- כללי
השאלה הדרושה להכרעה הינה האם יש לתת הפטר לחייבת שמצויה בפשיטת רגל בהינתן שהיא הורשעה בהליכים פליליים ושחלק מחובותיה נוצרו בקשר לאותם הליכים.
- רקע
נגד החייבת ש' ח' ניתן ביום 7.2.07 צו לכינוס נכסיה במסגרת הליך פשיטת רגל שיזם נגדה אחד מנושיה. בית המשפט מינה את עו"ד ערן קאופמן כמנהל מיוחד לנכסיה (להלן: "המנהל המיוחד").
בצו הכינוס הושת על החייבת תשלום חודשי בסך של 250 ₪. סכום זה משולם על ידי החייבת במועדו ובמלואו והצטבר בקופת הכינוס סך של כ-23,000 ₪ מהתשלומים החודשיים האמורים. בנוסף לכך הצטברו כספים בקופת הפש"ר ממימוש רכוש של החייבת במאות אלפי שקלים ואלה חולקו כדיבידנד לנושיה.
נגד החייבת הוגשו 5 תביעות חוב בדין רגיל בסך של 3,802,398 ₪. תביעות החוב נבדקו ע"י המנהל המיוחד שאישר סך כולל של 3,108,106 ₪ מכלל סכום תביעות החוב.
בחלוף כתשע שנים מאז מתן צו כינוס הנכסים הוגשה הבקשה למתן הפטר. הבקשה הוגשה על ידי הכנ"ר וזאת בעקבות פרויקט ביוזמת בית המשפט והכנ"ר להביא לידי סיום תיקי פשיטת רגל שנפתחו בבית משפט זה לפני שנים רבות. ואכן במהלך הפרויקט האמור הסתיימו מספר לא מבוטל של תיקי פשיטת רגל, חלקם בדרך של הפטר או הסדר נושים וחלקם בדרך של ביטול הליך פשיטת הרגל. התיק שלפניי נמנה על תיקי הפרויקט האמור.
מהבקשה להפטר וכן מתסקיר המנהל המיוחד מצטיירת התמונה הבאה:
החייבת הינה כבת 59, רווקה שמתגוררת עם אימה. טרם היקלעותה לקשיים עבדה החייבת במשך שנים רבות בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). מסתבר שהחייבת נטלה בשנות ה-90 של המאה הקודמת שלא כדין כספים מנושיה: מרמ' י' (להלן: "יעקב") וגב' א' מ' ז"ל (להלן: "א' מ' "). בגין אלה הוגשו נגד החייבת כתבי אישום, היא הורשעה ונדונה לעונש מאסר בפועל שאותו ריצתה. לעניין זה אציין שביום 2.2.99 נגזר עונשה של החייבת בתיק הפלילי שהוגש נגדה בבית משפט השלום בתל אביב יפו ביחס לעבירות כלפי הנושה וביום 12.7.07 הורשעה בבית משפט השלום בראשון לציון בגין עבירות שביצעה כלפי הנושה א' מ' . העבירות בוצעו ברובן בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת ובתחילת שנות ה-2000.
הנושה הגיש נגד החייבת תביעה אזרחית שהתקבלה במלואה. בתביעה האמורה נתבע גם אביה של החייבת, מ' ח' מ' ח' ז"ל (להלן: "האב"), בטענה שהוא עשה יד אחת עם החייבת והכספים שנלקחו על ידה שלא כדין, הועברו על ידה לאב. האב הכחיש שקיבל את הכספים מהחייבת ואף טען שהוא עזר לחייבת מכספו. התביעה התבררה בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ((ת"א) 1941/94). בפסק הדין מיום 10.2.03 דחה בית המשפט את התביעה נגד האב וערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה.
זה המקום לציין שקדמה להליך פשיטת הרגל תביעה שהגיש האב נגד החייבת על יסוד הסכם משכון שנחתם בין שני אלה ביום 27.1.93 (להלן: "הסכם המשכון"). בהתאם להסכם המשכון שיעבדה החייבת לאב כספים וניירות ערך שלה שנמצאים בבנק או שמגיעים לה מהבנק. האב הגיש תביעה לבית המשפט השלום בתל אביב יפו (תיק ה"פ 175143/02), למתן פסק דין המצהיר שהוא זכאי לכספים האמורים. בית המשפט דחה בפסק הדין מיום 11.10.04 את התביעה וקבע שהסכם המשכון נערך למראית עין ושלא בתום לב ומשכך אין בו כדי לחייב. לאחר פסק הדין הגיש האב בקשת פשיטת רגל נגד החייבת, הוא ההליך נשוא בקשת ההפטר שלפניי.
מתסקיר המנהל המיוחד עולה שהכספים מושא הסכם המשכון מומשו על ידו לטובת קופת פשיטת הרגל והם חולקו כדיבידנד לנושים.
- עמדת המנהל המיוחד
המנהל המיוחד תומך בבקשת ההפטר. בהקשר זה מבהיר המנהל המיוחד שיש להיעתר לבקשת ההפטר בכפוף להמצאת אישורים על הכנסותיה והוצאותיה של המבקשת. עמדת המנהל המיוחד מבוססת על משך הזמן הרב של ההליך; על כך שהחובות נוצרו לפני שנים רבות; שלאחר בדיקה ובחינה הסתבר שאין בבעלותה של החייבת נכסים שניתנים למימוש. המנהל המיוחד לא התעלם מהעבירות שביצעה החייבת אך הוא סבור שבגין אלה היא הורשעה ושילמה את חובה לחברה, לא כל שכן מדובר בחובות שנוצרו בחלקם לפני למעלה מ-20 שנים.
- עמדת הנושים
נושי החייבת ויורשי א' מ' ז"ל מתנגדים בתוקף למתן ההפטר. נטען על ידם בין היתר לחוסר תום לב משווע של החייבת בהליך פשיטת רגל בהינתן חומרת העבירות שבהן הורשעה; לכך שהחייבת הונתה את נושיה ביצירת הסכם משכון שלגביו נפסק שהוא הסכם למראית עין; לכך שאין לתת פרס למעוול במתן הפטר. עוד נטען שהאב נהנה מכספי הגניבה שהועברו לו על ידי החייבת ומשכך יש לנקוט בהליכים נגד עיזבון האב להעברת רכושו לקופת הנשייה. כן נטען שיש לפעול לקבלת ירושת החייבת מעזבון אביה שהלך לעולמו לפני מספר שנים.
