שיק, ולא שמע ממנה דבר כי אם בחלוף כחמש שנים (2010) אחרי שהגיע השיק לידיו.

5.המערערת טענה, כאמור, כי יש להחיל את הכלל בדבר "הודאה והדחה". טענה זו נדחתה בידי השופטת קמא, ובצדק נדחתה. הנטל היה עובר למשיב אילו הודה בכל העובדות המבססות את עילת התביעה. עילת תביעתה של המערערת נסמכה על דיני עשיית עושר ולא במשפט. בעיקרו של דבר שני יסודות לעילה זו. האחד – כי המשיב קיבל לידיו שיק, והשניה – כי המשיב אינו מחזיק בשיק לפי זכות שבדין. המשיב הודה בראשון מבין שני היסודות הללו, אך התכחש ליסוד השני. מכאן שלא היה מקום להחלת הכלל.

6.מעבר לדרוש אציין, כי אפילו היינו מחילים את הכלל ומעבירים את הנטל לפתחו של המשיב, נראה בעיניי כי המשיב הרים את הנטל, לפי מאזן ההסתברויות. הוא הראה, כי פנה למערערת חודשים אחדים לפני קבלת השיק בבקשה לסיוע, והשיק אכן הגיע, והוא הגיע על שמו של המשיב, וכשהוא נושא את תעודת הזהות שלו, ולא של החקלאי האחר, שהמערערת טוענת כי נועד לו. יתרה מכך, משהראה המשיב את שהראה, עבר נטל הבאת הראיה למערערת להראות, כי השיק יועד לחקלאי האחר, ונטל זה לא הורם ולו במקצת. המערערת לא הראתה כי החקלאי האחר הגיש בקשה לסיוע, וכי בקשתו נתקבלה. היא יכולה היתה לעשות כן בנקל, על ידי הצגת בקשתו, ושאר מסמכים המעידים על קבלתה של הבקשה, שהרי סביר כי הדברים הללו מקבלים ביטוי בכתב. היא לא עשתה דבר, לבד מהבאתו של החשב לעדות על מנת שיאמר, כי השיק נשלח בטעות. טענה זו, הנטענת בעלמא, אין בה די.

7.סוף דבר, משום כל הטעמים הללו הנני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיב שכר טרחת עורכי דין בערעור בסך של 10,000 ₪ ועוד מע"מ. בידי המשיב ליטול את השכר מתוך הערבון שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט.

ניתן היום, ד' אב תשע"ג, 11 יולי 2013, בהעדר הצדדים.