א.
כללי
שתי שאלות דורשות ליבון והכרעה בבקשה, האחת - מתחום דיני המקרקעין ובעניין הגנה על ההחזקה והשניה - מתחום דיני העיכבון ובעניין עיכבון במטלטלין.
ב.
על העובדות הצריכות לעניין
הצדדים התקשרו בהסכם שכירות, מיום 19/8/05, שלפיו השכירו המשיבים למבקש (ולמשפחתו) את זכויותיהם בדירת מגורים, ברחוב הערבה 21, ירושלים (להלן:
"המושכר") ולתקופה של 12 חודשים, החל מיום 1/9/05 ועד ליום 31/8/06, עם מתן זכות ברירה להאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת (להלן:
"ההסכם"). על פי ההסכם, התחייב המבקש לשלם דמי שכירות של 600 דולר לחודש ולשאת בכל ההוצאות הכרוכות באחזקת המושכר. בס' 13 להסכם נקבע כי אי תשלום דמי שכירות ו/או תשלום אחר המוטל על השוכרים, יחשב כהפרת הסכם ויזכה את המשכיר בתשלום דמי השכירות עד לתום תקופת ההסכם ואת פינוי המושכר. בס' 16 ב' להסכם נקבע כי עקב הפרת ההסכם
"...יהיה המשכיר רשאי לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותו
כדין לפינוי הדירה, לרבות ומבלי לגרוע הוצאת חפצי השוכרים מהדירה ואחסנתם בכל מקום, כפי שימצא לנכון, על חשבון השוכרים... והשוכרים מוותרים מראש על כל טענה... בעניין
הוצאת חפציו" (הדגש לא במקור - מ.ב.).
לטענת המשיבים, הפר המבקש את ההסכם ונמנע מלשלם את דמי השכירות (החל מחודש 4/06) ולשאת בתשלומים שונים לאחזקת המושכר (ס' 8, 9, לתצהיר המשיבה). משכך, הוגשה כנגדו תובענה, בסדר דין מקוצר (ת.א. 5702/06) בבית משפט זה, לפינוי המושכר ולתשלום סעדים כספיים. המבקש כפר בטענת המשיבים וטען
"...לסכסוך שנתגלע בינינו בנוגע לגובה דמי השכירות וקיזוזים" (ס' 4 לתצהירו). יחד עם זאת, אין חולק כי המבקש לא הגיש בקשת רשות להתגונן, לטענתו
"...עקב אי הבנות ביני לבין ב"כ מטעם הלשכה לסיוע משפטי ועקב מצבי הרפואי" (ס' 5, שם) ובשל עובדה זו, ניתן כנגדו, ביום 3/7/06, פסק דין (להלן:
"פסק הדין")(נספח ב' לבקשה), לסילוק ידו מהמושכר ולחיובים כספיים.
לטענת המבקש, ביום 9/7/06, הגיע עם משפחתו למושכר ואז הוברר לו כי המנעול בדלת הכניסה הוחלף וכל חפציו האישיים והמטלטלין, במושכר (להלן:
"המטלטלין"), הוצאו ונלקחו ובשל כך, נאלץ הוא ומשפחתו למצוא דיור חלופי אצל קרובים
"...ללא בגדים וללא ציוד בסיסי והכרחי למחייתנו" (ס' 10, שם). המבקש הדגיש בתצהירו כי נישולו מהמושכר ונטילת מטלטליו, נעשו מבלי שקדמה להם כל התראה ותוך פגיעה בפרטיותו. לפיכך, פנה המבקש בבקשה דנא למתן צו מניעה דחוף ולמתן צו עשה, שבגדרו התבקש בית המשפט ליתן צו זמני, המחייב את המשיבים לאפשר למבקש לשוב ולהתגורר במושכר ולהחזיר לידיו את המטלטלין.
