המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים ברציחתם, בזה אחר זה, של שני בני אדם. בשל כל אחד משני מעשי הרצח נידון המבקש למאסר עולם. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי מאסרי העולם ירוצו במצטבר. ערעורו של המבקש לבית המשפט העליון נדחה. בבקשה למשפט חוזר שלפניי טוען המבקש כי בידיו ראיות ועובדות העשויות לשנות את תוצאות המשפט ולהביא לזיכויו וכי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין המצדיק עריכת משפט חוזר.
השתלשלות העובדות שברקע ההרשעה
1. ביום 3.9.1997, בשעה 14:00 לערך, אירע רצח מחריד בצד הכביש המחבר בין הכפר אבו-גוש לבין היישוב נטף. בפני השוטרים שהגיעו לזירת הרצח נתגלתה התמונה הבאה: גופתו של המנוח אילן דבש ז"ל (להלן: דבש) נמצאה ירויה במושב הנהג ברכב מסוג "פיאט", כשראשו מוטל על ההגה. לא הרחק משם, מרחק מטרים ספורים מרכב ה"פיאט", נמצאה על שביל עפר, משמאל לכביש, גופתו הירויה של המנוח יגאל דניאל ז"ל (להלן: דניאל). וואיל חושייה, רועה צאן פלסטיני, רעה אותה שעה את צאנו מעבר לוואדי הגובל בכביש, במרחק כ-60 מטרים מזירת הרצח (להלן: חושייה). עדותו הינה העדות החיה היחידה לזוועה שהתרחשה בקטע כביש נידח זה.
בהודעה משטרתית שניתנה ביום הרצח ובמקום האירוע, תיאר חושייה את שראו עיניו. לדבריו, בעודו רועה את הצאן הבחין במונית לבנה, עם מספר רישוי צהוב, מסוג מיצובישי או סובארו לגאסי הנוסעת לכיוון נטף. על גג המונית בצד הנהג היה דגל בצבע צהוב, ובמונית ישבו שני אנשים. הנהג נראה לו צעיר כבן 30, בעל "שיער שחור, צבע עור בינוני שיער ארוך בצבע שחור". האיש שישב ליד הנהג תואר כצעיר בן 35-30, צבע פנים לבן ו"יש לו קצת למעלה בראש קרחת". כעבור שלוש דקות מרגע שהבחין בה לראשונה, חזרה המונית ועצרה על השביל כשחזיתה לכיוון ירושלים. עם עצירתה, ראה חושייה את הבחור עם הקרחת יוצא מהמונית, מקיף אותה מאחור, והולך לכיוון שביל העפר. לדברי חושייה, כאשר ה"בחור עם הקרחת" הלך לכיוון השביל הוא שמע 3-2 יריות. בשלב זה לא ראה חושייה את שאירע לבחור. הוא אף לא ראה את נהג המונית יוצא מרכבו או אם הוא זה שירה את היריות ששמע. 3-2 דקות לאחר הירי, ראה חושייה טנדר חדש מסוג "פיאט" מגיע מכיוון היישוב נטף. נהג הפיאט עצר את רכבו ליד המונית, מצדה הימני, באופן ש"כאילו חסם לו את הדרך". לאחר מכן, שני הרכבים - המונית והפיאט - נסעו לאחור ונעצרו. נראה היה כאילו נהג הפיאט מנסה לחסום את נתיב נסיעתה של המונית. בהמשך עדותו מציין חושייה כי "ראיתי מישהו שאני חושב לבש חולצה ירוקה וירד מהפיאט והבחור הזה לא יודע איפה ישב או שהיה הנהג או שישב ליד הנהג או שישב מאחורה ונראה לי כבן 35-30 צעיר לא מבוגר. הבחור הזה שירד מהפיאט נעמד בין המונית לבין הפיאט ואחרי זה שמעתי מישהו אומר בעברית 'מה אתה עושה?' שמעתי גם צעקות אבל לא הבנתי. אחרי זה ראיתי את הבחור שירד מרכב הפיאט והלך לכיוון שביל העפר איפה שהלך שם ואחר כך שמעתי אולי חמש או שש יריות אוטומט ובשלב הזה לא ראיתי מה קרה עם האדם הזה, רק שמעתי יריות ואחרי זה המונית חזרה אחורה, הקיפה את רכב הפיאט מצד ימין ועלתה על הכביש לכיוון הכפר אבו-גוש". חושייה מתאר כי בשלב זה ראה כי במונית מצוי רק הנהג.
