מזונות בגיר שדחה את שירותו הצבאי, בן מרדן

1. עניינו של פסק הדין שלפני הכרעה בתביעת למזונותיו של ילד בגיר, במהלך לימודיו בכיתות י"ג ו-י"ד ועד תום שירות צבאי (חובה), אשר הוגשה כנגד אביו – הנתבע.

2. במסגרת פסק הדין תידון גם טענת האב לפיה הבן הינו מרדן ועל כן יש לשלול את מזונותיו.

רקע עובדתי:

3. התובעת 2 (להלן: "האם") והנתבע (להלן: "האב", להלן ביחד: "הצדדים"), נישאו זל"ז כדמו"י ביום 23.7.1995.

4. מנישואי הצדדים נולד להם בן יחיד, הוא התובע 1, יליד ..., אשר כיום הינו בן 19 שנים ותשעה חודשים, תלמיד כיתה י"ד במסגרת עתודה טכנולוגית במסלול תעשיה וניהול במכללת ... (להלן: "הבן").

5. נישואי הצדדים לא האריכו ימים ובמהלך שנת 1997 הם נפרדו והוגשו ביניהם תביעות הדדיות הן לביה"ד הרבני האזורי בת"א והן לבית משפט זה. פרידת הצדדים אף הייתה מלווה בהגשת שתי תלונות למשטרה כנגד האב, האחת בשנת 1997 והשנייה בשנת 1999. בגין תלונות אלו הורשע האב ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי (ר' בפירוט בהכרעת הדין וגזר הדין מיום 17.12.01 בת"פ 006645/01).

6. על אף הפירוד הממושך בין הצדדים, הם עודם נשואים זל"ז והליך גירושין בעניינם עומד ותלוי בביה"ד הרבני. יצוין, כי למי מהצדדים לא נולדו ילדים נוספים ומזה שנים ארוכות שהאב מתגורר עם בת זוג, ואילו האם והבן מתגוררים בבית אימה של האם.

7. אשר לתביעות שהוגשו לבית משפט זה עת פרידת הצדדים, בין היתר הגישה האם תביעה למזונותיה ולמזונות הבן אשר התבררה במסגרת תמ"ש 65120/97 לפני כב' השופט (בדימ') גרשון גרמן (להלן: "תביעת המזונות הראשונה").

במסגרת הליך זה, תחילה נפסקו ביום 28.7.1998 מזונותיהם הזמניים של האם והבן בתום דיון אשר התקיים במעמד הצדדים, כדלקמן: "הנתבע ישלם מזונות התובעים, לידי התובעת מס' 1, סך של 2,300 ש"ח לחודש", תוך הצמדת סכום זה למדד והותרת קצבת הילדים המתקבלת מאת המל"ל בידי האם (עמ' 5 לפרוט'). בהמשך, לאחר שהגישה האם בקשה להגדלת המזונות – מחד, ואילו האב הגיש בקשה להפחתת המזונות בטענה כי לאור מצבו הכלכלי הוא פנה להליך פשיטת רגל – מאידך, נקבע בדיון אשר התקיים ביום 2.5.2002, כך: "... נראה לי, בשלב זה, להעמיד את סכום המזונות השוטף, לפי גרסת הבעל, דהיינו 2,600 ש"ח לחודש. כן נראה לי לגלם את סכום ההוצאה בגין מחצית הוצאות רפואיות של הקטין לסך של 750 ש"ח לחודש. כל הנ"ל עד אשר ינתן פסק דין, או שתיתן החלטה אחרת" (עמ' 4 לפרוט'). כן, במהלך הדיון אשר התקיים ביום 8.7.2003 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה המזונות הזמניים אשר נקבעו בהחלטה מיום 2.5.2002 יהפכו למזונות קבועים (ללא התייחסות לשאלת ההוצאות הרפואיות החריגות של הקטין) ולהסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין חלקי (עמ' 25 לפרוט' הנ"ל). בנוסף, בדיון אשר התקיים ביום 10.6.2004 הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע להוצאותיו הרפואיות החריגות של הבן, ולהסכמה זו ניתן תוקף של החלטה, תוך שצוין כי היא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין למזונות (עמ' 33 לפרוט' הנ"ל).

8. יצוין, כי אותה תקופה ניתן כנגד האב צו לכינוס נכסיו במסגרת הליך של פשיטת רגל, אך כיום בוצע הסדר נושים וההליכים כנגדו נסגרו ו/או בוטלו (ר' החלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.1.14 בפש"ר 1704/00).

9. במהלך השנים היו תקופות בהן התקיים קשר לא סדיר בין האב לבין הבן והיו תקופות בהן התקיים קשר מינימאלי בלבד, כאשר לאחר חגיגת בר המצווה של הבן נותק הקשר בין האב לבן לחלוטין.

10. במצב דברים זה, הגיש האב ביום 12.7.2012 תביעה לביטול מזונות הבן, בה טען האב כי חרף מאמציו הרבים הוא לא פגש בבן מזה כשלוש וחצי שנים, ועל כן יש להחיל לגביו את הלכות בן מרדן ולבטל את דמי מזונותיו (תמ"ש 25483-07-12). במסגרת תביעה זו, נעשו מאמצים לשיקום מערכת היחסים בין האב לבין הבן (שבינתיים בגר) לרבות באמצעות טיפול משפחתי מטעם מחלקת הרווחה ועל אודות כך יורחב בהמשך. בנוסף, הגיש האב ערעור על החלטת ר' ההוצאה לפועל הנוגעת לתשלום הוצאותיו הרפואיות של הבן (ע"ר 26384-09-13). בסופו של יום, שני ההליכים הנ"ל נמחקו בהסכמת הצדדים בתום ישיבת ההוכחות אשר התקיימה לפני ביום 19.7.15 והוסכם כי הדיון יתמקד בתביעה נשוא פסק דין זה תוך שהובהר כי אין בכך כדי לפגוע בטענת האב בדבר מרדנות הבן (ר' עמ' 47 לפרוט').

להשלמת התמונה יוער, כי בהמשך הגיש האב ביום 24.2.14 תביעה לביטול מזונותיה של האם (תמ"ש 49198-02-14), אשר המשך בירורה יעשה לאחר קבלת פסק דינו של בית הדין הרבני בעניין גירושי הצדדים (ר' סעיף 4 להחלטתי מיום 19.7.15 אשר ניתנה במעמד הצדדים).

11. התביעה דנן הוגשה ביום 7.8.14, עת מלאו לבן 18 שנים ושישה חודשים, ובה נטען כי עם הגיעו של הבן לגיל 18 שנים הודיע המל"ל – באמצעותו גבתה האם את דמי המזונות לאורך השנים – כי תשלום המזונות עבורו הופסק (מכתב מיום 21.11.13 צורף כ-נ/ד'). כן נטען, כי מאחר ובפסק הדין בתביעת המזונות הראשונה לא נקבע מועד לסיום התשלום, אין באפשרות האם לגבות את המזונות באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. עוד נטען כי בתכתובת בין ב"כ הצדדים הסכים האב לשלם 1,300 ש"ח לחודש עבור מזונות הבן עד תום לימודי התיכון, אך בפועל שילם סך של 2,600 ₪ עבור חודשיים בלבד (ינואר ופברואר 2014).

12. משכך, נעתר בכתב התביעה לחייב את האב לשלם את מזונות הבן בסכום אשר נקבע בתביעת המזונות הראשונה (1,300 ש"ח לטענת האם תוך הצמדת סכום זה למדד), בצירוף מדור בסך של 700 ש"ח וכן במחצית מהוצאותיו הרפואיות של הבן. כן נעתר לחייב את האב החל ממועד גיוסו של הבן לצה"ל ועד לתום שירות צבאי (חובה) בשליש מדמי המזונות אשר יפסק. לבסוף, נעתר לחייב את האב לשלם לידי האם חוב מזונות עבר בגין התקופה מיום 1.1.14 ועד להגשת התביעה (בקיזוז הסכום אשר שולם על ידי האב) בסך של 8,950 ש"ח.

13. לאחר שהוגש כתב הגנתו של האב, הוגשה ביום 23.10.14 בקשה לפסיקת מזונות זמניים, ולאחר קבלת תגובת האב, קבעה כב' השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר בהחלטתה מיום 20.11.14 כי חיוב מזונות קטין, כפי שנקבעו בהחלטות בית המשפט, יוותר על כנו עד למתן החלטה אחרת, תוך שבקשה זו תידון בקדם המשפט הקרוב. בקשה לעיון מחדש אותה הגיש האב נדחתה.

14. בדיון אשר התקיים לפני ביום 30.3.15 ועל מנת לקדם את התיק לשמיעה מאוחדת בכל התובענות אותן הגיש האב, הגיעו הצדדים להסכמות בנוגע למזונותיו הזמניים של הבן, לפיהן עם הגיעו של הבן לגיל 18 שנים ועד למתן פסק הדין בתובענה דנן יעמוד חיובו של האב במזונותיו הזמניים של הבן על סך של 1,300 ש"ח, בצירוף מחצית מההוצאות הרפואיות החריגות בהתאם למנגנון המפורט שם. להסכמות אלו ניתן תוקף של החלטה. כן הסכימו הצדדים כי כתבי הטענות אשר הוגשו בתביעה דנן ישמשו כתצהירי עדות ראשית מטעמם. לא למותר להדגיש, כי בשלב זה עניינם של הצדדים היה מוכר היטב לבית המשפט מההליכים הנוספים אשר התנהלו בעניינם בגדרם התקיימו ארבע ישיבות קדם משפט (בתאריכים: 18.10.12; 26.2.2013; 3.2.14 ו-14.7.14) וכן הוגשו דו"חות ותסקירים מאת פקידת הסעד במחלקת הרווחה בעיריית ..., עו"ס ... (להלן: "פקידת הסעד") וכי הליכים אלו מהווים חלק בהכרעת בית המשפט בתביעה דנן לאור טענות האב אודות מרדנותו של הבן.

15. בימים 30.3.15 ו - 19.7.15 נשמעו עדויות הצדדים, לרבות עדותו של הבן, וכן עדותה של המטפלת המשפחתית ... (להלן: "המטפלת") ועדות אחיו של האב, מר ש' ש' (להלן: "אחי האב").

16. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, בשלה העת למתן פסק הדין.