בתגובת המשיב לבקשה, נטען כי לאחר קבלת פסק הדין
"...קמה לנו הזכות לפעול באופן עצמי לפינוי הדירה על כל המשתמע מכך" (ס' 32 לתצהיר המשיבה) ובעניין המיטלטלין נטען
"...לזכות עיכבון מכוח הדין ומכוח הסכם השכירות" (ס' 39, שם). המשיבים הוסיפו וטענו כי לאחר הגשת הבקשה נודע להם כי המבקש הוכרז כחייב מוגבל באמצעים ביום 5/4/06, תיקיו בלשכות ההוצאה לפועל אוחדו וניתן בעניינו צו תשלומים של 100 ש"ח לחודש
(ס' 54, 54, שם). לפיכך, סיכמו המשיבים וטענו כי
"...אני מרשה לעצמי להניח, למרות שאין לי ידיעה ברורה על כך, כי המבקש לא התכוון לשלם את דמי השכירות ולא התכוון לפנות את הדירה וזאת מתוך רצון ונסיון לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי העלאת טענות שווא בדבר קיזוזים ומחלוקות ותוך ידיעה ברורה ותקווה כי הליכי בירור התובענה ימשכו חודשים, הליכי הפינוי במסגרת ההוצל"פ יסורבלו וגביית סכום החוב על ידינו בוודאי שלא תצלח" (ס' 56, שם) ועוד
"...פעלנו על פי החוק והדין, הפעלנו את הסעדים העומדים לרשותנו למימוש פסק הדין והגנו על זכויותינו הקנייניות" (ס' 57, שם). המשיבים הוסיפו וטענו טענות דיוניות, לעניין התנאים הדרושים לקבלת סעד זמני בכלל וצו עשה זמני בפרט והדגישו את העדר סיכויי הצלחת התובענה ומאזן הנוחות הפועל לטובתם וביקשו כי בית המשפט, ככל שיעתר לבקשה, יחייב את המבקש בהפקדת ערובה מתאימה, בשים לב למצבו והכרזתו של המבקש כחייב מוגבל באמצעים. לעניין המטלטלין, הדגישו המשיבים, כי אין בכוונתם למכור או להעביר את המטלטלין, שלטענתם עוכבו על ידם כדין והסכימו להעביר למבקש את "המוצרים המתכלים" ואולם לטענתם, המבקש סירב לקבלם.
במהלך הדיון, הודה ב"כ המשיבים כי המשיבים טרם פנו ללשכת ההוצאה לפועל, לביצוע פסק הדין והדגיש כי
"...גם אין בכוונתם לפנות" (עמ' 1, ש' 3). מנגד, הודתה ב"כ המבקש, כי המבקש לא משלם דמי שכירות מחודש 5/06 ואולם הוסיפה, כי
"...למבקש היו טענות כנגד המשכיר כנגד ביצוע החוזה" (ש' 7, 8, שם). משלא עלה בידי בית המשפט ליישב את הסכסוך בפשרה ובדרך שהוצעה בפרוטוקול הדיון, נקבע המשך הדיון לחקירת המצהירים ולאחריה, סיכמו הצדדים את טענותיהם והתיק הובא בפני למתן החלטה.
יאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי הגם שדעתי אינה כדעת המשיבים, בעניין זכותם לעשיית דין עצמית לפינוי המושכר, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אין מקום להיעתר לבקשה, בכל הנוגע לעניין השבת החזקה במושכר לידי המבקש, וזאת, משלא שוכנעתי כי סיכוייו לזכות בתובענה העיקרית הינם עדיפים על פני סיכויי המשיבים. מאידך, שוכנעתי כי סיכויי המבקש, בעניין השבת המטלטלין לידיו, עדיפים באופן מובהק על פני סיכויי המשיבים, שאף בעניין זה דעתי אינה כדעתם, ואינני סבור כי עומדת להם זכות העיכבון במטלטלין
. הדיון יערך במתכונת כדלקמן. תחילה, יובאו בתמצית השיקולים לעניין סעדים זמניים בכלל וצו עשה בפרט. בהמשך, המסגרת הנורמטיבית, לעניין זכותו הלכאורית של המבקש בסוגיות המהותיות העומדות לדיון ולאחריה, נקבע את הדין החל בנסיבות העניין.
