מינהל מקרקעי ישראל נ' עירת אילת ואח'

פסק דין

ראשית דבר

אילת, העיר הדרומית בישראל, היא נווה מדבר פורח ופנינה תיירותית. ממערבה הרי גרניט, ממזרחה הרי אדום ולמרגלותיה ים סוף. העיר מציעה לאורחיה נופים מדהימים, מקומות בילוי ואירועים תרבותיים, ומהווה אבן שואבת למאות אלפי מבקרים מהארץ ומחו"ל.

לאורך חופו הצפוני של ים סוף הוקמה טיילת רחבת ידיים, המעטרת כעדי את שולי הים. הטיילת מאכלסת בתי מלון מפוארים, מסעדות, בתי קפה ודוכני רוכלים. דוכני הרוכלים, הממוקמים לאורך הטיילת ופועלים ברוב שעות היממה, מהווים מוקד לסכסוך ארוך ורב שנים, אשר נדון בערכאות ולא הגיע לסיומו עד היום.

בתי המשפט טרם הכריעו בשאלה - האם מדובר בדוכנים שהוקמו כדין, מכוח הסכמים שנכרתו בין הרוכלים לבין עירית אילת, כדי לאפשר מקור פרנסה לאנשים קשי יום ולהוסיף גוון ססגוני לטיילת; או שמא מדובר בפעילות המתבצעת לעין כל בחזית התיירותית של מדינת ישראל, תוך הפרה של חוקי התכנון והבניה ויצירת מפגע בטיחותי וסביבתי למבקרים בטיילת, בבחינת "אין דין ואין דיין".

בתביעה, שהוגשה בשנת 2003 על ידי מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המדינה" או "המינהל" או "התובעת"), והועברה לדיון בפני בשנת 2008, נדרש בית המשפט להצהיר, כי ההסכמים שנכרתו בין עירית אילת לבין הנתבעים, המתירים להם להפעיל את הדוכנים בטיילת, לרבות הסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין - הם בלתי חוקיים, בלתי הוגנים ובלתי שויוניים, ולכן בטלים.

המדינה טוענת, כי ההסכמים מנוגדים לחוק התכנון והבניה, אשר אינו מתיר כיום ולא התיר בשעת כריתתם, הפעלת דוכנים בשטח הטיילת, המוגדרת כשטח ציבורי פתוח, שאינו מאפשר פעילות מסחרית בתחומו. עוד נטען, כי ההסכמים נחתמו בחוסר סמכות ו/או בחריגה מסמכות על ידי ראש העיר הקודם, מר גבי קדוש, ולכן הם בטלים; לחילופין ההסכמים אשר נחתמו לחמש שנים פקעו ועברו מן העולם זה מכבר. פעילות הרוכלים עצמם מתבצעת, כך נטען, מבלי שקיים בידיהם רשיון רוכלות או רשיון עסק כלשהו, כאשר הרוכלים עושים בהסכמים ובפסקי דין, שניתנו בעניינם במהלך השנים בבית המשפט, שימוש לרעה וטוענים, כי הם רשאים להמשיך ולהפעיל את הדוכנים עוד שנים רבות. המדינה עותרת לביטול פסקי הדין, שנתנו להסכמים תוקף מאחר ואלה אישרו הסכמים המנוגדים לחוק ואפשרו את שובם של הרוכלים לטיילת.

הנתבעים הינם רוכלים המנהלים דוכנים לממכר מוצרי הלבשה, אמנות וסדקית מזה כ-15 שנים בטיילת הצפונית. הנתבעים מצביעים על ההסכמים שנחתמו עמם ועל הבטחות שלטוניות, שניתנו להם על ידי ראש העיר הקודם ואנשי משרדו, כהצדקה להמשך ישיבתם בטיילת. הם מציינים, כי הדוכנים משמשים מקור לפרנסתם וטוענים, כי אין לגדוע מקור זה, אך ורק בשל העובדה שהמדינה נזכרה פתאום לתקוף את שאלת לגיטימיות פעילותם בטיילת הצפונית.

בתווך נמצאת עירית אילת (להלן: "העיריה"), שהתקשרה בשעתו בהסכמים עם הרוכלים, אך טוענת כיום, כי אין להתיר את המשך פעילותם בטיילת. העיריה מצדדת בטענות המדינה ואינה מהססת לומר, כי חלק מההסכמים שכרת ראש העיר הקודם, נערכו מאחורי גבה של המחלקה המשפטית, בעת שמר קדוש כבר סיים את תפקידו כראש עיר מכהן ולא היה מוסמך להתקשר באותם הסכמים, שהם בבחינת "ליקוי מאורות" – לא פחות!.

