כללי
1.בפניי תביעה כספית שעניינה לשון הרע. התובע מציג עצמו כאדם בן 31, יזם באר-שבעי, יליד הארץ המתגורר בה, ואשר פתח סניף ראשון של רשת מסעדות "שווארמה צמחונית" בב"ש (ר' סעיפים 1, 2, ו-6 לכתב התביעה). במסעדה זו נעשה שימוש ברכיב הסייטן, וזאת על מנת ליצור תחליפי בשר צמחוניים.
2.אין חולק כי ביום 4.7.12 שודה בתוכנית "לילה כלכלי" בערוץ 10 כתבה שעסקה במסעדה זו. בסיום הכתבה רואיין הפרשן – הוא הנתבע; כנגד דברים שאמר מופנית התביעה דנא. תמליל השידור צורף לנספח 1 לכתב התביעה. מתוך התמליל ניתן לראות כי לאחר שידור הכתבה, עבר המנחה לשיחה עם הפרשנים. אחד הפרשנים, ד"ר קומן, נשמע אומר כך:
"... זה רק הראש היהודי של שכונת ד' באר שבע יכול להמציא, שאתה לוקח חיטה, מענה אותה עד שהיא עושה חיקוי של בשר ואז, ואז אתה באמת מקבל את הזוועה הזאת. לא יותר פשוט לקחת שווארמה... הבחור הזה נראה לי, הוא צריך לקחת שווארמה, להוסיף על זה מריחואנה ואז אתה תראה זבנג בראש, נראה לי".
3.התובע טוען כי אמירתו של הנתבע בשידור חי, בפני צופים רבים, מהווה הפרה של האיסור הקבוע בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. לטענתו, פרסום זה משפיל אותו, מבזה אותו וצפוי לפגוע בעיסוקו. נטען כי לנתבע לא עומדת כל הגנה לפי חוק איסור לשון הרע, "כיוון שאין מדובר בפרסום אמת, הפרסום נעשה בחוסר תום לב ובלא שהנתבע בדק את האמירות לפי החזקות המופיעות בסעיף 16 לחוק" (ס' 27 לכתב התביעה). התובע הוסיף וטען כי אדם סביר בנסיבות העניין לא היה מפרסם פרסום כדוגמת הפרסום דנא, וכי לכן הנתבע גם התרשל. הסכום הנתבע מבוסס על הנזק המקסימלי שניתן לתבוע ללא הוכחת נזק, לפי ס' 7 לחוק איסור לשון הרע (ס' 30-31 לכתב התביעה).
4.בהגנתו, הודה הנתבע בשידורה של "כתבה בת כ-3 דקות שהוקדשה למסעדת השווארמה הצמחונית שיזם ומנהל התובע" (ס' 3 לכתב ההגנה). נטען כי "כתבה זו מאירה את התובע ועסקו באור חיובי במיוחד" (שם). אשר לדברי הנתבע כפרשן, הנתבע אישר את הדברים המיוחסים לו, ואולם טען לתיקון בסיפא כדלקמן: "הבחור הזה נראה לי, הוא צריך לקחת שווארמה, להוסיף לזה מריחואנה, ואז אתה תראה, זה בראש שלו יראה כמו שווארמה" (ס' 4 לכתב ההגנה). יתר הציטוט אושר כפי שהובא בכתב התביעה.
5.הנתבע טען כי אין לראות בדבריו משום הוצאת לשון הרע. לטענתו, מדובר בהערת אגב שולית והומוריסטית, אשר ברור שלא התפרשה אצל קהל הצופים כטענה עובדתית. הודגש כי הפרסום בשלמותו מאיר את התובע ואת עסקו באור מחמיא וחיובי, וכי אין לראות בדברי הנתבע אלא פרשנות סובייקטיבית גרידא, שנעשתה בתום לב. הנתבע שלל כל אפשרות להבין את דבריו כאילו ייחס לתובע שימוש בסמים.
