בפניי בקשה למתן פס"ד הצהרתי לפיו זכאי התובע כי הנתבעים יפצו אותו בסך מחצית משוויו של המשק החקלאי שמספרו XX הממוקם במושב XX (להלן: "המשק").
רקע והעובדות הצריכות לעניין
- התובע ואחותו ש.א. ז"ל (להלן: "האחות המנוחה"), הינם ילדיהם של המנוחים ש. וש. א. ז"ל (להלן: "האב המנוח", "האם המנוחה" בהתאמה וביחד "המנוחים"). הנתבע 2 הינו גיסו של התובע, בעלה של האחות המנוחה (להלן: "הנתבע").
המנוחים התגוררו במשק, כברי רשות מכוח הסכם תלת צדדי שנחתם בין הסוכנות היהודית, המנהל והמושב. בשנת 1992 נפטר האב המנוח וזכויותיו במשק עברו לאם המנוחה. צו ירושה בעניינו של המנוח ניתן ביום 11.3.1994.
- ביום 5.8.1996 ערכה האם המנוחה צוואה במסגרתה הורישה את מלוא רכושה כולל זכויותיה במשק לאחות המנוחה. בסעיף 2 לצוואה (להלן: "הצוואה"; "הצוואה השנייה "). נכתב: "למען הסר ספק את כל רכושי הנ"ל אני מצווה רק לביתי הנ"ל בלבד".
- בשנת 1998 עבר התובע להתגורר עם משפחתו ב- XX . בשנת 2004 ולאחר שהיה של מספר שנים בחו"ל שב התובע, אשר לימים הספיק להתגרש מאשתו (להלן: "אשת התובע") , ארצה.
- ביום 21.10.2001 נפטרה האם המנוחה. לאחר פטירתה, הגישה האחות המנוחה בקשה למתן צו קיום הצוואה וביום 24.1.2002 ניתן צו לקיום הצוואה.
- האחות המנוחה פעלה להעברת הזכויות במשק על שמה והשלימה ביצועו של המהלך מול הגורמים הרלוונטיים.
- לימים חלתה האחות המנוחה במחלה קשה וביום 31.5.10 הלכה אף היא לבית עולמה. טרם מותה ערכה האחות המנוחה צוואה במסגרתה ציוותה רכושה לבעלה הנתבע, ולבנם המשותף.
- ביום 26.1.11 התקיים דיון במסגרתו ובהסכמת הצדדים ניתן צו איסור דיספוזיציה במשק, לרבות מכירה ולמעט השלמת העברת הזכויות ע"ש הנתבע- זאת עד להחלטה אחרת.
- ביום 29.6.11 הגיש התובע לתיק כתב תביעה מתוקן, זאת לאחר שבית המשפט התיר לו לעשות כן.
- ביום 24.10.11 וביום 6.5.12 הגיש הנתבע שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף, ואלו נדחו בהחלטתי מיום 27.5.13- זאת מן הטעמים כמפורט בה.
- למען שלמות התמונה יצוין כי התביעה הוגשה במקור גם כנגד מושב XX וכנגד מנהל מקרקעי ישראל, אלא שלאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים ביום 15.1.12, הוגשה הודעת התובע מיום 12.2.12 לפיה הוא מוותר על צירופם של אלה להליך. ביום 19.2.12 הורה בית המשפט על מחיקתם ללא צו להוצאות.
- שעה שלא עלה בידי בית המשפט להביא הצדדים, שהינם בני משפחה, לפתור הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט נדרשת אני להכרעה בתיק שלפני.
טענות התובע
- לטענת התובע, רצונה של האם המנוחה היה להוריש רכושה לתובע ולאחות המנוחה בחלקים שווים וצוואה המורה כך נחתמה על ידה ביום 29.5.1994. (להלן: "הצוואה הראשונה").
- נטען כי נוכח רצון המשפחה למנוע מאשת התובע, לקבל לידיה חלק מהרכוש המשפחתי, עשו האחות המנוחה ובני משפחה נוספים יד אחת ושכנעו את האם המנוחה לשנות צוואתה באופן שכל רכושה יועבר לאחות המנוחה בלבד. לשיטת התובע ביום 5.8.1996 חתמה האם המנוחה על הצוואה השנייה.
- לטענת התובע, המהלך המתואר לעיל, נעשה ללא ידיעתו בין אם בתקופה בה שהה ב XX ובין אם לאחר שובו ארצה. לטענתו, האחות המנוחה בסיוע המשפחה המורחבת הטעו אותו לחשוב כי מצב הזכויות במשק נותר ללא שינוי וכי רק בחלוף הזמן ולאחר מות האחות המנוחה , התחוור לו לתדהמתו כי נושל מירושת אימו.
