מורן נ' זיג ואח'

פסק דין

1.עסקינן בתאונת דרכים מיום 26.11.12 ברחוב שא-נס בבאר יעקב. מחלוקת בין הצדדים לעניין אופן קרות התאונה.

2.על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת נסעה בזהירות ואיטיות וכאשר התקרבה לכיוון הכיכר הנמצאת בסוף הרחוב הבחינה שרכב הנתבעים מנסה לעקוף אותה מצד שמאל. התובעת סטתה ימינה לכיוון שולי הכביש על מנת לאפשר לרכב הנתבעים להשלים העקיפה וכאשר התובעת הייתה במצב של כמעט עצירה בשולי הכביש, פגע בה רכב הנתבעים לכל אורך הצד השמאלי של רכבה.

3.על פי הנטען בכתב ההגנה, רכב הנתבעים נסע אחרי אוטובוס בכביש ישר בפקק תנועה במהירות של "הולך רגל" כאשר מצדו הימני הנתיב משתלב לתוך נתיב אחד. רכב התובעת שהגיע מנתיב ההשתלבות נדחק ברווח שנוצר בין המשאית ובין המדרכה. רכב הנתבעים נסע בנתיב השמאלי במסלול היחידי המצוי במקום. התובעת ניסתה להתקדם בפקק התנועה שלא כדין וניסתה לעקוף את רכב הנתבעים מצד ימין.

4.הנתבעים מוסיפים וטוענים שמצדה הימני של המשאית קיים "שטח ראיה מת".

5.לאחר ששמעתי טענות הצדדים, עיינתי בראיותיהם והתרשמתי מעדותם הגעתי למסקנה לפיה לשני הצדדים אחריות לתאונה וזאת מהטעמים הבאים:

א.שני הרכבים נסעו ברח' שא-נס בבאר יעקב באותו הכיוון.

ב.מדובר בכביש בעל שני נתיבים, שבקצהו כיכר (כפי שניתן לראות בנ/ 1) ולקראת הכניסה לכיכר שני הנתיבים מתמזגים לנתיב נסיעה אחד.

ג.התובעת נסעה בנתיב הימני. כפי שנטען ע"י הנתבעים ובהתאם לתמונות שהציגו (ר' נ/1 ונ/2), בנתיב הנסיעה של התובעת סימון של חצים על הכביש שמורה על השתלבות לנתיב השמאלי, דהיינו, על התובעת היה להשתלב מנתיב הנסיעה הימני לנתיב הנסיעה השמאלי.

ד.ראשית, לאחר עיון בתמונות שצירפה התובעת לכתב התביעה ולאורן, איני מקבל את טענתה לעניין מיקום התאונה לפיה:

"לא הגענו ממש לכיכר. הגענו למצב ששני נתיבים מתמזגים – היינו רחוקים מההתמזגות. לא היינ וממש (צ"ל "לא היינו וממש" – נ.ר.) לפני הכיכר". (ר' עמ' 1 ש' 29 לפרוטוקול ואילך) .

ה.בתמונה שסומנה ת'2 ניתן לראות שהתאונה התרחשה לפני התמרור שמורה על כיוון הנסיעה בכיכר שממוקם בסמוך לכניסה לכיכר וכן ניתן לראות דרך השמשה הקדמית ברכב התובעת את מעבר החצייה לפני רכבה שגם הוא ממוקם בכניסה לכיכר. אי לכך ובהתאם לזאת, התאונה ארעה שלא עפ"י גרסתה של התובעת טרם ההתמזגות, אלא לפני הכניסה לכיכר.

ו.בכל הנוגע לשאלה למי מהרכבים זכות קדימה, סעיף 64(ו) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 קובע:

"נוהג רכב שנתיב נסיעתו מסתיים ועליו לסטות לנתיב סמוך, ייתן זכות קדימה לכלי רכב הנוסעים בנתיב שאליו הוא מבקש לסטות."

בהתאם לסימון על הכביש כמפורט לעיל, נתיב נסיעתה של התובעת, הנתיב הימני, הסתיים ועליה היה ליתן זכות קדימה לרכבים בנתיב השמאלי.

ז. איני מקבל טענת התובעת לכך שלרכב הנתבעים היה אסור לנסוע בנתיב השמאלי.

תקנה 47(ג) לתקנות התעבורה קובעת:

"בלי לפגוע בהוראות תקנת-משנה (א) ותקנה 35, בכביש חד-סטרי שיש בו שני נתיבים או יותר באותו כיוון נסיעה, אשר מחמת צפיפות התנועה נעים בו כלי רכב בטורים בכל נתיב, לא יראו כעקיפה את תנועתם של כלי רכב הנעים בנתיב אחד הנוסעים במהירות העולה על המהירות שבה נוסעים כלי הרכב שבנתיב האחר, ובלבד שהדבר לא יגרום הפרעה או סיכון לתנועה."

שני הצדדים מתארים נסיעה איטית ביותר עד כדי "הזדחלות".

זאת ועוד, טענת התובעת לכך שלרכב הנתבעים היה אסור לנסוע בנתיב השמאלי נטענה בעלמא ואינה מתיישבת עם זאת שהנתיב הימני הסתיים וכל הרכבים שנסעו בנתיב הימני היו אמורים להתמזג לתוך הנתיב השמאלי.