משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' ז'

החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירה.

האישום

1. כתב האישום המתוקן מייחס לנאשם עבירה של תקיפת בת זוגו, וגרימת חבלה, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

    

   לפי תיאור העובדות, הנאשם והמתלוננת היו בני זוג ולהם 3 ילדים. במועד שאינו ידוע במדויק, סמוך לחג השבועות שנת 2012, בביתם ביישוב לפיד, לאחר וויכוח, עזב הנאשם את הבית, וחזר לאחר שהמתלוננת ביקשה כי ישוב. מששב, במהלך שיחה נופף באצבעו אל מול ובצמוד לפניה של המתלוננת. המתלוננת אמרה לו שלא יאיים עליה, ניסתה להתרחק ממנו, או אז תקף אותה הנאשם בכך שסטר על לחיה בחוזקה. למתלוננת נגרמו חבלות בדמות חתך מדמם בשפה, סימן כחול תחת עינה, ירד לה דם, היו לה כאבים בלסת במשך תקופה, ובסמוך לאירוע היא איבדה את הכרתה מספר פעמים. כמספר ימים לאחר האירוע, במועד שאינו ידוע במדויק, ביקשה המתלוננת מן הנאשם להתנצל, או אז אמר לה שלא יתנצל, זה הגיע לה, וכל פעם שתתנהג ככה, תחטוף ממנו מכה.

2. נוכח יושנה החריג של העבירה, ראוי להסביר כי שלב החקירה התמשך על פני תקופה ארוכה במיוחד, במהלכה נסגר התיק על ידי יחידת התביעה המשטרתית, בשל העדר ראיות מספיקות, אך נפתח מחדש בהנחיית פרקליטות המדינה, בעקבות ערר שהגישה המתלוננת. השתלשלות העניינים הארוכה מפורטת בהחלטתי מיום 10.1.18, בה דנתי בעתירת הנאשם לביטול האישום מחמת הגנה מן הצדק, בשל איחור בהגשת כתב האישום באופן החורג מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.1.202 - משך טיפול התביעה עד להגשת כתב אישום (להלן: הנחיית היועץ). באותה החלטה קבעתי כי לא הוכח שהתביעה חרגה מסד הזמנים, זאת לאחר שעלה כי הערר הוגש באיחור משמעותי, וזכה לטיפול בהתאם להנחיות. אמנם, מצאתי כי חל שיהוי רב בשלב הביניים של העברת התיק לתביעה לצורך קבלת התייחסותה לערר, אך סברתי כי עוצמתו של פגם זה אינה רבה (השיהוי לא עלה כדי חריגה מהנחיית היועץ). כך סיכמתי את הסוגיה: "אינני מתעלמת מכך שהתמשכות ההליך יש בה כדי לגרום עינוי דין לנאשם. ואולם, מעבר לכל שנאמר עד כה, יש לזכור כי לצורך הכרעה בטענת הגנה מן הצדק, על בית המשפט לשקול את עוצמת הפגם שנמצא, למול האינטרס הציבורי בניהול ההליך הפלילי. במקרה דנן, מול טענות הנאשם לעינוי הדין, ניצב אישום המייחס לו עבירות אלימות כלפי בת זוגו, אשר הותירו חבלות של ממש בגופה. בנסיבות אלה, הפגם שנוצר בעטיו של חלוף הזמן, אינו מצדיק מתן פטור גורף מאחריות פלילית על דרך של ביטול כתב האישום". לאור קביעתי זו, נדחתה עתירת הנאשם לביטול האישום.

    

3. עוד יש לציין כי בתחילה נכללה בכתב האישום עבירה נוספת של איומים כלפי המתלוננת, אך התביעה ניאותה למחוק עבירה זו, בשים לב להחלטת פרקליטות המדינה שקיבלה את ערר המתלוננת, והורתה לתביעה להגיש כתב אישום בגין עבירת תקיפה בלבד.

    

4. הנאשם כפר באישום וטען כי האירוע לא היה ולא נברא. כיוון שכתב האישום לא נקב תאריך מדויק, נטען כי אין יכולת לגבש טענת אליבי. הנאשם טען עוד כי המתלוננת אינה בריאה בנפשה, וזה הגורם לתלונה נגדו.