6.המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על שאלת האחריות. התובע טען כי יש לראות באמירות הנתבע משום לשון הרע שאינו נהנה מהגנת תום הלב, ואילו הנתבע ביקש להחיל על המקרה את הוראת סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע, אשר פוטר נתבע מאחריות, מקום בו מדובר בביקורת הנעשית בתום לב.
7.במישור הדיוני: התובע הגיש תצהיר לתמיכה בכתב התביעה בסדמ"ר. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. במהלך דיון ההוכחות, ביהמ"ש צפה בקלטת השידור בה נשמעים דברי הנתבע. בתום שמיעת הראיות ולאחר הפסקה, ב"כ הצדדים השמיעו סיכומים בעל פה.
דיון
8.בפן העובדתי: אין חולק כי קודם לאמירה נשוא ההליך דנא, שודרה בתוכנית הטלויזיה הנ"ל כתבה "מן השטח", הסוקרת את המסעדה, את המוצר המיוחד שמיוצר ומשווק בה (שווארמה צמחונית), ובתוך כך רואיין גם התובע עצמו, שהסביר על המוצר ומרכיביו. בעניין הכתבה, התובע אישר כי מדובר בכתבה אוהדת ומפרגנת. הוא נשאל בחקירתו על הדברים שנאמרו בה, ואישר שנאמר כי המנה נשוא הכתבה היתה טעימה; שהמנה מזכירה שווארמה רגילה גם במראה וגם בטעם; תואר וצולם אופן הכנת המזון והוסבר איך מכינים את הסייטן; הודגשו יתרונות הבריאות של המנות במסעדה: פחות כולסטרול ופחות שומן רווי; הודגש כי המחירים נוחים; הוצגו קטעי וידאו בהם נראית המסעדה מלאה בסועדים; תואר מגוון המנות המוגשות במסעדה; והתובע הוצג כיזם הרשת ובעל הבית (ר' חקירת התובע בפ' ע' 4 ש' 23 עד ע' 5 ש' 8). התובע סיכם: "מסכים, כתבה נהדרת. חגית עשתה עבודה מעולה" (פ' ע' 4 ש' 32).
9.בתום שידור הכתבה, כעולה מהתמליל שצורף לכתב התביעה, מנחה התוכנית עבר לשיחה עם שני פרשנים, אשר הופיעו באולפן על גבי מסכים אלקטרוניים. וכך מופיע בתמליל: "אני מכאן אקפוץ לפרשנים, כי אתם רואים את קומן, הוא צוחק כבר 3 דקות. מה משעשע אותך?". כבר מתוך פניה זו אל הנתבע ניתן ללמוד על מעמדו של הנתבע כ"פרשן". להבדיל מכתב או עיתונאי המדווח על אירוע כזה או אחר מן השטח, ומתוך פער מודגש בין הכתבה המצולמת במסעדה לבין הדיון באולפן, אנו רואים שמנחה התוכנית עובר מן הכתבה אל הפרשנים, ובכינוי זה הוא פונה אליהם, לשמוע את דעתם.
10.במענה לפנית המנחה, הנתבע נשמע אומר את הדברים שצוטטו לעיל. למשמע הדברים, וכן מתוך העיון בתמליל, עולה כי מדובר בהבעת דיעה. הפרשן התבונן בכתבה והאזין לדברים, ולאחריה הוא אומר מספר מילים שהן דעתו שלו על המוצר נשוא הכתבה.
11.הנתבע טען כי הדברים נאמרו בצורה הומוריסטית. ניתן לחלוק על מידת ההומור שיש באמירה. ניתן גם להבין לליבו של התובע, שהדברים לא נעמו לאוזניו. ואולם השאלה הנשאלת היא, אם הדברים עולים כדי "הוצאת לשון הרע", במובן המשפטי לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. בעניין זה, אני מקבלת כי האמירה נופלת להגדרת הביטוי "לשון הרע" לפי ס' 1 של החוק. ההגדרה בסעיף זה היא רחבה ביותר וכוללת כל דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לבזות אדם, או לפגוע בו במשרתו. אף נכון כי יש לראות בדברים משום "פרסום", שכן הם נאמרו בפומבי, בטלויזיה, ומול צופים רבים.