- נטען כי האם המנוחה, גילתה דעתה באשר לחלוקת רכושה לאחר מותה, עת חתמה
ביום 10.5.1998 על תצהיר מתנה (להלן: "תצהיר המתנה") לפיו העבירה ללא תמורה ובאופן בלתי חוזר, את מלוא זכויותיה במשק לתובע ולאחות המנוחה בחלקים שווים. עוד נטען כי אין לראות בהגשת תצהיר המתנה משום הרחבת חזית שעה שהנתבע העלה טענה זו רק בסיכומיו וכי בית המשפט אף הכיר בחשיבות התצהיר עת התיר הגשת המצאת מסמכים מידי עו"ד ב. שערך אותו (להלן: "עו"ד ב.").
- עוד נטען כי האחות המנוחה והנתבע הכירו בזכותו של התובע לקבל מחצית הזכויות במשק אלא שהנתבע הפעיל על האחות המנוחה לחץ, לרבות ובפרט בעודה על ערש דווי לערוך צוואה המצווה רכושה לנתבע ולבנם.
- לטענת התובע, הזכות שהועברה לו ולאחות המנוחה מכח תצהיר המתנה הינה זכות אובליגטורית להבדיל מזכות מקרקעין וככזו, נוכח הוראות סעיף 20(ד) להסכם המשבצת שנחתם ביום 27.1.2008 בין המנוחים למושב XX, הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ההסכם המשולש") העברתה לא הושלמה בעצם עריכת התצהיר, אלא יצרה כלפיו וכלפי האחות המנוחה התחייבות בלתי חוזרת לתת מתנה, זאת לאור לשונו של תצהיר המתנה.
- עוד נטען, כי טענת הנתבע לפיה תצהיר המתנה עולה כדי הענקה מחמת מיתה ולפיכך בטלה היא, דינה להידחות זאת שעה שהעברת הזכויות יכולה הייתה להתבצע עוד בחיי האם המנוחה ולא נדרש כי הפעולות הקשורות בכך תתבצענה רק לאחר מותה.
- לטענת התובע יש לדחות טענת הנתבע לפיה לא ניתן להפוך המתנה למוגמרת לאור הוראות ההסכם המשולש, ולשיטתו ככל שלא ניתן להורות על השלמת המתנה בשל הוראות ההסכם המשולש , אזי זכאי התובע לקבל לידיו שוויון של מחצית הזכויות במשק.
- נטען כי ההתחייבות לתת מתנה מכוח תצהיר המתנה גוברת על הוראות הצוואה השנייה, זאת ביחס לזכויות במשק. עוד נטען כי חובתו של הנתבע, כמי שבא בנעלי האחות המנוחה לפרוע חובותיה ולפצות התובע כדי שווי מחצית הזכויות במשק.
טענות הנתבע
- לטענת הנתבע, טענות התובע לעניין תצהיר המתנה הינן בבחינת הרחבת חזית אסורה, זאת שעה שעניין זה לא בא זכרו בכתב התביעה המתוקן שהגיש התובע. זאת ועוד שבקשה לתיקון נוסף של כתב התביעה בהתאם לטענות אלו כלל לא הוגשה על ידי התובע ולפיכך אין בידו להסתמך על תצהיר זה.
- עוד נטען כי עם מות האם המנוחה והאחות המנוחה חדל התצהיר מלהיות בר תוקף ובכלל לא ניתן היה לקיים ההוראות שבו.
- לטענת הנתבע, טענות התובע כנגד צוואת המנוחה , אשר כבר קוימה אינן רלוונטיות, זאת שעה שהתובע לא עתר בהליך מתאים לביטול צו הקיום שניתן. זאת ועוד שהמדובר בצוואה שקוימה לפני זמן רב ואין להידרש עוד לנושא זה.
- נטען כי נוכח שיהוי ניכר בהגשת התובענה (מספר חודשים לפני תום תקופת ההתיישנות) יש לדחותה. לטענת הנתבע, התובע שב ארצה כבר בשנת 2004 וחרף העובדה כי לא הייתה כל מניעה מצדו לברר מצב הזכויות במשק וכן מצב הכספים שהיו לאם המנוחה ובפרט נוכח טענתו כי מצבו הכלכלי היה בכי רע, נמנע התובע מלעשות כן לפיכך יש לראותו כמי שוויתר על זכויותיו, ככל שהיו לו, ואין לו אלא להלין על עצמו.