- עמדת החייבת
החייבת סבורה שדין ההתנגדות להידחות ויש ליתן לה הפטר מחובותיה.
החייבת מגוללת את נסיבות חייה הקשות שיש בהן לטעמה לבסס את קבלת בקשת ההפטר. בהקשר זה נטען על ידי החייבת שהיא ריצתה את עונשה; היא אינה נשואה; אין לה ילדים; עולמה חרב עליה; היא פוטרה מעבודתה בבנק שבו עבדה כ- 27 שנים; אין לה כספים; היא אינה מצליחה למצוא עבודה הולמת; היא נותרה חסרת כל ועובדת בעבודה שולית ומשתכרת בדוחק. משכך גם נטען שלא תהיה כל תועלת בהמשך ההליך.
באשר למיוחס לרכוש האב מפנה החייבת לכך שהתביעה של נגד האב נדחתה ואף הערעור שהוגש על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון. עוד טוענת החייבת לשיהוי ניכר העומד כנגד טענת הנושים שיש לנקוט בהליכים נגד עזבון האב שכן את אותם הליכים שמבקשים הנושים לנקוט היום היה להגיש לפני שנים רבות לא כל שכן בטרם הלך האב לעולמו.
עוד נטען שקרן החוב לנושים שולמה ולמצער מרביתה ולכן הנזק שלו טוענים הנושים אינו רב.
- דיון במעמד הצדדים
בנוסף לכתבי טענות סדורים שהוגשו, התקיים לפניי דיון במעמד הצדדים שבו חידדו והוסיפו הצדדים לטענותיהם והשיבו לשאלות בית המשפט.
באי כוח הנושים הוסיפו וטענו שעצם בקשת הכינוס נגועה בחוסר תום לב שכן היא הוגשה לדידם על ידי האב ממניעים פסולים של שמירת רכוש שניתן לו שלא כדין על ידי החייבת. עוד נטען שבשנת 2007 כונסה אסיפת נושים שבה הצביעו הנושים על הצורך שבהגשת בקשות לחיוב האב להעביר מרכושו את שקיבל שלא כדין מהחייבת. לדבריהם הם הציעו באסיפת הנושים שב"כ הנושים יתמנו למנהלים מיוחדים לנכסי החייבת ויגישו בהמשך את אותן הבקשות נגד האב אך התקבלה הצעת הכנ"ר שלפיה עו"ד קאופמן יתמנה למנהל מיוחד. ואכן סמוך לאחר אסיפת הנושים האמורה מינה בית המשפט את עו"ד קאופמן למנהל מיוחד לנכסי החייבת. הנושים טוענים שהם סברו שלאחר המינוי יגיש המנהל המיוחד את הבקשות האמורות והם אף פנו אליו מדי פעם בנושא זה אך האחרון לא הגיש את הבקשות לחיוב האב בתשלום לקופת הנושים ושלא כמצופה הימנו.
שאלתי את באי כוח הנושים מדוע הם נמנעו במשך שנים כה רבות מאז מינוי המנהל המיוחד מלנקוט בהליכים לקבלת רכוש האב כנטען על ידם ומדוע הם לא פנו לבית המשפט כאשר נכחו לדעת שעו"ד קאופמן לא מגיש את הבקשות ומתעלם מפניותיהם. לא היה בפי הנושים הסבר ענייני לתהיות האמורות, כמו גם לא עלה בידם להציג פניות מטעמם למנהל המיוחד, ולמצער בכתב בעניין בשנים האחרונות (עמ' 2 שורות 6-8; עמ' 2 שורות 16-20; עמ' 2 שורות 25-30). בהמשך לתהיות האמורות הודיעו באי כוח הנושים שאין לזקוף לחובתם שלא נקטו במהלך השנים בכל הליך לחיוב האב בתשלום לקופת הנשייה.
המנהל המיוחד טען לעומתם שהוא חקר ובדק את כל הדרוש והגיע למסקנה שאין מקום לחייב את האב בתשלום כספים שנטען שקיבל שלא כדין מהחייבת, שכן לעמדת המנהל המיוחד לא נמצאו ראיות שמבססות הגשת בקשה כאמור. בהקשר זה הוסיף המנהל המיוחד שאין קביעה בפסק הדין הפלילי התומכת בגישת הנושים לא כל שכן הדבר הובא לפני בית המשפט שדן בתביעה האזרחית וזה קבע שהגם שלא ניתן לשלול את הטענה "אך אין ראיה שמדובר בכספי הנושים שאיתם הסתבכה החייבת" וכלשון בית המשפט. של עוד הבהיר המנהל המיוחד שאין מקום לטענת הנושים באשר לחלקה של החייבת בעיזבון האב ובגדר זאת שווי חלקו בבית המגורים זאת בהינתן בין היתר צו קיום צוואה של האב מיום 13.12.11 שלפיו אלמנתו היא יורשתו היחידה וכי אין עוררים על הצוואה ועל הצו שניתן לקיומה בשנת 2011. מכל מקום מדגיש המנהל המיוחד שהכספים נשוא הסכם המשכון בסך של מאות אלפי שקלים מומשו על ידי המנהל המיוחד והועברו לקופת פשיטת הרגל ובהמשך חולקו כדיבידנדים.
הכנ"ר מצדד במתן ההפטר ואינו סבור כעמדת הנושים שיש מקום עתה לפתוח בהליכים נגד עזבון אביה של החייבת, בהינתן שלא אותרו נכסים של החייבת, לאור נסיבותיה האישיות של החייבת וכאמור בבקשה ובדברי ב"כ הכנ"ר בדיון.