דיון והכרעה:

17. תחילה יוער, כי הגם שבכתב הגנתו ובתגובתו לבקשה למזונות זמניים, טען האב בהרחבה כי עסקינן בניסיון לערער על פסק הדין בתביעת המזונות הראשונה, בו לא נפסקו מזונות לבן לאחר הגיעו לגיל 18 שנים וכן טען האב כי למעשה זוהי תביעה להגדלת מזונות הכפופה להוכחת שינוי נסיבות מהותי, הרי שהאב לא חזר על טענותיו אלו בסיכומיו, ומכאן שיש לראותו כמי שזנח את הטענות הנ"ל (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה אחת עשרה, תשע"ג-2013, 563 והאסמכתאות המופיעות שם). בקשר לכך אף יוער, כי מעיון בהחלטות אשר ניתנו במסגרת תביעת המזונות הראשונה, עולה כי עניין תשלום המזונות לאחר הגיע הבן לגיל 18 שנים כלל לא עלה שם והסיבה שלא נעשתה התייחסות מסודרת לכך היא שבהתאם להסכמת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין להחלטת המזונות הזמניים, שם בית המשפט כלל לא קבע מועד לתום תשלום המזונות. זאת ועוד, באותה העת היה גילו של הבן כשש שנים וכלל לא היה צפי בדבר לימודיו בכיתות י"ג ו-י"ד, כך שמטבע הדברים חיוב האב במזונותיו בתקופה זו לא נידון שם. במצב דברים זה אין מקום "לחסום" את התביעה הנוכחית לתשלום מזונות לאחר הגיעו של הבן לגיל 18 שנים בטענות אותן העלה האב בראשית ההליך, וטוב עשה האב שזנח טענות אלו.

18. לגופם של דברים, בענייננו, ראשית יש לבחון את חיוב האב במזונותיו של הבן לאחר הגיעו לגיל 18 שנים במהלך לימודיו בכיתות י"ג ו-י"ד ועד תום השירות הצבאי (חובה) ולאחר מכן, יש לבחון את טענות האב בדבר מרדנותו של הבן וכפועל יוצא מכך את הפטור מתשלום מזונותיו לו טוען האב.

19. להלן נפנה לבחון עניינים אלו על פי סדרם.

החיוב במזונות ילד בגיר:

20. מקור חיובם של הורים במזונות ילדיהם הבגירים מצוי בסעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק המזונות"), המורים כדלקמן:

"4.        אדם חייב במזונות שאר בני-משפחתו, והם –

                 ...

                 (2) ילדיו הבגירים ובני-זוגם;     

                 ...

5. אין אדם חייב לספק מזונות לבן-משפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:

(1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים שלו עצמו, של בן-זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו;

(2) אותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;

(3) אותו בן-משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4".

21. בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח (3) 461 (להלן: "פרשת פלוני") הקביל בית המשפט העליון את תנאיו של סעיף 5 לעקרונות החלים בדיני הצדקה במשפט העברי לגבי קטין שגילו 15-18, בקבעו כי:

"... תנאי הסעיף הם למעשה שני התנאים הראשונים של דיני הצדקה: סעיף-קטן (1) קובע כי חובת המזונות תוטל רק על "אמיד" (המוגדר כמי שיש ביכולתו לספק מזונות לבן משפחתו המנוי בסעיף 4 לאחר שסיפק צרכיו שלו וצורכיהם של ילדיו הקטינים וילדי בן-זוגו הקטינים ושאין לערבבו עם "עשיר"), כלפי "נצרך", המוגדר כמי שאינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר על-אף מאמציו (סעיף 5(2)) ושאינו יכול לקבל מזונות בסעיף 2 או לפי סעיף 3 או מבן משפחה הקודם בסדר לפי סעיף 4 (סעיף 5(3)).

להקבלה זו בין מקור החיוב בדיני צדקה לגבי קטין שגילו 15-18, לבין מקור החיוב באשר לבני משפחה אחרים על פי סעיף 5, השלכה על השאלה העומדת לפנינו – מזונות ילדים בגירים – במספר מישורים: ראשית, הקבלה זו עשויה לסייע בעיצוב המדיניות השיפוטית הראויה (כפי שראינו, זו משתנה בהתאם לנסיבות חברתיות ולא נראה כי ניתן להצביע על טעמים המצדיקים הבחנה עקרונית בין זכאותו למזונות של ילד בגילאים 15-18 לבין ילד בגיר המשרת בצבא); שנית, ההקבלה תסייע במישור הראייתי: הוכחת התקיימות התנאים להענקת מזונות לילד בגילאי 18-15 תסייע בהוכחת התקיימות התנאים להענקת מזונות לבגיר, ולמעשה תייתר את הצורך בראיות נוספות; שלישית, ההקבלה תסייע בעיצוב היקף החיוב, שכן התנאי השלישי המרכיב את דין הצדקה – "כדי מחסורו של הנזקק"- אינו נכלל בסעיף 5.

.... משמעותה המעשית של הגישה המתוארת היא יצירת הנחה עובדתית "לפיה ילדים בישראל תלויים בהוריהם עד לסיום שירותם הצבאי הסדיר"...

גם בענייננו ניתן ליצור הנחה עובדתית, הנוגעת לתנאי השני מתנאיו של סעיף 5: תנאי הנזקקות. על פי חזקה זו, המשקפת את המציאות הישראלית, ילד בגיר המשרת שירות צבאי סדיר עומד בתנאי הנזקקות לפיו "אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו, או ממקור אחר" (סעיף 5 (2); ניתן לטעון אחרת במקרה הספציפי, אולם מי שמבקש לטעון אחרת, עליו הראיה".

22. כנלמד, בפרשת פלוני נקבע כי פירוש סעיף 5 לחוק המזונות על פי מקורות המשפט העברי לגבי חיוב בדיני צדקה בעניין קטין שגילו 15-18, מייצר הנחה עובדתית לפיה במציאות הישראלית ילד בגיר המשרת שירות צבאי סדיר עומד בתנאי הנזקקות בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק המזונות; אמנם, המדובר בהנחה עובדתית שניתנת לסתירה, אולם יש בה כדי להקל על הילד הבגיר בבואו לתבוע מזונות מאביו (או מאמו לפי העניין) (שם, בעמ' 480).

23. אשר להיקף החיוב, נפסק בפרשת פלוני כי דמי המזונות בתקופת שירותו הצבאי של הבן הבגיר, יעמדו על שליש מדמי המזונות שנפסקו לו עד למועד הגיוס. פסיקה זו מבוססת על ההנחה היא כי רוב החיילים לנים בצבא או בהעדר תנאי לינה מקבלים דמי כלכלה, ביגוד ומזון, כך שתמיכת ההורים בילדיהם החיילים פוחתת בעת שירותם בצבאי לכדי שליש מן הסכום המשולם קודם לתקופת השירות הצבאי (שם, בעמ' 483).

24. באופן דומה נפסק כי גם כאשר אין חפיפה בין תקופת הגעת הילד לבגרות לבין גיוסו בצה"ל תחול אותה חזקה עובדתית אשר תיבחן על פי הנסיבות ועל פי מידת "נזקקותו" של הילד. כך, נפסק בפרשת פלוני בעמ' 483-484:

"לדעתי גם כאן ניתן לאמץ הנחה עובדתית לעניין סעיף 5 (2), ולפיה גם ילד בגיר במצב זה הוא "נזקק", שכן למרות שלכאורה לא יכול הוא להשתכר למחייתו, הרי שהמצב בפועל הוא שנערים ונערות בתקופה זו מתקשים למצוא עבודה, לא כל שכן עבודה מכניסה, על כן ניתן לאמץ הנחה עובדתית לפיה סמוכים ילדים בגיל זה על שולחן הוריהם, כששיעור התמיכה גם כאן פוחת עד כדי שליש מן המזונות בגיל עד גיל 18. גם כאן ניתנת החזקה לסתירה לשני הכיוונים".

25. במקרה דנן, המדובר בבן שממשיך את לימודיו מעבר ל- י"ב שנים ורק לאחר שיסיים שנתיים נוספות של לימודים - שנים י"ג ו-י"ד – יתגייס לצה"ל. לפיכך, יש לבחון מהי עמדת הפסיקה בנוגע למזונות ילד בגיר שדחה את שירותו הצבאי למטרת לימודים בכיתות י"ג-י"ד, כבענייננו.

מזונות ילד בגיר שדחה את שירותו הצבאי למטרת לימודים בכיתות י"ג-י"ד:

26. בתחילה נקטה הפסיקה גישה מצמצמת לפיה יהא האב פטור מחיוב במזונות ילד בגיר שעדיין תלמיד. כך קבע הנשיא שמגר בע"א 113/77 בוימגולד נ' בוימגולד פ"ד לא (3) 164, בעמ' 168:

"במקרה כגון זה שבפנינו אין לומר כי הבן הבגיר יכול להישען לאורך זמן על התמיכה של אביו, אך מאידך גיסא גם אין ללמוד מנוסחו של החוק כי הבן חייב להפסיק על-אתר את לימודיו כדי שלא לחייב את אביו בסיפוק צרכיו. אשר-על-כן דעתי היא, כי המשיב במקרה שבפנינו אינו יכול לבקש מאביו את סיפוק צרכיו לצרכי לימודים בכיתות י"ג ו-י"ד, כפי שסבר בית המשפט קמא, אך אם בשל נסיבות שונות טרם סיים לימודיו התיכוניים, וממשיך בהם בהצלחה ויוכל לסיימם רק אם יסופקו צרכיו, הרי יש ללמוד מכך כי בנסיבות כגון אלה חייב האב לספק צרכיו עד לסיום לימודי כיתה י"ב".  

27. עם זאת, בחלוף השנים ננקטה גישה מרחיבה אשר הכירה בחבותו של אב לספק מזונות ילד בגיר אשר דחה את שירותו הצבאי לצורך לימודים. במ"א (ב"ש) 1000/93 מצא נ' מצא (פורסם בנבו, ביום 5.4.94) חייב כב' השופט לרון אב לשאת במזונות בנו הבגיר שהמשיך את לימודיו בבית הספר הטכני של חיל האוויר באומרו:

"אין מדובר בשירות צבאי שהבן הבוגר מקבל במסגרתו תשלום אלא עדיין בהמשך לימודים במסגרת שבה איננו מקבל כל תשלום (התשלום שמקבל מקוזז כנגד התשלום עבור הלימודים) ובפרט לצרכים המסופקים ע"י עצם השהות בבית הספר ברור שקיימים צרכים נוספים של ביגוד, דמי כיס, נסיעות, שהות וחופשות בבית האם. אמנם אמצעיו של האב מוגבלים אך צודק ב"כ התובע בטענו שיכולתו בעצם נקבעה עוד בפסק הדין הקודם, בעת שהתובע היה פחות מגיל 18, ומבחינה זו לא חל שינוי ביכולתו, כך שהוא יכול להמשיך בתשלום דמי מזונות והשינוי היחידי הוא שלאחר גיל 18 שני ההורים צריכים להשתתף בתשלום לפי החוק".