- נטען כי כך או כך, התנהגות התובע, שנמנע מלסעוד את האם המנוחה ואף לא נכח בהלווייתה, יכולה הייתה להקים עילה לביטול המתנה הנטענת.
- נטען כי תצהיר המתנה, שדומה כי דבר קיומו היה ידוע רק לאם המנוחה ולעו"ד ב. נעדר כל תוקף נוכח פקיעתו עם מות האם המנוחה לפיכך, נותרה צוואתה על כנה. זאת ועוד, שהמדובר בתצהיר שנועד להיכנס לתוקף לאחר מות האם המנוחה ובניגוד להוראות חוק הירושה , תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").
- עוד נטען כי לא ניתן לראות בתצהיר המתנה ככזה המקנה מתנה לאלתר זאת נוכח מהות העובדה כי עסקינן בזכויות במשק, שהקנייתן דורשת קיומם של תנאים שונים. זאת ועוד שהעברת זכויות במשק אפשרית לכל היותר לילד אחד או לבן הזוג. לשיטתו, המסקנה המתבקשת היא כי רק בדרך של מכירת הזכויות וחלוקת התמורה בין האחים ניתן היה לגרום לכך ששני האחים ייהנו מן המשק אלא שעפ"י תצהיר המתנה, רצונה של האם המנוחה היה להוסיף ולהתגורר במשק ולעשות בו כרצונה עד אריכות ימיה.
- נטען כי הנתבע אינו הכתובת הנכונה להעלאת טענות התובע וכי לכל היותר עליו לפנות לעו"ד בן חיים אשר ייעץ למנוחה כיצד לפעול. עוד נטען כי אין כל בסיס לטענה לפיה הנתבע והאחות המנוחה הכירו בזכותו של התובע לקבל חלקו במשק ולראיה פעולות האחות המנוחה המנוגדות לטענה זו.
- לטענת הנתבע המשק אינו נכלל בנכסי העיזבון לפיכך ממילא לא ניתן להעביר הזכויות בו ו/או חלקן לתובע.
דיון והכרעה
- מן המקובץ עולה כי לצורך הכרעה בהליך דנן על בית המשפט להידרש למספר סוגיות: הראשונה, שאלת תוקפו של תצהיר המתנה והאם בכוחו להקנות זכויות כלשהן. ככל שיקבע כי תצהיר המתנה הינו בר תוקף על בית המשפט לבחון האם הוראותיו גוברות על הוראות הצוואה השנייה שקדמה לו. כן יש לבחון טענת התובע לפיה זכותו לקבלת מחצית משווי הנכס מקורה גם בהוראות סעיף 114 לחוק הירושה.
- על אף האמור ושעה שהנתבע טען כי טענות התובע בנוגע לתצהיר המתנה וקיומו הינן בבחינת הרחבת חזית אסורה, וכן נוכח טענה בדבר שיהוי בהגשת התובענה יש להידרש לנושאים פרוצדוראליים אלו תחילה.
הטענה בדבר הרחבת חזית
- כתבי הטענות המוגשים על ידי הצדדים הם המעצבים את רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון. לפיכך, טענה המועלית על ידי בעל דין במהלך ניהול ההליך ושלא הועלתה על ידו מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית" אסורה ויש לדחותה [ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145 (2003); יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעמ' 329-332 (מהדורה שביעית, 1995)].
- על אף האמור, מכיר הדין בשני מקרים בהם יותר שינוי חזית: הראשון הינו על דרך תיקון כתב הטענות באישור של בית המשפט, בהתאם להוראות תקנות 91 ו-92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 והשני הינו כאשר הדבר נעשה בהסכמת הצד שכנגד בין אם במפורש ובין מכללא [ע"א 37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"ד ב 143, 146 (1949); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 874 (1995); רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (פורסם בנבו, 25.10.07)].
- לטענת הנתבע דבר קיומו של תצהיר המתנה לא נזכר בכתב התביעה ואף לא בכתב התביעה המתוקן, לפיכך הסתמכות התובע על התצהיר לביסוס טענותיו מהווה הרחבת חזית אסורה. בנסיבות אלו סבור הנתבע כי אין להידרש לנושא תצהיר המתנה.
מנגד טען התובע כי טענה זו דינה להידחות נוכח מועד העלאתה, בחלוף זמן רב מיום שתצהיר המתנה הוגש לתיק. לשיטתו, בעשותו כך יש לראות בנתבע כמי שמסכים להרחבת החזית ולו מכללא. עוד טוען התובע כי העובדה שבית המשפט התיר המצאת מסמכים שהיו בידי עו"ד בן חיים ובהם תצהיר המתנה, מאיין הצורך בתיקון כתב התביעה.