בשל ריבוי הטענות ומגוון השאלות השנויות במחלוקת, דרך הילוכו של של פסק הדין תהא כדלקמן: תחילה אסקור את הרקע ההיסטורי לתביעה; לאחר מכן אפרט את ההליכים שהתנהלו בין הצדדים במהלך השנים; בהמשך אתייחס לכתבי הטענות ולאחר מכן אדון בטענות הצדדים, ככל שהדבר ידרש להכרעה השיפוטית. לבסוף יבוא פרק הסעדים המתחייבים מהדיון בטענות הצדדים.

1. רקע היסטורי

עירית אילת הפקיעה את שטח הטיילת הצפונית בשנת 1998 והוא הוגדר בתב"ע כשטח ציבורי פתוח. ייעוד השטח המופקע לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ) היווה את יסוד ההפקעה, שנעשתה בהסכמת המינהל וללא כל מחאה מצדו.

בסמוך לאחר ההפקעה, בחודש יוני 1998, חתמה עירית אילת על הסכמי הפעלה של דוכנים לממכר מוצרי הלבשה וסדקית, עם 59 בעלי דוכנים, כהכרה למעשה בפעילות הדוכנים, שהחלה כבר בראשית שנות התשעים, ביוזמת ראש העיריה דאז, מר גבי קדוש.

קבוצת רוכלים זו, המכונה על ידי הצדדים "קבוצת ה-59", כללה רוכלים שהוזמנו על ידי ראש העיר אילת, לגאול את רצועת החוף משממונה. באותה עת, לא דרכה כף רגלם של התושבים ברצועת החוף, אשר היוותה מוקד לפעילות עבריינית ומשכן לחסרי בית. מר קדוש העיד, כי היה זה הוא שהגה את הרעיון להאיר את הטיילת בתאורה לילית, ולהפוך אותה למוקד של פעילות מסחרית, כדי למשוך אליה קהל מבקרים ולמגר את הפעילות העבריינית מסביבה.

הסכמי ההפעלה עם קבוצת ה-59 (כדוגמת הטופס ת/1), נחתמו לתקופה של חמש שנים. במסגרתם אישרה העיריה לכל אחד מחברי קבוצת ה- 59 הפעלת דוכן מסחרי, שמוקם באופן קבוע על הטיילת הצפונית, עם חיבור לתשתיות מים וחשמל.

מקבוצת ה-59 נותרו כיום כ-42 רוכלים, על פי האמור בסיכומי בא כוחם.

בשלהי שנת 1999 החליטה עירית אילת על ביצוע עבודות שיפוץ ושדרוג הטיילת.

החברה לפיתוח חוף אילת (חפח"א) היתה זו שפעלה לקידום הפרוייקט, קבלת היתרי הבניה וביצוע השיפוצים בפועל. לצורך ביצוע העבודות, ביקשה העיריה לפנות את הרוכלים, שפעלו באותה עת בטיילת. במסגרת זו, נערכה רשימה שמית מפורטת של הרוכלים, שהיו אמורים להתפנות לאתר חלופי (נ/5). הרוכלים התנגדו לפינויים מהטיילת, ובכך נפתחה סאגה של הליכים, אשר תתואר להלן ואשר הביאה, בסופו של דבר, למצב העובדתי הקיים היום, בו פועלים על הטיילת מספר רב של דוכנים, שאת חוקיות קיומם מבקשת המדינה לתקוף, במסגרת תביעתה.

2. ההליכים המשפטיים

לצורך מניעת פינוייה, הגישה קבוצת ה-59 תביעה נגד עירית אילת (ה"פ 4128/00). במסגרת תביעה זו, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו קבוצת ה-59 תפונה מן הטיילת, לצורך ביצוע השיפוצים, לאתר חלופי שהציעה העיריה, ברחבה שלפני מלון "קלאב הוטל". בהסכם הפשרה, שניתן לו תוקף של פס"ד ביום 23.8.2001 על ידי כב' השופטת דברת, הוסכם כי הקבוצה תוחזר לאחר פרק זמן של 12 חודשים לטיילת המשודרגת.