28. כן בתמ"ש (ת"א) 21330/97 נגר נ' נגר דינים משפחה 1998 (8) 1067 החילה כב' השופטת צפת את ההנחה העובדתית שנקבעה בפרשת פלוני על ילד בגיר אשר דחה את שירותו הצבאי לצורך לימודים בכיתות י"ג ו-י"ד תוך שציינה את הדברים הבאים:

"בע"א 113/77 הנ"ל נפסקו מזונות לבן בגיר – תלמיד, רק עד סיום כיתה יב'. אולם, אין להתעלם, כי מאז מתן פסה"ד הנ"ל חלפו שני עשורים ויש כאמור להתאים את המדיניות המשפטית השיפוטית הרצויה לשינויים החברתיים המתחוללים בחברה ולמציאות המתחדשת בתקופתנו, על פיה תמיכת הורים בילדיהם אינה מסתיימת עם הגיע הילד לגיל 18, גם כאשר עסקינן בבן בגיר תלמיד".

יצוין, כי באותו פסק דין חויב האב לשאת בשליש מהוצאות הבן אשר היו משולמות קודם לכן ובמחצית מהוצאות שכר הלימוד שלו. 

29. בע"מ (ת"א) 1243/03 ד' ע' נ' א' ע' (פורסם בנבו, 28.7.05) אימצה כב' השופטת (בדימ') שטופמן את הגישה המרחיבה לפיה יש לחייב את האב במזונות ילדו הבגיר בתקופת הלימודים בכיתות י"ג ו-י"ד תוך הקביעה הדברים הבאים:

"כיום, נאספת ומתגבשת פסיקה בערכאות השונות, לפיה נמצא כי יש לחייב את אב במזונות ילדיו בתקופת לימודיהם בכיתות י"ג, י"ד, מן הטעם שהחובה לתשלום מזונותיהם טרם פקעה מכוח דיני צדקה, בהיותם תלמידים הסמוכים על שולחן הוריהם ואינם יכולים לעבוד לפרנסתם.

הרציונאל שגם הוא עומד ביסוד קביעה זו עיקרו בעובדה הידועה לפיה מצבו הכלכלי של בגיר לומד דחוק יותר אף מזה של חייל, שכן בעוד שחייל נהנה מכלכלה ומדור על חשבון צה"ל וכן זכאי למשכורת צבאית, הרי שבן בגיר, שהינו תלמיד, סמוך באופן מוחלט, במקרים רבים, על שולחן הוריו ולמעשה טרם יצא מהקן המשפחתי.

...

לכן, בעניינו של בן בגיר הלומד בכיתה י"ג-י"ד ניתן להכיל את קביעותיו של בית המשפט לגבי חייל בשירות חובה, שנקבעו בע"א 4480/93, שכן בשני המקרים, מדובר בבן בגיר שסמוך על שולחנה של אימו, שאינו יכול לספק את צרכיו ולכן נזקק לתשלום מזונות מאביו, שהרי:

"מדיניות משפטית זו תשקף נכונה את המציאות הישראלית אשר בה, הלכה למעשה, נמשכת תקופת התלות של הילדים בהוריהם עד לתום שירותם צבאי הסדיר (ר' ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית מח (3) 461, עמוד 480).

סבורה אני, כי אותה "מציאות ישראלית" מגלה בנוסף, כי הורים נוטים לתמוך בילדיהם במהלך שירותם הצבאי ובתקופת לימודיהם לאחר שירותם הצבאי. יש הורים שיעזרו יותר, ויש הורים שיעזרו פחות, אולם אך סביר הוא שכל הורה מעוניין בהצלחת ילדיו ויציאתם לדרך עצמאית מבית הוריהם. אחת הדרכים התורמות להבטחת עצמאותם ועתידם של הילדים הינה, כמובן, רכישת השכלה. קיימת הקבלה מסויימת בין חייל לבין בן בגיר, לומד, שהרי הן החייל המשרת בצבא והן הבן הבגיר הלומד משקיעים בדרך כלל את רוב זמנם בעיסוקיהם ואינם יכולים לספק את צרכי עצמם ונזקקים לעזרת הוריהם.

כמובן, שהשירות הצבאי איננו על פי בחירה אלא מכח צו וחבות שמטילה המדינה על אזרחיה ומבחינה זו כמובן שאין השירות הצבאי זהה להמשך הלימודים, לאחר הגיע ילד לבגרות.

יחד עם זאת, נראה לי, כי להמשך הלימודים בכיתות י"ג-י"ד יש להתייחס כהמשך ישיר, אך טבעי, ללימודים התיכוניים, במקרים מסויימים. גם בלא להרחיק לכת בקביעה, לפיה יש להטיל על הורה חבות במזונות ילדו הבגיר הלומד לימודים גבוהים, נראה לי, כי לפחות לגבי כיתות י"ג-י"ד, יש לקבל בנסיבות כענייננו חבות האב במזונות הבן.

הרחבת חבות המזונות על אב, למשך תקופת הלימודים בכיתות י"ג-י"ד, מחויבת מן המציאות הישראלית ותואמת את הוראות החוק...".

ובהקשר זה ראו גם: בע"מ 1363/05 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, ביום 25.7.07).

30. לסיכום - המגמה בפסיקה היא כי יש לחייב אב במזונות הבגיר את דחה גיוסו לצה"ל לצורך השלמת לימודים בכיתות י"ג-י"ד בשיעור של שליש מן הסכום המשולם קודם לתקופת השירות הצבאי. הרציונל שעמד מאחורי פסיקות אלו הוא כי הבגיר אינו יכול לעבוד למחייתו עבודה מלאה בתקופה זו והוא תלוי עדיין בהוריו עד לסיום שירותו הצבאי.

31. עם זאת, אין ללמוד מכך כי יש להאריך אוטומטית את תקופת החיוב של אב במזונות ילדו הבגיר עד לסיום השירות הצבאי שכן עדיין יש להוכיח את היותו של האב "אמיד" על פי הגדרת סעיף 5 (1) לחוק המזונות וכן ניתן לסתור הנחה עובדתית זו תוך שלבית המשפט יש שיקול דעת רחב בכל מקרה ומקרה.

מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

32. כבר עתה יצוין, כי התשתית הראייתית אשר הונחה לפתחי בנוגע ליכולתו הכלכלית של האב, נצרכותו של הבן ויכולתה הכלכלית של האם - לוקה בחסר. לעניין זה יובהר בקליפת האגוז, כי לא הובאו לפני ראיות כלשהן לעניין גובה השתכרותו של האב ומצבו הכלכלי ואף הראיות אשר הובאו ביחס ליכולתה הכלכלית של האם אינן מספקות. כן לא הוצגו אסמכתאות מתאימות לצרכיו הנטענים של הבן, ועל כל זאת יפורט בהמשך בהרחבה.

33. על תפקידו של בית המשפט בבואו לקבוע את הממצאים הרלבנטיים בכגון דא יפים דבריו של כב' השופט שמגר (כתוארו דאז) בע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס פ"ד לד (4) 529, בעמ' 531:

"פשוט וברור הוא כי יכול וקביעת הממצאים האמורה (הכוונה – לצרכי הקטין ויכולת ההשתכרות של האב – ו.ש.פ.) תיעשה למרות ראיות סותרות, תוך נקיטת עמדה מצד בית-המשפט לאמינותן של שתי הגרסאות הנוגדות; יתרה מזאת, בית-המשפט יכול להשלים ולהעריך נתונים על יסוד המסקנות העולות מאלו שהובאו לפניו, גם אם אין לגבי כל פרט ופרט נתון מספרי מדוייק. אולם ראוי ורצוי הוא כי דעתו המסכמת של בית-המשפט תלבש צורה של קביעת ממצא בענין סכום ההשתכרות, מחד גיסא, ובענין היקפם הכספי של צורכי הזכאים למזונות, מאידך גיסא, שהרי פרט לנסיבות יוצאות דופן, שאין צורך לפרטן כאן, יש זיקה ישירה בין כושר ההשתכרות של פלוני לבין גובה הסכום אותו ניתן לקצוב למזונותיהם של הזכאים לכך (ע"א 403/79 לויטס נ' לויטס (לא פורסם)), וראוי שנתונים אלו יהיו בהירים ומובנים.

לשם הסרת ספק ייאמר, כי כאשר אין אפשרות לקבוע ממצא מדוייק וחד משמעי, יכול בית-המשפט לקבוע מסקנה באשר להכנסה המינימלית המסתברת או באשר לסכומים שהם תחומיו של מתח הכנסה, אך כאמור לעיל, מן הראוי כי שמיעת הראיות תסתיים בקביעתו של סכום, אשר לאור מהותו גם ניתן להטיל חיוב כספי מוגדר".

ס' 5(1) לחוק המזונות – אמידותו של האב:

34. האב לא צירף תלושי שכר או אסמכתא אחרת המעידה על גובה השתכרותו. עם זאת, בכתב התביעה נטען כי האב משתכר מעבודתו בחברת ... סך שאינו נמוך מ-6,000 ₪ לחודש (ס' 25) ובכתב הגנתו אישר האב שמשכורתו מסכמת בסך של 6,000 ₪ לחודש, אלא שלטענתו היא מועברת ישירות לקופת ההוצאה לפועל בשל הליכים בהם נקטה האם (ס' 41). מהאמור בס' 31 לתצהיר עדותה הראשית של האם (בתמ"ש 49198-02-14), נראה כי משכורתו של האב אכן מעוקלת לטובת חובו בתיק ההוצאה לפועל כטענתו, אלא שלגישת האם עובדה זו אינה רלבנטית.

