נדחתה תביעת המדינה נגד ספינה שביקשה להפר את הסגר הימי

1.         ביום 3/1/2009 הכריזה מדינת ישראל על הטלת סגר ימי על רצועת עזה ואסרה על כניסת כלי שיט למרחב הימי של הרצועה. שלוש שנים מאוחר יותר, ביום 28/5/2012, יצאה האנייה Estelle מנמל טורקו שבפינלנד בדרכה לרצועת עזה, תוך שמפעיליה מכריזים בפומבי כי בכוונתם להפר את הסגר הימי ולהעביר סיוע הומניטרי לתושבי הרצועה.

            ביום 20/10/2012, כשהתקרבה האנייה לאזור הסגור, נעצרה האנייה על ידי ספינות חיל הים הישראלי, נתפסה והובאה לנמל אשדוד. צוות האנייה נחקר ויצא מישראל והציוד שעל האנייה נבדק והועבר לרצועת עזה.

בתביעתה בתיק זה עותרת מדינת ישראל להורות על החרמתה של האנייה והעברת הקניין בה לידי מדינת ישראל.

            התביעה הוגשה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לימאות על פי חוק המלקוח הימי משנת 1864Naval Prize Act 1864)) על תיקוניו (בפסק דין זה אתייחס לחוק משנת 1864 כחוק המלקוח הימי, שכן הביטוי "שלל" משמש בדרך כלל לשלל שנתפס במהלך מלחמה- Booty ולכן את הביטויPrize נתרגם ל"מלקוח").

2.         החלטה זו עניינה בטענות המקדמיות שהועלו, דהיינו בשאלת סמכותו של בית המשפט לימאות להורות על החרמת אנייה על פי חוקהמלקוח הימי ובשאלת התקיימותם של התנאים המקדימים הנדרשים על פי חוקהמלקוח הימי.

כללי

3.         הדיון בתיק זה מעלה לראשונה את שאלות סמכותו של בית המשפט לימאות בישראל לשמש כבית משפט למלקוח ימי על פי חוק המלקוח הימי מ-1864 (Naval Prize Act 1864) (להלן: "חוק המלקוח") ובדבר סמכותו של בית המשפט להורות על החרמת אנייה זרה, שאינה בבעלות מדינת אויב, בשל הפרת סגר ימי. מעולם לא נדרשו בתי המשפט בישראל לשאלת סמכותו של בית המשפט לימאות על פי חוק המלקוח הימי ומעולם לא ניתן צו החרמה על ידי בית משפט ישראלי לאנייה. עוד חשוב להדגיש, בטרם פירוט המסגרת המשפטית והטענות השונות, כי עניינה של החלטה זו הינה אך ורק בסמכותו של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לימאות, ליתן צו החרמה לאנייה ואין בהחלטה זו כדי לדון בסמכויות אחרות של רשויות המדינה או בתי המשפט בישראל ליתן צווים שכאלו. כמו כן עוסקת החלטה זו רק בטענות המקדמיות ואין בה משום הבעת דעה בשאלות הרבות שעשויות להתעורר כמו חוקיות הסגר הימי סביב רצועת עזה, חוקיות התפיסה, התקיימות סייגים לזכות התפיסה, השיקולים במתן צו החרמה, היחס בין זכות התפיסה של המדינה לזכויות צדדים שלישים וכדומה.

תמצית עובדות הרקע

4.         מאז שנת 1967 ועד יישומה של תכנית ההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005 התייחס צבא ההגנה לישראל לאזור הימי הסמוך לרצועת עזה כאזור שבשליטה ישראלית מכוח השליטה באזור הרצועה עצמה. עם יישום תכנית ההתנתקות ויציאת צה"ל משטחי רצועת עזה, עלתה שאלת סמכותו של חיל הים הישראלי לשלוט באזור הימי שסביב רצועת עזה ולפקח על כניסת ויציאת אניות. במצב זה נעשו מספר ניסיונות של כלי שיט זרים להגיע לרצועת עזה. החשש מפני הברחת אמצעי לחימה לרצועת עזה עורר את הצורך למצוא דרכים למנוע כניסה של כלי שיט זרים ללא פיקוח ובקרה של חיל הים. ביום 13/8/2008 פרסמה רשות הספנות במשרד התחבורה הודעה לימאים-Notice toMariners (NOTMARׂׂ),ׂהמודיעה לספינות להימנע מלהיכנס לאזור הימי הסמוך לרצועת עזה. כן פורסם כי ציוד הומניטרי ניתן להעביר באמצעות המעברים היבשתיים מישראל לרצועה (הנתונים מע' 25 ואילך לדו"ח הוועדה הציבורית לבדיקת האירוע הימי מיום 31/5/2010 – דו"ח ועדת טירקל).

למרות הכרזה זו המשיכו כלי שיט בניסיונות להגיע ישירות לעזה. ניסיונות אלו סוכלו על ידי ספינות חיל הים שהורו לכלי השיט לחזור על עקבותיהם.