1. בפניי תביעה, בגין אובדן מוצג של קלטת רשמקול, שנמסר, לכאורה, לנתבעת במגרת הגשת תלונה במשטרה נגד נילון, שדבריו בקלטת היוו, בין השאר, חלק מהראיות נשוא התלונה. כך גם לטענת התובע, הקלטת היתה אמורה, לשמש בעתיד, כראיה מהותית לביסוס קובלנה פרטית, נגד האדם אשר דבריו נאמרו בקלטת ובגינם.
2. התובע טוען, כי ביום 19.5.05, הוא הגיש תלונה במשטרה על הטרדה וסחיטה באיומים שאליה התלוותה קלטת רשם קול, כמוצג משפטי. עקב רשלנות המשטרה, אבד התיק לרבות הקלטת ואין אפשרות לאתר את הקלטת. לדבריו, בקלטת נשמעו, איומים ודברי בלע כנגדו מצד גיסתו לשעבר (להלן - "הגיסה"). לפיכך, בשל מחדלי המשטרה נבצר ממנו להגיש קובלנה פרטית בהיעדר ראיה יחידה, המפלילה את הגיסה, שאיימה עליו לדבריו. לאור זאת נגרמו לו נזק ועוגמת נפש והתובע דורש פיצו כספי בגינם.
3. מנגד, הנתבעת טוענת, כי קלטת רשמקול אינה בידה והיא לא נתפסה כמוצג, לא סומנה ולא נערך תיעוד לגביה. עוד נטען כי הגורמים המקצועיים, הן במשטרה והן בפרקליטות, החליטו על סגירת התיק מחוסר אשמה פלילית, הואיל ולא ראו בתוכן השיחה משום איום, ודאי לא משום סחיטה באיומים. מה גם, שלא ניתן להגיש כלל קובלנה פרטית, בגין סחיטה באיומים. בנוסף טענה הנתבעת, כי לא נגרם כל נזק לתובע, מאחר וקיים תמלול של הקלטת המעיד לכאורה, על תוכנה. לפיכך, בהיעדר הקלטת גופה, ניתן להגיש את התמליל כראיה לכל דבר ועניין. כמו כן, יש לתובע, אשם תורם, הואיל והוא לא פעל להקטין את נזקו הלכאורי, ביצירת עותק לקלטת.
דיון ומסקנות:
4. התובע העיד, כי הקלטת חשובה לו מאחר והייתה לו כוונה להגיש קובלנה. בנוסף אמר, כי אין לו עותק נוסף מהקלטת (עמ' 7 שורה 14). לדידו, הוא אישיות מוכרת, בהיותו שוטר בעברו, ולכן חמורה האשמתו בשוחד ע"י הגיסה, והדבר פוגע בו. לטענתו, למרות שיש לו תמליל של השיחה, הוא לא הגיש תביעה נגד גיסתו, מאחר ואין לו את הקלטת כראיה, שדי בשמיעתה כדי שתביעתו תתקבל (עמ' 7 שורות 29-27).
5. נציגת הנתבעת טענה כי גם אם תתקבל טענת התובע, בדבר אובדן הקלטת בהיותה בידי המשטרה, אזי אין בכך בכדי להוכיח את הקשר הסיבתי בין גורל הקובלנה הפרטית לאובדן הנטען, מה גם שלא הוכח כל נזק בנדון.
6. מר אריה נאור, אחיו של התובע , העיד כי ההקלטה של האיום התבצעה בפלאפון שלו (עמ' 5 שורה 27) והוא אף תמלל את השיחה (ת/1). בנוסף העיד, כי הוא אף פעם לא נתן את מכשיר הפלאפון שלו לתובע (עמ' 6 שורה 1), אלא רק קלטת שהקליט לאור דברי האיום של אשתו לשעבר, (עמ' 5 שורות 26-24).
7. הגב' חגית דיליאן העידה, כי היא לא קיבלה שום קלטת (עמ' 1 שורה 16) אך לדבריה, היא זוכרת כי היא שמעה וכתבה במחשב את תוכן הדברים מתוך פלאפון, אבל אין בידיה את החומר או נגישות אליו. בנוסף לכך, מעדותה עולה כי בתוכן הדברים אותם שמעה, לא היה משום איום ונרשם על ידה איום במזכר, רק בגלל התעקשות התובע על כך (עמ' 5 שורות 4-3). לשאלת בית המשפט השיבה העדה, כי היא זוכרת את התובע, את הפלאפון ואת מה שנאמר בפלאפון, אבל לא זוכרת מה היה בהמשך (עמ' 5 שורות 20-19).
8. רס"מ שחר ראובן ממרחב ציון העיד, כי בהתאם למה שכתוב במסמך 3 שהוצג בפניו, הוא אכן
קיבל את הקלטת (עמ' 8 שורה 10). לדבריו, קיימת סבירות גבוהה, כי הקלטת צורפה לחומר שנשלח על ידו לקצין החקירה (עמ' 8 שורות 21-20 ו-11-10), אך לדבריו, הוא לא שמע את תוכן הקלטת (עמ' 8 שורה 19).