2. בפסק דין מפורט ויסודי ניתח בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט יעקב צמח(ז"ל) והשופטות מ' נאור ומ' ארד) את הראיות הנסיבתיות שהונחו לפניו ומצא כי המבקש, משה קסטל, הוא נהג המונית שרצח את המנוחים דניאל ודבש. בפסק דינו קבע בית המשפט בלשון מפורשת כי "כאשר מצרפים את חלקי תמונת ההרכבה, מצטיירת תמונה חד משמעית לפיה אכן היה זה הנאשם, הוא ולא אחר, שקטל את שני המנוחים ביריות אקדח. התמונה הכוללת המצטיירת ברורה היא ואינה מותירה ספק בשאלה האמיתית הטעונה הכרעה - שהנאשם הוא הוא הרוצח" (פסקה 5, עמוד 3 לפסק הדין). הרשעתו של המבקש נסמכה, כאמור, על ראיות נסיבתיות בלבד. בהתאם להלכה הפסוקה בעניין זה, בחן בית המשפט המחוזי את מכלול הראיות הנסיבתיות וכנגד האינדיקציות המפלילות העמיד את מלוא ראיותיו והסבריו של המבקש באשר לחפותו. עשרות עדים נשמעו בפני בית המשפט. עדויות רבות אחרות הוגשו בהסכמה וללא חקירה שכנגד, ובסך הכל הוגשו כמאתיים מוצגים. שופטי ההרכב אף ערכו סיור בזירת הרצח יחד עם חושייה ובאי כוח הצדדים, על מנת לעמוד מקרוב, ובאופן בלתי אמצעי, על פרטי עדותו של האחרון והאם יכול היה להבחין בפרטים עליהם העיד ממקום תצפיתו על הזירה. אחר כל זאת, וגם אחרי שנבחנו הסבריו של הנאשם לראיות המפלילות נגדו, כמו-גם טענותיו בנוגע לחשודים פוטנציאליים אחרים, שוכנע בית המשפט כי המסקנה ההגיונית היחידה היא שהמבקש הוא שביצע את מעשי הרצח.
3. בטרם יוצגו האדנים עליהם השתית בית המשפט המחוזי את הכרעת דינו, אקדים תיאור רקע אודות המנוח דניאל וקשריו עם המבקש. דניאל עסק בחלפנות כספים, בהלוואות בריבית ובניכיון שיקים. משרדו היה ממוקם בבית אמו ברחוב גרוזנברג במגרש הרוסים בירושלים. המבקש, לעומת זאת, הוא נהג מונית. בינו לבין דניאל התפתחה מערכת יחסים ואין חולק שהשניים לא היו זרים זה לזה. מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי הצטיירה מערכת יחסים מורכבת. הנאשם טען כי היו חברים קרובים וכי נהגו לשוחח רבות בטלפון, לעיתים על עניינים עסקיים ולעיתים על ענייני דיומא. מנגד, טענה המדינה כי היחסים בין השניים היו יחסי לווה-מלווה, שהתפתחו על רקע התמכרותו של המבקש להימורים והזדקקותו להלוואות. העדויות, כך סיכם בית המשפט המחוזי, מלמדות כי היחסים בין דניאל והמבקש לא הצטמצמו ליחסי מלווה-לווה בלבד, אך גם לא הוכח כי היתה ביניהם חברות "בלב ובנפש", כגרסת המבקש. על רקע מערכת יחסים זו יצוין כבר עתה, כי דניאל והמבקש שוחחו ביניהם ביום הרצח חמש פעמים. אל נפקותן הראייתית של השיחות עוד נשוב בהמשך.
4. מכל מקום, סמוך לשעת הרצח, בסביבות השעה 12:45, קיבל דניאל סכום של 35,000 דולרים מידיו של חלפן כספים אחר, ירון כהן שמו (להלן: כהן). את הכספים קיבל דניאל במשרדו של כהן ברחוב לונץ שבירושלים. בעדותו ציין כהן, כי את תמורתם בשקלים של 35,000 הדולרים התחייב דניאל להחזיר לו, בתוספת עמלה, עד לשעה 13:45 באותו יום. כהן, מצידו, אמור היה להחזיר את התמורה השקלית לבנק "אגודת ישראל" עד לשעה 14:00.
