נהרג בתאונת דרכים, הוריו יפוצו ב846 אלף שקל

תביעה לפיצוי כספי בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") בשל תאונת דרכים שהתרחשה ביום 03.04.2011, עת פגע במנוח, מ.ח.דז"ל (להלן: "המנוח"), יליד 20.9.1993, רכב מסוג פורד, מס' 7710102 (להלן: "הרכב הפוגע" או "הפורד") שהיה נהוג על ידי הנתבע 2 ומבוטח על ידי הנתבעת 1. התובעים 3-2 הינם הוריו של המנוח ויורשיו הבלעדיים בחלקים שווים.

התובעים טענו בתביעתם המקורית כי במהלך ניסיון תיקון תקר בגלגל הרכב שבו נסעו המנוח וחבריו (להלן: "הרכב התקול"), עת עזר המנוח, יחד עם חבריו, להזיז את הרכב התקול הצידה, הרכב הפוגע לעיל, שהיה רכב חולף, פגע במנוח והרגו. צוין בתביעה המקורית כי רגע לפני הפגיעה, הדף המנוח את חברו כדי להצילו מפגיעת הרכב הפוגע, ובכך הוא קיפח את חייו תחת חיי חברו.

בעקבות קבלת תיק המשטרה (תיק המשטרה כנגד הנתבע 2, נסגר מחוסר אשמה ביום 2.10.2011), התרתי בהחלטתי מיום 21.3.12 לתובעים לתקן את תביעתם.

בתביעה המתוקנת טענו התובעים כי עת נסעו המנוח וחבריו ברכב התקול מסוג הונדה (להלן: "ההונדה" או "הרכב התקול"), בכביש 6 לכיוון דרום, התנגשה בשלב מסוים ההונדה במעקה הבטיחות שמשמאל. לאחר ההתנגשות במעקה, נהדפה ההונדה אל הנתיב הימני ונעצרה. המנוח וחבריו יצאו מההונדה; מסיבה שאינה ברורה רץ המנוח אל הכביש, ואז נפגע מהפורד ונהרג. יצוין כבר כעת כי מהודעתו במשטרה של ע.ל, בעלי ההונדה, עולה כי להונדה לא היו, לא ביטוח בר תוקף ולא טסט ביום התאונה (הודעת לוגסי מיום 5.4.11, עמ' 1, ש' 3 ו- 11-8) ולמעשה עובדה זו אינה שנויה במחלוקת.

לאחר שהתובעים הודיעוני כי אינם מסכימים להצעת בית המשפט שניתנה על יסוד תחשיבי הנזק מטעם הצדדים, הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית.

בישיבה שהתקיימה ביום 29.1.14, הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה כי תיק זה יוכרע בהתבסס על סיכומים בתיק, על בסיס תיק החקירה בשלמותו, תצהירים וכתבי הטענות, לרבות תחשיבי הנזק. הוסכם כי הצדדים יהיו רשאים להעלות בסיכומיהם טענות לעניין קבילות הראיות, ככל שהראיות עצמן כוללות עדות של העדים מפי השמועה, סברה ומומחיות וכיו"ב. לאחר שהוריתי על הגשת סיכומים בכתב, הבהרתי לצדדים כי בית המשפט אינו כפוף להסדר הדיוני, וככל שיסבור בית המשפט, לאחר קבלת סיכומי הצדדים, שאין באפשרותו להכריע בתיק ללא שמיעת ראיות, יזומנו הצדדים להוכחות פעם נוספת.

שאלת החבות:

הנתבעים טוענים כי מהודעות העדים מתיק המשטרה עולה כי מיד לאחר שהתנגשה ההונדה במעקה הבטיחות ונעצרה באמצע הכביש, חלקים ממנה עפו קדימה, ובעוד ההונדה בכביש, רץ המנוח לכביש בכדי להביא את אחד החלקים, ואז נפגע על ידי הפורד. הנתבעים כופרים בחבותם לפצות את התובעים, וטוענים כי יש להטיל את החבות על מבטחת ההונדה, הרכב התקול, בהיות המנוח "משתמש" בהונדה, שכן הפגיעה נגרמה כתוצאה משימוש מוכר ברכב, נסיעה, או כתוצאה מטיפול דרך, הנופלים למסגרת הגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד. לטענת הנתבעים, אין להטיל חבות כלשהי, בהתאם לחוק הפלת"ד, על הנתבע 2 שהיה נהג הפורד, ולא על הנתבעת 1 שהייתה מבטחת רכב הפורד.

הנתבעים טענו בסיכומיהם כי בעוד שלפי התביעה המקורית, המנוח הינו משתמש בהונדה, הרי שלאחר שהתברר לתובעים כי להונדה אין ביטוח חובה בתוקף, תיקנו את תביעתם על מנת לטעון שהמנוח היה הולך רגל אשר נפגע על ידי הפורד, ובכך להטיל את החבות על הפורד המבוטח אצל הנתבעת 1. אולם, לטענת הנתבעים, גם לפי הגרסה החדשה בכתב התביעה המתוקן, יוצא כי המנוח היה משתמש בהונדה, ואין להטיל חבות כלשהי על הנתבעים.

מנגד, טוענים התובעים בסיכומיהם כי טענת הנתבעים, לפיה המנוח נפגע תוך כדי שהוא אוסף חלק מרכב ההונדה שהתפרק, נסמכת על הנחה עובדתית שגויה שאינה עולה בקנה אחד עם המסכת הראייתית בתיק. לשיטת התובעים, גם אם היה בסיס להנחת הנתבעים, הרי שאין לראות בפעולת המנוח שימוש מוכר של נסיעה ברכב או תיקון דרך בהתאם לחוק הפלת"ד.

התובעים טוענים כי יש להבחין בין שתי תאונות: התאונה הראשונה שבה הייתה מעורבת ההונדה שהתנגשה במעקה הבטיחות שמשמאל, נהדפה אל הנתיב הימני של הכביש ונעצרה (קיצה של הנסיעה); והתאונה השנייה שארעה לאחר שהמנוח וחבריו (משה כהן, מיכאל חכם דוד, יהודה מרשל ונפתלי בן הרוש) הבינו שהרכב אינו שמיש לנסיעה, יצאו מההונדה ודחפוה לשולי הדרך בצד ימין, כאשר לאחר שחנתה ההונדה בשוליים, ומסיבה שאינה ברורה, רץ המנוח לפתע לכביש, ואז נפגע מרכב הפורד, פגיעה שהביאה למותו (בהתאם לדו"ח בוחן תנועה מיום 4.4.11, סעיף 14; סיבת המוות בתעודת הפטירה; ודו"ח מד"א, לפיו המנוח נמצא מחוסר הכרה במרכז הכביש). התובעים טוענים כי אין מדובר במקרה שבפנינו, בתאונה מעורבת שכן לא היה מגע בין ההונדה לפורד. נטען כי נותק הקשר או המגע בין המנוח להונדה, הרכב התקול, לאחר שהשימוש בהונדה הסתיים, ולאחר מספר שניות התרחש המגע בין הפורד למנוח, ולכן יש לראות במנוח הולך רגל שנפגע על ידי הפורד, והחובה לפצותו חלה על מבטחת הפורד. לטענת התובעים, ככל שהמנוח רץ אל הכביש על מנת לאסוף חלק של ההונדה שנותר על הכביש, לא מדובר בענייננו ב- "טיפול/תיקון דרך" שמטרתם המשך הנסיעה, ולכן לא חלה החזקה המרבה.