- ראשית ועל מנת להעמיד הדברים על דיוקם יאמר כי ביום 4.8.12 ניתנה החלטתי לפיה שעה שיש להניח כי המסמכים שהיו מצויים בידי עו"ד ב. נדרשו לתובע לצורך הנחת תשתית ראייתית בקשר עם הבקשה לסילוק התובענה על הסף , הרי שהבקשה להמציאם לידי התובע תועבר לתגובת הנתבעים. לאחר שנתקבלו תגובות לעניין זה ניתנה ביום 5.12.12 החלטתי המתירה המצאת המסמכים שבידי עו"ד ב. לתובע זאת על מנת שמלוא החומר הנדרש להכרעה בתובענה יהא בפני בית המשפט. על אף האמור, ושעה שגם התובע לא ידע במדויק אילו מסמכים מצויים בידי עו"ד ב. במסגרת החומר הנוסף שהיה בידו והקשור באם המנוחה , דומה כי לא ניתן לטעון כי "גם בית המשפט הכיר בחשיבותו של תצהיר המתנה ובנחיצותו החד ערכית" כטענת התובע בסיכומי התשובה מטעמו ולהסיק מכך שניתנה לתובע רשות להגיש מסמך זה או אחר במועד שהוגש.
- על אף האמור, סבורני כי הטענה בדבר הרחבת חזית בעצם הגשת תצהיר המתנה והתבססות עליו אינה מעלה ואינה מורידה זאת שעה שמסקנתי, וכפי שיבואר להלן בהמשך לעניין תצהיר המתנה והאפשרות להקניית זכות זו או אחרת מכוחו שונה ממסקנתו של התובע בעניין זה.
טענת השיהוי
- לטענת הנתבע, דין טענות התובע להידחות נוכח שיהוי ניכר בהגשת התובענה, מספר חודשים קודם שתקופת ההתיישנות אמורה הייתה להגיע לסיומה. נטען כי התובע "יישן" על זכויותיו ולפיכך אין להידרש כעת לטענותיו.
מנגד, טען התובע כי דבר קיומה של הצוואה השנייה לא היה ידוע לו, כי האחות המנוחה ובני המשפחה "הרדימו" אותו וכי בשל נסיבות אישיות כלל לא היה מודע להתפתחויות במשק:
"ש. לא עניין אותך מה עלה בגורל המשק?
ת. אני הייתי במצב של דיכאון, היה לי קשה להסתגל לארץ... הייתי במצב שלא עניין אותי כלום.
ש. זה שנה, חלפה שנה.
ת. זה לא שנה. שנה לא עבדתי, אני רואה תשלומים על שם אבא שלי, פה לא ייחסתי לכך חשיבות כי ראיתי שהמשק הוא על שם אבא שלי, לא שמתי לב לדברים האלה.. איזה סיבה יש לי לעורר חשד?" (עמ' 44 לפרוטוקול מיום 27.1013 ש' 13-21).
- בחקירתו אישור דודו של התובע מר א. א. (להלן:" XX ") כי המשפחה שמרה על השינויים שנערכו בסוד מפני התובע:
"ש. נושא המשק לא עלה?
ת. השארתי את זה בשקט.
ש. ...איך זה היה משהו שלא מדברים עליו, זה היה הפיל בחדר ואף אחד לא מדבר עליו?
ת. זה נושא שלא דיברנו עליו, היה קואליציה מקיר לקיר ... כולנו שמרנו על שתיקה"
(עמ' 32 לפרוטוקול מיום 27.10.13 ש' 2-10).
- מבלי לקבוע מסמרות, ושעה שיתכן והיה על התובע לגלות יותר עניין בנעשה במשק ושעה שהובהר כי נושא תצהיר המתנה עלה רק בשלב מתקדם בהליך זה דומה כי נושא השיהוי אינו מעלה ואינו מוריד ובפרט נוכח מסקנותיי כפי שתובאנה להלן , לפיכך איני מוצאת להידרש אליו.
תצהיר המתנה ומשקלו
- אין חולק כי זכויותיה של האם המנוחה במשק הינן זכויות בר רשות. ההסכם המשולש, הוא המקור המשפטי להסדרת הזכויות במשק חקלאי בין המתיישבים לבין המוסדות המיישבים. במקרה דנן, ההסכם המשולש התחדש מעת לעת בין מנהל מקרקעי ישראל לבין הסוכנות היהודית ואגודת המושב (להלן:" המוסדות המיישבים") בהסכם "משולש" לכל היותר עד לשנת 2011 שנה בה נמסרה הנחלה להחזקת הנתבע ונחתם הסכם חדש בינו לבין המוסדות המיישבים.
