מזרחי נ' מדינת ישראל

הערעור שלפנינו הוא על החלטת המשיב מיום 27.4.15 עפ"י חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 [להלן- חוק משפחות חיילים] בה נכתב אל המערערת, בין היתר, כדלהלן:

"אגף משפחות והנצחה פועל על פי חוקים. חוק בתי קברות צבאיים המתייחס לחלל שנספה בתקופת שירותו, וחוק משפחות חללים שנספו במערכה המתייחס לזכויות משפחת החלל שנספה עקב שירותו. בעלך היקר ברוך, ז"ל הינו חלל משטרת ישראל עפ"י חוק בתי קברות צבאיים, הואיל ונפטר בתקופת שירותו במשטרת ישראל. לצערי, על פי חוק משפחות חיילים פנייתך להכרה בזכויות נדחית, הואיל ובהתאם למסמכים וחומר הראיות שהובאו בפנינו אין קשר בין נסיבות מותו של המנוח לבין שירותו במשטרת ישראל כמשמעותו בחוק".

נצ"מ ברוך מזרחי, ז"ל, שירת בצה"ל ביחידות מודיעין שונות במשך 25 שנים. לאחר שפרש מצה"ל בשנת 2011, התגייס למשטרה . בתפקידו הוא עסק בפיתוח מערכות טכנולוגיות ותפעול מבצעי. ביום 14.4.2014 , ערב חג הפסח תשע"ד, נסע נצ"מ מזרחי, ז"ל עם משפחתו לבית הורי אשתו המתגוררים בקריית ארבע, אשר בו התארחו בליל הסדר. במהלך הנסיעה שהייתה ברכבו המשטרתי של נצ"מ מזרחי, ז"ל, פתח מחבל באש על הרכב ומהירי נהרג נצ"מ מזרחי, ז"ל.

באשר לאירוע מונה קצין בודק [קבו"ד] אשר ציין שלצורך עבודתו נדרש המנוח להיות בזמינות מלאה כל הזמן, גם לאחר שובו לביתו, כולל בזמנים לא שגרתיים. לכן, וכדי להבטיח את זמינותו, התעקש המנוח לנסוע לליל הסדר ברכבו המשטרתי דווקא ולא בתחבורה ציבורית ממוגנת.

בטרם שנדון לגופם של הדברים נציין שאין מחלוקת על כך, שנסיבות מותו של המנוח, ברוך מזרחי, ז"ל, מזכות את המערערת, אלמנתו ואת ילדיה להכרה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970 [להלן- חוק פעולות איבה] שמחיל את חוק משפחות חיילים. לפי סעיף 8 לחוק פעולות איבה הנ"ל "דין נפגע או בן משפחה כדין נכה לפי חוק הנכים והתקנות לפיו...". למעשה גם ב"כ המערערת לא חלק על כך שאין הבדל גדול בין החוקים השונים [ראו פרוט' עמ' 18 ש' 27], וכלשון המערערת בעדותה בביהמ"ש "השוני הוא במעטפת" [ראו פרוט' עמ' 19 ש' 19 וכן ש' 28-31 באותו עמ']. אלא שבהמשך הדברים [ראו פרוט' עמ' 20] צויין שבכל זאת יש שוני בין החוקים מבחינת ההטבות הניתנות .

סעיף 1 לחוק משפחות חיילים, אשר הוחל על שוטרים מכוח סעיף 3 לחוק המשטרה (נכים ונספים), תשמ"א-1981 קובע כדלהלן:

"'חייל שנספה במערכה' ו'נספה' פירושו- חייל או חייל משוחרר, שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו".

במילים אחרות, יש צורך בקיומם של שני תנאים כדי שנפגע יוגדר כ"נספה" לפי חוק משפחות חיילים:

א. האירוע התרחש בתקופת שירותו;

ב. האירוע התרחש עקב שירותו;

סעיף 2ב לחוק משפחות חיילים מוסיף על האמור לעיל וקובע כך:

"לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר".

במילים אחרות,אירוע שהתרחש במהלך תקופת השירות, חלה לגבי חזקה שהאירוע התרחש עקב השירות ועל כן חלות על אותו נפגע הוראות חוק משפחות חיילים.

המושג "תקופת השירות" פורש בביהמ"ש העליון בבר"ע 507/82 אבו רוקון נ' קצין התגמולים, פ"ד לז'(4) 212, 214-215 כך:

"בכל המקרים שבהם ראה ביהמ"ש קשר בין התאונה לבין השירות, הגם שלא בזמן השירות ממש (כגון בחופשה) ,הסיבה המרכזית להרה זו הייתה בכך שהנפגע, שעה שקרתה לו התאונה, עשה מעשה, שנועד לקדם בדרך שנראתה לו נאותה את עניינו של המעביד...".