נסיבות אירוע התאונה:

אפנה לפירוט עדויותיהם במשטרה של חבריו של המנוח, שנסעו יחד עמו בהונדה, ועדויותיהם של הנתבע 2 ובן דודו שנסע עמו בפורד. מבין אלו, הוגשו לתיק תצהיריהם של שניים מהנוסעים בהונדה בלבד, מיכאל דוד חכם ויהודה מרשל, וטענותיהם בתצהירים תיבחנה אל מול עדויותיהם במשטרה.

עדותו של יהודה מרשל:

מרשל, יליד 1984, היה במועד התאונה האדם המבוגר ביותר ברכב, בן כ- 27. בתצהירו טען מרשל כי "ביום התאונה- 3.4.11, נסעתי ברכב עם המנוח שנהג ברכב ועם שלושה נערים נוספים מירושלים לנתיבות. אני ישבתי בכסא שליד הנהג" (סעיף 2 לתצהיר מרשל), כאשר "בשלב מסוים בנסיעה, מסיבה שאינה ידועה לי, הרכב פגע במעקה בטיחות ונעצר באמצע הכביש" (סעיף 3 לתצהיר מרשל). גם בפני חוקר המשטרה העיד עד זה בסמוך לאחר התאונה, ביום 3.4.11, כי:

"נסענו מירושלים לנתיבות. אני ישבתי לידו מקדימה, וכנראה שהוא, מרדכי חכם, איבד שליטה. אני לא זוכר, אולי אני התעסקתי עם הרדיו ופתאום אמרו "ווי ווי ווי" ואח"כ הוא הזיז את ההגה להשתלט על האוטו, הוא פגע במעקה בטיחות ונזרקנו לאמצע הכביש. ישר אמרתי להם לעוף כולם הצידה, הזזנו את האוטו הצידה ואז הוא נעלם, חיפשתי אותו וזהו אמרו לי שהוא רץ להביא חלק, אני לא יודע" (הודעת מרשל במשטרה, ש' 8-2).

מרשל נשאל על ידי חוקר המשטרה "האם הבחנת במשהו שיכל לגרום למרדכי לאבד שליטה כמו רכבים שהיו לפניכם או כל דבר אחר" (הודעת מרשל במשטרה, ש' 17-16), והשיב: "לא. הכביש היה ריק. לא היה שום דבר חריג. אני לא שמעתי רעש של פיצוץ צמיג או משהו כזה" (שם, ש' 19-18).

בתצהירו הסביר מרשל מדוע הציע לנוסעי ההונדה לצאת מהרכב ולהזיזו לשוליים, כפי שעשו:

"בהחלטה של שניות, הואיל והתרשמתי שהרכב בלתי שמיש להמשך נהיגה (הפח התעקם על השמשה), קיבלתי החלטה לצאת מהרכב כמה שיותר מהר ולהזיזו לשוליים. ואכן, יצאנו מהרכב במהירה – מרדכי יצא ראשון, ואני יצאתי דרך הדלת שלו כיוון שהדלת שלי הייתה תקולה, והתחלתי לדחוף את הרכב לשוליים עם האחרים" (סעיפים 5-4 לתצהיר מרשל).

מרשל נשאל בעדותו במשטרה "כמה זמן אתה מעריך עבר מהרגע שהתנגשתם במעקה הבטיחות ועד לתאונה שמרדכי נפגע" (הודעת מרשל במשטרה, ש' 22-21), והשיב: "אולי כמה שניות. כשדחפנו את האוטו הצידה עדיין לא קרתה התאונה. אבל אני לא יודע. אני משער שחלק עף מהרכב והוא כנראה הביא את החלק ונפגע. הכביש היה ריק. ... את התאונה לא ראיתי" (הודעת מרשל במשטרה, ש' 26-23). בתצהירו חזר וטען מרשל כי "כשסיימנו לדחוף את הרכב לשוליים עדיין לא קרתה התאונה. רק לאחר מכן ראיתי את מרדכי שרוע על הכביש" (סעיפים 7-6 לתצהיר מרשל).

מעדותו של מרשל עולה כי רק לאחר הזזת הרכב, ארעה התאונה השנייה בה נפגע המנוח שרץ לכביש כנראה על מנת להביא חלק שעף מהרכב - השערה הנסמכת על עדות שמועה.

עדותו של מיכאל חכם דוד:

מיכאל חכם דוד, בן דודו של המנוח, העיד במשטרה כי "יצאנו מירושלים לכיוון נתיבות 5 כולל הנהג. אני ישבתי מאחור באמצע. מקדימה ישב יהודה מרשל. אני לא מכיר את מי שישב מימיני ומשמאלי" (הודעת מיכאל במשטרה מיום 3.4.11, ש' 4-2). בתצהירו הרחיב מיכאל כי "ביום התאונה- 3.4.11, נסעתי ברכב עם מרדכי מירושלים לנתיבות, עם שלושה בחורים נוספים. מרדכי נהג ולידו ישב יהודה מרשל. אני ישבתי מאחור באמצע ואיני מכיר את הנערים שישבו מצדדיי" (סעיפים 3-1 לתצהיר מיכאל).

מיכאל חכם דוד העיד בפני חוקר המשטרה כי "ראיתי שמרדכי הנהג איבד שליטה פגענו במעקה בטיחות. עשינו צלחת נעמדנו באמצע הכביש" (הודעת מיכאל במשטרה מיום 3.4.11, ש' 6-4), ובתצהירו אישר הדברים: "בשלב מסוים בנסיעה מרדכי איבד שליטה והרכב פגע במעקה בטיחות ועשה צלחת ונעצר באמצע הכביש" (סעיף 4 לתצהיר מיכאל).

מיכאל העיד בפני חוקר המשטרה כי לאחר פגיעת ההונדה:

"יצאנו מהאוטו הוא מרדכי יצא ורץ לאיזה מקום אין לי מושג...

ש. כמה זמן עבר מהרגע שהרכב נעצר בכביש ויצאתם ממנו ועד לתאונה

ת. יצאנו והוא פתאום נעלם וזהו

ש. מי הזיז את הרכב שלכם לשוליים

ת. ארבעתנו. זה היה אחרי התאונה הראשונה... לא יודע מה קרה אח"כ" (הודעת מיכאל במשטרה, ש' 16-6).