ההסכם קובע אפוא כי למושב הוענקה רשות שימוש במשבצת הקרקע והמושב העניק רשות שימוש בנחלות לחברי האגודה. לפיכך, מדובר בזכויות בר רשות [ראו: עמ"ש 40394-07-13 צ.מ נ' י.מ (לא פורסם, 30.4.14)].
הלכה היא כי זכות בר רשות אינה זכות קניינית אלא זכות אישית בעלת ערך כלכלי ואופן העברתה, הן בחיי בעל הזכות והן לאחר מותו, נקבעת בהסכם הרישיון, שהוא ההסכם המשולש, שמכוחו נמסרו הזכויות.
[לעניין זה ראה ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נ"ו(6), 295, 314(2000)].
- בנסיבות המקרה דנן אין חולק כי זכויותיה של האם המנוחה הועברו לאחות המנוחה כדין ובהסכמת הגורמים המיישבים, זאת בהתאם להוראות צוואת המנוחה מיום 5.8.96. כן אין חולק כי אין בפני בית המשפט הליך לביטול צוואת האם המנוחה.
- לטענת התובע, במסגרת ניהול ההליכים בתיק דנן התקבלו לידיו מסמכים ובהם תצהיר מתנה שנחתם על ידי האם המנוחה ביום 10.5.1998, במסגרתם ביקשה היא להעביר לו ולאחות המנוחה את זכויותיה במשק , בחלקים שווים.
- חוק המתנה , תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק המתנה") קובע:
" מהות המתנה
- (א) מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.
(ב) דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות.
(ג) מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו.
מתנה לאלתר
2 . מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה"
...
דרכי ההקניה
- הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".
- סעיף 6 לחוק המתנה אמנם קובע, כי הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו או במסירת מסמך מזכה לקבלו. על אף האמור בסיפא של סעיף 6 לעיל, נקבע כי הדבר כפוף להוראות מיוחדות הנוגעות לעניין הנדון [ראו גם: ע"א 304/85 מנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב נ' זמר, פ"ד מא(4) 826 (1988)].
שאלה מקדמית שיש להידרש אליה בנסיבות המקרה דנן היא האם דבר המתנה (בעת עריכת תצהיר המתנה) היה זכות במקרקעין (שאז חלה הוראת סעיף 7(א) לחוק המקרקעין) או שמא דבר המתנה היה זכות אובליגטורית או זכות עתידית במקרקעין, שאז המתנה לא תסווג כעסקה במקרקעין כמובנה בחוק המקרקעין ותחול הוראת סעיף 6 לחוק המתנה [ראו ע"א 304/85 מנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב נ' זמר, לעיל ].
על הבחנה זו עמד בית המשפט העליון מספר פעמים :
"אם זכותו של נותן המתנה היא זכות אובליגטורית בלבד, הרי בהעבירו זכות זו לאחר מעביר הוא כל מה שיש לו באותם מקרקעין ובכך משלים הוא את המתנה, ומי שהופך להיות בעל הזכות האובליגטורית תחתיו, הוא מקבל המתנה. לעומת זאת, אם הוא רשום כבעל הזכות במקרקעין והוא מתחייב להעביר לאחר במתנה את הזכות הרשומה, הרי כל עוד לא בוצע הרישום על שם הנעבר, לא הושלמה המתנה, והנעבר מחזיק בידיו רק התחייבות למתנה" [ע"א 1284/92 רתם נ' רתם, פ"ד מט(5) 257, 260 (1996) ; ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, פ"ד נח(2) 106, בעמ' 116 (2003) ; בע"מ 7880/10 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 04/11/2010)].
- זאת ועוד שאף אם היינו מקבלים טענות התובע ביחס למהותה של הזכות הרי שלא היה בכך כדי לשנות מן המסקנה שלא מדובר במתנה שהושלמה, זאת בהינתן כי בהעדר האישורים הנדרשים מאת הגורמים המיישבים, אישורים שאין חולק שלא ניתנו, הרי שהזכויות לא יכולות היו לעבור על שם התובע והאחות המנוחה כנטען ובמה דברים אמורים? אין חולק כאמור לעיל, זכויותיה של האם המנוחה במשק הין זכויות "בר רשות".