ג.
סעדים זמניים
כללי
מקור סמכותו של בית המשפט ליתן סעד זמני מצוי בס' 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. מהותו של הסעד הזמני הוא לשמור על מצב הקיים עד להכרעה סופית במחלוקת ובעיקר לשם הבטחת ביצועו היעיל של פסק הדין (א. גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, תשס"ג, 399, ש. לוין,
תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, תשנ"ט, 164-159). המסגרת הדיונית לעניין התנאים הדרושים למתן סעד זמני, נקבעה בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן:
"התקנות") שלפיה ינתן הצו אם שוכנע בית המשפט
"...על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה" ובקיום תנאים נוספים שנקבעו בתקנות ובהלכה הפסוקה שעיקרם, נוסף על קיום הזכות המהותית, ברמה של זכות לכאורה (ראה לוין, בספרו, המצדד במבחן של הסתברות של זכייה במשפט, שם בעמ' 161), גם את דבר חיוניות הסעד ועד כמה הכרחי מתן הסעד באופן שמצדיקה את התערבות בית המשפט בשלב כה מוקדם (רע"א 5240/92
חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיון בת"א - יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ פ"ד מז (1), 45, 50; יואל זוסמן,
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) 613). כמו כן נדרש בית המשפט לעניין מאזן הנוחות - תקנה 362 (ב) (1) לתקנות ואם ניתן לפצות את נזקו של התובע (זוסמן, 617-616) וכן לשיקולים מתחום דיני היושר ובכלל זה נקיון כפיים, שיהוי, תום לב ומידתיות - תקנה 362 (ב) (2) לתקנות. תקנה 363 לתקנות קובעת שניתן לקבל סעד זמני גם בטרם הגשת תובענה, אם מוצדק הדבר ובלבד שהתובענה תוגש בתוך 7 ימים. כמו כן, בטרם ינתן הצו, יקבע בית המשפט את הערבויות המתאימות שיש בהם כדי להבטיח את נזקי המשיב - תקנה 364 לתקנות.
צו עשה זמני
ברגיל, יש במתן צו עשה זמני, כדי לשנות מהמצב הקיים ולפיכך, יעתר בית המשפט למתן צו שכזה רק במקרים נדירים וחריגים (גורן, עמ' 419), שכן
"...הלכה מושרשת היא כי צו עשה זמני, העשוי לשנות את המצב הקיים, לא ניתן על דרך השגרה, עוד לפני שנערך בירור כדבעי של טענות בעלי הדין" (רע"א 5255/05
קובל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה - האגף לאיגוד מקצועי, תק-על 2005(3) 1944; רע"א 338/88
חמיס נ' שטרן, פ"ד מג(4) 552). אולם, במה דברים אמורים? מקום בו מתבקש בית המשפט לשנות מהסטטוס-קוו וממערכת הנסיבות שקדמה להגשת הבקשה ובטרם התבררו טענות הצדדים. לפיכך,
"...צו עשה זמני ינתן כאשר יהא בו כדי לסכל שינוי חד צדדי מהמצב הקיים, שבוצע זמן קצר ביותר קודם לכן ופגיעתו חמורה" (בש"א (י-ם) 2058/03
מזרחי נ' כהן, תק-מח 2003(3) 8746) ומקום בו מתן הצו הזמני הוא כה חיוני המצדיק שינוי המצב הקיים (רע"א 338/88 לעיל). יחד עם זאת, על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה במתן הצו
"...וימנע מלתת את הצו אלא אם ישתכנע שלכאורה קיימת עילה לכך, הן מבחינת הזכות הסובסנטיבית, אשר מבקש הצו טוען לה בתובענתו, והן מבחינת השיקול, כי יגרם נזק בל יתוקן אם לא ינתן הצו" (ע"א 213/64
ברא"ז נ' נציב המים, משרד החקלאות, פ"ד יח(3) 647, 653; רע"א 2430/91
טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מח(4) 225). לסיום, יצויין כי אין בזהותו של הסעד הזמני, לסעד העיקרי, כשלעצמו, כדי לשלול את מתן הסעד, אף אם יש בו לעיתים כדי להכריע בגורל התובענה (ע"א 826/75
חל"צ (חברה לשיווק צמיגים בישראל) בע"מ נ' צמג - צמיגים ושירותים בע"מ, פ"ד ל(3) 831).