בתצהירו הוסיף מיכאל בנוגע לפעולות המנוח וחבריו לאחר שיצאו מההונדה: "זכור לי שיצא עשן מהמנוע, ויצאנו מהרכב במהירות במטרה להזיזו לשוליים. התחלנו לדחוף את הרכב, ומרדכי רץ למקום כלשהו- לא ראיתי לאן ואיני יודע מדוע, ואני והשלושה האחרים הזזנו את הרכב לשוליים" (סעיפים 6-5 לתצהיר מיכאל).

מעדות זו עולה לכאורה כי מיד לאחר התנגשות ההונדה במעקה בטיחות, ובעוד הרכב בכביש, כאשר טרם הושלמה הזזת הרכב לשוליים, ירד המנוח מהרכב ורץ למקום בלתי ידוע מסיבה שאינה ידועה למיכאל, כאשר במקביל מיכאל ושלושת חבריו הזיזו את הרכב לשוליים.

עדות שני העדים הבאים במשטרה לא נתמכה בתצהירי עדות ראשית מטעמם. אולם, מבין שניהם, רק העד, משה כהן, העיד כי המנוח רץ להביא חלק ש- 'עף' מההונדה.

עדותו של משה כהן במשטרה:

משה כהן שנסע עם המנוח בהונדה, בהודעתו למשטרה, תיאר את התרחשות התאונה כדלקמן:

"יצאנו מירושלים לנתיבות. אני ישבתי מאחורה בצד שמאל. הנהג היה מרדכי דוד חכם. לידו ישב יודי, הכוונה יהודה. אני הייתי חבר של הנהג, והוא גם היה צריך להתחתן עם אחותי. אני לא הצלחתי להבין למה האוטו סטה. הכל היה רגיל ונראה לי שפתאום האוטו זז. נכנסנו בגדר עשינו צלחת והאוטו הסתובב. והרכב היה באמצע הכביש. יצאנו מהאוטו. אני הרגשתי סחרחורת וקיבלתי מכה ברגל, ורצינו לקחת את האוטו לשולי הכביש. חלקים מהאוטו עפו קדימה ומרדכי רץ להביא את החלק. האוטו שפגע בו נסע 150 קמש. היה מהיר מאוד והוא פגע בו. לא חיכינו לאמבולנס" (הודעת כהן במשטרה, ש' 11-2).

מעדותו זו של משה עולה כי הבחין בחלקים של הרכב שעפו קדימה, וראה את המנוח רץ לעבר הכביש, ומכאן הסיק כי המנוח רץ לכביש כדי להביא חלקים שעפו מן הרכב. אמנם, מסקנתו של משה כי המנוח רץ להביא חלק היא מסקנה ולא עובדה. ואולם, מסקנה זו הגיונית ומסתברת אל מול מה שראו עיניו: החלקים שעפו מן הרכב וריצת המנוח לעבר חלק שעף לכביש.

טענה זו לא נסתרה בשום צורה על ידי מי מן העדים האחרים. אמנם, המנוח לא אמר למי מחבריו, לפני שהחל לרוץ, מדוע בכוונתו לעשות כן. ואולם, לא הוצגה כל תזה אחרת שתבהיר מה היה לו למנוח לרוץ לכביש. מכאן, שדי בעובדה שמשה ראה את החלקים, ובעובדה שראה את המנוח רץ לכיוון חלק מן הרכב שהיה על הכביש, כדי לבסס את המסקנה שהמנוח רץ לכביש כדי להביא חלק שעף מן הרכב, עדות שלא נסתרה בשום צורה על ידי העדויות שהוצגו בפניי. מרשל עצמו ציין בעדותו כי נאמר לו שהמנוח רץ לכביש להביא חלק. אמנם, מדובר בעדות שמיעה, אבל העובדה שמרשל שמע עליה, מפי עד אחר - כנראה, משה כהן - מחזקת את האותנטיות שלה.

עדותו של נפתלי בן הרוש במשטרה:

עד זה, חברו של המנוח, העיד כי:

"באנו מירושלים. אני ומשה רצינו אני מתקן הנהג מרדכי רצה שנבוא איתו לנתיבות לרב עם 2 דודים שלו. נסענו רגיל. הגענו לכאן פתאום זז לו ההגה נתקענו במעקה בטיחות ואז האוטו עשה צלחת ונעצר באמצע הכביש. ואז יצאנו כולם והזזנו את הרכב בידיים לצד. הנהג ראה עוד אוטו שנתקע ורץ אליו ואז בא אוטו אחר ונתקע בו." (הודעת בן הרוש במשטרה מיום 3.4.11, ש' 8-2).

העד נשאל, בין היתר, "כמה זמן אתה מעריך שעבר מהרגע שהרכב נתקע באמצע הכביש ועד לתאונה השנייה", והשיב: "יצאנו מהאוטו ודחפנו אותו הצידה, הנהג ישר רץ ואף אחד לא ראה שהוא רץ, בינתיים עצרו רכבים לידנו כי ראו את האוטו ורק אח"כ הגיע רכב שפגע בו. אני לא ראיתי את התאונה" (הודעת בן הרוש במשטרה מיום 3.4.11, ש' 20-15).

ניתן איפוא לסכם ולומר כי ממכלול עדויות הנוסעים בהונדה, עולה כי תחילה ארעה התנגשות ההונדה במעקה, ולאחר מכן החלו להזיזה החברים של המנוח לכיוון השוליים הימניים, כאשר באותה עת ובמקביל, רץ המנוח לכביש, כאשר לפי עדות כהן, המנוח רץ על מנת לאסוף חלק מההונדה שעף לכביש.

במשטרה העידו גם הנתבע 2 והנוסע שנסע יחד עמו בפורד:

עדותו של הנתבע 2, אלכסנדר ספנוב, במשטרה:

בהודעתו למשטרה, תיאר הנתבע 2, נהג הפורד, את התרחשות התאונה כדלקמן:

"היום סמוך לשעה שאני לא יודע נהגתי רכב פורד מס' 17710162 בכביש 6 לדרום הגעתי למחלף קרית גת באתי מסיבוב לפני היה ג'יפ. הג'יפ לקח ווינקר שמאלה אחרי זה וינקר ימינה ואני לקחתי לעקוף את הג'יפ ראיתי שלוש או ארבע מכוניות שעמדו על הנתיב הימני ואני נסעתי בנתיב השמאלי ואז ראיתי שמישהו רץ ובום. עצרתי ורצתי מהאוטו ראיתי בן אדם על הריצפה... אני נסעתי בנתיב הימני אחר כך עקפתי את הג'יפ ונסעתי בנתיב השמאלי. ... אני חושב שהג'יפ נעצר בנתיב הימני" (הודעת הנתבע 2 למשטרה, עמ' 1, ש' 22-1).

