נדחתה בקשה למתן צו להריסת קיוסק בחוף מכמורת

1.         בפניי בקשה למתן צו להריסת מבנה על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן- "החוק"). המבנה ממוקם בחוף מכמורת ומשמש כקיוסק בשם "החוף השקט של כושי".

ההליך

2.         בראשית ההליך הוגש נגד הנאשמים, נאשם 1 ,מאיר (כושי) קחלון ונאשמת 2, אשתו, שולה קחלון,  כתב אישום בגין שימוש במקרקעין ללא היתר. על פי המתואר בכתב האישום המקורי, ביום 18.4.01, במקרקעין הידועים כחלק מגוש 10576 חלקה 7 הנמצאים בחוף הים במכמורת, נמצא כי הוקם שלא כדין מבנה בשטח של כ- 100 מ"ר הבנוי מקיר בטון בגובה 1.5 מטרים ומעליו קיר ברזנט וגג איסכורית (פלסטיק), ומבנה בנוי עץ בשטח של כ- 20 מ"ר. המתחם שימש כמסעדה בשם "החוף השקט של קושי".

3.         נטען תחילה כי המבנים נבנו ללא היתר על קרקע חקלאית ואף השימוש כמסעדה נעשה שלא כדין וכי על המקרקעין חלה תכנית מתאר ארצית חלקית תמ"א 13 לחופי הים התיכון (להלן- "תמ"א 13) המייעדת את הקרקע כחוף לתיירות ונופש. נטען כי הנאשמים עושים שימוש חורג ללא היתר כדין במקרקעין ובמבנים.

4.         התקיימו מספר הקראות עד לגיבוש ההליך; זאת, בשל נסיבות יוצאות דופן שכללו הסכמה בין הצדדים כי עבירת הבניה התיישנה. לאחר מכן,  תוקנו עובדות כתב האישום בכך שהקרקע אינה קרקע חקלאית, אלא מיועדת לתיירות ונופש על פי תמ"א 13 וכי המבנה נמצא מרחק של 40 מטרים מקו המים העליון. בנסיבות אלו נענתה בקשת המאשימה להמיר את כתב האישום לבקשה להריסת המבנה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן- "החוק" או "חוק התכנון והבניה") (החלטות מימים 9.6.05 ו- 14.9.05).

המחלוקת

5.         לגישת המאשימה, לנאשמים אין זכויות במקרקעין. כיוון שאין למבנה היתר כדין ובמסגרת הליכי אכיפה מוגברים הננקטים בנסיון לשמור על חופי הים ולשקמם התבקש צו להריסת המבנה.

הנאשמים טענו כי אין הם מפירים את הדין ולחלופין טענו כי בנסיבות אין מקום למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה אם יש מקום ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה.

הראיות

עדי המאשימה

6.         מטעם המאשימה העידו שני עדים: גב' ליאת פלד, סגנית מתכנן המחוז בועדה המחוזית שהתייחסה לייעוד השטח עליו ממוקם הקיוסק. לדבריה, מדובר בשטח המיועד על פי תכנית תמ"א 13 לתיירות ונופש. כתוצאה, ניתן ליעד את המקום לקיוסק במידה ותהיה תכנית מפורטת מאושרת. תכנית כאמור תחייב אישור על ידי הועדה המקומית ובמקרה הנדון כיוון שמדובר בחוף ים, גם המועצה הארצית לתכנון ולבניה והועדה לשמירה הסביבה הימית (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון). העדה לא ידעה לספר אילו שיקולים הובילו להגשת בקשה להריסת המבנה העומד במקום תקופה כה ארוכה, אולם אישרה כי נכון להיום לא מקודמת תכנית כלשהי אשר קיומו של הקיוסק מפריע לקידומה או ביצועה (עמ' 11).

7.         מר נמרוד כפרי, מפקח הבניה של משרד הפנים במחוז חיפה והצפון העיד לגבי המתרחש במקום והכנת הבסיס לכתב אישום וסיפר, בין היתר, כי החל משנת 2001 לאחר שאושר תקן של מפקח חוף הים במשרד הפנים הוגברה האכיפה נגד בניה בלתי חוקית בחופים.

עדי הנאשמים

8.         נאשם 1 מועסק כאיש אחזקה בעיריית חדרה. לדבריו, הוא מאייש את הקיוסק כבר 25 שנים לאחר שקיבל אותו לידיו בשנת 1982 יחד עם אחיו במסגרת תכנית לשיקום אסירים. אחיו סיים באותה תקופה לרצות עונש מאסר של 15 שנים והקיוסק נועד לעזור למשפחה כלכלית.  האח נרצח בשנת 1997 ומאז הנאשם ואשתו אחראיים לגידול שני ילדי האח ואשתו הסובלת מבעיות נפשיות. רווחי הקיוסק משמשים לקיום המשפחה המורחבת. הנאשם תיאר שהינו מנהל החוף בפועל ודואג לנקיונו, הצלה, שמירה על הסדר ומניעת מפגעים, ודואג לשמור על החוף פתוח שיהיה לשימוש הקהל הרחב ללא תשלום. לדבריו הוא דחה הצעות לנצל את החוף לצורך קיום אירועים פרטיים: "יש חברות קייטרינג שבאו והציעו לי כל מיני הצעות כספיות ואני לא מתפתה בשום סכום שיקלקל את החוף הזה לציבור, בגלל שאני שם 25 שנה זה כמו הבייבי שלי. ... כל השירותים חופשיים לציבור. זה חניה, כסאות שאני מפזר בחוף, שמשיות צל ונקיון החוף. לפי ידיעתי כל חוף בארץ מנוהל כך אבל לא מכסף פרטי. החוף הזה מנוהל מהכסף הפרטי שלי, אם תשאל למה אני מחובר לחוף הזה זה ממש מזכיר לי את חוף נואייבה." (עמ' 18). הנאשם העיד כי שמר על המבנה כפי שקיבל אותו בגודל כ- 60 מ"ר והוסיף רק יריעת ברזנט וסכך על הגג. הנאשם העיד גם כי הוא משלם לחברת תרנ"א מלונות ונופש בע"מ, חברה המקיימת פעילות במבנים סמוכים באיזור והבעלים של השטח להבנתו, תשלומים שונים (מסמכים נ/3 ונסח רישום נ/4, עמ' 18-19). לגבי קבלת המקום מהעירייה אמר כי נכרת עמו ועם אחיו הסכם בעל-פה, כפי שהיה נהוג באותה תקופה עם העירייה (עמ' 19). הנאשם גם הסביר שהחוף חופשי לכל אך שלא ניתן לקיים בו אירועים מסחריים (עמ' 20).