דיון והכרעה
בפתח הדיון אבחן את התכליות של הליך פשיטת רגל; בהמשך אדון בשאלת חוסר תום הלב של חייב בהליכי פשיטת רגל לעומת הגשמת המטרות של הליך פשיטת הרגל; אתמקד בחוסר תום הלב של החייב ביצירת חובות שלא כדין ותוך פגיעה מהותית בתקנת הציבור; אפרט את השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בעת בחינת חובת תום הלב. כן אבחן מהו השלב של הליך פשיטת הרגל שבו יש לבחון את תום לבו של החייב ואסקור את השינויים בהקשר זה שבהלכה הפסוקה. לאחר מכן ניישם את המסקנות שאליהן נגיע על נסיבות המקרה.
- תכלית הליך פשיטת הרגל
הליך פשיטת רגל נועד ככלל לשתי מטרות עיקריות:
האחת - לכנס את כל נכסי החייב ולחלקם בין נושיו בצורה שוויונית ובהתאם לסדרי הנשייה.
השנייה - ליתן לחייב הפטר או לאשר הסדר נושים בעניינו בכפוף לקיום תנאים הקבועים בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") ובהתאם להלכות הפסוקות.
על התכליות האמורות עמד הנשיא ברק בע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197 (2003) (להלן: "הלכת בנבנישתי").
- חובת תום הלב בהליך פשיטת הרגל
חובת תום הלב של החייב היא תנאי לכניסה להליך פשיטת הרגל וגם מהווה כרטיס יציאה הימנו. לעניין זה יובהר ששתי תקופות לבחינת תום הלב של חייב בהליך פשיטת הרגל וכמות שנקבע בע"א 7994/08 דוד גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי (1.2.2011) בפיסקה 14 (להלן: "הלכת גוטמן"):
"החובה המוטלת על חייב לנהוג בתום לב כתנאי להכרזתו פושט רגל מתפרשת על פני שתי תקופות - התקופה הקודמת להליכי פשיטת רגל, בעת יצירת חובותיו, והתקופה המאוחרת לכך, מאז פתיחת הליכי הכינוס ופשיטת הרגל, עובר לדיון בבקשת ההכרזה".
(ההדגשות אינן במקור-א.א.)
החשיבות בהקפדה על עקרון תום הלב באה לידי ביטוי בכך שהמחוקק מצא לנכון לעגן את חובת תום הלב בהקשר זה בשתי הוראות בפקודה. האחת, בסעיף 18ה(א)(2) באשר לשלב המוקדם של הדיון בהכרזתו של החייב כפושט רגל, לאמור:
"בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל ולאחר שהוגשה לו חוות דעת כונס הרשמי, אחת מאלה:
(1) להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42;
(2) לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו;".
(ההדגשה אינה במקור-א.א.)
השנייה, בסעיף 63(ב)(1) לפקודה, שעניינה מתן הפטר לחייב ואשר מורה אימתי לא יינתן הפטר:
"ואלה העובדות המסייגות מתן הפטר:
(1) במהלך פשיטת הרגל נהג החייב בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל;"
(ההדגשה אינה במקור-א.א.)
נתמקד בתקופה הראשונה:
בהקשר זה נדרש בית המשפט לבחינת תום הלב באשר לנסיבות היקלעות החייב לקשיים. לכאורה, ולפי לשון סעיף 18ה(א)(2) לפקודה, אם החייב נקלע לקשיים שלא בתום לב ובמטרה לנצל את הליך פשיטת הרגל, ידחה בית המשפט את הבקשה וימנע מלהכריז על החייב פושט רגל.
בהלכת בנבנישתי נדונה בקשת בני זוג למתן צו כינוס במסגרת הליכי פשיטת רגל, כאשר מקור חובותיהם, ולמצער חלקם, הוא מניהול עסק של מתן שירותי ליווי ואירוח. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת החייבים למתן צו כינוס ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא ברק סקר את התכליות של הליך פשיטת הרגל והתייחס לסוגיות אי החוקיות שביצירת חובות החייב והשפעתה של זו על הליכי פשיטת הרגל. לעמדת הנשיא ברק יש לאזן בין שתי מטרות: בין זו שלא יצא חוטא נשכר, קרי, שאין ככלל לאפשר למי שביצע עבירות ויצר חובות בגין ניהול עסק של זנות לחסות תחת הגנות של הליך פשיטת הרגל לבין התכלית של הליך פשיטת הרגל שמטרתו כאמור לאפשר לחייב לפתוח דף חדש בחייו. לעניין משקל אי החוקיות שביצירת החובות קבע בית המשפט (עמ' 208 לפסק הדין) שלא די בכך שהחובות נוצרו במהלך ניהול עסק שאינו חוקי אלא שדרושה אי חוקיות ברמה גבוהה וכלשונו:
"יש להראות כי החובות נוצרו בקשר לניהולו של עסק בלתי חוקי הנוגד באופן מהותי את תקנת הציבור".
(ההדגשה אינה במקור-א.א.)
בית המשפט הציב אפוא רף גבוה של אי החוקיות שכן רק אימת שעוצמתה של זו היא מהותית תיסגר הדלת של הליכי פשיטת רגל לפני החייב.
את האיזון שבין שתי המטרות האמורות ניתן אליבא דהנשיא ברק להשיג באמצעות בחינת מספר קריטריונים שנמנו בהלכת בנבנישתי ובין אלה: האם מדובר בעבירה פלילית; חומרת העבירה; היסוד הנפשי של העבירה; אי חוקיות חד פעמית לעומת נמשכת; מוסריותו של העסק ועוד (פסקה 13 לפסק הדין).
באותו מקרה סבר בית המשפט העליון כי נוכח הממצאים שאליהם הגיע בית המשפט המחוזי שלפיהם החייבים ניהלו עסק של זנות שמהווה עבירה פלילית בעלת היבטים חמורים של מוסריות, שמדובר בפעילות נמשכת, שניהול העסק של מתן שירותי זנות מהווה פגיעה מהותית בתקנת הציבור ומשכך המסקנה הינה כי:
"המדובר באי חוקיות העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור".
לכן הערעור נדחה ולא ניתנה כניסה לחייבים להליך פשיטת הרגל.