מהודעה זו למשטרה עולה כי בעקבות התאונה הראשונה, 4-3 רכבים עצרו בנתיב הימני שבו נעצר גם רכב ההונדה לאחר שהתנגש במעקה הבטיחות, היינו: רכב ההונדה עדיין לא חנה בשול הדרך שעה שארעה התאונה השנייה. ודוק: אין בעדות זו בסיס למסקנה כי הרכבים עמדו בשל מעופם של חלקים מרכב ההונדה לכביש. מסתברת יותר האפשרות שהרכבים עמדו לאור עצירתו של רכב ההודנה בעקבות התאונה.

עדותו של גבריאל דוידוב במשטרה:

עד זה הוא בן דודו של הנתבע 2, אשר נסע ברכבו של הנתבע 2 בעת התאונה. עד זה העיד במשטרה כי:

"היום אני לא יודע שעה נסעתי ברכב שבו נהג בן דוד שלי אלכסנדר אני ישבתי לידו נסענו בכביש 6 לכיוון באר שבע. אני זוכר שעברנו את צומת קרית גת מרחוק ראיתי מכוניות לפנינו היה ג'יפ. הג'יפ לוקח ווינקר שמאלה עובר לנתיב השמאלי אנחנו עם וינקר שמאלה כי ראינו את המכוניות עומדות בצד ימין. אני ישבתי ראיתי אנשים. הג'יפ מיד לקח ימינה אנחנו המשכנו לנסוע על הנתיב השמאלי. פתאום אני ראיתי אנשים עומדים ליד המכוניות כזה אז אנחנו עוצרים מתקרבים איפה שהיו עומדים האנשים ליד המכוניות פתאום בן אדם קופץ רץ משהו אני צעקתי ובום אחר כך כריות יצאו אני זוכר אני לא ראיתי כלום עצרנו הוא עצר את האוטו יצאנו מהאוטו היו אנשים אולי עברנו אותם משהו כזה אחר כך בא חייל קצין ונתן החייאה אני התקשרתי למשטרה ולאמבולנס וזהו ... אנשים אמרו שהוא קודם התנגש במעקה אחר כך עצר את האוטו ... האנשים היו בצד ימין של המכונית. אני לא ראיתי את התאונה של ההונדה... אין לי מושג איפה הוא חצה ביחס לרכבים החונים או אפשר היה לראות את זה" (הודעת גבריאל במשטרה, עמ' 1, ש' 30-1).

גם מעדות זו אין משתמע כי ההונדה כבר חנתה בשול הדרך שעה שהמנוח רץ ונפגע בהיותו על הכביש על ידי הפורד.

מעדות הנוסעים בהונדה (וראו, למשל: תצהירו של מרשל) עלה כי מצבה לאחר ההתנגשות במעקה משמאל, לא איפשר המשך נסיעה בה, וכי הייתה בלתי שמישה, ולכן הזיזוה החברים לשולי הדרך לאחר שנעצרה באמצע הכביש. אמנם עדותו של מרשל היא עדות סברה ולא עדות מומחה לדבר, אך לא נסתרה גרסתו כי הפח התעקם על השמשה. גם עדותו של מיכאל כי יצא עשן מן המנוע לא נסתרה. לא נעלם מעיניי כי לדבר אין זכר בהודעתם במשטרה. ואולם, יתכן ולא נשאלו על כך, מה גם שהייתה בפני הנתבעים הבחירה לחקור עדים אלו על תצהירם והנתבעים בחרו שלא לחקור אף אחד מן העדים.

על מצבה של ההונדה לאחר התאונה הראשונה ניתן ללמוד מן הראיות האובייקטיביות הבאות: ראשית, מהצילומים מתוך תיק המשטרה אשר נערך על ידי רס"ב ארלין יעקב, בוחן תאונות דרכים, ניתן ללמוד על הנזק הרב שנגרם ל- "חזית ההונדה מלפנים לאחור", ועל כך שהגלגל הקדמי ימני נותר ללא אוויר (ראו: הכיתוב לצד התמונות, נספח א' לסיכומי התובעים).

שנית, מתרשים שערך הבוחן (נספח ב' לסיכומי התובעים) עולה לגבי רכב ההונדה כי: "גלגל קדמי ימין ללא אוויר, בפינה שמאל קדמית, מעיכה מלפנים לאחור עם סימני הטבעה של המעקה". אני מתקשה לקרוא מה נכתב על ידי הבוחן ברובריקה של מבחן התקינות, בשל כתב יד בלתי קריא. ואולם, בעוד שביחס לפורד מצאתי את המילה "נבדק תקין", לא מצאתי אמירה דומה ביחס להונדה. בעוד שביחס לרכב הפורד, נרשם בדו"ח הבוחן, בסעיף 8, כי ברכב הפורד (רכב מס' 1): "הרכב נבדק. הגה בלמים תקינים", הרי שאין אמירה דומה ביחס לפורד, ומכלל הן, אתה למד על הלאו.

חשוב ועיקר, עצם העובדה שהרכב נגרר למגרש גרוטאות, בהתאם להוראות בוחן התנועה, כעולה מדו"ח הפעולה של השוטר בן אור ברק, אשר ציין בדו"ח הפעולה כי: "באישור הבוחן הגיע למקום גרר כליף שגרר מהמקום את הרכבים לאשקלון למגרש", מלמדת כי הרכב לא היה כשיר לנסיעה. יש להניח שהבוחן לא היה מורה לגרור את הרכב למגרש גרוטאות אילו ניתן היה להשמישו.

שלישית, העד עידו לוגסי, שבעת קרות התאונה היה רכב ההונדה בחזקתו (סעיף 1 לתצהיר לוגסי), מסר בתצהירו כי יום למחרת התאונה, הבעלים הרשום של הרכב יצר עמו קשר טלפוני ואמר לו שהתקשרו אליו מהמשטרה, ושהרכב נמצא במגרש גרוטאות באזור התעשייה אשקלון (סעיף 2 לתצהיר). בעקבות זאת, העיד עידו בסעיף 3 לתצהירו כי הוא הלך למגרש הגרוטאות כאמור לעיל, ושם נמסר לו כי הרכב (שכאמור, לא עבר טסט משנת 2010, בהתאם לעדות הבעלים הרשום דוד שטריט במשטרה, מיום 5.4.11, ש' 6), "אינו במצב לנסיעה", ולכן הוא פירק מהרכב את מערכת השמע שהותקנה ומכר למגרש הגרוטאות את הרכב תמורת סך של 1,300 ₪. ושוב, גם אם הדברים שנאמרו ללוגסי במגרש הגרוטאות היו בבחינת עדות סברה, בלתי קבילה, הרי שעצם העובדה שהרכב הובל למגרש גרוטאות על פי הוראת בוחן תנועה, שהינו בעל המומחיות הנדרשת, ואכן אותר שם ע"י לוגסי במגרש די בה כדי לבסס המסקנה, עפ"י מאזן ההסתברויות (51%) שהרכב לא היה שמיש לנסיעה.