ד.
הגנה על החזקה במקרקעין
להגנה על החזקה, מקום מרכזי בדיני המקרקעין וככזו, זוכה להגנה משמעותית של המשפט ולא רק כמאפיין מרכזי של זכות הבעלות, אלא גם כאשר היא משקפת מצב עובדתי נתון.
"...מבחינה זו החזקה הינה עניין שבעובדה אשר המשפט מייחס לו תוצאות משפטיות בעלות משמעות" (ע"א 5518/98
יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 303). נימוקים שונים עומדים ביסוד ההגנה הנרחבת על החזקה במקרקעין, הנעוצים בשיקולים של מדיניות ציבורית, שהעיקרי שבהן
"...נעוץ ברצון להגן על החזקה כאמצעי של שמירה על הסדר הציבורי ושלום הציבור" (רע"א 4311/00
מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, 836). בחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן:
"החוק"), נקבעו הסדרים מפורטים לעניין הגנה על זכות הבעלות וההחזקה (סימן ב', ס' 20-15) ומטרתם, לפרוש הגנה על המחזיק במקרקעין, בין אם הוא בעלים ובין אם הוא זכאי להחזיק בהם, מכוח זכות ואף אם מחזיק בהם שלא מכוח זכות, כל אלה מוגנים בפני מי שמבקש לנשלם מהמשך החזקה במקרקעין. במסגרת ההגנה הרחבה על החזקה, מסדיר החוק
"...את האמצעים להשבת מצב לקדמותו כל אימת שהחזקה בקרקע ניטלה בלא משפט מידי המחזיק - בין מחזיק בזכות ובין מחזיק שלא בזכות וזאת, אפילו מקום שתופס הקרקע טוען לזכויות בקרקע, העדיפות על אלה של המחזיק. זוהי התביעה הפוססורית להגנת החזקה מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין שעיקרה השבת מצב החזקה העובדתי לקדמותו" (שם,
837). ודוק - תביעה לפי ס' 19 לחוק מאפשרת את החזרת המצב לקדמותו בלא בירור שאלת זכויות הצדדים, בנסיבות בהן נתפסה החזקה שלא במסגרת התנאים הקבועים בס' 18 (ב) לחוק, שעניינם עשיית דין עצמית. עם זאת, ניתנה לבית המשפט סמכות בשיקול דעת לדון בזכויות המהותיות של הצדדים בעת ובעונה אחת, עם התביעה הפוססורית, כאשר
"...נקודת המוצא המקובלת היא כי יש בדרך כלל להפריד בין התביעה הפוססורית לתביעה הפטיטורית ולהחזיר את המצב לקדמותו לפני בירור הזכויות המהותיות לנכס לגופן" (רע"א 5518/98, 311). אם כי
"...כאשר על פני הדברים
זכותו של מי שעשה דין לעצמו עדיפה מזכותו של מי שמחזיק בפועל במקרקעין, יכריע בית המשפט בזכויות הצדדים לגופם, מבלי להורות על השבת המצב לקדמותו" (ע"א 756/80
שלמה רוזנשטיין ואח' נ' הרשקו סולמון ואח' פ"ד לח (2) 113, 129, פסק דינו של שופט המיעוט, השופט מ' אלון, אולם ראה השקפת דעת הרוב השופטים י' כהן וש' נתניהו באותו עניין המרחיבה את שיקול דעת בית המשפט לעניין איחוד התביעות).