35. מכל מקום, בהליכים שהתנהלו בבית משפט זה לא הובאו ראיות באשר למשך הזמן בו עתידה להיות משכורתו של האב מעוקלת, ולמעלה מכך, האב לא טרח להציג ראיות כלשהן באשר להיעדר יכולתו הכלכלית לשאת במזונות הבן כטענתו, כגון תדפיס כרטיסי אשראי או תדפיס עו"ש, אישור מהבנק בדבר היעדר חסכונות וכיו"ב. כך האב גם לא הציג ראיות באשר לגובה צרכיו שלו וליכולתו לשאת בהם.

36. במצב דברים זה, מאחר והאב לא הביא ראיות המלמדות על היעדר יכולת כלכלית מצדו, לא ניתן להסתפק באמירתו כי "לא נשאר לי שקל לחיות היום" (עמ' 20, ש' 29 לפרוט' מיום 30.3.15). להיעדר תשתית ראייתית מאת האב מתווספת טענתו בס' 4 לתצהיר עדותו הראשית אשר הוגש בתמ"ש 25483-07-12, שם טען האב כי: "חובה עלי לציין כי אמרתי לו ולעובדת הסוציאלית כי באם אקבל הבטחה מעם בני כי הקשר בינינו יחודש במידה ואבטל את התביעות, אעשה כן", כך שדברים אלו דווקא מעידים על יכולת כלכלית מצדו של האב לשאת במזונות הבן. לפיכך, נחה דעתי כי ביכולתו הכלכלית של האב לשאת בחלקו במזונותיו של הבן, וזאת בשים לב לסכומי המזונות בהם עסקינן כמפורט בהמשך.

ס' 5(2) לחוק המזונות - נצרכות הבן:

37. בכתב התביעה נטען, כי לא יהא באפשרות הבן לעבוד ולהתפרנס בתקופת לימודיו (ס' 19). הגם שטענה זו נטענה בעלמא, הרי שהאב לא הביא ראיות שיש בהן כדי לסתור טענה זו. משכך, בהעדר ראיה אחרת הרי שקמה ההנחה העובדתית לפיה הבן בתקופות הרלבנטיות הינו בגדר "נצרך" אשר אינו יכול לספק את מלוא צרכיו.

38. לעניין זה אציין כי אינני מקבלת את טענת הבן כי אין ביכולתו לעבוד כלל וכלל בשל היקף השעות ועומס בלימודים. נערים בגילו נוהגים לעבוד לפחות בתקופות הקיץ ובחופשות ובאופן זה יכול הבן לספק לפחות 1/3 ממזונותיו החודשיים השוטפים, כך שיש בדעתי לקבוע כי הבן יכול לשאת ב- 1/3 מצרכיו בתקופת הלימודים בכיתות י"ג ו-י"ד (ראו גם בתמ"ש 21330/97 לעיל).

ס' 5(3) לחוק המזונות – אין ביכולת הבן לקבל את מזונותיו לפי סעיפים 2 או 3 או מעיזבון או מבן משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4:

39. סעיף משלים לסעיף זה ולו רלבנטיות להליך דנן הוא סעיף 7 לחוק המזונות הקובע: "היו שנים או יותר בני אותה קירבה חייבים במזונות לזכאי, רשאי בית המשפט לקבוע את מידת החיוב של כל אחד מהם, ורשאי הוא לחייבם ביחד ולחוד". בדונו בסעיף זה בעניין חיוב סבים במזונות נכדם הקטין, נקבע בבר"ע (ת"א) 2320/02 פ' ד' נ' ד' ד' (פורסם במאגרים, 14.8.03), כי חובה על בית המשפט לחלק את הנטל בין הסבים משני הצדדים, אשר קירבתם לזכאי במזונות זהה, ולכן גם חבותם כלפיו זהה (בפס' ח' והאסמכתאות המופיעות שם). דברים אלו יפים גם לענייננו, כך שנדרש לבחון את יכולת האם לשאת במזונות הבן.

40. מתלושי השכר אותם צירפה האם עולה, כי מעבודתה כמטפלת בקשישים היא משתכרת סך חודשי נטו ממוצע של 996 ₪ ₪ לחודש (על פי הפירוט הבא: ינואר 2014 – 1,035 ₪; פברואר 2014 – 959 ₪; מרץ 2014 – 1,000 ₪; מאי 2014 – 1,063 ₪; יוני 2014 – 902 ₪; אוקטובר 2013 – 1,114 ₪; נובמבר 2013 – 860 ₪; דצמבר 2013 – 1,036 ₪). בקשר לכך יוער, כי אף האם לא פעלה כדין שכן היה עליה לצרף 12 תלושי שכר בהתאם לתקנה 261(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 וטופס 27 (הרצאת פרטים).

41. בחקירתה הנגדית אישרה האם שהיא עובדת 30 שעות בחודש בלבד, ולטענתה הטעם לכך הוא: "מכיוון שי' היה לו בעיות מרובות ובריאותיות אני בין לבין אילצתי את עצמי למצוא משהו שאני אוכל להיות זמינה אליו. היום הוא בגיר אבל בגיל שלי קשה למצוא עוד מקום עבודה" (עמ' 39, ש' 21-26 לפרוט' מיום 19.7.15). ברם, גם אם הסברה של האם מתקבל על הדעת בעת שהיה הבן רך בשנים, ואין בכך כדי להביע עמדה כלשהי לעניין זה, לא הוכיחה האם כי כיום אין באפשרותה לעבוד מעבר ל-30 שעות בחודש, דבר אשר יאפשר לה להשתכר מעבר לסך ממוצע של 996 ₪ נטו לחודש כפי השתכרותה כיום. יתר על כן, טענותיה של האם בנוגע לשכרה החודשי אינן מתיישבות למשל עם רכישת שלושה זוגות משקפיים לקטין בסך של 2,500 ₪ כאשר חלקה של האם עומד על מחצית הסכום (לעניין זה ראו עדותו של הבן בעמ' 33, ש' 18-20 לפרוט' הדיון מיום 19.7.15) וכן עם מימון שכר הלימוד של הקטין בכיתה י"ג אשר לטענתה עומד על סך של 7,800 ₪ לשנה (סעיף 5 (ב) לסיכומי התובעים).

42. על כן ומאחר ששכר המינימום במשק עבור משרה מלאה כיום עומד על סך של 4,650 ₪ לחודש, הנני מעמידה את פוטנציאל השתכרותה של האם על סך שאינו פוחת מסך של 4,650 ₪ לחודש. יצוין, כי אף האם לא הביאה ראיות לעניין צרכיה, ולכן – בדומה לאב אשר גם ביחס אליו לא הובאו ראיות כאמור לעיל – אין מקום להניח כי לאחר סיפוק צרכיה אין ביכולתה לספק גם את צרכי הבן בהתאם לחלקה כפי שיפורט להלן.

היקף המזונות וצרכיו של הבן:

43. סעיף 6 לחוק המזונות, כי: "היקף המזונות, מידתם ודרכי סיפוקם ייקבעו, באין הסכם בין הצדדים, על ידי בית המשפט בשים לב לנסיבות, ופרט למזונות על פי סעיף  3 – לפי מחסורו של הזכאי ויכלתו של החייב".

44. בכתב התביעה נטען כי צרכי הבן עומדים על סך של 4,612 ₪ לחודש, אך לצורך התביעה הם הועמדו על סך של 1,650 ₪ לחודש (סך של 1,300 ₪ לחודש, תוך הצמדתם למדד המחירים לצרכן מיום 2.5.02), בצירוף מדור בסך של 700 ₪ לחודש וכן מחצית מהוצאותיו הרפואיות של הבן.

45. דא עקא, כלל לא צורפו אסמכתאות המעידות על גובה צרכיו של הבן ואף לא ניתן פירוט הולם לסכום בסך של 1,650 ₪ אשר יהא בו להסביר כיצד מורכב סכום זה. עם זאת, הואיל וניתן להקיש לענייננו מהפסיקה הקובעת כי צרכיו ההכרחיים של קטין שאינם דורשים ראיות מפורטות ואשר מצויים בידיעה כללית שיפוטית עומדים כיום על סכום של כ-1,400 ₪ לחודש ללא הוצאות מדור וללא הוצאות חינוך (רמ"ש 18767-04-14 פלוני נ' אלמונית (פורסם בנבו, 19.1.15), בפס' 16), הנני מעמידה את צרכיו אלו של הבן על סכום זה.

46. אשר למדורו של הבן אשר התבקש להעמידו על סך של 700 ₪ לחודש, מבלי שפורט מדוע ננקב דווקא סכום זה, יצוין, כי האם והבן מתגוררים בבית אימה של האם מזה שנים ולא נטען לפני כלל כי נדרש מהם לשלם סכום כשלהו בגין דיור זה. במצב דברים זה, איני מוצאת שיש מקום לזקוף מעין מדור רעיוני עבור הבן, וזאת בפרט כאשר הוא בגיר, בשונה ממקרה בו מדובר ב-"קטיני קטינים" (להבדל בין המקרים ר' האמור בעמ"ש (ת"א) 28592-05-13 י.נ. נ' י.נ. (פורסם במאגרים, 9.11.14)). עם זאת, הואיל וסביר בעיני כי האם והבן נדרשים להשתתף בהוצאת אחזקת המדור, על דרך האומדנא מתוך ניסיון בית המשפט וכן בשים לב לכך שעסקינן בדירה בה מתגוררים שלושה בגירים (אמה של האם, האם והבן), הנני מעמידה את חלקו של הבן בהוצאה זו על סך של 100 ₪ לחודש.

47. לאור האמור לעיל, הוצאותיו של הבן (ללא הוצאות בריאות חריגות והוצאות חינוך) ולרבות הוצאות אחזקת המדור עומדות על סך כולל של 1,500 ₪ לחודש. על כן, מתוך הוצאותיו השוטפות של הבן, לרבות הוצאות אחזקת המדור בסך כולל של 1,500 ₪ לחודש, יש לחייב את ההורים בשני שליש מהוצאה זו, קרי ב – 1,000 ₪ לחודש. בנסיבות דנן, לאור יכולותיהם הכלכליות של שני ההורים כמפורט לעיל, אני מורה כי ההורים יישאו בהוצאה זו בחלקים שווים. כמו כן, בתקופת לימודיו של הבן בכיתות י"ג וי"ד יישא האב במחצית שכר הלימוד המשולם בפועל – בכפוף להצגת קבלה ו/או אסמכתא וזאת לאחר קיזוז כל סבסוד ו/או הנחה המגיעה לבן ו/או לאם. בנוסף, יישא האב במחצית מהוצאותיו הרפואיות החריגות של הבן, וזאת בהתאם למנגנון אשר הותווה בדיון אשר התקיים ביום 30.3.15 ויפורט בהמשך.

