נדאא חלאילה ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי

 מתייצב לדיון: היועץ המשפטי לממשלה ע"י עו"ד מיכל לייסר

השופטת (בדימוס) רונית רוזנפלד

פתח דבר

1. עניינו של הליך זה בתביעות שהגישו המערערים, 20 תביעות במספר[2], להכרה בזכאות לקבלת שירותי בריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד 1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות). השאלה שעמדה לדיון לפני בית הדין האזורי והיא עומדת להכרעתנו בערעור, מתייחסת לזכאות לשירותי בריאות של ילדים שאינם רשומים במרשם האוכלוסין. השאלה נוגעת לילדים שאך אחד מהוריהם הוא בעל רישיון לישיבת קבע בישראל, הוא ההורה עמו הם שוהים (להלן: ההורה המשמורן), וההורה השני הוא תושב ה"אזור", והיא מתייחסת לילדים שגילם מעל שנתיים ומחצה ומתחת לגיל 14. ההכרעה בדבר הזכאות לקבלת שירותי בריאות לפי החוק כאמור, מתייחסת בעיקרו של דבר לתקופה בת שנתיים בה הילדים שוהים בישראל עם ההורה המשמורן, אליה מתווספת תקופה לאחר תום השנתיים, בה נערכת בדיקה של בקשתם לקבלת רישיון ישיבה בישראל,  ועד שניתנת החלטת שר הפנים בבקשה (להלן גם: "תקופת הביניים").  

עמדת המוסד לביטוח לאומי והיועץ המשפטי לממשלה היא, כי אין הילדים זכאים לקבל שירותי בריאות בתקופה האמורה על פי חוק ביטוח בריאות ובכלל (למעט לפי חוק זכויות החולה תשנ"ו- 1996, ובכפוף להבהרות שלהלן בנוגע לתקופה שעד הגיעו של הקטין לגיל שנתיים ומחצה).  בית הדין האזורי קיבל את עמדתם, תוך התייחסות ספציפית לנסיבות המקרים שהונחו לפניו (הנשיאה דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור אפרים פוסט ומאיר ברלך; בל 10382/10 ואח').

דיון בערעור למרות היותו לכאורה תיאורטי

2. במסגרת הערעור נדרשת פסיקתנו אך בשאלה העקרונית בדבר זכאות הילדים לקבלת שירותי בריאות בתקופת הביניים כאמור לעיל, באשר הוברר, עוד במהלך הדיונים שקיימנו בערעור כי מעמדם או ביטוחם של כל הילדים הקשורים בהליך זה כבר הוסדר, או שאינו עומד עוד לבירור. אף שלא נדרשת עוד הכרעה בעניינם הספציפי של המערערים כאן, ולכאורה הפך הדיון תיאורטי, הצדדים מבקשים הכרעתנו בסוגיה העקרונית, באשר תלויים ועומדים לבירור הליכים בהם מתעוררת אותה שאלה, ועל כך מתבקשת הנחייתנו.

לאחר ששקלנו בדבר החלטנו להידרש למחלוקת ולפסוק בה.  זאת, נוכח מהות השאלה המתעוררת, שכרוכים בה גם היבטים חוקתיים, והיא נוגעת לזכאות של קטינים השוהים בישראל ומתגוררים עם מי מהוריהם שהוא תושב ישראל  לקבלת שירותי בריאות, ולאור השלכותיה של כל פסיקה שתתקבל על ציבור של משפחות בעלות אותם מאפיינים. בקשר לכך נזכיר את ההלכה הפסוקה לפיה "ככלל כאשר סכסוך 'נפתר מעצמו' לא יידרש בית הדין לעבודה למתן סעד תיאורטי גם אם מדובר בעניין אקטואלי. אולם, ולאור מדיניות שיפוטית  המעוגנת בהלכה, לפיה הדין הולך אחר המהות, רשאי בית הדין לבחון את נסיבות העניין ולשקול האם יש בהן כדי להצדיק חריגה מן הכלל ולהמשיך בדיון בתובענה גופה. זאת, כאשר המקרה הנדון מעלה 'שאלה חשובה, ונתברר  כי מבחינה מעשית אין בית המשפט יכול לפסוק בה הלכה אלא כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסוים'; או כאשר 'העתירה מגלה על פניה שאלה עקרונית כללית הדורשת הכרעה המנותקת מסכסוך קונקרטי והמצדיקה חריגה מגבולותיה של ההכרעה בעצם הסכסוך' (דברי הנשיאה (כתוארה אז) נילי ארד בע"ע 205/08 שירותי בריאות כללית – אילן טיירו, מדינת ישראל (9.11.2009), וההפניות שם). כאמור, בענייננו מתעוררת שאלה עקרונית בדבר זכאותם של קטינים השוהים בישראל לקבלת שירותי בריאות. השאלה, בה כרוכים גם היבטים חוקתיים בקשר לזכות לבריאות כחלק מכבוד האדם, מתייחסת לציבור של קטינים ומשפחות, בהן ההורה המשמורן של הקטינים הוא תושב ישראל. בנסיבות אלה מצאנו כי נכון יהיה להידרש למחלוקת, אף שעניינם של המערערים שלפנינו כבר הוסדר, והמחלוקת הפכה תיאורטית לגביהם.

                                          מיפוי התשתית הנורמטיבית

3. התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לבירור הסוגיה מושא הערעור, מורכבת, מפותלת ומסועפת עד מאד. בראש ובראשונה היא כוללת הוראות מחוק ביטוח בריאות, חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה- 1995 וחוק הכניסה לישראל תשי"ב -1952 והתקנות שהותקנו מכוחו. בשולי הוראותיהם של חיקוקים אלה עומדות עוד הוראות מחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) תשס"ג-2003 ותקנות שהותקנו מכוחו, נהלים של משרד הפנים בעניין רישום ילדים במרשם האוכלוסין ונהלים העוסקים בביטוח בריאות של ילדים "חסרי מעמד".

פסיקה ענפה של בית המשפט העליון, בין בערעורים על פסיקות בתי המשפט לעניינים מנהליים בעתירות מנהליות, בין בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מחדדת ומבהירה את המערכת המסועפת של הדינים החלים.