על-פי תדפיס שיחות הפלאפון של דניאל מיום הרצח ועל-פי עדותו של כהן, ניהל דניאל את שיחת הטלפון האחרונה בחייו, בשעה 12:34, כשהוא במשרדו של כהן. שיחה זו ארכה 23 שניות. במהלך השיחה זירז דניאל את כהן ובסופה ביקש כי ימהר לסיים את ספירת הכסף ואריזתו, היות ומונית ממתינה לו בעלייה ברחוב שטראוס. על כך יש להוסיף, כי בסמוך למועד הגעתו של דניאל לרחוב לונץ, היה המבקש מצוי במוניתו בעלייה ברחוב שטראוס. יתרה מכך; נקבע כי זמן רב קודם לכן הסתובב המבקש עם מוניתו באזור שכונת מאה שערים-מרכז העיר בציפייה, כך לטענתו, למצוא נוסע מזדמן או לקבל קריאה מתחנת המוניות בה עבד, מוניות הייאט.
5. בסמוך לשעה 14:00 נורה דניאל למוות. על גופתו לא נמצאו 35,000 הדולרים אותם קיבל מכהן. עם זאת, מכשיר הטלפון הסלולארי שנשא עימו נותר על גופתו. בשעה 15:58 צלצל הטלפון. המתקשר היה כהן, שביקש לדבר עם דניאל. חוקר משטרה שהגיע לזירת הרצח קיבל את השיחה, ומשלא הזדהה בראשיתה, סבר כהן כי הוא מדבר עם חברו של דניאל. בשיחתם הבהיר כהן כי התקשר לדניאל, לאחר שהאחרון לא השיב לידיו את הכספים במועד שקבעו ביניהם, ואף לא התקשר לעדכן בדבר העיכוב בהגעתו. רק אז למד כהן כי דניאל נרצח. עוד באותו היום מסר כהן עדות ראשונה בפני חוקרי המשטרה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
6. הרשעתו של המבקש ברצח דניאל ודבש הושתתה על מספר יסודות ראייתיים עיקריים. למען נוחות הדיון אציגם תחילה בקצרה: היסוד הראשון מצוי בעדותו של העד חושייה אשר מיקם בזירת הרצח, ובעת הרצח, מונית לבנה המתאימה בצבעה ובסוגה למונית המבקש; היסוד השני עניינו בחמש שיחות טלפון שניהלו המבקש ודניאל ביום הרצח, מבלי שהיה בפי המבקש הסבר טוב לתוכנן. בית המשפט המחוזי הניח כי לשם ביצוע עסקה בסך 35,000 דולרים חייב היה המנוח לעמוד בקשר עם מזמין הכספים ביום ביצוע העסקה. ניתוח שיחות הטלפון שקיים דניאל ביום הרצח, הראה כי מתוך כלל האנשים ששוחח עמם, רק למבקש לא היה הסבר מניח את הדעת באשר לנושא השיחה עם המנוח. לפיכך, נקבע כי השניים שוחחו ביניהם אודות העסקה, בפרט בשים לב לשיחתו האחרונה של דניאל בשעה 12:34; היסוד השלישי שכיוון אל אשמת המבקש נעוץ בעובדה כי דניאל אמור היה לנסוע במונית מרחוב שטראוס, והמבקש - שהינו נהג מונית - היה מצוי שם עם מוניתו באותה שעה בקירוב. היסוד הרביעי עניינו בעדויות מומחים מהתחום הסלולארי, שקבעו כי על-פי ניתוח נתוני התקשורת של מכשיר הטלפון הנייד של המבקש, קיימת סבירות גבוהה לכך שהלה סטה מכביש ירושלים - תל-אביב לכיוון נטף, וזאת בניגוד לגרסתו המקורית כי נסע ישירות מירושלים לתל-אביב. לנוכח עדויות המומחים, שינה המבקש את גרסתו בחקירה הנגדית וציין כי ייתכן וסטה מכביש ירושלים - תל-אביב כדי לתדלק את מוניתו; היסוד החמישי הוא מציאת סכום של 22,500 דולרים על ארון הבגדים בביתו של המבקש, מבלי שיהיה בפיו הסבר טוב להימצאותו של סכום כאמור, למעט הטענה כי "הכסף הושתל שם". בית המשפט המחוזי מצא ראיה זו כראיה מכרעת לאשמתו של המבקש.
בצד יסודות ראייתיים אלו, כך קבע בית המשפט המחוזי, נשזרו ראיות נסיבתיות נוספות המצביעות לכיוון אשמתו של המבקש, ובהן: העובדה כי מונית המבקש נמצאה ביום הרצח כשהיא שטופה ועם סימני ניגוב; שקריו של המבקש ביחס לתנועותיו לאחר שעת הרצח, כמו-גם ביחס לפרטי לבושו ביום הרצח; וכן הסתרת העובדה כי החזיר כספי חוב לאדם בשם "צ'ונה", ומשנגלה הדבר, נקבע כי הסבריו למקור הכסף שהוחזר אינם אמינים.
