נדחה ערעור כנגד דחיית בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה

ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של כב' הרשם שמואל ברוך, מיום 20.12.05, לפיה נדחתה בקשה לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר הגנה.

הרקע העובדתי:

בתאריך 18.09.03 הוגשה על ידי המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת והומצאה בו ביום למשרדי פרקליטות מחוז תל-אביב.

בתאריך 29.09.03 (בטרם חלף המועד להגשת בקשת רשות להגן) פרצו עיצומים במשרדי הממשלה, לרבות במזכירות בתי המשפט, עיצומים שעל פי הנטען על ידי המערערת נמשכו עד לתאריך 05.01.04.

למרות שהפרקליטים בפרקליטות מחוז תל-אביב לא נטלו חלק בעיצומים, כמו גם שופטי בית משפט זה, לא מצאה הפרקליטות לנכון להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת הרשות להגן.

גם לאחר שהסתיימו העיצומים לא פעלה הפרקליטות בשקידה סבירה ולא הגישה בקשת רשות להגן או לחילופין בקשה להארכת מועד.

בבקשה לביטולו של פסק הדין מפרט ב"כ המערערת את פניותיו ל"לקוחו", משרד הבינוי והשיכון, שלא זכו להתייחסות.

סבורה אני כי סאגה בירוקרטית זו מוטב לה שלא הייתה מפורטת. כשם שאיש לא יעלה בדעתו לראות בהתעלמות בעל דין מפניות בא כוחו טעם לאי עמידה בהוראות התקנות, אין למדינה זכות קנויה ללוח זמנים משל עצמה בהתאם לנוחותם של פקידים אלה או אחרים וקצב מתן תשובותיהם לפרקליטות.

בסעיף 6 לבקשה לביטולו של פסק הדין מציין ב"כ המערערת, כי בתאריך 03.03.04 דהיינו, כחודשיים לאחר שהסתיימו העיצומים במשרדי הממשלה וכחמישה חודשים לאחר פנייתו הראשונה של הפרקליט המטפל, הואיל משרד הבינוי והשיכון לשלוח תגובה ראשונית ממנה עולה, כי רק סמוך לאותו מועד אותרו התביעה ומכתב הפרקליטות במשרד.

במשך כל תקופת ההמתנה לתגובת המשרד לא מצא בא כוח המערערת לנכון לפנות לבית המשפט בבקשה להארכת מועד, או לחילופין להמציא למשרד השיכון עותק נוסף של כתב התביעה והמכתב, על מנת לזרז את הטיפול.

בתאריך 25.02.04, לאחר שחלפו כשישה שבועות מסיום העיצומים, הגישה המשיבה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה.

לטענת המערערת העתק הבקשה לא הומצא לה, אך היא למדה על קיומה מהחלטת כב' הרשם ד"ר עדי אזר ז"ל, אשר הורה על קבלת תגובת המערערת בתוך 5 ימים וזאת בשל החשש שמא ארעה תקלה עקב העיצומים.

נראה שהמערערת ראתה בגישתו של כב' הרשם היתר להמשיך ולהתעלם מהוראות התקנות וההחלטה עצמה ובמקום להגיב על הבקשה לגופה ניסתה לשכנע את המשיבה להסכים למתן אורכה להגשת בקשת רשות להגן ורק לאחר שחלפו למעלה משבעה ימים מקבלת החלטתו של כב' הרשם ובניגוד לאמור בה, הגישה המערערת בתאריך 11.03.04 תגובה לבקשה למתן פסק דין, בה התבקשה גם הארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן, אלא שלתגובה ולבקשה לא צורף תצהיר.

ב"כ המערערת מנמק מחדל זה בסברה כי בית המשפט היה מודע לעיצומים, אלא שגם בהנחה שמועד סיום העיצומים היה בגדר ידיעה שיפוטית, אין ידיעה זו משתרעת על התקופה בת החודשיים מאז הסתיימו העיצומים ועד להגשת הבקשה.

בהמשך בקשתו לביטול פסק הדין (סעיפים 13-16) מפרט ב"כ המערערת את "המאמצים" שנעשו על ידו להכנת בקשת הרשות להגן, אולם משום מה אין הוא מציין כיצד פעל לבירור החלטת בית המשפט בבקשה להארכת מועד ונראה כי מנימוקים השמורים עמו סבר ב"כ המערערת, כי משעה שהגיש בקשה להארכת מועד עיתותיו בידו להגיש הבקשה במועד הנוח לו.

אולם גם אם אקבל את ההנחה לפיה היה למערערת יסוד סביר להאמין שהבקשה נענתה, היה עליה להגיש הבקשה לא יאוחר מיום 02.04.04, מאחר שהתבקשה אורכה בת 21 ימים.

בתאריך 19.05.04 הוגשה סוף סוף בקשת הרשות להגן, מבלי שצורפה לה בקשה ערוכה כדין להארכת מועד.

ב"כ המשיבה לא השלים עם התנהלות זו והגיש בקשה נוספת למתן פסק דין, אלא שלמרבה הצער התיק אבד ולאחר שחזורו ניתן בתאריך 15.06.05 פסק דין בהעדר הגנה.

בהחלטתו, דחה כב' הרשם ברוך את הבקשה הראשונה להארכת מועד מאחר שלא נתמכה בתצהיר וקבע כי אין לקבל את בקשת הרשות להגן שהוגשה באיחור רב ללא בקשה להארכת מועד.