12.ואולם בעניין זה יש לבחון את ההגנה הקבועה בסעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע. הוראת חוק זו קובעת כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:... (6) הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אומנותית או אחרת, שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת, הבעת דיעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע, במידה שהם התגלו באותה יצירה או פעולה".
13.בהפעלת ההגנה שלפי סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע, יש ליתן משקל לשני אינטרסים המושכים לצדדים: מחד, האינטרס של התובע לשמו הטוב. התובע, בחור צעיר יחסית ונורמטיבי, יזם פתיחה של מסעדה מיוחדת, והוא משווק מוצר צמחוני העשוי לעניין רבים מהציבור. התובע מעוניין בהצלחת המסעדה, ועל כן גם בביקורת חיובית שתישמע על המוצר שהוא מייצר ומשווק בה. אין צורך לומר כי ביקורת קשה או שלילית עלולה לפגוע בהצלחת המסעדה, וממילא גם באינטרס הכלכלי של התובע, ואולי גם בשמו הטוב. מנגד, במדינה דמוקרטית, נהוג ליתן משקל רב להתבטאות חופשית. חופש הביטוי מהווה אחת מחירויות היסוד. חופש זה כולל את האפשרות לומר דברים שהם פוגעניים, גם אם הפגיעה היא פגיעה קשה. בכך בא לידי ביטוי הרעיון שכל אחד רשאי להביע דעתו, והדעות השונות תעבורנה בכור ההיתוך של המחשבה הציבורית, תוך שכל אחד רשאי לאמץ לעצמו את עמדתו.
14.כידוע, המבחן בכגון דא הוא מבחנו של האדם הסביר. גם אם התובע חש פגוע, ויש להבין לליבו, אין לראות בכך חזות הכל. יש לקרוא את הדברים בקריאה אובייקטיבית ולראות מה יכול היה אדם סביר להפיק ולהבין מתוכם. כך הוא הן לצורך החלת חוק איסור לשון הרע, וכך גם לפי פקודת הנזיקין.
15.עיינתי בתמליל האמירה והקשבתי לדברים בקלטת השידור. אני סבורה כי במקרה דנא חלה ההגנה של סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע. הטעמים לכך הם כדלקמן:
א.כאמור, מדובר בפרשן. פרשן נהנה מחירות הבעת הדיעה. ציבור הצופים מורגל בצפייה בפרשנים שונים, בתחום הבטחוני, המשפטי, הכלכלי, וכיו"ב. מקום בו מדובר בפרשן העוסק בביקורת מסעדות – מתחזק ההיבט הפרשני והסובייקטיבי שבפרשנות, וגובר ההיבט של הבעת הדיעה. ודוקו: הפרשן כאן עסק בביקורת על מסעדה מסוימת, וכך יש להבין את הדברים.
ב.לצד מעמדו של הנתבע כ"פרשן", יש להתייחס לתוכן הדברים שאמר. בדברים שהנתבע אמר, לא עולה תיאור של עובדה או תיאור אובייקטיבי של המוצר, אלא רק הצגת התרשמות סוביקטיבית. נאמר: "זה רק הראש היהודי של שכונה ד' באר שבע יכול להמציא". דברים אלה, גם אם אלה דברים טפלים, הרי שהם בבחינת הבעת דיעה: הנתבע חושב שדרך הילוכו של התובע היא יצירתית ואולי אף מוזרה. בהמשך נאמר: "אתה לוקח חיטה, מענה אותה עד שהיא עושה חיקוי של בשר ואז אתה באמת מקבל את הזוועה הזאת". בכך הביע הנתבע דעתו כי תהליך החיקוי הוא זר לו, והוא בז לו. ברור כי הביטוי "זוועה" אינו נעים לאוזן; ואולם בה במידה ברור שאין כאן תיאור אובייקטיבי של המוצר, אלא אך כינוי סובייקטיבי, ללמד על האופן שבו הנתבע מתייחס לדברים. הנתבע נשמע כמי שבז להליך של הפיכת חיטה לחיקוי של בשר, ולכן כינה את התוצר "זוועה". ואולם העובדה שכך הוא רואה את הדברים אינה הופכת אותם לתיאור של עובדות או למציאות אובייקטיבית.