הלכת בנבנישתי היוותה אבן שואבת למקרים שבאו לאחר מכן לפתחם של בתי המשפט שנדרשו לסוגיית אי החוקיות של נסיבות היקלעותם של חייבים לחובות ובעת שביקשו לחסות תחת כנפי הפקודה. בית המשפט העליון פיתח והרחיב את ההלכה ועמד על חשיבות ההקפדה על מניעת הכניסה להליכי פשיטת רגל למי שיצר חובותיו באי חוקיות. עמדה על כך בהרחבה כב' השופטת פרוקצ'יה בהלכת גוטמן. באותו עניין נדונה בקשה להכרזת פשיטת רגל לחייב שחלק מחובותיו נוצרו שלא בתום לב כגון אי תשלומים למס הכנסה, חוב מזונות שאינו מופטר, חוב למל"ל בדין קדימה, חובות של דוחות תנועה בסך 6,000 ₪. בית המשפט עמד על חשיבות עקרון תום הלב בהקשר של חובות העבר באומרו:
"בגדרה של חובת ההגינות המוטלת על חייב כלפי הנושים נקבע בעבר, כי בית המשפט לא יבוא לקראת אדם שהוציא מנושיו כספים וחפצי ערך במרמה ובטענות שווא (ענין הלבר, בעמ' 1315). הוא הדין באדם שחובותיו נוצרו בעיסקי סרק אותם הפעיל תוך זלזול בנושים (ענין בנבנישתי, בעמ' 207). בדומה לכך, לא ינתן סעד לפושט רגל "מקצועי", הצובר חובות חדשות לבקרים, וחוזר לבית המשפט שוב ושוב בניסיון להינצל מידי נושיו.
...
יתר על כן, אין הצדקה להתיר שמיטת חובות החייב, אם התנהגותו כלפי נושיו בעבר מצביעה על אפשרות ממשית כי הוא עלול לצבור חובות שאינם ניתנים לפרעון גם בעתיד. בגידרה של חובת ההגינות המוטלת על חייב כלפי הנושים נקבע בעבר, כי בית המשפט לא יבוא לקראת אדם שהוציא מנושיו כספים וחפצי ערך במרמה ובטענות שווא (ענין הלבר, בעמ' 1315). הוא הדין באדם שחובותיו נוצרו בעיסקי סרק אותם הפעיל תוך זלזול בנושים (ענין בנבנישתי, בעמ' 207).
...
הבסיס לדרישת תום הלב בפשיטת רגל ובמיוחד של חייב עניינה בהיבטי הצדק וההגינות כלפי הנושים בעצם יצירתם של החובות, כמו גם בבחינת התנהלותו של החייב בשלב הדרדרותו הכלכלית מבחינת העקרונות הכלליים של תקנת הציבור והשמירה על החוק. היבט זה קשור קשר הדוק לעקרון לפיו "בל יצא חוטא נשכר", העובר כחוט השני בכל תחומי המשפט. אדם שיצר את חובותיו בחוסר תום לב, ופגע בכך בנושיו, ואפשר אף עבר על החוק ופגע בתקנת הציבור הכללית, לא ראוי שיזכה ביתרונותיו של הליך פשיטת הרגל, שנועד, בין היתר, לשיקומו הכלכלי-חברתי.
(ההדגשות אינן במקור-א.א.)
עוד אפנה:
ע"א 8937/05 בנימין תבין נ' כונס הנכסים הרשמי (22.1.07); באותו מקרה דובר בחייב שיוחסו לו עבירות מס ותרמית. בית המשפט העליון אישר את קביעת בית המשפט המחוזי שסבר שבנסיבות המקרה יש לבטל את צו הכינוס שניתן במסגרת הליך פשיטת רגל שיזם החייב ושאין מקום להכריז עליו פושט רגל.
ע"א 8357/09 אברהם ורוזה פרדו נ' עו"ד אינסל המנהל המיוחד (2010); בעניינם של החייבים האמורים נקבע שרכישת סחורה על ידי חייבים לעסק שבבעלותם בשעה שהיה ברור להם שהתמורה לא תשולם, מהווה חוסר תום לב ביצירת החובות ולכן בוטל צו כינוס הנכסים שניתן במסגרת הליך פשיטת הרגל שהוגש לבקשתם.
- העתקת מרכז הכובד של בחינת תום הלב לשלב ההכרזה בצד שיקולים נוספים
בשנים האחרונות מסתמן שינוי בגישת בית המשפט העליון שלפיו בחינת תום ליבו של החייב באשר לאי החוקיות שביצירת החובות תועבר מהשלב של ההכרזה לשלב הסופי של בקשת ההפטר. כיום, הנטייה הינה לאפשר את כניסת החייב להליך פשיטת הרגל, להכריז עליו פושט רגל זאת גם אם קיימות טענות מבוססות לכאורה באשר לחוסר תום ליבו של החייב ביצירת החובות, והותרת הסוגיה לבחינה בעת שיתבקש מתן הפטר לחייב. הקושי הנעוץ בגישה האמורה הוא מובן ועמד עליו השופט גרוניס (כתוארו אז) בע"א 9782/05 טנג'י נ' קריספין (18.1.10), בפיסקה 10 לפסק הדין:
"ניתן לטעון, כי אין טעם להכריז את המשיב פושט רגל אם אין זכאי הוא לקבלתו של הפטר".
ודוק; מה נועיל אם נאפשר לחייב להיכנס לשער של הליכי פשיטת רגל, הוא יוכרז כפושט רגל אך בסופו של דבר לא יינתן לו ההפטר מחמת שיצר חובות בחוסר תום לב תוך פגיעה מהותית בתקנת הציבור. אם זו התוצאה, עדיף שכבר בראשית הדרך, ולא יאוחר משלב ההכרזה, נורה על ביטול הליך פשיטת הרגל.