7. אל מול תשתית עובדתית זו כפר המבקש בכל המיוחס לו. קו הגנתו כלל מספר טענות. אלו נבחנו בקפידה, אך נדחו אחת לאחת. תחילה, טען המבקש כי שיחותיו עם דניאל ביום הרצח היו תמימות לחלוטין ואין ללמוד מהן על אשמתו. בהקשר זה, טען המבקש כי בבוקר יום הרצח היה זה דניאל שהתקשר אליו בדרישה כי ישיב לו חוב בסך 500 ש"ח. לאחר שהשיחה ביניהם ניתקה, כך טען, התקשר שוב מיוזמתו וביקש להרגיעו בטענה כי החוב יוחזר. מקץ עשרים דקות, כך לפי טענת המבקש, התקשר דניאל פעם נוספת ושב על דרישתו כי כספי החוב יוחזרו אליו עוד באותו יום. הסברים אלו נמצאו על-ידי בית המשפט כלא מהימנים ונקבע כי אין להניח שהמנוח התפנה לשיחות סרק עם המבקש לנוכח המשימות שעמדו בפניו ביום הרצח והזמן הדוחק לביצוען.
המבקש אף ביקש להעמיד להגנתו טענת אליבי, וטען כי בסביבות השעה 13:15 אסף ברחוב שטראוס נוסעת ממוצא אתיופי והסיעה, על-פי בקשתה, לבית החולים "אסותא" בתל-אביב. את דרכו מירושלים לתל-אביב, כך סיפר בעדותו במשטרה, עשה לאורכו של כביש 1 בלי לסטות ממנו. המבקש הוסיף וטען כי לאחר שהוריד את הנוסעת שב היישר לביתו בפסגת-זאב, דרך כביש בן-שמן-מודיעין. המבקש הוסיף וציין, כי מעדותו של חושייה עולה כי נהג המונית שנכח בזירת הרצח היה בעל שיער ארוך ולגופו חולצת פסים בצבע ירוק או כחול. תיאור זה אינו עולה עם תיאור דמותו של המבקש, שאינו בעל שיער ארוך, ועם העובדה כי בעת מעצרו, ביום הרצח, לבש חולצה לבנה שלטענתו שימשה אותו במהלך היום כולו. אף תיאור המונית בעדותו של חושייה, ככזו שכוללת דגל צהוב, לא תאם את תיאור מונית המבקש. אשר לכסף שנמצא בביתו, טען המבקש כי הוא הושתל שם במטרה להפלילו. כאמור, קו הגנה זה נדחה על-ידי בית המשפט. בפסק-דינו הפריך בית המשפט את טענת האליבי של המבקש וקבע כי גרסתו ביחס לתנועותיו ביום הרצח הינה שקרית. קביעה זו תמך בית המשפט, בין היתר, בממצאי המומחים שבדקו את מיקום מכשיר הטלפון הנייד שהחזיק המבקש, וכן בעובדה שהמבקש שינה בחקירה הנגדית את גרסתו הראשונה ביחס לתנועותיו. כן נדחתה הגרסה לפיה הכסף שנמצא בבית המבקש הושתל במטרה להפלילו ונקבע כי לא נמצאו כל ראיות להוכחת טענה זו. באשר לטענות ההגנה המבוססות על עדותו של חושייה, קבע בית המשפט המחוזי כי חושייה עלול היה לטעות בשאלת הימצאותו של הדגל הצהוב וכי אין בפרט זה כדי לחלץ את המבקש מהרשעתו. בית המשפט המחוזי, אשר שוכנע כי בתחנת המוניות בה עבד המבקש אין משתמשים בדגל צהוב כאמור בעדות חושייה, הוסיף וציין שאין זה מן הנמנע כי המבקש הצמיד לגג מוניתו דגל צהוב במטרה להכביד על זיהויו, ולאחר ביצוע הרצח נפטר ממנו.