סיכום ביניים: מחומר הראיות עולות המסקנות העובדתיות הבאות: בעת התאונה הראשונה המנוח הוא זה שנהג בהונדה, ועמו נסעו עוד ארבעה נוסעים: יהודה מרשל שישב לצד הנהג, נפתלי בן הרוש אשר ישב מאחור בצד ימין, מיכאל חכם שישב מאחור באמצע, ומשה כהן שישב מאחור בצד שמאל; התאונה הראשונה גרמה לסחרור הרכב ולעצירתו באמצע הכביש; נוסעי ההונדה דחפו את הרכב לשוליים כדי לפנותו מהכביש בעוד שהמנוח רץ לכביש כדי להביא חלק שעף לכביש; מצב הרכב לא איפשר המשך נסיעה; המנוח נהרג מפגיעת רכב הפורד החולף ונמצא מוטל מחוסר הכרה במרכז הכביש.

השאלות המשפטיות העומדות להכרעה:

לאור התשתית העובדתית, יש לבחון האם המנוח נחשב בעת התאונה השנייה (הפגיעה על ידי רכב הפורד) כמשתמש ברכבו (ההונדה) בהתאם להגדרת "שימוש" אשר בחוק הפלת"ד? במסגרת זו תיבחן גם השאלה האם ניתן לראות בפעולת הריצה של המנוח לכביש על מנת להביא חלק שעף מרכב ההונדה התקול, "טיפול-דרך או תיקון-דרך"? אם התשובה לשאלה זו חיובית, ובעת ריצת המנוח לכביש עדיין היה המנוח משתמש בהונדה, הרי שעליו להפנות תביעתו אך ורק כלפי מבטחת ההונדה, וכאמור, להונדה לא היה ביטוח בר תוקף במועד התאונה. אם התשובה לשאלה זו שלילית, והמנוח אינו נחשב משתמש ברכב ההונדה, יש לראות במנוח הולך רגל אשר נהרג מפגיעת רכב חולף, ואז יחובו הנתבעים, מבטחת הפורד, הרכב הפוגע ונהגו, בנזקי המנוח.

האם בעת התאונה השתמש המנוח ברכבו (רכב ההונדה)?

כאמור, השאלה הראשונה העומדת לדיון היא האם המנוח נחשב כמשתמש ברכבו, גם אם בזמן הפגיעה היה מחוץ לרכב.

חוק הפלת"ד מגדיר בסעיף 1 "תאונת דרכים" כ- "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". "שימוש ברכב מנועי" הוגדר בחוק הפלת"ד כ-

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

שאלת מעמדו של הנפגע המצוי מחוץ לרכב, הזיקה בינו לבין הרכב בו השתמש עובר לפגיעה, והיקף הפעולות אשר עדיין תיחשבנה כשימוש ברכב, נדונה בפסק דינו של כב' הנשיא שמגר בע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338 (1991) (להלן: "הלכת אלראהב"). באותו מקרה, יצא הנהג מהרכב לאחר שנוכח כי הרכב התחמם יתר על המידה, והעמידו על השוליים הימניים של הדרך, פתח את מכסה המנוע ואת פקק הרדיאטור, ואז התפרצו מים מן הרדיאטור. כתוצאה מכך, קפץ הנהג אחורנית לכיוון הכביש, ובאותו רגע נפגע על ידי רכב חולף - משאית שעברה במקום, כאשר בשעת התאונה לא היה מגע בין נהג הרכב לבין רכבו, וכן לא היה מגע בין המשאית הפוגעת לבין רכבו של הנהג הנפגע.

בית המשפט העליון קבע באותו מקרה כי הנפגע ייחשב כמשתמש ברכבו, גם אם הוא נמצא מחוץ לו, כאשר הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, ולמעשה מהווה אותו השימוש:

"עצירת הרכב ... על אם הדרך על מנת לבדוק תקלה שאירעה בו היתה בגדר "שימוש" בו. שימוש כזה טומן בחובו, מטבע הדברים, סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בדרך. נוהג ברכב היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על מנת לבדקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה, ובתוכן סכנות הפגיעה מרכב חולף. כל עוד הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תחשב כנגרמת עקב השימוש. המקרה שבפנינו הוא מקרה מובהק לפגיעה עקב השימוש. הימצאותו של ויקטור בכביש נגרמה בעטייה של התקלה ועקב התפרצות המים הרותחים לעברו. בנסיבות אלה, הפגיעה מרכב חולף, כפי שאירעה בענייננו, היתה בהחלט בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר" (שם, עמ' 343). (ההדגשות אינן במקור, ע"א)

בת"א (שלום י-ם) 2960/04 גבאי נ' מרקוביץ' (פורסם בנבו, 19.10.2005) (להלן: "עניין גבאי") נדון מקרה בו התובע סיים את השימוש ברכבו, סגר אותו, יצא ואסף את חפציו. הוא ירד לכביש והמתין לכך שנהג הגרר יסיים את קשירת הרכב, וזאת על מנת לנסוע עמו חלק מהדרך. ההמתנה של התובע לצד הגרר עובר לתאונה, נעשתה כדי לראות מתי נהג הגרר מסיים את קשירת הרכב ומתפנה להסיע את התובע למחוז חפצו, אך בזמן ההמתנה נפגע התובע. באותו עניין, סקר יפה כב' השופט א' דראל מקרים דומים שנדונו בערכאות הדיוניות:

"בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת שטרסברג-כהן) קבע בפסק הדין בת.א. (חי') 1653/89 אוחנה נ' קליר אליעזר וביטוח חקלאי, (צלטנר 354 (סה)) מבחנים נוספים ליישום הלכת אלראהב:

1. הסיבה שבעטיה נמצא המשתמש באותה עת על הכביש.

   1. המקום בו הוא נמצא בעת התאונה.

      1. הזמן שחלף מאז שעזב את רכבו ועד הפגיעה.

         (שם, בעמ' 354 (סח) ו-(סט))

          

         באותו מקרה המתין הנפגע לחבריו שיתקנו עבורו תקר בגלגל ונפגע מרכב חולף.

          

         השופטת שטרסברג כהן מציינת כי:

          

         "ככל שסיבת שהותו של הנפגע מחוץ לרכב מתרחקת מה"נהיגה" בו ומלוויניה של אותה נהיגה (כגון תיקון תקלה וכיו"ב) וככל שגדל מרחק המקום בין הרכב והנפגע וככל שגדל מרחק הזמן מאז יציאת הנפגע מן הרכב ועד הפגעותו על ידי רכב אחר, כך הולך ומתרחק הקשר של הנפגע למעמדו כ"נוהג" וכ"משתמש" ברכבו וכך הולך ופוחת הקשר של הנפגע אל ה"שימוש" ברכב וכך הולך ומתנתק הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ה"שימוש".