48. באשר לתקופת שירותו הסדיר של הבן בצבא, ככל שהבן יתגייס לצבא, יעמוד חיובו של האב בתקופת השירות הצבאי על שליש מסכום כלל הוצאות הקטין, קרי על סך 500 ₪ לחודש.

49. ועתה, יש להמשיך ולבחון את טענות האב בדבר היות הבן מרדן.

טענת בן מרדן:

50. סעיף 9 לחוק המזונות, קובע:

"רשאי בית המשפט, אם הוא סבור שמן הצדק והיושר לעשות כן, לפטור אדם מחובת מזונות, כולה או מקצתה, מחמת התנהגות מחפירה שהזכאי במזונות התנהג כלפיו".

51. סעיף זה שבחוק המזונות מבטא את הלכות המשפט העברי בנוגע לפטור האב ממזונותיו של בנו המרדן.

52. לאורך השנים, צמצמה ההלכה הפסוקה את הלכות בן מרדן ונקבע כי שלילת המזונות היא צעד קיצוני וחריף אשר יש להימנע ממנו אלא בהתקיימן של נסיבות יוצאות דופן (ע"א 199/77 חריר נ' חריר, פ"מ לב (1) 458, 464; ע"א 1741/93 אזולאי נ' אזולאי (פורסם בנבו, ביום 13.7.94). כן מורה ההלכה הפסוקה כי הטלת סנקציה כה חמורה, כדוגמת קיצוץ משמעותי בסכום המזונות, היא אמצעי קיצוני שאין לנקוט בו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים, גסים ועולבים (ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט (1) 215, 221).

53. ברע"א 3761/10 פלוני נ' פלונית ואח' (פורסם בנבו, ביום 15.7.10) שרטט כב' השופט רובינשטיין את העקרונות המנחים בסוגיית ביטול מזונות בעילה של בן מרדן כדלקמן:

"דומה, כי ההלכה בדבר האפשרות העקרונית להפחית או לשלול לחלוטין את מזונותיו של ילד סרבן (במקרים המתאימים) אינה שנויה במחלוקת במשפט הישראלי... ועוד, מעיקר הדין אין במשפט העברי חיוב מוחלט לזון ילדים מעל גיל שש... העובדה שאין מדובר בחיוב מוחלט, והעובדה שהוא תלוי גם בהתנהגות הילדים, שאין זה פשוט לייחס לה השלכות משפטיות כה משמעותיות, במיוחד בסיטואציות טעונות של גירושין ומשמורת – אמנם אינה מקלה על ההכרעה בתיקים כאלה, אך היא משקפת תפיסות ערכיות בדבר מערכת היחסים בין הורים לילדיהם... הבסיס הוא, וזאת יש להטעים בראש מילין, כי האחריות למזונות הקטינים היא הכלל, מצב אחר הוא חריג.

אכן, כדברי השופטת מילר, ילדים "אינם אחראים להתנהגות הוריהם במהלך גירושין ולא לתוצאות הנגרמות כתוצאה מההליך", אך גם "אב אינו 'כספומט' – המנפיק כספים מבלי לשאול שאלות וללא קשר להתנהגות ילדיו"... נקיטת צעדים להפחתת מזונות או לשלילתם בשל מרדנות וסרבנות קשר תבוא במשורה, ומנגד יתכנו מקרים שבהם ייעשה הדבר".

54. בתמ"ש (ת"א) 29511-09-13 פלוני נ' אלמונים (פורסם בנבו, ביום 27.5.15), מנה כב' השופט שילה, סגן הנשיא את השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בדונו בשאלה האם יש מקום להפחית או לשלול מזונות לבן מרדן, ואלו הם:

"א.       ביטול המזונות ייעשה במקרים קיצונים ונדירים ויש לשקול תמיד חלופה מתונה יותר כגון הקטנת מזונות.

ב.         האם סרבנות הקשר נובעת אך ורק מרצונו האמיתי והעצמאי של הילד או שקיימת אשמה מצד האב או האם למצב שנוצר.

ג.         האם האב נקט בכל הפעולות והמאמצים הנדרשים לצורך חידוש הקשר.

ד.         האם ביטול המזונות עלול לגרום לסיכול הסיכוי לחידוש הקשר.

ה.         מה תהיה השפעת ביטול המזונות על אפשרות קיומם הסביר של הקטינים".

55. בעמ"ש 513/09 (י-ם) פלונית ואח' נ' פלוני (פורסם בנבו, ביום 14.4.10) התקבל ערעורן של קטינות כנגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר פטר את אביהן מתשלום מזונותיהן, משום שהן מסרבות לקיים עימו כל קשר. נקבע כי אין במתן הפטור שום תועלת וכי בית המשפט קמא לא בדק את השפעת הפסקת המזונות על מצבה הכלכלי של המשפחה. יפים לענייננו הדברים הבאים:

"אימתי פטור אב ממזונות ילדיו:

7. ההלכה היא שניתן לצמצם את חובת המזונות לילד, כולה או מקצתה, כאשר מדובר בילד מורד המסרב לקיים קשר עם הוריו בניגוד להוראת בית המשפט או בית הדין (ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט(1) 215; ע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו (1) 289; ע"א 574/83 חג'ג נ' חג'ג, פ"ד לח (3) 331; ע"א 86/84 למברג נ' למברג, פ"ד לח (3) 315). עם זאת, ייתכנו מקרים בהם מסרב הילד לראות את אביו או את אמו, ואף אינו נוהג בהם מצוות כבוד אב ואם, ועדיין לא יוכרז כילד "מורד". כאלה הם המקרים בהם לא ניתן לתלות את האשם בקטין וכאשר הנסיבות מצביעות על קיום צידוק לסרבנות.

8. מן הראוי, אפוא, לבחון בכל מקרה את הסיבות להיווצרות היחסים הבלתי תקינים בין הילד ובין ההורה וכקו מנחה, מן הנכון למדוד את התנהגותו של ילד בקנה מידה שונה מזה החל על אדם בוגר. על בית המשפט גם לבחון אם הפסקת תשלום המזונות לא תביא את הילד לחרפת רעב. וכך אמר בית המשפט בפרשת משכיל לאיתן (בע"א 425/68 משכיל לאיתן נ' א' משכיל לאיתן, פ"ד כג (1) 309, 323) כי:

"אין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה בקנה-מידה של אדם מבוגר. בעיני דבר חמור הוא מבחינה חינוכית להשתמש בענין המזונות כדי להשפיע על הילד שיישמע לצו בית-הדין. ספק רב הוא אם זו הדרך לקרב את לב הילד אל אביו; אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד תעמיק את הקרע ביניהם".

9. לכן, למרות שמחובת הילד לקיים קשר עם הוריו, עד שמגיעים למסקנה כי סרבנותו לפגוש בהורה שאין בידיו משמורת מצדיקה הפחתת המזונות הדרושים לקיומו, ראוי לנהוג בזהירות ובריסון. הטלת סנקציה כה חמורה של ביטול המזונות, היא אמצעי קיצוני שאין לנקוט בו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים, גסים ועולבים".

56. בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין הנ"ל נדחתה על ידי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 3761/10 הנ"ל. בהחלטתו שב והדגיש כב' השופט רובינשטיין את הזהירות בה יש לנקוט בשימוש באמצעי של שלילה או הפחתת מזונותיו של קטין, תוך שהוא קובע כדלקמן:

"ח. ... אין חולק כי שלילה (ואף הפחתה) של מזונות, אינה יכולה להיות "הקו הראשון" של התמודדות עם ילדים המסרבים לשמור על קשר עם הוריהם, ולא בכדי התייחס אליו השופט (כתוארו אז) שמגר כאל "פתרון פשטני" (ע"א 199/77 חריר נ' חריר, פ"ד לב (1) 458, 464) והוסיף על כך בחלוף 16 שנה:

"שלילת המזונות היא צעד קיצוני וחריף אשר יש להימנע ממנו אלא אם כן קיימות נסיבות יוצאות דופן" (ע"א 1741/93 אזולאי נ' אזולאי [פורסם בנבו]).

יש לזכור, כי אין "למדדו התנהגותו של ילד בגיל זה בקנה מידה של אדם מבוגר" (עניין משכיל לאיתן, עמ' 323 – השופט, כתוארו אז, לנדוי); ויותר מכך, במקרים רבים:

"אין לשכוח שהמרירות ויחסי הניכור נובעים בראש וראשונה מן הטורא שגבהה בין ההורים. יחס של הבת למשיב היא פועל יוצא של האכזבה והתיסכול שנולדו באווירה של הגירושין ואחריה. הילד לא הרס את בית ההורים אלא הם שעשו זאת, ואל להם לכן להתפלא אם הנזק הוא בעל השלכות על גישתו של הילד שגדל באווירה בלתי נורמלית (עניין אזולאי; ההדגשה הוספה – א"ר; ראו גם ע"א 552/87 ורד נ' ורד, פ"ד מב (3) 599).

ט. לאורך השנים נדרש בית משפט זה לשיקולים שונים בבואו לדון בשלילת מזונות, וניתן לשאוב מאלה אמות מידה לעניין יישומה של הגמישות שהדין האישי מעניק. ראש לכל יש לזכור, כי הגם שמדובר בצעד אשר ננקט לאחר שהוחלט כי ילד מסרב לשמור על קשר עם מי מהוריו ללא סיבה "מוצדקת", גם בעניין זה יש חובה ליתן משקל לעקרון- העל של טובת הילד, בטרם ננקטים צעדים לרעתו:

"עולה שהפטור של אב ממזונות ילדו, הנמצא אצל האם למרות שפסק-הדין מורה כי עליו להיות עמו, אינו פטור חד וחלק. הכלל החל על כגון דא מושפע מגישת היסוד העולה מן המשפט העברי, ואשר לפיה, בעניני קטינים קובעת בראש ובראשונה טובתם הם" עניין חריר עמ' 464 – השופט, כתוארו אז, שמגר; ההדגשה הוספה – א"ר).