ג.לעניין השימוש בביטוי "מריחואנה": ניתן לומר כי מדובר בביטוי אומלל, אולי דברי הבל, אולי דברי שטות, אולי אמירה שהיא חסרת טעם. ביהמ"ש אינו עוסק בכך, אלא בשאלה המשפטית לפי חוק איסור לשון הרע. מדברי הנתבע שנשמעו בשידור לא עולה כי הוא מציע שהתובע עושה שימוש במריחואנה, אלא שהוא מדמה את התהליך של הפיכת חיטה למעין בשר לדבר מה הזוי, דמיוני, כמו מריחואנה. אוסיף עוד כי ספק אם אזכור המריחואנה עלול להכפיש את שם התובע, הן משום שמקובל כי זהו סם קל והן משום שעצם האיסור לגביו שנוי במחלוקת. אציין עוד כי דברי המנחה באותו הקשר -- "הסתבכתי עם הרשות" -- כוונו מן הסתם לעצם אזכורו של סם בשידור בטלויזיה. בשום אופן לא ניתן להבין מהם כאילו המוצר של התובע הוא בבחינת סם.
ד.יש להוסיף וליתן את הדעת להקשר הכולל שבו נאמרה האמירה נשוא הסכסוך. כאמור, בטרם נאמרה – שודרה כתבה נרחבת מן השטח, בה נראית המסעדה ועובדיה, לרבות התובע, מוצג תהליך הטיפול במוצר וכיצד הוא מבושל ומוכנס לתוך כריכים. המראה כולו הוא צבעוני ומלבב, ואין חולק שהכתבה היא חיובית ואוהדת. יש לראות את דברי הנתבע כדבר מה שולי שנאמר לאחר הכתבה ובהתייחסות סובייקטיבית אליה. זוהי אמירה קצרה, ממנה ברור שהפרשן לא אהב את המוצר – הא ותו לא.
ה.אין להסיק מסקנות מדברים שהנתבע אמר במקומות אחרים אודות אנשים אחרים (המקרה של ענבל אור). כל מקרה עומד לגופו ונבחן לנסיבותיו.
16.סיכומם של דברים: בחנתי את הפרסום שלפי הנטען מהווה הוצאת לשון הרע. הקשבתי וראיתי את השידור בחלקו הרלבנטי. שמעתי את חקירות בעלי הדין. אני סבורה כי בכגון דא יש ליתן משקל מכריע לחופש הבעת הדיעה החופשית מצד פרשן. אף אם הנתבע חטא בהתבטאות סרת טעם, אין בכך כדי לשלול ממנו את ההגנה המוקנית בסעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע. אף איני רואה מקום לייחס לו חוסר תום-לב בהתבטאות הנ"ל. מדובר באמירה פרשנית שנאמרה בתוכנית לילה, אגב שיחה עם פרשנים, ואין להניח כי הנתבע ביקש להזיק חלילה בזדון.
17.בנסיבות אלה, ומחמת העדרה של אחריות משפטית, התביעה נדחית.
18.במישור ההוצאות: למרות דחיית התביעה, איני רואה מקום לפסוק הוצאות כנגד התובע, ומורה שכל צד ישא בהוצאותיו. הטעם לכך נעוץ בזה שאני מקבלת כי התובע אמנם סבל עוגמת נפש כתוצאה מאמירה פומבית אשר ניתן היה לעדן ולאפק.
19.לסיכום: התביעה נדחית ללא צו להוצאות.
20.ביהמ"ש מודה לב"כ הצדדים על עבודתם המאומצת בישיבת היום.
ניתן היום, י"ב אלול תשע"ד, 07 ספטמבר 2014, בנוכחות הצדדים.