חרף האמור, סבר בית המשפט העליון שיש להעביר את בחינת השאלה לשלב ההפטר. בית המשפט העליון נימק את דעתו בין היתר בקיומה של אפשרות של שינוי נסיבות במצבו של החייב במהלך השנים ובאופן שיהיה ביכולתו לפרוע את חובותיו. עוד הבהיר בית המשפט כי בשלב ההפטר יובאו כל הנתונים הדרושים לבחינה באשר למצבו הכלכלי של החייב לפני בית המשפט שידון בבקשת ההפטר ומשכך תהיה תמונה כוללת לפני בית המשפט שתאפשר בידו להכריע כדבעי בבקשת ההפטר ובשים לב לטענת אי החוקיות שביצירת החובות. טעם נוסף לגישת בית המשפט להמעיט מהצורך בבדיקת תום הלב בשלב ההכרזה הינו שאת הבעייתיות של יצירת החובות שלא בתום לב ניתן לפתור במסגרת ההפטר בכך שהחובות האמורים יוחרגו מההפטר, וכאמור בדברי בית המשפט:
"יש אף לזכור, כי ההתייחסות להפטר אינה בינארית במובן זה שהשאלה איננה אך ורק האם ליתן הפטר או לסרב לתיתו. כך, רשאי בית המשפט לא רק ליתן הפטר חלוט, אלא אף להתלות את ההפטר לתקופה שקבע, או להתנותו בתנאים (סעיפים 63 ו-65 לפקודה הנוכחית). על כן, ניתן להתאים את סוגו של ההפטר ותנאיו לנתוני המקרה הספציפי אם בית המשפט מחליט שלא לסרב באופן מלא לבקשת ההפטר. בהחלט קיימים מצבים בהם התנהגותו של החייב ביצירת החובות או בעת התנהלותו של הליך פשיטת הרגל אינה תואמת בכל מאת האחוזים את המצופה והנדרש, אלא נופלת היא במעט מכך. ייתכן, שבנסיבות כאלה יגיע בית המשפט למסקנה שאין לבטל את ההליכים ואין לשלול מן החייב באופן מוחלט את האפשרות לקבל הפטר".
מגמה זו נמשכה בפסיקה שניתנה בשנים האחרונות. על מנת שלא אצא חסר אציין חלק מההכרעות מושא שינוי בגישה האמורה:
ע"א 3376/11 רוזנברג נ' הכנ"ר (6.10.13) (להלן: "הלכת רוזנברג"). בעניין רוזנברג נדונה בקשת חייב להכרזתו כפושט רגל לאחר שהוא הורשע בכך שירה במתלוננים בעת שהיה בגילופין ופצע אותם. החייב ריצה מאסר ממושך ושילם פיצויים למתלוננים בשיעור שהושת עליו בהליך הפלילי. בהמשך הוא חויב בתשלום פיצויים בהליך אזרחי לאחד מהמתלוננים ושהווה את עיקר חובו מושא בקשתו לפשיטת רגל. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להכריז על החייב פושט רגל מהטעם שיצר את חובותיו באי חוקיות מהותית ושנוגדת את תקנה הציבור. בית המשפט העליון קיבל את הערעור בקובעו שאין בעובדת אי החוקיות של יצירת החובות כדי לשלול את תכלית הליך פשיטת הרגל ולמנוע בהכרח את תחולת הפקודה על חייב, וכאמור בפיסקה י"ט לפסק הדין:
"דומה, כי תכליותיה של פקודת פשיטת הרגל שעיקרן הגנה על הנושים ושיקום החייב, אין בהן כשלעצמן כדי ללמד שחובות שנוצרו בגדרי פעילות שאינה חוקית או אינה מוסרית, כדי למנוע מהכרזה על חייב פושט רגל. זכויות הנושים וחלוקה הוגנת ויעילה של כספי החייב אינן תלויות בשאלה מה מקור החוב, וגם הרציונל של שיקום החייב אינו תלוי במהות החוב".
בהמשך מבהיר בית המשפט (בפיסקה י"ז לפסק הדין):
"נראה, לא בלי התלבטות כאמור, כי היוצרות החוב בשל פעילות בלתי חוקית, בהיבט הפלילי או האזרחי, אינה מהוה בהכרח חוסר תום לב "טבעי", שאין אחריו ולא כלום, בהקשר המאטריה שבה עסקינן".
בית המשפט מונה שיקולים נוספים הדרושים לעניין באומרו בפיסקה י"ט:
"אל מערך השיקולים שמנינו דומה כי יש להוסיף את סוג הפעילות הבלתי חוקית. כך למשל בפעילות כלכלית כגון הימורים, ישנו פן כלכלי ב"נסיבות מחמירות" של מעורבות כסף "כשר" עם כסף "מזוהם". עוד יש לתת את הדעת לכך שההחלטה שלא להכריז על חייב כפושט רגל מהוה הלכה למעשה סנקציה נוספת כנגד החייב מעבר להליכים שננקטו נגדו".
בעניין רוזנברג נפסק אפוא שאין באי החוקיות שגרמה ליצירת החובות כדי למנוע מחייב את כרטיס הכניסה להליך פשיטת הרגל, הגם שלכאורה עסקינן באי חוקיות שיש בה משום פגיעה מהותית בתקנת הציבור.
לפני חודשים ספורים ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 3083/13 פלונית נ' יפים שיכמן (11.1.15) (להלן: "הלכת שיכמן"). במקרה זה קבע בית המשפט העליון שיש לאפשר לחייב אשר הורשע בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות להיות מוכרז כפושט רגל הגם שמדובר בעבירות שנמצאות במדרג הפלילי הגבוה. החייב הורשע באותו מקרה ונדון למאסר של 11 שנים שבערעור הופחת בשנה ומבלי שהושת עליו לשלם פיצויים לקרבנותיו. אחת הקורבנות שמה קץ לחייה בעוד החייב מרצה מאסר ובתה תבעה את החייב בנזיקין. תביעתה התקבלה ועל החייב הושת לשלם לה סך של מיליון ₪. החוב מושא התביעה האמורה הינו חלק מכלל החובות שנצטברו לחייב ושבעטיים הוא עתר להכרזתו פושט רגל. הבת התנגדה להליך פשיטת הרגל בהינתן שהחובות נוצרו בחוסר תום לב ובאופן שנוגד את תקנת הציבור באופן מהותי. בית המשפט המחוזי דחה את עמדתה ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הערעור נדחה.