עשיית דין עצמית
ככלל, המשפט מסתייג מעשיית דין עצמית, שכן חסרונותיה ברורים וגלויים, בעיקר
"...מן הטעם שהתרתה מסכנת את שלום הציבור והסדר הציבורי והיא עלולה לגרור למעשה אלימות בין בעלי דין יריבים" (רע"א 4311/00, 838). לפיכך, המשפט איננו מכיר, ברגיל, בזכותו של מי שמבקש לשלול מאדם חזקה בנכס אלא באמצעות פנייה לערכאות ותוך שמירה על זכותו הדיונית להתגונן ולפרוש את מלוא טענותיו. אולם, האיסור על עשיית דין עצמית איננו מוחלט ולעיתים נסיבות העניין מאפשרות ומכתיבות היזקקות מוגבלת לשימוש בכוח לשינוי המצב העובדתי והמשפטי, אך זאת בגדריו של ס' 18 לחוק, בלבד, שלענייננו, קובע ס' 18 (ב) כי
"...תפס אדם את המקרקעין כדין, רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח, במידה סבירה, כדי להוציאו מהם". ס' 18 (ב) כולל יסודות עובדתיים ברורים ומפורשים, שאינם מצריכים פרשנות מיוחדת לעניין תחולתם. האחד, נדרש מעשה אקטיבי של תפיסת המקרקעין (במובחן מתפיסה רעיונית או בדרך של מחדל) על ידי מסיג גבול והשני, נדרשת החזקה פיזית במקרקעין, על ידי המחזיק, עובר לתפיסה (שם, פסקה 13 למטה) ורק בהתקיימותם של היסודות העובדתיים לעיל, רשאי המחזיק להחזיר את החזקה במקרקעין לידיו, תוך שימוש בכוח סביר. לשון אחר, החזרת החזקה תיתכן רק כאשר הפלישה "טריה" והשימוש בכוח סביר נעשה בתוך 30 יום.
ה.
עיכבון במיטלטלין
ס' 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 קובע בס"ק (א):
"עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב" ובס"ק (ה) נקבע
"...כן יחולו הוראות סעיף זה על עיכבון על פי הסכם, כשאין בהסכם הוראות אחרות לעניין הנדון". ודוק -
..."ס' 11 (א) לחוק המיטלטלין הוא סעיף מגדיר של זכות עיכבון ואיננו מקור להיווצרותה. בין רכיביה של ההגדרה גם התנאי שהזכות היא על פי דין" (נינה זלצמן, עיכבון, הוצאת רמות, עמ' 36) ו/או על פי הסכם (ס' 11 (ה) לחוק, שם). לפיכך, תנאי לקיומה של זכות עיכבון על פי דין, הוא מקור בדין, קרי: הסדר סטטוטורי הקבוע בדין הכללי, כדוגמת ס' 31 (א) לחוק המכר תשכ"ח - 1968, ס' 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, ס' 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970, (ע"א 79/89
סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון פ"ד מו (3), 58). אולם, כדי שהזכות תגיע כדי "עיכבון" צריכים שיתקיימו בה היסודות שנקבעו בס' 11 לחוק המיטלטלין, הקובעים את גדרי תחולתה (זלצמן, עמ' 24). שלושה רכיבים יש לזכות העיכבון. האחת, מערכת יחסים קיימת בין נושה וחייב, המבוססת על חיובים הדדיים שהם מושא הזכות, קרי: החיוב הנערב בזכות וחיוב מסירת הנכס. השניה, מושא הזכות, חיוב מסויים שתוכנו הוגדר בדין או בהסכם שבין הצדדים כחיוב הנערב בזכות והשלישית, הנכס המסויים המשמש אובייקט למימוש הזכות לפי הדין או ההסכם עד לסילוק החיוב (זלצמן, עמ' 23). ודוק - על פי השיטה הנוהגת בדין הישראלי אין לנושה זכות עיכבון כללית (general lien), מקום בו לא נוצרה זיקה כלשהיא בין הנכס שהוא מעכב לבין החיוב שהוא דורש מהחייב את סילוקו, כדוגמת זו הנוהגת במשפט המקובל האנגלו-אמריקאי (שם, ה"ש 24).