על מהותו ומעמדו של מוסר "בר רשות" עמדתי בפסק דיני בתמ"ש (ק"ג) 5680/05 ל.אב נ' ל.לא (פורסם בנבו, 20.4.2009):
"הלכה פסוקה היא כי זכות בר רשות הינה זכות אישית שאופייה וגדריה, כמו גם אופן עבירותה הן בחייו של בעל הזכות והן לאחר מותו, נקבעים בחוזה בין מעניק הזכות למקבלה, כלומר בהסכם הדו צדדי בין מנהל מקרקעי ישראל לבין אגודת המושב או לחילופין בחוזה המשולש בין מנהל מקרקעי ישראל, אגודת המושב והסוכנות היהודית, הכל לפי נסיבות המקרה.
לעניין זה ראה ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מ"ה(1) 477, 481 (1991) שם נקבע כי
"אף שביסודה זכות השימוש היא זכות אישית, דבר עבירותה והתנאים לעבירותה ניתנים להסכמה בין מקבל השימוש ומעניק השימוש, ולכן יש לבדוק כל מקרה לגופו.
וכן ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נ"ו(6) 295, 314 (2002):
"ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרשיון... אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו - הכל בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרשיון..."
- התובע מבקש כי בית המשפט יעניק לתצהיר המתנה, המאוחר לצוואה משנת 1996, תוקף ומשקל מכריע בנסיבות המקרה דנן, אלא שבנסיבות המקרה אין בידי להיעתר לכך ואבאר.
בחקירתו נשאל עו"ד ב. האם הבינה האם המנוחה את משמעות החתימה על הצוואה השנייה:
"ש. רק לח. ש. ז"ל הבינה בדיוק על מה היא חותמת בצוואה השנייה?
ת. כן.
(עמ' 56-57 לפרוטוקול מיום 27.10.13 ש' 25; 1-2 בהתאמה).
כן נשאל האם מעבר להחתמת האם המנוחה על תצהיר המתנה, האם החתימה על מסמכים נוספים בקשר עימו :
"ש. תצהיר המתנה שבא לעולם כשאף אחד לא ידע עליו... ם אני מבין נכון זה הדבר היחיד שהחתמת את ש.ז"ל עליו בעניין הזה נכון? לא החתמת על משח"ים, או על ייפוי כוח בלתי חוזר, או דיווח למנהל?
ת. לא.
ש. לא על דיווח לסוכנות?
ת. לא. רק על זה בלבד." (עמ' 52 לפרוטוקול מיום 27.10.13 ש' 14-19).
- בהמשך אישר עו"ד ב. כי תצהיר המתנה היה מסמך שרק הוא והאם המנוחה ידעו על קיומו, זאת בהינתן כי מחקירתו עולה כי התובע לא ידע עליו וכי לא ידע לומר בוודאות אם דיבר על כך עם האחות המנוחה (עמ' 54 לפרוטוקול מיום 27.10.13).
- כשנשאל מדוע לא ייעץ למנוחה לערוך צוואה חדשה השיב כי אינו יודע וכי לא זכר למה וכי סבר שבתחרות בין התצהיר לצוואה השנייה התצהיר יגבר. (עמ' 54 לפרוטוקול מיום 27.10.13 ש' 1-4).
- לא מיותר לציין כי לא זו בלבד שדבר קיומו של תצהיר המתנה עליו חתמה האם המנוחה היה ידוע רק לה ולעו"ד ב. ולפיכך שעה שדבר המתנה לא היה ידוע למקבלים על פיה, הרי שלא ניתן לטעון כי המתנה השתכללה או שהתובע הסתמך על המתנה , מלבד הציפיה הטבעית כי לא ינושל מירושת אימו , אלא שכפי שהובהר , לאחר החתימה, לא בוצעה כל פעולה למימושו וקידומו, כך גם לדברי עו"ד ב., ודומה כי התצהיר נותר מיותם במשרדו של עו"ד ב. כאבן שאין לה הופכין וקיומו נודע ברבים רק במהלך ניהול ההליך דנן.
- בהינתן כי חלות הגבלות על עבירות זכויות בר הרשות בחייו או לאחר מותו של המעביר בהתאם להסכם המשבצת הרלוונטי שחל על הצדדים, קרי, הסכמת הגורמים המיישבים, המושב , הסוכנות והמנהל בהתאם להסכם הדו צדדי או התלת צדדי ובהינתן כי אישורים אלו כלל לא התבקשו וממילא לא ניתנו, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות דנן לא הושלמה הקניית המתנה ולפיכך אין ליתן לתצהיר המתנה משקל ותוקף המאפשרים הקניית אי אילו זכויות לתובע כפי הנטען על ידו.