בית המשפט העליון סוקר בהרחבה את ההלכות בהקשר זה, מונה את השיקולים השונים שנקבעו בפסיקה באשר לבחינת אי החוקיות שעל הפרק והיותה נוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור ומבהיר בפיסקה 12(ד) לפסק הדין:
"על פני הדברים, אפוא, במצבים שבהם מעורבת אי-חוקיות ביצירת החובות, תכליותיה הספציפיות (והעיקריות) של הפקודה אינן עולות בקנה אחד עם תכליותיה הכלליות (והמשניות). הפתרון לקושי זה, כך נקבע, נעוץ באיזון הראוי ביניהן, כאשר אבן הבוחן המרכזית לעניין זה קשורה במידת החומרה ואי-החוקיות העומדת על הפרק".
(ההדגשה אינה במקור – א.א.)
בית המשפט עמד על חומרת העבירות שביצע החייב, על כך שהחוב כלפי המערערת נוצר בנסיבות של אי חוקיות שאף עולה על זו שהייתה בהלכת בנבנישתי ותוך הוקעת התנהלות החייב (פיסקה 17 לפסק הדין). חרף האמור מגיע בית המשפט למסקנה שונה ומנמק זאת בפער הניכר שבהיקף החוב כלפי המערערת שמהווה רק כ-5.5% לעומת כלל החובות של החייב שעומדים על כ-17 מיליון ₪ וכי נושיו האחרים של החייב לא התנגדו לבקשת פשיטת הרגל (פיסקה 21 לפסק הדין). עוד ציין בית המשפט שייתכן שבעת שיידרש בית המשפט להכריע בבקשת ההפטר, תוכל המערערת לבקש את החרגת החוב כלפיה לפי סעיף 69(א)(2) לפקודה, דבר שיהיה בו לשפר את סיכויי הגבייה של המערערת מהחייב, כמו גם צוינה האפשרות לעשות שימוש בסמכות בית המשפט להתנות את ההפטר בתנאים שונים וכקבוע בסעיף 63 ו- 64 לפקודת פשיטת הרגל.
משמע, מבחן נוסף לעניינו הוא שיעור החובות שנוצרו בחוסר תום מובהק לעומת החובות האחרים של החייב, כך שככל ששיעורים של האחרונים עולה במידה ניכרת על הראשונים, יהיה מקום לאפשר את כניסת החייב להליך פשיטת הרגל.
על רקע האמור מעניין לציין שני פסקי דין שניתנו לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת אטיאס) סמוך לפני מתן פסק הדין בהלכת שיכמן. האחד, פש"ר חי' 14911-07-12 ג. ח. י. נ' כונס הנכסים הרשמי (22.1.15) שבו נמנע בית המשפט מלקבל את בקשת החייב ולהכריז עליו פושט רגל מחמת שחובותיו העיקריים נוצרו עקב חוב למתלוננת שכלפיה ביצע עבירות מין חמורות בתוך המשפחה. לדעת בית המשפט קבלת הבקשה משמע ריקון מתוכן של דרישת תום הלב בנסיבות ההסתבכות של אותו חייב. השני, פש"ר חי' 17394-04-11 נאטור נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה (17.1.15), שאף בו נדחתה בקשת חייב להכריזו פושט רגל מהטעם שמרבית חובותיו קשורים לעבירות פליליות חמורות שביצע ומקורם בקנסות ובפיצויים פליליים שנגזרו עליו בגין הרשעותיו.
- האבחנה בין הליך פשיטת רגל לבקשת חייב לבין הליך שהוגש על ידי נושה
בטרם מסקנות, סבורני שנכון להדגיש את האבחנה לעניינו שבין הליך שנפתח לבקשת חייב לבין זה שננקט לבקשת נושה. בעוד שבמקרה הראשון עקרון תום הלב עלול להוות לחייב לרועץ שכן הוא זה שמעוניין בהליך פשיטת הרגל, אזי משקלו פחות, אם בכלל, במקרה שבו מוגשת נגדו בקשת פשיטת הרגל. אבהיר שנגד חייב אשר עותר להכרזתו כפושט רגל קיימת סנקציה שככל שיתברר שחובותיו נוצרו בחוסר תום לב שנוגד באופן מהותי את תקנת הציבור או שלא התנהל בתום לב במהלך תקופת פשיטת הרגל, יבוטל ההליך נגדו. לעומתו, חייב אשר נגדו הוגשה בקשת פשיטת רגל מעוניין לרוב בביטול הליך פשיטת הרגל ולכן אין לשיקול של תום הלב משקל, ולמצער מהותי, בעניין המשך היותו נתון להליכי פשיטת רגל. לאבחנה זו התייחס בית המשפט העליון בע"א 92/5503 קירצמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט(1) 749:
"מאחר שמדובר בבקשה הבאה מטעם החייב, ואשר נועדה להעניק לו הגנה מסויימת, לא יינתן צו מקום בו אותו חייב חסר תום לב, ולו במעט, בין בשלב יצירת החובות, בין בשלב הליכי אכיפת החובות, ובין בעת פנייתו לבית המשפט למתן צו כינוס. אין לאפשר לחייב חסר תום לב להפיק תועלת מהליכי פשיטת הרגל".
זאת ועוד; אחד ממעשי פשיטת הרגל שקבוע בסעיף 5(1)(א) לפקודה הוא מתן נכס במתנת מרמה. ברי אפוא שמאחר ועצם מעשה פשיטת הרגל נגוע באי חוקיות, אזי דרישת ההפטר שלפיה עסקינן במי שצבר את חובותיו בתום לב תהייה בלתי ישימה.
לכן המשקל שיש ליתן לעניין ההפטר בשעה שעסקינן במבחן תום לבו של החייב שנגדו הוגשה בקשת פשיטת רגל, לעומת מקרים שבהם החייב הוא שמבקש את פשיטת הרגל, מועט.