          

         כך הוכר נפגע מחוץ לרכב כמשתמש ברכבו גם כאשר היה במרחק של כ- ממנו ובלבד שיציאתו מהרכב הייתה לצורך הזזתו של מטען שנפל מהרכב ויצר מפגע או לצורך הצבת אמצעי אזהרה לנוהגי רכב אחרים הנוסעים בכביש. משהוברר שזו הייתה מטרת היציאה מהרכב וכי הנפגע התעתד לשוב לרכב ולהמשיך בנסיעה הוא נחשב כמי שנפגע עקב השימוש ברכבו (ר' ת.א. (י"ם) 1307/96 טרמצי נ' לוי). מקרים אחרים שבהם נחשב הנפגע מחוץ לרכב כמשתמש ברכבו היו כאשר המשתמש ירד לדבר עם נהג רכב אחר שפגע ברכבו (ת.א. (חי') 24493/97 גביע נ' ציון), או ירד מהרכב, חצה את הכביש כדי לברר את נתיב הנסיעה הנכון ונפגע בעת שחזר לרכב (ת.א. (אשדוד) 2313/01 קוסטן וסילי נ' חדד מרדכי).

          

         לעומת זאת, במקרה שבו הנפגע ירד מהרכב בו נסע, סגר את הדלת, נפרד מהנוסעים האחרים כאשר הרכב בו שהה התחיל בנסיעה מחדש ואז נפגע מאוטובוס חולף, ניתק הקשר בין השימוש שעשה ברכב לבין הפגיעה בתאונה ולכן הוא נחשב כמי שנפגע עקב השימוש באוטובוס הפוגע (ת.א. (חי') 855/02 זלמנוב נ' קלמן ואח' (לא פורסם). באופן דומה נקבע כי נפגע אינו משתמש ברכבו כאשר ירד מהרכב, נטל עמו את חפציו (המפתחות ומכשיר הטלפון הסלולרי) הלך לברר מתי הדרך תתפנה אך בפועל שוחח עם נהג המשאית גם לגבי האפשרות שיבצע עבודות שרברבות עבורו. באותו מקרה נקבע כי כאשר הנהג כיבה את המנוע, לקח איתו את מפתחות הרכב ואת הפלאפון ויצא ממנו הוא סיים את השימוש בו וכל פעולה מאותו רגע אינה חלק מהשימוש ברכב (ר' ת.א. (שלום י"ם) 1209/03 אבו חומוס נ' עביד מנזר (לא פורסם) וכן ר' ע"א (י"ם) 5750/04 עביד מנזר ואח' נ' אבו חומוס – בו הוסכם כי הערעור ידחה ללא צו להוצאות לפי המלצת בית המשפט)" (עניין גבאי, פס' 31-28). (ההדגשות אינן במקור, ע"א)

בעניין גבאי יישם כב' השופט א' דראל את הלכת אלראהב על המקרה שהובא בפניו, וקבע כי בנסיבות אותו מקרה, אין התובע משתמש ברכבו:

"סיבת השהיה מחוץ לרכב אינה קשורה לשימוש שעשה התובע ברכבו. התובע אף לא התכוון ללוות את הרכב למוסך להמשך התיקון אלא התכוון להיפרד מהרכב ולנסוע רק חלק מהדרך על הגרר. ניתן להשוות את התובע הממתין לצד הגרר למצב שבו היה ממתין בצד הדרך או בתחנה לאיסוף נוסעים לרכב שיאסוף אותו.

פרק הזמן שחלף בין המועד שבו סיים התובע להעלות את הפיאסטה על הגרר, נטל עמו את חפציו (מכשיר הטלפון והארנק), יצא מהרכב, ירד מהגרר לכביש והספיק ללכת לצד הגרר גם הוא מחזק את המסקנה כי בעת התאונה ניתק השימוש שעשה התובע ברכבו.

המקום בו אירעה התאונה לצדו של רכב הגרר גם הוא תומך בכך שאין קשר בין התאונה לבין השימוש שנעשה ברכבו של התובע. התובע היה ממוקם בקרבת תא הנהג של הגרר כדי שיתאפשר לו לעלות עליו לקראת הנסיעה לירושלים" (עניין גבאי, פס' 35-33).

כפי שהוטעם בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון, הרי שלאחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 8: 

"בבוא בית המשפט להכריע אם נפגע מרכב חולף הינו "הולך רגל" או "משתמש" שומה עליו לבחון אם התקיים אחד השימושים המנויים ברשימה הסגורה שבהגדרת המשנה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. רק אם מתקיים בנפגע אחד מאותם שימושים - תקום חבות למבטחת הרכב שבו נעשה השימוש, ואילו במקרה אחר יחשב הוא נפגע מחוץ לרכב. ודוק- לא די בקשר סיבתי עובדתי לשימוש, אלא נדרש "שימוש" במובן שניתן לרכיביה השונים של הגדרת המשנה בפסיקה. לאמור, לא די בכך שהמצאותו של הנפגע מחוץ לרכב נבעה משימוש קודם או משימוש עתיד לבוא, אלא צריך שהימצאות הנפגע מחוץ לרכב תהווה - היא כשלעצמה – שימוש" [ראו: פסק דינו של כב' המשנה לנשיא, א' ריבלין ברע"א 10875/08 שרון נ' קארו (פורסם בנבו, 19.4.2009)].

ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 8.11.2007) (להלן: "עניין ביטוח חקלאי"), נדונה השאלה האם נהג שיצא מרכבו על מנת לבדוק את שלומם של נפגעי תאונת דרכים, ובשעה שעשה כן נפגע מרכב חולף, ייחשב כמי שנהג באותה עת ברכבו לצורך הסכם שיפוי בין הצדדים או כ- "הולך רגל". בית המשפט העליון, מפי כב' המשנה לנשיאה (כתוארו דאז), כב' השופט א' ריבלין, קבע כי לאחר תיקון מס' 8 במסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל מנת שיוכר הנפגע כנוהג, נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש, אלא לשימוש מוכר מבין השימושים המוכרים בסעיף 1 לחוק הפלת"ד.

באותו עניין יצא הנפגע מרכבו על מנת לדרוש בשלומם של נפגעי תאונת דרכים בה היה מעורב, ונפסק כי אותו נפגע אינו נחשב כמשתמש ברכבו משום ש-: "שימושי לואי שאינם חלק טבעי ואינטגרלי מהמונח "נסיעה ברכב" ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב אינם באים בגדרו לאחר תיקון מס' 8. כאלה הם פעולותיו של הנפגע במקרה זה. התאונה הביאה את הנסיעה לקיצה, הנפגע יצא מן הרכב, התרחק ממנו, ושב לקרבתו. שלב נסיעת ההמשך טרם החל. הנה כי כן, הנפגע לא נפגע במסגרת השימוש של נסיעה או במסגרת שימוש מוכר אחר" (עניין ביטוח חקלאי, פסקה 6 לפסק הדין).