פס"ד אבו רוקון מוסיף וקובע שהפעולה שבגינה התרחשו נסיבות הפגיעה אינה צריכה להיות כתוצאה מפקודה או הוראה מפורשת לנפגע, אלא די בכך שהפעולה, על פי נסיבותיה, נדרשת כמעשה נלווה של השירות או על פי טיבו של השירות, על מנת שהקשר בין הפעולה לשירות יתקיים או בלשון ביהמ"ש: " ברוב המקרים שנדונו אמנם לא ניתנה הוראה מפורשת לחייל או לעובד, לפי המקרה, אולם ניתן לראות באותם מקרים את הפעולה, על פי נסיבותיה, כמעשה הנלווה לשירות או נדרש על פי טיבו של השירות, ומכל מקום, מעשה שבא לקדם את עניינו של המעביד או של צה"ל".

משמעות הדברים היא שבמקרה שיש זיקה בין נסיבות האירוע שבהן מצא המנוח את מותו לבין שירותו בגלל טיב או אופי השירות, פגיעה כזו תחשב לפגיעה ב"תקופת השירות" ולפי סעיף 2ב' לחוק משפחות חיילים הנ"ל אם נפגע המנוח בתקופת השירות "רואים אותו כמי שמת עקב שירותו"

טענות ב"כ המשיב היו כדלהלן:

• מדובר במוות שאירע במהלך חופשה כתוצאה מירי של מחבל;

• אין רלוונטיות לחיוניות הרכב בו נסע המנוח לבין שירותו;

• המנוח לא נדרש לעשות שימוש ברכב המשטרתי הלא ממוגן דווקא לצרכי אותה נסיעה;

• אין לומר שהנסיעה לחגוג את ליל הסדר בקריית ארבע נועדה לקדם בדרך כלשהי את צרכי השירות;

• בעצם העובדה שהמנוח ומשפחתו בחרו לעשות שימוש ברכב המשטרתי לצרכי הנסיעה, משיקולי נוחיות , שאינם קשורים לשירות, אין כדי להקים קשר סיבתי לשירות;

• משמעות קבלת הטענה שעצם הנסיעה ברכב משטרתי והצורך בזמינות מקימה זיקה לשירות לצורך הכרה לפי חוק משפחות חיילים היא גורפת, מרחיקת לכת ומבחינה אופרטיבית יכולה להביא לכך שכל בעל רכב במערכת הביטחון שמצא את מותו בהיותו ברכבו, יהיה לכאורה זכאי להכרה בלא כל קשר לשאלה האם מדובר בפגיעה בחופשה אם לאו.

   

מהראיות שהובאו בתיק זה עולות העובדות הבאות:

• הרכב המשטרתי בו נסעו המנוח ומשפחתו לארוחת ליל הסדר היה רכב בעל חזות אזרחית [ראו עדות תת ניצב גבריאל סיסו בפרוט' עמ' 5 ש' 26-27 וכן עמ' 7 ש' 28-29];;

• המנוח בעת הנסיעה לא היה לבוש מדים [ראו פרוט' עמ' 10 ש' 21-24];

• הירי של המחבל בעת האירוע לא היה רק לעבר רכבו של המערער אלא בוצע לעבר שיירת רכבים , שרכב המנוח היה חלק ממנה. כתוצאה מהירי נפגע הן הרכב שנע לפני רכבו של המנוח והן זה שנע לאחריו [ראו עדותו של תת ניצב סיסו בעמ' 8 ש' 2-4 ראו גם עדות אלמנתו של המנוח-המערערת בפרוט' עמ' 13 ש' 2-4];

   

   

   

   

• המנוח ומשפחתו יכלו לכאורה לנסוע לליל הסדר יותר מוקדם ברכב ציבורי ממוגן אך הייתה יכולה להיות למנוח בעיית תחבורה בחזרה. לעניין זה העידה אלמנת המנוח שבית הוריה, שם היו צריכים לחגוג את ליל הסדר "זה יישוב דתי שאין תחבורה, גם מוצאי שבת לוקח זמן עד שיוצאת התחבורה והיא תמיד מלאה עד שהיא מגיעה לתחנה. זה מקום מרוחק שבעייתי להגיע אליו" [ראו פרוט' עמ' 12 ש' 5-8]. בנוסף, המנוח היה מתוכנן לחזור במוצ"ש [ראו פרוט' עמ' 12 ש' 11-12].

   

   

המקרה של המערער הוא מקרה מיוחד. תת ניצב סיסו, סגן ראש אגף חקירות במשטרה ומפקדו הישיר של המנוח העיד באשר לרכב בו נהג המנוח כך: "במקרה של ברוך מתוקף תפקידו הרכב משמש אותו כסגן ניצב במשטרה וכפועל יוצא מכך לכל דרישה מקצועית מבצעית ייעודית, כחלק מזה גם בהיבטים של מערכי הכוננות של התפקיד שהוא מילא והתפקידים שנדרשים מהמשטרה.....הציפייה מברוך בוודאי בתפקיד שלו, אבל מכל גורם מקביל אל התפקיד של ברוך, שהרכב שיופקד בידיו הוא כלי על מנת להגיע בעת דרישה בזמינות מצופה ושהוא לא יגיד למפקדים שלו, לממונים שלו, אני כרגע בקריית ארבע תלוי באוטובוס שהוא תחת מגבלות דת כאלה ואחרות, אין לי להגיע אלא רק בצאת החג. בזמן שהוא אחראי על מערכות קריטיות במשטרה....הוא אמור להיות בזמן סביר של מהתארגנות פלוס זמן הנסיעה במקום אליו הוא נדרש, ואת זה הוא לא יכול לעשות שלא במסגרת הרכב" [ראו עמ' 6 מש' 11 ועד עמ' 7 ש' 2].