- סיכום עד כה
רואים אנו שאם בעבר נדונה שאלת אי החוקיות כבר בעת הדיון בהכרזת החייב פושט רגל ובהתאם לסעיף 18ה(א)(2) לפקודה, אזי המגמה הנוכחית הינה שיהיה להכריז על החייב כפושט רגל גם אם יש ראיות מהימנות לכאורה שלפיהן חובותיו נוצרו באי חוקיות שיש בה פגיעה מהותית בתקנת הציבור וכי ההשפעה של אלו על הליך פשיטת הרגל, תעשה רק בשלב המאוחר יותר של הדיון בהפטר לפי סעיף 63(ב)(1) לפקודה. לא למותר לציין בהקשר זה שהשינוי בגישה עשוי כשלעצמו לגרום לכך שעצם השנים שבהן יימצא החייב בפשיטת רגל יהוו טעם למתן ההפטר, זאת לאור הציפייה שיפתח החייב במשך אותם השנים שבהם הוא מצוי בהליך פשיטת הרגל.
עלינו ליישם את ההלכות שנקבעו בפסק הדין בעניין רוזנברג ובפסק הדין בעניין שיכמן שלפיהן קיומן של חובות שנוצרו בפעילות בלתי חוקית ותוך ביצוע עבירות חמורות שיש בהן פגיעה מהותית בתקנת הציבור אינו מהוות מחסום להכרזת החייב פושט רגל ולאפשר לו ליהנות מההגנות שמעניקה הפקודה.
עוד נציין את אבני הבוחן שאת חלקן מנינו לעיל ושלהם נדרש בית המשפט בבואו לאזן בין חוסר תום לבו של החייב ביצירת החובות לבין הגשמת תכלית פשיטת הרגל, ובין אלה: חומרת העבירה; האם מדובר במקרה חד פעמי או אירוע מתמשך; הקשר שבין אי החוקתיות לבין יצירת החוב; משך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות והזמן שעבר מאז ההרשעה באותן העבירות שיוחסו לחייב. לכך יתווסף גם מבחן היקף החובות שנוצרו תוך אי חוקיות מהותית לעומת היקף חובותיו האחרים של החייב. כך שככל שהחוב שנוצר באי חוקיות קטן, תטה הכף להכריז על החייב כפושט רגל מאשר לבטל את ההליך. מבחן נוסף הינו האם החייב שילם את הקנס הכספי שהושת עליו לשלם למתלונן (ראה דברי כב' השופט מלצר בהלכת רוזנברג).
מכאן, נעבור ליישם את המסקנות האמורות על בקשת ההפטר שלפניי.
מן הכלל אל הפרט
ביישום כל האמור בנסיבות שלפניי הגעתי לידי מסקנה שדין הבקשה להתקבל ודין ההתנגדויות להידחות, ואפרט;
- מעשי החייבת
בפתח הדברים אציין שאינני מקל ראש בחומרת העבירות שביצעה החייבת וגם אם אלה אינם מהחמורים שבסולם העבירות. עם זאת, יש להביא בחשבון שעסקינן בעבירות שנעברו לפני עשרות בשנים; כי החייבת ריצתה את עונשה ושילמה את חובה לחברה; ריצוי העונש הסתיים אף הוא לפני שנים רבות. בכל אלה יש להקהות את השפעת המעשים הפלילים על הליך פשיטת הרגל. בהקשר זה אפנה לע"א 3224/07 אברהם בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (3.5.09):
"גם כאשר מתגלה חוסר תום לב מסוים ביצירתו של חוב, יתכן שחלוף הזמן ישמש כמשקל נגד או שיהיה בו כדי לרפא את הפגם. אין להתייחס באותה אמת מידה לחייב שיצר חובות לפני שנים רבות ונוהלו נגדו הליכי הוצאה לפועל במשך שנים, תוך מימוש נכסיו, ואל חייב שיצר חובות רבים תוך תקופה קצרה ויוזם הליכי פשיטת רגל זמן קצר לאחר יצירת החובות ובלא שהתנהלו נגדו כלל הליכי הוצאה לפועל. אפילו אדם שהורשע בפלילים זכאי לכך שהרשעתו תימחק לאחר חלוף תקופה מסוימת (ראו: חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981)"
(ההדגשה אינה במקור א.א).
מהות העבירות שאותן ביצעה החייבת והעברתן במסרק השיקולים שסקרתי לעיל, מכרסת אף היא במשקל שיש לתת לחוסר תום הלב שביצירת החובות במסגרת ההכרעה בבקשת ההפטר ושוב מבלי שאקל ראש בחומרת מעשי החייבת. עוד אוסיף שלא נעלם מעיני שאבני הבוחן שציין בית המשפט העליון בפסיקתו באשר לבחינת אי החוקיות התייחסו להשפעה של העבירות על הכרזת החייבת כפושט רגל בהבדל מהשפעתן על מתן הפטר. עם זאת, סבורני שאבני הבוחן האמורים, ולמצער רובן, יפות גם לבחינת תום הלב בשלב ההפטר, ודוק. משקל חוסר תום הלב שביצירת החובות יקטן ככל שמדובר בעבירות ישנות; עבירות שאינן במדרג הגבוה; מקרים חד פעמיים ולא נמשכים. בצד אלו החייבת ריצתה את עונשה, לא הוגשו נגדה כתבי אישום חדשים מאז, ומשכך נוטה הכף לקבלת בקשת ההפטר.
יישום כל אלה על המקרה שלפניי מקשה על קבלת התנגדות נושי החייבת: כאמור, אחת התכליות של הליך פשיטת הרגל היא לאפשר בסופו של יום ליתן הפטר לחייב. לכן, ככל שאין טעם בהמשך ההליך מבחינת מיצוי יכולות החייב, אזי לא ניתן לזקוף לחובתו את המעשים הפלילים שביצע ורק בשל כך לשלול ממנו לעולמי עד את האפשרות לקבלת הפטר. אמנם, הפקודה מאפשרת להחריג חובות מסוימים מההפטר ולא ניתן לשלול שחובות שנגועים בעבירות לא יוחרגו מהפטר, אך לטעמי לא אלה הן נסיבות המקרה שלפניי.
זאת ועוד; עסקינן כאמור בבקשת הפטר בעניינה של חייבת שנגדה הוגשה בקשת פשיטת רגל בהבדל מהליך שננקט לבקשת חייב. כאמור לעיל המשקל שיש ליתן לעיקרון תום הלב כאשר עסקינן בבקשת נושה לעומת בקשת חייב הוא פחות במידה משמעותית. גם בכך יש לתמוך במסקנתי שאין ביצירת החובות כדי לאיין את בקשת ההפטר.