דומה, כי לא תיתכן הכרעה בעניינם של קטינים, שלעקרון טובת הילד לא תהיה, למצער, השפעה עליה (ראו גם ע"א 723/72 יהלומי נ' יהלומי, פ"ד כז (2) 757, 760). תחולתו של עיקרו זה מחייבת לבחון האם הפסקת המזונות תפעל – בסופו של יום – לטובת הילד, ולטובת הקשר עם הוריו. במקרים חריגים וקיצוניים יותר, בהם מדובר בהתנהגות מחפירה, בקשר שלא נראית תקוה לשקמו ובמצב דברים בו אין זה הוגן לחייב את האב לפרנס את בנו ("כספומט") תוך התעלמות מהיחס המוענק לו – מחייב עקרון טובת הילד לוודא, לפחות, שאין פגיעה בצרכיו הבסיסיים. דברים אלו צריך שייעשו באיזמל עדין".

ובהמשך:

"י"א. גם במקרים בהם סבור בית המשפט, כי הפחתת המזונות היא הצעד הראוי או המתחייב – בין אם בסברו שיש דווקא בכך כדי להביא לתמורה ביחס הילד להורהו, ובין אם בנסיבות שסבור הוא שעמדת הילד, או בענייננו של הבנות, "איננה יכול לעמוד בכפיפה אחת עם המשך הטלת החיוב על האב לתרום לפרנסתן" (כלשון ביתה משפט לענייני משפחה בנידון דידן) – ברי כי על בית המשפט להתייחס להשלכות הכלכליות של הפחתת המזונות על הקטינים הסרבניים, קל וחומר על אחיהם. "אפילו אם הבן או הבת מרדנים אין להביאם לסף רעב ולהשאירם בחוסר כל" (עניין חריר, עמ' 463 – השופט, כתוארו אז, שמגר; עניין משכיל לאיתן; עניין אזולאי; ע"א 242/70 ילין נ' ילין, פ"ד כה (1) 172, 173). נאמר, כי במקרים בהם אין בנמצא מקור הכנסה חלופי, ואפילו בדוחק, "זכאי גם ילד המתנהג בצורה מחפירה לקבל מאביו מזונות מדין צדקה, ואין להטיל את הנטל על שכמו של הציבור" (ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח (3) 29, 34 – השופטת נתניהו; ע"א 244/83 לב נ' לב, פ"ד לח (4) 154).

י"ב. סוף סוף, אחריותו הבסיסית של אב נובעת מהיותו שותף בהבאת ילדו לעולם. אכן יש לזכור, כי במקרים רבים עמל אב קשות כדי לשאת בעול המזונות, לעתים אף מעבר למה שהורגל בתקופת הנישואין – וקשה לחייבו לעשות כן כדי לממן מותרות לבן סרבן, אך אין בכך כדי להסיר את אחריותו כללי למן הבא מזרעו. במסגרת זו קיימת חובה לבחון את האמצעי שפגיעתו פחותה, צמצום של היקף המזונות תחת ביטולם לחלוטין – כדי להשיג איזון ראוי בין שמירה על צרכיו הבסיסיים של הילד, לבין הביטוי שיש ליתן להתנהלותו".

מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

57. בנסיבות דנן, בחינת השיקולים המפורטים לעיל ויישום הלכות בתי המשפט מביאה למסקנה, כי אין מקום בנסיבות ענייננו לשלילה או הפחתה של מזונות הבן. להלן אפרט את השיקולים המונחים ביסוד מסקנתי זו.

58. כבר בראשית הדברים ייאמר כי הגם שהאב והבן אינם מצויים כיום בקשר, התרשמתי שהבן היה מוכן לאפשרות של חידוש הקשר בינו לבין האב בתחילת התהליך הטיפולי וכפועל יוצא נטל חלק בטיפול המשפחתי. עמדתו של הבן הובעה באופן מפורש בדיווח שהתקבל מעו"ס נחמה ברקול מיחידת הסיוע מיום 12.12.12 (בתמ"ש 25483-07-12) אשר נערך לאחר פגישה עם הצדדים וכן לאחר ראיון של בית המשפט עם הבן, בו נכתב: "בן 17, תלמיד כיתה י"א בבי"ס ... במהלך הראיון י' לא קורא לר' "אבא" אלא ר'. אין לו הסבר באשר למערכת היחסים שנוצרה והוא לא הביע תרעומת כלפי האב. לדבריו הוא מוכן ורוצה לפגוש את ר' אם וכאשר יפנה אליו. י' הוסיף וביקש שר' יהיה מחוייב לקשר, יהיה מעורב יותר בחייו ולא יעלם בשנית. לאור נכונותו של י' לחדש את הקשר עם אביו המלצתי בפני ההורים להתחיל את התהליך בליווי גורם מקצועי". יצוין כי הסכמת הבן לקחת חלק בתהליך חידוש הקשר בינו לבין האב באה לידי ביטוי נוסף בתסקירה של פקידת הסעד מיום 13.2.13 (להלן: "תסקיר הסעד") שם נכתב בעמ' 3 כי: "י' העלה את ציפיתו כי הוא ואביו יצליחו לבנות קשר אמיתי ומחייב מצד אביו בו אביו לא ינטוש שוב, יתמיד ויהיה זמין לכל פניותיו, בטוב וברע לו וכי האב יהיה מערוב בחייו ובין היתר יגיע לאספות הורים בביה"ס", ובעמ' 7: "אנו התרשמנו כי הבן מסכים למפגשים עם האב כשהוא נמצא בעמדה אמביוולנטית. מחד, כועס, מאוכזב ופגוע. מאידך, סקרן וכמה להיפגש עם האב אותו לא ראה בארבע השנים האחרונות".

59. ואכן, לאור נכונות הבן לחדש את הקשר עם האב, נטל הבן חלק בטיפול המשפחתי אשר הסתיים לאחר 19 פגישות שהתקיימו לאורך תקופה לא מבוטלת בהרכבים שונים. על כך העידה לפני המטפלת המשפחתית אשר עדותה הייתה מהימנה ומקובלת עלי, ועל פיה: "אני חושבת שבהתחלה היה רצון, בתחילת הטיפול הרגשתי שי' היה אמיתי ברצון שלו לחדש את הקשר אבל יחד עם זה את החשש שהאבא ינטוש שוב, וזה טבעי ונורמלי" (עמ' 25, ש' 23-24 לפרוט' מיום 19.7.15). אומנם, לא נעלם מעיני כי המטפלת אף העידה כי לטעמה לכל אחד מהצדדים, לרבות הבן, יש אחריות בכך שחידוש הקשר לא הצליח, אך בד בבד לכך היא סברה כי: "י' חשש מנטישה נוספת של האב ושהאבא שוב יעלם לו. אני יודעת שהוא רצה הוכחות שאבא יישאר בקשר איתו. למשל אם ר' רוצה להתקשר אליו אז ר' צריך לשלם את חשבון הטלפון שלו. אני יודעת שהוא מאוד פגוע ממה שמתנהל פה", וכאשר נשאלה המטפלת המשפחתית: "האם את חושבת שהחשש הזה מוצדק?", היא השיבה: "כן – אני חושבת שזה מוצדק, אבל אני חושבת שאפשר לעבוד בטיפול על הדברים האלה אם אין כל הזמן חבלות מבחוץ, אם אין אין ספור בקשות לבית המשפט שזה דבר שמחבל בקשר" (עמ' 28, ש' 6-13 לפרוט' הנ"ל).

60. כמו כן, משנשאלה המטפלת המשפחתית על הסיבה להפסקת הטיפול המשפחתי, השיבה כי הטיפול כלל לא הגיע לכדי מיצוי בשל העיסוק המתמיד של הצדדים במאבק המשפטי בין ההורים אשר התנהל במקביל לתהליך הטיפולי. כך מתוך עדותה:

"ש.       האם הטיפול הסתיים?

ת.         קשה לומר שהטיפול הסתיים בגלל שבפועל הוא הסתיים או הופסק  בגלל הרבה מאוד קשיים בחידוש הקשר בין י' לאבא בגלל שכל הזמן נמשכו מאבקים משפטיים ותוכן המאבק נכנס לתוך הטיפול ותכנים ואינפורמציה נעשה בו שימוש בבית .

ש.        ז"א התכנים של בית המשפט הגיעו לטיפול?

ת.         כל המאבק בין ההורים, כל הזמן תפס מקום בתוך הטיפול, זה לא משנה עם מי מבני המשפחה דיברתי באותו מפגש כל הזמן נכנסו התכנים והיה עיסוק במאבק, בעניינים כספיים, היה עיסוק במה כל אחד מההורים אמר בבית המשפט. י' היה מעורב בכל מה שהיה פה, לפעמים הוא היה מגיע עם מסמכים או פרוטוקולים של בית המשפט. היה מאוד ברור שהוא חשוף וחי את המאבק. מצד שני היה אינפורמציה שהוא סיפר לאבא בטיפול ואבא השתמש בזה בבית המשפט מבחינתי זה דבר שמחבל מאוד בטיפול

ש.        ידוע לך שי' היה מעורב כי הגישו נגדו תביעה להקטנת מזונות?

ת.         אם אתה שואל אותי, הורים רשאים לנהל מאבק, אם אתה שואל אותי זה מאבק מאוד קיצוני וממושך ואני לא רואה איך מגיעים לסוף כי אף אחד לא מוכן לוותר. אני כאשת טיפול וכאחת שמטפלת במשפחות מאמינה שצריך לעשות הפרדה בין המאבק בין ההורים ובין הקשר שלהם עם הילדים ואני יודעת שגם זה אפשרי.

ש.        האם הצעת לצדדים להפסיק את המאבק או למחוק את התביעות?

ת.         כן - זה לא היה מתפקידי אבל כן, אבל כל אחד התבצר בעמדתו ולא היו מוכנים לוותר. אני חושבת שגם שהצד השני מגיב כל הזמן או בא בדרישות כל הזמן, אז אין לזה סוף" (עמ' 24, ש' 20 – עמ' 25, ש' 11 לפרוט' הדיון מיום 19.7.15). 

61. בנוסף, האב העיד כי הבן שלח לו מסרון ביום 24.9.14 בנוגע למפגש ביניהם באותו הערב, אך לאחר שהאב השיב לו כי אין באפשרותו להיפגש עימו אותו הערב, חדל הבן להשיב לו (ר' עדות האב בעמ' 18 לפרוט' מיום 30.3.15). אומנם, ככל שהבן חדל להשיב לפניות האב כטענתו הרי שהתנהגות זו נזקפת לחובתו, אך עצם העובדה שהבן פנה לאב על מנת שהשניים ייפגשו מעידה גם היא על נכונות מסוימת מצד הבן לחידוש הקשר ביניהם.