בית המשפט התייחס עוד לאי-ההתאמה הלכאורית שנמצאה בין דמותו של המבקש לבין תיאור שיערו בהודעה שמסר חושייה ביום הרצח. בעדותו במשפט הבהיר חושייה כי באומרו "שיער ארוך" התכוון ל"שיער מלא", ואכן המבקש הינו בעל שיער מלא. בשים לב לשפתו העברית הדלה של חושייה, קיבל בית המשפט הסבר זה. גם ביחס לשאלת צבע החולצה, מצא בית המשפט הסבר לפער בין עדותו של חושייה לבין תיאורו החזותי של המבקש ביום הרצח. חקירת בני משפחת המבקש העלתה כי המבקש יצא בבוקר יום הרצח כשהוא לובש חולצה נוספת מעל לחולצת ה"טי" הלבנה אותה מסר למשטרה. אשתו של המבקש אף ציינה כי כך נהג המבקש להתלבש לעבודתו - עם חולצות פסים מכופתרות מעל לחולצת ה"טי" - וכי מבין בגדיו נעלמה אחת מחולצות הפסים. מכך הסיק בית המשפט כי החולצה שנעלמה היא-היא החולצה שראה חושייה, אלא שהמבקש נפטר ממנה לאחר ביצוע הרצח.
נדבך נוסף בקו הגנתו של המבקש כלל טענות כלפי אי-דיוקים משמעותיים שנפלו בעדותו של חושייה ביחס לאירועים שהתרחשו במהלך הרצח. עוד נשוב לעסוק בטענה זו בהרחבה, עת נדרש לטעמיו של המבקש לעריכת משפט חוזר, אולם בשלב זה די אם אציין כי בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך ותלה את אי-הדיוקים שנפלו בסערת הרגשות ובפחד שאחזו בחושייה, עת חזה ברצח שנגלה לנגד עיניו (עמודים 70-68 לפסק הדין).
8. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בית משפט זה (השופטים א' מצא, י' טירקל וא' ריבלין) בחן את הראיות והטענות, ובסופו של הליך קבע כי המסקנה הסבירה היחידה המתבקשת מחומר הראיות היא כי המבקש הוא שביצע את מעשי הרצח. בית המשפט שלערעור אמנם ציין כי לא בכל אחת מן העובדות שהוכחו היה כדי להצביע על אשמת המבקש, אולם השתלבותן של העובדות אלו באלו, לכדי מסכת עובדתית כוללת, אינה מותירה ספק ביחס לאשמת המבקש. תשומת לב מיוחדת הקדיש בית המשפט לקו ההגנה שהציג המבקש בערעורו, ולפיו כאילו די בקבלת עדותו של חושייה על מנת לזכותו. טענה זו נדחתה, תוך שבית המשפט מטעים כי:
"בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שהתיאור הראשוני של המונית ושל הרוצח, שנמסר על-ידי עד הראייה חושייה, לא התאים בכמה פרטים לתיאורם של המערער ומוניתו. אך מקובלת עליי מסקנתו כי לנוכח הראיות כבדות המשקל המבססות את אשמת המערער, שוב לא היה באיזה מפרטי התיאור שמסר חושייה כדי לשנות את פני ההכרעה. בצדק ציינה באת-כוח המשיבה, כי עיקר חשיבותה של עדות חושייה היה בכך שהיא קשרה לביצוע מעשי הרצח אדם שנהג במונית. זיהויו של המערער כמבצע הפשעים התבסס - כפי שיובהר להלן - על מכלול הראיות האחרות שהובאו נגדו. אך חשוב לציין, כי עדותו של חושייה בנושא הזיהוי לא סתרה את המסקנה שהתחייבה מיתר הראיות לעניין זיהויו של המערער" (ע"פ 132/99 משה קסטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.08.2000), פסקה 9).
9. אף שדחה טענת הגנה זו, לא חסך מעצמו בית המשפט שלערעור עיון וחקר בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מבקש להעמיד את הגיונה הפנימי של הרשעת המבקש למבחן מחודש. על מנת לעשות כן, זיקק בית המשפט את עיקרי הממצאים העובדתיים שנקבעו לחובת המבקש והעמידם על שלושה: הראשון, הסכום של 35,000 דולרים, אותו קיבל דניאל מכהן בצהרי יום הרצח, נועד לעסקה שדניאל האמין כי הוא עתיד לכרות עם המבקש; השני, בשעת ביצוע מעשי הרצח נכחו המבקש ומוניתו בזירת הרצח; והשלישי, ברשות המבקש נתפס סכום של 22,500 דולר, שמקורו בשלל השוד, ושחלקו שימש את המבקש לפירעון חלק מחובותיו. אחר ששרטט את עמודי התווך על בסיסם הורשע המבקש, נדרש בית המשפט לראיות התומכות בהם, כמו-גם לטענות ההגנה המבקשות להפריכם. בסופו של ההליך, מצאה ערכאת הערעור כי יש בראיות אחיזה איתנה לכל אחת מן הקביעות העובדתיות המובילות להרשעת המבקש, וכי דין הערעור להידחות.