לאחר שהגעתי למסקנה שאין בעבירות שעברה החייבת לשלול את מתן ההפטר בחנתי את קיום התנאים למתן ההפטר וסבורני שאלה התקיימו ודוק;
עסקינן בחייבת שמצויה כתשע שנים בהליכי פשיטת רגל שזו תקופה מעל ומעבר למקובל ולנהוג; במהלך תקופת פשיטת הרגל עמדה החייבת בצו התשלומים כסדרו; החייבת הגישה דוחות מהמועד שבו הוברר לה שעליה לעשות כן; שולם דיבידנד בסכום ניכר לנושים ושצמצם את היקף הנשייה באופן משמעותי; בהינתן מצבה של החייבת אין סיכוי לשיפור ביכולת ההשתכרות שלה; יש ליתן גם משקל לנסיבותיה האישיות של החייבת כמתואר לעיל.
לא התעלמתי מטענת הנושים שלפיה יש לפעול לקבלת רכוש האב שכן לטענתם החייבת העבירה לו שלא כדין כספים כמו גם זכותה של החייבת בירושת האב ובגדרה חלקו בבית המגורים, אך לא ראיתי באלה כדי להגיע למסקנה אחרת, ואנמק:
כאמור בתסקיר המנהל המיוחד ובדבריו בדיון הוא בדק כדבעי את הטענות האמורות ולא מצא להן בסיס מספק להגשת בקשות בעניין זה. עמדת המנהל המיוחד לא נסתרה והיא אף מעוגנת בהכרעות השיפוטיות שעליהן הצביע. עוד מקובלת עלי עמדת המנהל המיוחד שלפיה האב שנפטר לפני כארבע שנים הותיר צוואה שלפיה הוריש את רכושו לאלמנתו, הצוואה קוימה אף היא לפני שנים ואין ראיות כדי להפריך את כל אלה. אציין שהנושים לא הניחו לפניי תשתית עובדתית שיש בה כדי לסתור את מסקנת המנהל המיוחד שלא לנקוט בהליכים בעניין. לא זו בלבד אלא שכאמור כספי החייבת מושא הסכם המישכון מומשו וחולקו לנושים.
אוסיף שהשהוי הניכר עומד בעוכרי הנושים לא רק מחמת שהאב הלך לעולמו ומשכך גורם הזמן מהווה נזק ראייתי כנגדם, אלא שעסקינן בטענות שהיו ידועות לנושים מזה כעשור ואף יותר אך אלה נמנעו מלנקוט בהליכים בעניין. לא הייתה כל מניעה בידי הנושים לפעול להגשת הבקשות לפני שנים רבות. אציין שלא התעלמתי מטענת ב"כ הנושים שאין רלוונטיות לכך שהאב נפטר בינתיים שכן קיימות עדויות שלו שניתנו במסגרת ההליכים השונים, אך אין דעתי כדעתם שכן העדויות שניתנו על ידי האב היו דרושות לאותם הליכים שבהן הן ניתנו ושלא רלוונטיות בהכרח לטענות שמייחסים הנושים לאב ולחייבת.
זאת ועוד; טענות הנושים בהקשר זה הועלו על ידם כבר באסיפת הנושים בשנת 2007, ומשכך מצופה היה שינקטו בהליך בהקשר זה במהלך השנים ולא ימתינו עד לבקשת ההפטר בחלוף כשמונה שנים מאז. לא ניתן כאמור הסבר ענייני על ידי הנושים מדוע במהלך השנים האמורות לא עשו לקדם את הבקשות. לא מקובלת עלי טענתם שהם פנו למנהל המיוחד אך הלה נמנע מלנקוט בהליכים ולהשליך על כתפי המנהל המיוחד את האשם לאי הגשת הבקשות בעניין. כאמור, המנהל המיוחד בדעה שלא היה מקום לנקוט בהליכים וזאת לאחר שבדק וחקר בעניין. משכך, ככל שסברו הנושים אחרת, שומה היה עליהם לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות לחייב את המנהל להגיש את הבקשות ולחלופין להסמיך אותם להגישן, וכמות שהדבר נעשה במקרה של מחלוקת בין בעל התפקיד לבין הנושים.
לא למותר להוסיף שיש ליתן את הדעת לעמדת הכנ"ר שתומך אף הוא במתן ההפטר כתימוכין נוספים למתן ההפטר ומטעמים שבעמדתו.
בשולי הדברים;
לא התעלמתי מעמדת הכנ"ר והמנהל המיוחד באשר לכך שעל החייבת להגיש דווחות חודשיים כתנאי להפטר. עם זאת הדרישה נזנחה לאור האמור בתגובת החייבת.
גם לא התעלמתי מטענת הנושים שלפיה אבי החייבת הגיש את בקשת הכינוס ממניעים פסולים אך כאמור עניין זה היה ידוע לנושים מיד לאחר מתן צו הכינוס וככל שסברו שאין מקום לבקשת הכינוס, שומה היה עליהם להשיג על צו הכינוס וככל שבקשתם לא הייתה מתקבלת פתוחה הייתה לפניהם הדרך להשיג על כך. אין זה מתקבל על הדעת שבחלוף למעלה מ-8 שנים ממתן צו הכינוס, יהיה מקום לדון בכשלים שנפלו בו ולבטלו.
לאור כל האמור באתי לידי מסקנה שדין הבקשה להתקבל. ממילא לא ראיתי מקום לקבל את בקשת הנושה להורות על פיזור ההליך וכנטען בתגובתו ולא רק מחמת שלא הוגשה על ידו בקשה בעניין.
משכך, אני מכריז על החייבת פושטת רגל וממנה את עו"ד קאופמן כנאמן בפשיטת רגל וההתחייבות שהפקיד בעת מינויו כמנהל מיוחד תשתמש גם לעניין היותו נאמן.
ניתן בזאת לחייבת הפטר מחובותיה שנוצרו ערב צו כינוס הנכסים. צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגד החייבת מבוטל.
הנאמן יחלק את הדיבידנד לנושים בהפחתת שכרו ואגרת הכנ"ר.
ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ה, 17 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
חתימה