9.         נאשמת 2 העידה כי היא ובעלה הינם האפוטרופסים החוקיים של ילדי האח ואשתו. לגבי ניהול החוף הסבירה כי ניתן לכל אדם לעשות שימוש במבנה הקיוסק גם אם אינו רוכש מוצרים. המקום נותר פתוח יום ולילה כאשר דברי הערך והמקרר של הנאשמים ננעלים במבנה קטן הנמצא בפנים הקיוסק (עמ' 22).

10.        לטובת הנאשמים העידו שלושה עדים נוספים. ראשונה היתה גב' דפנה הרולד-שפר. היא תושבת מושב מכמורת ואקולוגית ימית בהכשרתה (בין היתר), ופעילה במסגרת התנדבותית הנקראת "פורום חוף מכמורת". זו התארגנות תושבים הפועלת למען שמירת החוף ושיפור סביבתו ולהסרת מפגעים סביבתיים מאיזור אולגה בצפון ועד לבית ינאי בדרום. היא העידה שהחוף של כושי, כמו החוף בקרבת מקום המנוהל על ידי רשות הגנים בבית ינאי, מהווה "מפלט מכל מיני מפגעים, חופים שנשארו שקטים ונעימים... כמו בחופים של פעם" (עמ' 24). היא התבקשה לפרט מדוע לדעתה אין "ניכוס" של החוף על ידי כושי (נאשם 1) או השתלטות על ידו על החוף ופירטה שורה של תנאים המתקיימים במקום: אין תשלום בכניסה, החוף פתוח ולא נמנע מעבר הציבור במקום, אין מפגעים, אין סגירה של שטחים, אין השתלטות על החוף, והנאשמים אינם פוגעים בחוף עצמו. לטענתה, היא גם פגשה בנאשמים פעמים רבות בימי ראשון לאחר שניקו את החוף מהפסולת שנותרה על ידי מבקרי יום שבת (עמ' 25- 26).

11.        עד נוסף, ד"ר רון טנצר, רופא במקצועו, הינו תושב מכמורת ופעיל לשמירת החוף במקום.  העד דיבר בשבחי החוף של כושי, "החוף הוא בעצם החוף האחרון הגובל בשמורת הטבע. יש לזה אופי מיוחד, החוף של מכמורת המסודר הוא לציבור הרחב וככל שמגיעים לחוף של כושי החוף יותר מבודד...". כאשר נתבקש להגדיר את הפעילות של הנאשמים בחוף, הוא ציין כי, "אפשר למדוד זאת בדברים שכושי ושולה עושים ומה שהם לא עושים. הדאגה הגדולה שלנו בשמירה על החופים האלה היא משני דברים- מהציבור שמגיע על כל המשתמע, ושנית גופים כלכליים. הציבור - הבעיה זה כלי רכב שיורדים לחוף, לכלוך, התנהגות לא ראויה בשמירה על ערכי טבע. הבעיה השניה היא הפעילות של הגופים הכלכליים הגדולים למשל אירועים שמנסים לעשות, אירועים בצורה מסודרת, לא אירועים קטנים כמו יום הולדת אלא גוף כמו חברה כלכלית גדולה כמו בזק שמביא 4,000 איש ... הוא [כושי] דואג שהחוף יהיה נקי, לא נותן לרכבים להכנס וגם אקט חינוכי פה ושם. ... הוא לא מאפשר קיום אירועים במקום הזה, ... הפונקציה שהוא ממלא הכי מתאימה מבחינתי בתור תושב שתהיה שם. לפי מה שאני מרגיש החוף הוא חופשי, אין בעיה לעבור ולשבת, החניה היא לא שלו. לא גובים כסף על חניה" (עמ' 28).

12.        בחקירתו הנגדית השתוממה התביעה איך עולים בקנה אחד אמירות העד בקשר לכניסה החופשית למקום מול העובדה שכושי מונע קיום אירועים מסחריים רבי משתתפים. העד הבהיר את עמדתו: "אתה יכול להשוות את המקום של כושי לאולם אירועים הנמצא ליד [ראו תצלום ת/3- המבנה הסמוך לקיוסק ממזרח]. ברגע שגוף כלכלי המחליט שהים הוא אולם האירועים שלו ... אתה לא מוזמן לזה, לא יכול לשבת ליד, אי אפשר לסבול את הרעש במקום ואתה בעצם נאלץ לעבור משם ... אני מרגיש שעם כושי אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אתה שכנך וכל מי שבא" (עמ' 29).