9. בנסיבות אלו, עומדת בפני הכחשה של העדה הגב' דיליאן בדבר קבלת הקלטת בתאריך 7.9.05, וכן גירסתה על רישום תוכן הדברים מתוך פלאפון, אשר יכול שתתיישב עם פעולת הרישום שבוצעה על ידה. מנגד, מעדות העד מר אריה נאותי עולה, כי הוא הקליט את השיחה, ולא שמר את תוכנה בפלפון, למרות שהוא נוהג לשמר שיחות חשובות בפלפון (עמ' 6 שורות 28-29) וכן העיד, כי אף פעם הוא לא מסר את מכשיר הפלאפון שלו לתובע.
10. על פי התיעוד שצורף לכתב התביעה ועל פי העדויות, היתה למשטרה גישה לקלטת, או לתוכן ההודעה של הגיסה, על ידי מכשיר הפלאפון. פעם אחת, על פי הכתוב במסמך 7, במסירת הדברים לידי העדה דיליאן בתאריך 7.9.05 ובפעם שנייה, במסירתה לעד ראובן שחר, שאישר כי קיבל את הקלטת, בתאריך 19.5.05.
11. לאור עדותו של שחר ראובן, שאין סיבה להטיל בה ספק, הקלטת הגיעה לידי המשטרה כבר בתאריך 19.5.05. מעדות התובע ואחיו עולה, כי לא היו שתי קלטות של השיחה. על כן, אם קיים רק עותק אחד של ההקלטה, שהיא עצמה כאמור ע"י אריה נאותי לא נשמרה על ידו בפלאפון, אזי בלתי אפשרי כי התובע ימסור את אותה קלטת גם בתאריך 7.9.05, לידי העדה גב' דיליאן, וזאת כארבעה חודשים לאחר מסירתה לעד מר שחר ראובן.
12. לפיכך אני
קובעת כי הקלטת נמסרה למשטרה כבר ביום 19.5.05 לידי רס"מ שחר ראובן ולא הוכח במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כי הקלטת נמסרה על ידי התובע לעדה רס"מ דיליאן. עוד אני קובעת, כי הקלטת שאכן היתה בחזקת הנתבעת,
נאבדה, כפי שעולה מדברי נציגי הנתבעת ועדיה , כי אין בידם לאתרה למרות שכפי שקבעתי לעיל, הקלטת נמסרה למשטרה.
13. לעניין הקשר הסיבתי בין אובדן הקלטת לבין אי הגשת קובלנה פרטית על ידי התובע, העידה נציגת הנתבעת כי אין מניעה להשתמש בתמליל כראיה, והמשטרה אף תתייצב לעדות בצירוף כל החומר שמצוי ברשותה, אם תוגש קובלנה פרטית ויתנהל ההליך.
14. התובע העיד כי להערכתו, וכדבריו: בוודאות מוחלטת, די בשמיעת הקול והטון של גיסתו, בדבריה שכללו איום ושנאה, בכדי לקבל את תביעתו בהגישו קובלנה פרטית. יחד עם זאת, אישר התובע, כי הוא יכול להביא קלטות אחרות לגבי הטון של השנאה בדברי גיסתו, משיחות אחרות שלה.
15. לאחר ששקלתי את הדברים אני קובעת, כי לא הוכח קשר סיבתי בין אובדן הקלטת לבין היעדר סיכוי או סיכוי קלוש בלבד, כדברי התובע להוכיח את תביעתו, אילו היה מגיש קובלנה פרטית. שכן, התימלול היה בידיעת התובע ואחיו ובידיעת העדים מטעם המשטרה שהתייצבו בפני, כמו גם נציגים אחרים מטעם הנתבעת, אם היו מעורבים בקבלת התלונה ובטיפול בה, אשר יכולים בנקל להתייצב לעדות על מנת להעיד בנוגע לשיחה, אופייה ותוכנה. הדברים לא נבחנו ע"י התובע, אשר ביכר להגיש תביעה זו, עוד בטרם הוכח כי התגבש נזק בפועל בכישלון קובלנה פרטית, שלא הוגשה על ידו. כך גם, לא הובאו ראיות להוכחת נזקי התובע, אותם הוא העריך בסכום המירבי של סמכות בית משפט זה.
16. יחד עם זאת, עמדה לתובע הזכות לקבל לידיו את הקלטת בחזרה, או לאפשר לו להקליט עותק ממנה במשטרה, אם המשטרה נזקקה להמשיך להחזיק בקלטת. האחריות מוטלת על המשטרה, לדאוג לשמירת מוצג שנימסר לה, גם אם מסירתו לא תועדה על ידה כנדרש, כפי שעלה מעדותו של מר ראובן שחר. יתירה מכך, היה על הנתבעת לברר את טענת התובע בדבר מסירת הקלטת לידיה, קודם לקבלת כתב התביעה ולכל המאוחר קודם לדיון, ומבלי שתתוודע על קבלתה בדיון, מפי העד רס"מ שחר ראובן.
17. לאור זאת אני קובעת, כי נגרמו לתובע טירחה והכבדה בגין אובדן הקלטת אשר הוא זכאי לקבל בחזרה או להקליט עותק ממנה ובגין מאמציו, הבלתי נלאים כפי שהתרשמתי, לאתר את הקלטת במשטרה.
18. לפיכך, אני מחייבת על כן את את הנתבעת בתשלום פיצוי לתובע בגין אובדן הקלטת האמורים בסך של 1,500 ש"ח בלבד, בהתחשב בכך שיתר רכיבי התביעה, לא הוכחו.