ומן הכלל אל הפרט: נסיבות התאונה כפי שהובאו לעיל, מלמדות כי המנוח לא נפגע בזמן נסיעה או כניסה או ירידה לרכב. אף אין חולק גם כי המנוח לא נפגע בשעת דחיפת או גרירת הרכב לשוליים, אלא כאשר היה לבדו במרכז הכביש תוך כדי ריצה, ואין קשר בין הדחיפה לפגיעה. דחיפת הרכב נעשתה על ידי חבריו של המנוח, וריצת המנוח לכביש לא נועדה לסייע ו/או לתמוך באופן כלשהו בפעולת הדחיפה. ולעניין זה, אין משנה אם ריצת המנוח לכביש נעשתה במקביל לפעולת הדחיפה או לאחר שפעולת הדחיפה של הרכב הסתיימה.

השימוש ברכב התקול הסתיים עם עצירת ההונדה במרכז הכביש לאחר התאונה הראשונה, ולכן אין כל קשר סיבתי בין התאונה השנייה לבין אותו שימוש, היינו: לא ניתן לומר כי הפגיעה במנוח אירעה עקב השימוש הקודם שעשה ברכבו, וראיה לכך היא העובדה שכל נוסעי הרכב האחרים נותרו שלמים ובריאים.

הימצאותו של המנוח מחוץ להונדה בטרם קרות התאונה השנייה, אינה "קשורה בטבורה לשימוש" בהונדה, שימוש שהסתיים עם קרות התאונה הראשונה, עת התנגשה ההונדה במעקה משמאל.

התנהגותו של המנוח אשר גרמה בפועל לתאונה, אינה קשורה לסיכון התעבורתי שהיה לגביו כנהג, אלא לסיכון תעבורתי שהיה לו כהולך רגל. לולא היה המנוח רץ לכביש בפתאומיות, הוא לא היה מוצא עצמו בסיטואציה מסוכנת כגון זו אשר בה מצא את מותו [וראו והשוו: ע"א 6000/93 עיזבון המנוח קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661 (1996)].

אף משיקולי מדיניות משפטית, נראה כי אין להרחיב הגדרת המונח "משתמש" ברכב עד כדי שיכלול את מי שנפגע במהלך פעולה כגון זו אשר בפנינו, בנסיבות של ריצה לכביש לאחר שרכבו נפגע ולאחר שהחלה גרירתו לשול הדרך.

ואולם, בקביעה זו אין די, ויש לבחון האם בפעולת הריצה של המנוח לכביש באם מטרתה הייתה להביא חלק שעף מרכב ההונדה, ניתן לראות התקיימות החזקה המרבה של "טיפול-דרך או תיקון-דרך".

בפסק הדין בעניין סולימאן [ע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' סולימאן, פ"ד נו(6) 821 (2002)] שניתן ביום 17.9.2002, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד, אימץ כב' השופט אנגלרד את מסקנתו של בית המשפט קמא בפסק דינו, לפיה:

"תיקון מספר 8 [לחוק הפיצויים – י' א'], ככל שהוא מתייחס לטיפול דרך או תיקון דרך ברכב, צמצם את סוגי תיקוני הרכב, באופן שהוציא מן ההגדרה תיקוני רכב שאינם קשורים לסיכון תחבורתי, והחיל את ההגדרה לגבי תיקונים הנעשים אגב נסיעה או לצורך המשכתה המיידית, והתנאי הנוסף הוא לגבי מבצע התיקון שלא יהיה זה במסגרת עבודתו המקצועית. אין התיקון, למעט האמור לעיל, בא לשנות את ההלכה ככל שזו מתייחסת לקשר הסיבתי שבין הנזק שנגרם לנפגע לעצם מידת מעורבותו בתיקון שבוצע" (עניין סולימאן, בעמ' 825).

ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 4.2.2009) (להלן: "עניין נביל"), קבע בית המשפט כי "הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי" (עניין נביל, פסקה 8).

בעניין נביל הובאו שלושה מבחנים אפשריים באשר לאבחנה של פעולת טיפול ברכב כ- "טיפול דרך":

"מבחן אפשרי אחד הוא "המבחן הגיאוגרפי". על-פי מבחן זה "טיפול דרך" חייב להיעשות בדרך במובנה הגיאוגרפי, ומשום כך טיפול הנעשה בבית או בחצרים של מקום העבודה אינו "טיפול דרך". ...

מבחן נוסף הוא "מבחן הזמן". מבחן זה קושר בין פעולת הטיפול ברכב לפעולת הנסיעה בו ומציע כי רק טיפולים הנעשים בסמיכות לפעולת הנסיעה (או במהלכה) מהווים "טיפול דרך". בעניין דראושה נקבע – תוך הסתמכות על עמדתו של פרופסור אנגלרד בסוגיה – כי "טיפול דרך" הוא טיפול אשר "נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי, והוא נעשה אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית" (עניין דראושה הנ"ל, בעמ' 482-481). התיבות "אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית" זכו לפרשנויות שונות שהשפיעו על היקף התפרשותו של המושג "טיפול דרך". פרופסור אנגלרד סבור כי רק טיפולים המתרחשים במהלך הנסיעה (אשר לדעתו, כאמור לעיל, מתחילה עם הכניסה לרכב) הם "טיפולי דרך" (פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעמ' 141). לעומת זאת, במספר פסקי דין יושם "מבחן הזמן" באופן שכולל גם אירועים המתרחשים בסמוך לתחילת הנסיעה. כך למשל, בת"א 2741/05 (שלום, חד') מצארווה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 9.11.2008), נקבע כי טיפול הנעשה בסמוך לפני תחילת הנסיעה –  גם אם הוא נעשה בבית – יחשב טיפול דרך, אך טיפול זהה הנעשה שלא בסמוך לנסיעה לא יחשב כ"טיפול דרך".

מבחן שלישי הוא "מבחן המהות", הבוחן את סוג הטיפול שבוצע ברכב. על-פי מבחן זה "טיפול דרך" ו"תיקון דרך" הם "טיפול ותיקון 'שנוהגים לעשות בדרך' ולא נזקקים בו בדרך כלל למוסכים ולבעלי מקצוע, היינו – תיקון וטיפול שצפוי מכל נהג ברכב לעשותו ואין מצפים ממנו להזמין בעל מקצוע לתיקון כזה או להביא את הרכב למוסך לשם תיקונו. החלפת גלגל, מילוי מים, הוספת שמן, החלפת נורה ואולי גם החלפת 'חגורה' הם טיפולים ותיקונים שנהגים נוהגים לעשות בעצמם, ולא נזקקים בהם למוסכים דווקא" (עמדת השופט ד' מועלם בת"א (שלום כ"ס) 3652/94 אלטמן נ' עילית (אמריק) חברה לביטוח בע"מ, פ"מ התשנ"ה(4) 63, 69 (1995) (להלן: עניין אלטמן); עמדה זו אומצה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (מחוזי י-ם) 3204/02 קורנגולד נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 26.6.2003) ובמספר פסקי דין נוספים של הערכאות המבררות)" (עניין נביל, פס' 11-9). (ההדגשות אינן במקור, ע"א)