62. בנסיבות אלו, יש לבחון את אחריות הבן להעדר הקשר עם אביו בצל מאבק הגירושין הקשה והמתמשך בין שני הוריו אשר למרבה הצער טרם הסתיים. הלכה למעשה, אביו ואמו של הבן מצויים במאבק גירושין אשר משכו כמשך כל תקופת חייו של הבן ואין ספק כי הבן אשר חווה על בשרו את הסכסוך הנוקב בין הוריו הושפע ממאבק זה ואף נאלץ להתגייס במאבק זה לטובת הורה אחד ובענייננו האם. על כן, אין זה צודק לשפוט את התנהגותו של הבן במנותק מהסכסוך הממושך בין ההורים ולגזור עליו גזירה קשה של שלילת מזונותיו ובפרט לאור גובה המזונות שנקבעו.

63. בענייננו, הגם שהתרשמתי כי הבן הערים קשיים על האב אשר הקשו על התקדמות ההליך הטיפולי, לא ניתן להתעלם מכך שהבן חווה נטישה של האב אשר יצרו אצלו חוסר אמון. כמו כן, הגם שאני מגנה בכל תוקף את התנהגותו של הבן אשר הקליט את פקידת הסעד במהלך המפגשים ויש בכך כדי לעורר ספק בנוגע לכנותו בהליך הטיפולי, אני סבורה כי התנהלות זו מהווה פועל יוצא מהתנהלות ההורים עצמם אשר ביכרו את המאבק המשפטי על פני התהליך הטיפולי ולא השכילו לעשות את ההפרדה המתבקשת כתנאי להצלחת הטיפול המשפחתי. לעניין זה אך יצוין, כי אף האב העיד באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי: "י' לא אשם בכל הסיפור הזה", וכאשר נשאל: "ז"א לא היו לך כוחות לחזק את הקשר עם י' זה לא בגלל י'?", והשיב: "זה לא העניין, י' עצמו לא אשם, הוא נגרר על ידי אמו והדברים שהוא אומר זה דברים שאמו מדברת כלפי", ובהמשך נשאל האב: "אז י' לא אשם?", והשיב: "לא" (עמ' 19, ש' 11-17 לפרוט' מיום 30.3.15).

64. לסיכום – אין חולק כי בתחילת הטיפול המשפחתי הבן הביע נכונות ורצון לחדש את הקשר עם האב ואף נטל חלק בטיפול המשפחתי. נכונות זו היתה מטבע הדברים מלווה בחששות ובספקות שכן הבן היה פגוע מהתנהלות האב וחשש מנטישה נוספת כפי שלדבריו חווה בעבר. עם התקדמות הטיפול המשפחתי וככל שנתגלעו קשיים בהתנהגותו של הבן במהלך הטיפול המשפחתי לא ניתן לנתק התנהגות זו מסכסוך הגירושין הממושך בין ההורים אשר השפיע על הבן ואף המשיך להתעצם במקביל לטיפול המשפחתי. משכך, לא ניתן לומר כי בענייננו קיימת מרדנות שיטתית ומוחלטת ויש לזקוף לזכותו של הבן את הנכונות לחידוש הקשר עם האב ואת העובדה כי נטל חלק בטיפול המשפחתי, הגם שבסופו של יום טיפול זה לא צלח.

65. מעבר לכך וזה העיקר - התרשמתי כי האחריות לאי הצלחת הטיפול המשפחתי וכן להיעדר הקשר בין האב לבן מונחת באופן מובהק על כתפי שני ההורים, כמפורט להלן.

66. אשר לאם –מעדותה של האם בבית המשפט עולה כי האם לא חסכה ביקורת גלויה ואף נוקבת כלפי האב והורותו, גם בנוכחות הבן במהלך עדותה בבית המשפט וברי כי להתנהלותה זו הייתה השלכה על הקשר בין האב לבין בנו לאורך השנים. לעניין זה יצוין, כי בחקירתה הנגדית העידה האם, כי: "בגיל שנה אבא שלו נטש..." (עמ' 40, ש' 5); "גם אם האבא יש בעיה שהוא פסיבי" (עמ' 42, ש' 29-30): "טיפה הורות להראות לילד, אני בשבילך. במקום להגיד לו שהוא ילך איתו זה לא קורה" (עמ' 44, ש' 5-6); כינתה את התנהלותו של האב מספר פעמים "בושות" (ר' בעמ' 44, ש' 15; עמ' 45, ש' 12) ואף אמרה: "הדרך שהוא פונה היא לא בדרך מתורבת. הם היו אצל ... והוא סיפר לו והזמין אותו. הוא משפיל את הילד בכל מקום, למה בדרך עקיפה הוא מעליב ומשפיל. י' הולך עם הגב למעלה, עם ראש מורם, הוא ילד מלומד ולומד, ולא מתאים לו הבושות האלה..." (עמ' 46, ש' 3-5 לפרוט' מיום 19.7.15). יצוין, כי אף פקידת הסעד התרשמה כי: "לאורך השנים הבן נחשף לקונפליקט הזוגי הגבוה ולתחושות הקשות שחוותה האם ובני משפחתה כלפי האב", וכן: "התרשמנו כי האם התקשתה לראות את צרכיו של הבן להיות בקשר עם אביו ומשפחתו, אינה מעודדת את הקשר ומטילה את מלוא האחריות להעדרו של הקשר, על האב ותפקודו" (עמ' 7 לתסקיר הסעד).

67. לא למותר לציין כי לעת שהיה הבן בגילאי 8-11 לערך הוא נזקק לזריקות הורמוני גדילה, אותן הזריק לו האב מדי ערב בחדר המדרגות בבניין המגורים בו התגוררו האם והבן ביחד עם אמה של האם. הסברה של האם לכך שהזריקות ניתנו בחדר המדרגות של הבניין היה כי הבית אינו בבעלותה ולא היא שמחליטה מי רשאי להיכנס אליו (עמ' 40, ש' 18-21 לפרוט' מיום 19.7.15). בכל הכבוד, מדובר בהסבר שטחי ומיתמם אשר אין בו כדי ליתן מענה ראוי לסיטואציה בה נאלץ ילד רך בשנים לקבל זריקות מאביו בחדר המדרגות. זאת ועוד, הסברה זה של האם הינו זהה להסבר אותו הציג הבן עצמו בחקירתו (ר' עמ' 34, ש' 11-13 לפרוט'), וכך גם הבן תיאר את התנהלות אחרת של האב באותן המילים, "בושות", בהן השתמשה האם (ר' דברי הבן בעמ' 32, ש' 18-19 לפרוט' הנ"ל), כך שקיים רושם חזק שהאם משפיעה על הבן אשר חזר על דברים אותם הוא שמע מפיה.

68. עוד אני סבורה שהאם לא סייעה באופן כן ואמיתי לחידוש הקשר בין האב לבין הבן, והדבר בא לידי ביטוי בקשיים אותם היא הערימה בדבר התשלום עבור הטיפול המשפחתי, כאשר עלות כל פגישה עמדה על סך של 60 ₪ לפגישה. יצוין, כי האם גם נמנעה מלשלם למטפלת המשפחתית את חלקה בטיפול המשפחתי והיה צורך במעורבות של בית המשפט על מנת להסדיר את התשלום (ראו החלטתי בעמ' 28 לפרוט' הדיון מיום 19.7.15). מנגד, האם לא חסכה ממונה על תשלום הוצאות עדותה של המטפלת משפחתית בסך 500 ₪, כשנתבקשה זו להעיד בהליך המשפטי, והדברים מדברים בעד עצמם (ראו החלטה מיום 24.2.15 בתמ"ש 25483-07-12).

69. לסיכום – התרשמתי כי לאם היתה אחריות בלתי מבוטלת להעדר הקשר בין האב לבנו במהלך השנים.

70. ואשר לאב, האב אמנם השקיע מאמצים בחידוש הקשר עם בנו ולטענתו הוא ניסה ליצור קשר טלפוני עם הבן פעמים רבות, שלח לו מכתבים וניסה לחדש את הקשר באמצעות אחיו, ואף פנה לפסיכולוגית כאשר היה הבן בן 13 שנים וזו ייעצה לו "לקחת אתנחתא" (כלשון האב) מהקשר עם בנו לאור המצב הנפשי בו היה שרוי האב דאז (ר' בעמ' 16-17, וכן בעמ' 22 לפרוט' מיום 30.3.15), כאשר עדות זו נתמכת גם בדברי אחי האב (ר' בעמ' 29,ש' 23-25 לפרוט' מיום 19.7.15).

71. לעניין זה יודגש כי במשך השנים בהם היה נתק בין האב לבין הבן הוא לא פנה לבית המשפט לצורך חידוש הקשר והפנייה הראשונה נעשתה כשלוש וחצי שנים לאחר תחילת הנתק ואף היא הייתה בתביעה לביטול דמי מזונותיו של הבן. אף פקידת הסעד התרשמה כי: "לאורך השנים האב היה פאסיבי בקשר עם בנו וכאשר נתקל במכשולים ודחייה מצד בנו בחר שלא להיאבק לקיום הקשר. התרשמנו כי האב מתקשה להתמודד עם הדחייה והכעס שמפגין בנו כלפיו וחסר במיומנויות הוריות להתמודדות במצבים מסוג זה" (עמ' 7 לתסקיר הסעד).

72. בענייננו, התרשמתי כי לאב אחריות ממשית להעדר הקשר בינו לבין הבן לרבות לאי הצלחת הטיפול המשפחתי. אין חולק כי האב לא השכיל לשים את המאבק המשפטי בצד ואף "ליבה" אותו באמצעות הגשת תביעות רבות בתקופת הטיפול המשפחתי (ראו בסעיף 10 לעיל). בדרך זה, אין לתמוה כי הטיפול המשפחתי לא צלח ואף לא הגיע לכלל מיצוי. על כך העידה גם המטפלת המשפחתית:

"ש.      את זוכרת בפגישה אחת שר' אמר לי' שהוא מוכן לוותר על כל התביעות רק בידיעה שהקשר ביניהם יוחזר?

ת.        לא זוכרת. אני זוכרת שאני דיברתי עם ר' על הנושא הזה הוא אמר לי שהוא חייב להמשיך את המאבק המשפטי כי הוא אמור לשלם כספים רבים ואין לו איך לשלם ולכן הוא עלול להיכנס לכלא" (עמ' 27, ש' 26-30 לפרוט' הדיון מיום 19.7.15).