טענת התובע בדבר האפשרות להעברת הזכויות במשק מכוח הוראות סעיף 114 לחוק הירושה
- לטענת התובע, הסכם המשבצת קובע בסעיף 20(ה)1 כי :
"... באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים
בסעיף 114 לחוק הירושה".
- סעיף 114 (א) קובע :
"משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה הייתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון."
- משמעו של סעיף זה היא כי, ככל שקיים יורש המוכן ומסוגל לקיים משק חקלאי, וככל שתהיה לכך הסכמה של שאר היורשים, הרי שהמשק יימסר לידיו, ובלבד שהוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על מה שמגיע לאותו יורש מן העזבון .
- לא כך הדבר בענייננו, מקום בו המנוחה הורישה בצוואתה את המשק ליורשת אחת היא ביתה. ברי כי עסקינן בסעיף 114 לחוק הירושה במקרה בו לא נערכה צוואה מפורשת המזכה על פי הצוואה נהנה אחד. כך גם במקרה של מינוי כדין של בן ממשיך, בשני המקרים ,אין היורשים האחרים זכאים לפיצוי מכח סעיף 114 לחוק הירושה.
- התובע לא הצביע על זכות שבדין כי הוא זכאי לפיצוי כאמור בסעיף 114 לחוק הירושה שעה שהזכויות הועברו כדין מכח צוואתה המפורשת של המנוחה. פרשנות ראויה של סעיף 20ה'(1) ל"הסכם המשולש" וסעיף 114 לחוק הירושה מביאני למסקנה כי בר רשות במשק רשאי לקבוע בצוואה את זהותו של יורש המשק ואותו יורש/זוכה על פי הצוואה אינו חייב לפצות את היורשים על פי דין, למעט אם נקבעו כיורשים על פי הצוואה. מגבלה על החופש לצוות קיימת בסעיף 114 לחוק הירושה עצמו, השולל חלוקת משק חקלאי בין כמה יורשים אם הדבר פוגע בכושר קיומו כמשק חקלאי. על כן ככל שהמוריש ציווה את המשק ליותר מיורש אחד, יימסר המשק לאותו יורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים.
[ראה לעניין זה כב' הש' לוין תמ"ש ב"ש 6231/05 מ.ל נ' א.ל (פורסם בנבו, 11.12.13 )].
וכן כב' השופט דניאל טפרברג בת"ע (י-ם) 4338-01-11 ב. א. נ' עזבון המנוחה ש.ח.
ז"ל (פורסם בנבו, 23.11.11):
"סבור אני, כי הפרשנות הראויה להוראות סעיף 114 לחוק הירושה ברוח הוראות ההסכם המשולש, היא שניתן לקבוע, או למצער לבקש, בצוואה את זהותו של יורש המשק, ובה בעת הזוכה על פי הצוואה אינו חייב לפצות את היורשים על פי דין שלא נקבעו כיורשים בצוואה"
וכך קבע גם כב' השופט סארי ג'יוסי, כפי שהובאו בתמש (נצ') 30911-11-11 מ. ג נ' ש.ג (פורסם בנבו, 11.12.11)].
"יש לקרוא את סעיף 114 בצוותא עם סעיף 2 לחוק, כך שהמונח "יורש"
בסעיף 114, ככל שקיימת צוואה, ייקבע על פיה...
לסיכום : סעיף 114 לחוק הירושה כפוף להוראת סעיף 2 לחוק. מקום והמוריש ערך צוואה ובה קבע זוכה אחד במשק הרי שבזה יזכה אותו נהנה על פי הצוואה ולא היורשים האחרים על פי דין. סעיף 114 בודאי אינו מתעלם מצוואה ומהוראותיה ככל שהן עוסקות בזכויות במשק החקלאי ואינו מבכר יורשים על פי דין על פני יורש ים על פי צוואה. עיקרון העל בדיני ירושה לפיו "מצווה לקיים את דברי המת", חולש על כל הוראות חוק הירושה הקובעות זהות היורשים, וכך גם על הוראת סעיף 114 בשינויים המתחייבים כמפורט לעיל.