ו.
מן הכלל אל הפרט
לעניין החזקה במושכר
לטענת המשיבים, עומדת להם הזכות לעשיית דין עצמית, לסילוק ידו של המבקש מהמושכר ולזכות עיכבון במיטלטלין. ולא היא.
אין חולק שהמבקש ומשפחתו החזיקו במושכר, עובר ובסמוך להחלפת מנעול דלת הכניסה, על ידי המשיבים ולמעשה, החזקתם במושכר נמשכה ממועד כניסתם למושכר, על פי ההסכם, ביום 1/9/05 ונדמה כי אין ולא יכול להיות חולק כי במועד כניסתם למושכר, קרי: במועד בו "תפס" המבקש את המושכר, לראשונה, ההחזקה בו היתה כדין, שכן זו ניתנה לו מכוח ההסכם. לפיכך, על פני הדברים, סילוק ידו מהמושכר, נעשה שלא בתנאים שנקבעו בס' 18 (ב) לחוק, לעניין עשיית דין עצמית ותפיסת החזקה במושכר איננה מהווה "פלישה טריה". גם אם נניח לטובת המשיבים כי ממועד מתן פסק הדין המשך החזקתו של המבקש במושכר הינה שלא כדין, אין כאן "תפיסה" ולא ניתן להכיר במעין "תפיסה קונסטרוקטיבית" במושכר, מיום 3/7/06, הוא מועד פסק הדין. אמת, אף שהחוק העדיף באופן ברור פתרון סכסוכים בדרכי משפט, הוא הכיר בצורך, בגבולות צרים, לאזן כראוי בין ההכרה בצורך הטבעי של אדם המבקש למנוע בכוחותיו התנכלות של אדם זר לרכושו לבין אינטרס הציבור להמעיט, ככל שניתן, בשימוש בכוח (רע"א 4311/00, 839). אולם, התכלית העומדת ביסוד ס' 18 (ב) לחוק, מאפשרת שימוש בעשיית דין עצמית רק מקום בו התעורר
"...הצורך להגיב תגובה טבעית ומיידית לשלילת חזקה בנכס, הנעשית בסמיכות ממש למעשה ההתנכלות" (שם, שם). לפיכך, אין להתיר עשיית דין עצמית אלא
"...למי שמחזיק בפועל וכדין בקרקע שנושל מחזקתו... מקום שאירעה פלישה טריה למקרקעין שבהחזקתו והוא פועל בכוח סביר בגבולות זמן מצומצמים להשבת החזקה אליו" (שם, שם). מכאן, גם הזכאי להחזיק בקרקע, אשר לא החזיק בה בפועל, לא יהא רשאי לעשות דין לעצמו. פרשנות צרה ומצמצמת לס' 18 (ב) מתחייבת גם לנוכח התפיסה המשפטית-חוקתית הנוהגת לפיה עמידה על זכויות ובענייננו, הגנה על החזקה במקרקעין, מותנית, ברגיל, בפניה לערכאות ואיננה מותרת על ידי עשיית דין עצמית על ידי הטוען לזכות אלא בנסיבות חריגות, על רקע היותו חריג למושכלות יסוד של השיטה המשפטית.
אכן נכון, לטובת המשיבים ניתן פסק הדין ביום 3/7/06 ועל פיו, רשאים היו לנקוט בהליכים לביצועו ולענייננו, לסילוק ידו של המבקש ומשפחתו מהמושכר ואולם, לאחר שניתן פסק דין, היה על המשיבים לנקוט בהליכים לביצועו, על פי הוראות הדין, קרי: על פי הכללים שנקבעו בחוק ההוצאה לפועל ואין מקום להכיר בקיומן של מערכות "פרטיות", לכאורה יעילות יותר, לביצוע פסק דין שניתן כדין.