73. כן התרשמתי כי לאב אחריות לא מבוטלת בכך שרגשותיו של הבן נפגעו עמוקות ואף נוצר חוסר אמון בינן לבין האב באופן אשר הקשה ביותר על חידוש הקשר ביניהם. לעניין זה יפורט, כי מעדותו של הבן, עולים שני אירועים מכוננים בנתק בין האב לבין הבן: האחד – אירוע שאירע כאשר היה הבן בן 11 שנים, והגיע ללא הודעה מראש לבית בו התגורר האב עם בת זוגו אשר סירבה לאפשר לו להיכנס ועל כך אמר הבן: "כמו אז שהוא לא הגן עלי מפני בת הזוג שלו שסילקה אותי מביתם המשותף" (עמ' 36, ש' 21-22 לפרוט' מיום 19.7.15), ולפקידת הסעד סיפר כי: "י' תיאר כי חש נעלב ומושפל ע"י אביו בארועים שונים ביניהם כאשר אביו סרב כי יזמין לחגיגת בר המצווה שלו את דודותיו (אחיות אביו) וכאשר הגיע לבית אביו בלילה ובת זוגתו של אביו גירשה אותו ואיימה כי תזמין משטרה. לדבריו ציפה כי לאחר האירוע אביו יפנה אליו ויתעניין בשלומו, אך האב המשיך להזריק לו הורמונים, מתוך כפייה כיוון שנדרש להזריק לו בעצמו או לשלם עבור כך לגורם חיצוני, תוך התעלמות ממנו ומצבו" (בעמ' 3 לתסקיר הסעד). השני - אירוע שאירע לאחר בר המצווה של הבן, בו טלפן האב לאם והודיע לה כי יחדל להגיע ולהזריק לבן את הורמוני הגדילה, לטענת האב בעצת הפסיכולוגית שלו אותה העת. מאז למעשה החל הנתק בין האב לבין הבן, אשר בעדותו טען: "איך אתה רוצה מבחינה רגשית שילד שאבא שלו אומר לו שאין לו מקום בשבילו, שהאני הפנימי לא מאפשר לו להיות בקשר עם הבן שלו, איך אתה רוצה שיגיב לסיטואציה כזו?" (עמ' 37, ש' 5-6 לפרוט' הנ"ל). ויובהר, כי גם אם הפסקת מתן הזריקות לבן נעשתה על מנת לשמור על מצבו הנפשי של האב ובעצת הפסיכולוגית כטענתו, הרי שניכר כי התנהלותו הכללית של האב פגעה ברגשותיו של הבן עמוקות וניתן היה לצפות כי במהלך השנים למצער יתנצל האב על הפגיעה ברגשותיו של בנו וכן ינקוט בצעדים בוני אמון לצורך הבניית הקשר עם הבן, זאת לא נעשה.

74. בנסיבות אלו, לאור האמור, משלא הוכח כי האחריות למרדנותו של הבן נופלת על כתפיו של הבן בלבד, אלא לאם ולאב אחריות בלתי מבוטלת להעדר הקשר בין האב לבן, הרי שלא יהיה צודק לשלול את מזונותיו של הבן או להפחיתם בשל כך ובפרט לנוכח גובה המזונות שנפסקו. תוצאה כזו מתעלמת ממסכת שלמה של נתונים לרבות האחריות הרבה הרובצת לפתחם של שני ההורים בנתק שנוצר בין האב לבן.

שיקולים נוספים:

75. בענייננו, קמים שיקולים נוספים אשר מטים את הכף שלא לקבל את טענת האב בגין מרדנותו של הבן, כמפורט להלן:

76. ראשית, לאור פוטנציאל השתכרותה של האם אשר אינו גבוה כמתואר לעיל והיא נדרשת גם לכלכל את צרכיה שלה, וכן משלא הוכחה יכולת של הבן לפרנס את עצמו באופן מלא, אי פסיקה דמי מזונות לבן משמעותה כי לא יהא כיצד לכלכל את צרכיו.

77. שנית, דמי מזונותיו של הבן הינם נמוכים למדי והועמדו על הסכומים המינימאליים הנהוגים בפסיקה, ללא שנפסקו סכומים עבור רכיבים שאינם בגדר "צרכים הכרחיים". במצב דברים זה, אף אין מקום להפחית דמי מזונות אלו נוכח הנתק בין האב לבין הבן.

78. שלישית, בעדותו ואף בסיכומיו הביע האב תקוותו כי יחודש הקשר עם הבן (ראו סעיפים 10 ו-33 לסיכומים). איני סבורה כי במצב הדברים הנוכחי שלילת דמי מזונותיו של הבן עשויה להביא לחידוש הקשר בין האב לבין הבן, אלא במידה רבה אני סבורה שבנסיבות שלפני ההיפך הוא הנכון.

79. לסיכום האמור לעיל, בשקלול כל הנתונים ובפרט העובדה כי הבן היה מוכן לפעול לחידוש הקשר בינו לבין האב, אלא שהדבר לא צלח; התרשמותי לפיה לאם ולאב אחריות בלתי מבוטלת למצב בו שרוי הקשר דהיום; היעדר היכולת לכלכל את צרכי הבן היה ודמי מזונותיו ישללו; העובדה כי דמי המזונות אשר נפסקו אינם גבוהים ולכן אף אין מקום להפחיתם וכן כי איני סבורה שיהא בשלילת המזונות כדי להביא לחידוש הקשר בין האב לבין הבן – טענותיו של האב בדבר שלילת מזונותיו של הבן או הפחתתם בהתאם להלכות בן מרדן נדחות.

80. יתר על כן, אני סבורה כי בנסיבות העניין יש בחלוקת נטל ההוצאות בין ההורים והבן בתקופת הלימודים בכיתות י"ג ו-י"ד ובשים לב לגובה ההוצאות שנפסקו כדי לשקף נאמנה את הנסיבות הייחודיות של תיק זה ובפרט את האחריות שיש לכל אחד מהצדדים על אי הצלחת הטיפול המשפחתי. כולי תקווה כי עתה, משהגיע הבן לגיל בגרות והסתיימו ההליכים המשפטיים בענייננו, ישכילו האב והבן לעשות מאמץ נוסף שלא במסגרת ההליך המשפטי על מנת למצוא את הדרך לחידוש הקשר ביניהם.

סוף –דבר:

81. לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

• א. ממועד הגיעו של הבן לגיל 18 שנים ועד לסיום לימודיו בבית הספר התיכון – תיוותרנה בתוקפן הסכמות הצדדים אשר ניתנה להן תוקף של החלטה ביום 30.3.15.

• ב. החל ממועד סיומו של הבן את בית הספר התיכון ועד לתום לימודיו בכיתות י"ג ו-י"ד, ישלם האב לידי האם עבור מזונותיו של הבן מכל מין וסוג שהוא, למעט הוצאות בריאות חריגות והוצאות חינוך – סך של 500 ₪ לחודש (להלן: "דמי המזונות").

• ג. בנוסף לדמי המזונות, יישא וישלם האב לידי האם, כדלקמן:

(1)        במהלך לימודיו של הבן בכיתות י"ג ו-י"ד יישא האב במחצית שכר הלימוד המשולם בפועל עבור לימודיו של הבן בכיתות אלו – בכפוף להצגת קבלה ו/או אסמכתא ולאחר קיזוז כל סבסוד ו/או הנחה המגיעה לבן ו/או לאם.

(2)        מחצית מהוצאותיו הרפואיות החריגות של הבן, על פי המלצה עדכנית של הרופא המטפל בבן שאינה מכוסה על ידי קופת חולים או ביטוח רפואי משלים. לצורך כך, האם תעביר לידי האב בתוך 7 ימים את דרישת התשלום בכתב מגובה באישור רפואי עדכני, ואילו האב יעביר את התשלום בתוך 7 ימים ממועד הדרישה, אלא אם כן ימציא האב דרישת תשלום זולה יותר. יובהר, כי מנגנון זה לא יחול על תרופות הנחוצות לבן על פי המלצה של רופא מטפל ו//או מקרים דחופים שאינם סובלים דיחוי.  

• ד. מתום לימודיו של הבן בכיתות י"ג ו-י"ד ועד לסיום שירות צבאי סדיר חובה של הבן ישלם האב לידי האם תשלום מזונות חודשי שיעמוד על 500 ₪ לחודש.

• ה. דמי המזונות ישולמו בכל ה-14 לחודש (עבור אותו חודש מראש).

• ו. ככל שבהתאם לפסק הדין הצטברו לחובת האב סכומי מזונות אותם עליו לשלם, ולחילופין, ככל שעל האם להשיב לידי האב סכומי מזונות אשר שולמו ביתר, סכומים אלו ישולמו על ידי הצד אשר נדרש לשלם למשנהו ב-2 תשלומים שווים: הראשון, בתוך 15 ימים ממועד קבלת החלטתי זו, והשני בתוך 30 ימים לאחר מכן.

• ז. האב יהא רשאי לקזז סכום ששילם לאם עבור מזונות הבן, לרבות אלו אשר שולמו בהתאם להחלטתי מיום 30.3.15, כנגד הצגת קבלות /ואו אסמכתאות תקפות.

• ח. הסכומים הנ"ל יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל-3 חודשים ללא הפרשים רטרואקטיביים בין תקופה אחת לרעותה.

• ט. מדד הבסיס לחישוב יהיה מדד החודש בו נפסקים דמי מזונות אלה, כפי פורסם/יפורסם ב-15 לחודש השוטף אחריו והתחשיב יעשה לעומת המדד הידוע בעת עריכת תחשיב ההצמדה.

• י. סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק בין היום שנועד לתשלום לבין הפירעון בפועל.

82. בנסיבות העניין, הואיל והתרשמתי כי האב היה מוכן לקבל פשרה סבירה בנסיבות העניין ולא עמד על ניהול הליך משפטי מיותר, כמו גם על מנת שלא להחריף עוד יותר את הסכסוך המשפחתי ולנוכח תוצאת פסק הדין לפיה לא נתקבלו טענות מי מהצדדים במלואן – אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

83. המזכירות תמציא את פסק הדין לידי ב"כ הצדדים.

84. המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום,  ט' חשוון תשע"ו, 22 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.