עוד יפים לעניין זה דברי כב' השופט רובינשטיין בע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד
נט(3) 337 (פורסם בנבו, 10.11.04):
"הצוואה דנא מורה למי המנוח מבקש להעביר את זכויותיו וחובותיו בנחלה, ובכל מקרה פשיטא שלא היה יכול להעביר יותר ממה שהיה לו בה; ב-1995, כמו ב-1988, היה המנוח יכול להעביר רק את שהיה לו, ובגדרים אלה פעל. רצון המנוח – כפי שציין בית-משפט קמא – היה לראות את המשיב כבן ממשיך. אף אילולא היה כן, סעיף 20ה(1) סיפה להסכם המשולש קובע כי "באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965". אין להסיק מההפניה לסעיף זה כי קמה להם למערערים זכות לפיצוי כלשהו מן המשיב. הסעיף מתייחס להענקת פיצוי אך ורק מקום שבו אי-חלוקת המשק החקלאי גורמת לאחד מהיורשים לזכות ביותר מחלקו הראוי בעיזבון, אך אינו רלוונטי לנידון דידן מקום שיש בו רק יורש אחד על-פי צוואה ..."
- מכל המקובץ מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן ושעה שהמשק הועבר לאחות המנוחה מתוקף צוואת האם המנוחה כדין כפי שניתן ללמוד גם מכתב ההגנה מטעם מושב XXX שהוגש לתיק, ברי כי אין כל רלוונטיות להסדר הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה.
המסקנות המתבקשות בהליך זה
- לאור האמור הגעתי לכלל מסקנה כי תצהיר המתנה אין בו כדי להקנות לתובע את אשר לקבלתו הוא עותר. אכן, מן המסמכים שהובאו בפני עולה כי בשנת 1994 ערכה האם המנוחה צוואה אשר חילקה את רכושה בין שני ילדיה, התובע והאחות המנוחה בחלקים שווים, אלא שבהמשך בחרה היא לשנות על פי זכותה, צוואה זו ולערוך בשנת 1996 צוואה חדשה במסגרתה הורישה את כלל רכושה לאחות המנוחה, אשר הייתה בארץ, טיפלה באם המנוחה ודאגה לכל מחסורה כאמור בס' 11 לכתב ההגנה, בעוד התובע שוהה בחו"ל.
- דומה כי אין רלוונטיות לטענות התובע לפיהן האם המנוחה רומתה ושוכנעה לשנותה תוך שהופעל עליה לחץ כזה או אחר, זאת נוכח דבריו של עו"ד ב. בעדותו לפיה האם המנוחה הבינה היטב את המהלך שביצעה. (ר' ס' 46 לעיל).
- לא נעלם מעיני כי שנתיים לאחר עריכת הצוואה המזכה את האחות המנוחה בכלל רכושה, ערכה האם המנוחה את התצהיר בפני עורך דינה. אולם כפי שהובהר לעיל, בכך לא סגי ומעבר לכך שלא ניתן לפעול על פי תצהיר המתנה ולהעביר המשק בחלקים שווים לתובע ולאחות המנוחה, הרי שלא נעשתה כל פעולה לביצוע האמור, לא דווח לרשויות המס כחוק, לא פעולה או ראשית פעולה לקבלת אישור הגורמים המיישבים אשר רק על פי אישורם והסכמתם ניתן להעביר זכויות במשק. בפועל התצהירים ,אינם יכולים לבוא כחלף הצוואה שנערכה על ידי המנוחה ומכוחה הועברו הזכויות במשק על שם האחות המנוחה. וממנה לבעלה הנתבע ולבנה.
- מנגד, מי לידנו יתקע כי כוונתה של האם המנוחה אכן הייתה לשנות מהוראות הצוואה, שהרי בניגוד להתנהלותה עובר לעריכתו, עת שינתה הצוואה כאשר סברה כי יש צורך לבצע מהלך ביחס לזכויות במשק, בנושא התצהיר נקטה בהתנהגות פאסיבית ובנסיבות המקרה דנן לא הובאה בפני כל ראיה כי האם המנוחה פעלה ו/או התכוונה לפעול לקידום תצהיר המתנה כפי טענת התובע.
סוף דבר
- לאור כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
שעה שהאם המנוחה לא ערכה צוואה חדשה ובה הוראות מפורשות בדבר פיצוי לתובע, לא ימצא בנה, מזור בתביעתו שלפני.
אין בעובדה כי הודר מעיזבונה של אמו כדי לשנות מסקנה משפטית זו.
עם זאת יש לקוות כי גם לאחר מתן פסק הדין ימצאו הצדדים , שהינם קרובי משפחה את הדרך ליישר ההדורים ביניהם.
- נוכח התוצאה אליה הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו.
ניתנה היום, א' כסלו תשע"ה, 23 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.