קביעה זו יש בה כדי לפתור את הסוגיה שלפנינו. כאן אמנם יש 3 עובדות חיצונית שיש בהן לכאורה ואנו מדגישים, לכאורה בלבד, כדי לנתק בין השירות לבין המוות. האירועים החיצוניים הם: ראשית, היות המנוח בנסיעה במסגרת חופשה; שנית, היות המנוח בנסיעה למטרה פרטית ; שלישית, היות מחבל באזור הנסיעה שפגע גם באזרח אחר ברכב אחר. אלה מנתקים לכאורה את הקשר הסיבתי לשירות. אך מה שקושר אותו לשירות זו העובדה שהמנוח נסע ברכב משטרתי כתוצאה מתפקידו, והעובדה שרכב זה לא היה ממוגן. במילים אחרות, אילו המנוח לא היה נוסע ברכב המשטרתי הבלתי ממוגן והיה ברכב ציבורי ממוגן , היה בו כדי למנוע את הפגיעה בו ואת מותו למרות 3 העובדות החיצוניות שצוינו לעיל. בעובדת נסיעתו של המנוח ברכב משטרתי לא ממוגן שהוא הרכב שיש ציפייה שהמנוח, מכוח תפקידו, היה צריך להשתמש בו (כדי שתיד יהיה זמין כשהוא נקרא ע"י מפקדיו, יש כדי לשוב ולקשור את האירוע לשירות. אלמלא היה המערער בתפקיד רגיש כפי שהיה לו, אלמלא נסע המנוח ברכב המשטרתי אלא באוטובוס ממוגן, הפגיעה לא הייתה מתרחשת. נסיעתו של המנוח ברכב המשטרתי הבלתי ממוגן, אך שהייתה ציפייה שתמיד יהיה בקרבתו (מכוח תפקידו הרגיש במשטרה) , הייתה הסיבה הדומיננטית להיווצרות הסיכון להיפגע, ומצב זה יוצר לדעתנו את הקשר הסיבתי בין מות המנוח לבין שירותו.

איננו מקבלים את הטענה שהעלה ב"כ המשיב בסיכומיו שמשמעות קבלת הטענה שעצם הנסיעה ברכב משטרתי והצורך בזמינות מקימה זיקה לשירות לצורך הכרה לפי חוק משפחות חיילים היא גורפת, מרחיקת לכת ומבחינה אופרטיבית יכולה להביא לכך שכל בעל רכב במערכת הביטחון שמצא את מותו בהיותו ברכבו, יהיה לכאורה זכאי להכרה בלא כל קשר לשאלה האם מדובר בפגיעה בחופשה אם לאו. אם יימצא חייל או שוטר שיש לו רכב ביטחון והוא חייב מכוח תפקידו להיות זמין כל הזמן עם רכבו בשל אופי תפקידו הצבאי או המשטרתי, הרי שגם אם אותו חייל או שוטר יהיו בחופשה כאשר נפגעו וגם אם לנסיעה לא היה קשר עם השירות, יהיה מקום להכיר באותו חייל או שוטר כמי שנפגע "עקב השירות" ככל שהפגיעה התרחשה כאשר היה הנפגע באותו רכב. אין רבים כאלה, והמשיב לא צריך לחשוש מ"תקדים" למקרים אחרים. רק אם לפגיעה באותו חייל או שוטר (המצוי בחופשה) אין כל קשר סיבתי לרכב החייב להימצא עימו גם כאשר איננו בתפקיד, רק אז ניתן יהיה לקבוע שהאירוע איננו "עקב השירות".

לפיכך, אנו מקבלים את הערעור ומצווים לבטל את החלטת המשיב, ולכן אנו קובעים שהמנוח נצ"מ מזרחי, ז"ל, נחשב כ"נספה" לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950.

בנסיבות העניין ובהיות המקרה שלפנינו מקרה גבולי, אין צו להוצאות, כל צד יישא בהוצאותיו הוא.

חברי הוועדה חתמו על עותקים נפרדים של ההחלטה.

-------------------------- ---------------------- ---------------------

יואל צור, שופט בדימוס פרופ' צבי שטרן זאב שורק

יו"ר הוועדה חבר חבר

ניתנה היום, י"ד אדר תשע"ז, 12 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.