על שלושת המבחנים האמורים, הוסף בעניין ספנייב [רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (פורסם בנבו, 16.6.2010)] מבחן נוסף, ולפיו:

"'טיפול הרכב' חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. תנאי זה הוצע בע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (טרם פורסם, 13.11.2008) על ידי שופטי הרוב (כבוד השופטים י' וילנר וע' גרשון), תוך שנקבע כי "תיקון דרך שלא ברכב (כמו הסרת מכשול בדרך), ושלא קשור לרכב דווקא, אף אם נעשה כפעולה חיונית להמשכת הנסיעה, לא יבוא בגדר 'שימוש ברכב מנועי', שאחרת מדוע נזקק המחוקק לציין כי התיקון המוכר חייב להיות ברכב דווקא" (ראו הדיון בעניין נביל בפסקה 12). ואכן, המדובר הוא בתיקון הרכב או טיפול ברכב, כשפעולה זו האחרונה רחבה יותר מאשר תיקון הרכב עצמו, ועשויה לחרוג מעבר לתיקונים מכניים של הרכב ושל חלקיו" (עניין ספנייב, פסקה 7 לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין).

במקרה שבפנינו, גם אם אניח שהמבחן הגאוגרפי ומבחן הזמן מתקיימים, הרי שאין בכל אלו להוביל למסקנה כי מדובר בתיקון דרך, וזאת מן הטעם הפשוט שלא הובהר כי ריצתו של המנוח לצורך איסוף חלק מן הכביש הייתה לצורך תיקון דרך  ו/או כי החלק האמור היה חיוני לצורך השמשת הרכב והמשך נסיעתו.

בפרק הניתוח העובדתי קבעתי כי רכב ההונדה לא היה שמיש לנסיעה בעיקר בשל החלטת הבוחן לזמן גרר שיגרור את הרכב למגרש גרוטאות. די בכך כדי להביא לקביעה כי כלל לא ניתן היה לבצע ברכב כזה תיקון דרך, כדי להשמישו לנסיעה. ואולם, גם אם טעיתי בקביעתי זו, וגם אם בכפוף להחלפת גלגל הרכב, שהינה פעולת תיקון שאינה מורכבת המהווה תיקון דרך, על פי מבחן המהות, ניתן היה להשמיש את הרכב לנסיעה, הרי שלא הוכח שאותו חלק שביקש המנוח להביא מן הכביש היה נחוץ לצורך ביצוע אותה פעולה של תיקון דרך שעשויה הייתה להביא להשמשת הרכב לנסיעה מידית.

נזכור כי לפי מבחן המהות, תיקון דרך, הינו רק תיקון של תקלה שאינה מורכבת ואינה מצריכה איש מקצוע. לפיכך, משלא הוברר מהו החלק שרץ המנוח להביא מן הכביש, הרי שלא הוכח כי פעולת איסוף החלק הייתה לצורך ביצוע פעולה של תיקון או טיפול דרך שנועד להשמיש את הרכב ולהחזירו לנסיעה.

לנוכח מותו המצער של המנוח, אף אין בפנינו כל ראיה לכך שהמנוח אכן התכוון לבצע תיקון דרך באמצעות אותו חלק מן הרכב שביקש לאסוף מן הכביש. לא ניתן לשלול את האפשרות שמטרת ריצתו של המנוח לכביש הייתה איסוף חלק שעף לכביש כדי למנוע מכשול דרך. וכאמור, עמדנו על כך שתיקון הדרך צריך להתבצע ברכב עצמו. אמנם, במקרה של הסרת מכשול דרך, ניתן לומר כי מדובר בפעולת לוואי הקשורה בטבורה להמשך הנסיעה. ואולם, לא הובהר היכן עמד החלק, האם אכן באמת הפריע להמשך הנסיעה, וגם קביעתי העובדתית כי הרכב היה לא שמיש לנסיעה, שומטת את הקרקע תחת טיעון זה.

בעניין סולימאן מתייחס כב' השופט י' אנגלרד לכוונתו הסובייקטיבית של הנהג אשר נפגע, כאמור, מחוץ לרכבו התקול על ידי רכב חולף בעת שובו מקניית סיגריות בעוד שעוברי אורח מנסים לתקן את רכבו, בציינו כי: "שינוי קל בנסיבות התנהגותו של הנפגע עשוי להשפיע על התוצאה המשפטית. מכאן תובן גם ההתמקדות של בעלי-הדין בפרטי מעשיו וכוונותיו של הנפגע בעת הפגיעה. האם התכוון להתניע את הרכב לשם בדיקת התיקון, או שמא עמד סתם מחוץ לכלי הרכב מתוך ציפייה כי התיקון ייגמר בעזרת אנשים אחרים?" (שם, בעמ' 824-823). ואולם, ראו: דבריו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין מוחמד [רע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד (פורסם בנבו, 22.5.2011)] אשר הביע דעתו כי "ככלל, אין זה רצוי כי המבחן לסיווג הפעולה כשימוש מוכר ברכב מנועי יהא מבחן סובייקטיבי" (שם, פסקה 9).

כך או אחרת, לאור קביעתי כי הרכב לא היה שמיש לנסיעה, ובהעדר כל אינדיקציה למהות החלק שעף, מיקומו בכביש, וחיוניותו לביצוע תיקון דרך, לא ניתן לקבוע, לא על פי מבחן אובייקטיבי, ולא על פי מבחן סובייקטיבי, כי המנוח השתמש ברכבו, לא לצורך תיקון דרך, ואף לא לשם הסרת מכשול שיאפשר את המשך הנסיעה של רכב ההונדה.

אפילו הייתי יוצאת מנקודת מוצא, לפיה החלק שביקש המנוח לאסוף מן הכביש, היה חיוני לצורך ביצוע תיקון דרך, איני משוכנעת שדי היה בכך כדי לבסס מסקנה שמדובר בתיקון דרך, וזאת משום שמדובר עדיין בשלב ההכנה לתיקון ולא בתיקון עצמו. ולעניין זה, ראו: עניין מוחמד שם נדון עניינו של אדם שירד ממשאיתו בשל תקלה, ונפגע מרכב חולף בזמן הנחת משולש אזהרה על הכביש, והשאלה שבמחלוקת הייתה האם פעולת הנחת משולש האזהרה, כשלעצמה, מהווה תיקון או טיפול דרך. בית המשפט העליון, מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, קבע כי יש לראות בהצבת משולש אזהרה פעולה עצמאית, המנותקת מפעולת התיקון או הטיפול, ואינה בעצמה תיקון או טיפול:

"הנחת משולש האזהרה באה אמנם בעקבות התקלה במשאית והיא מתחייבת לפי דין על-מנת להקטין את הסיכון התחבורתי שנוצר עקב עמידת כלי רכב בשולי הכביש. עם זאת, באלה אין בכדי להפכה למה שאינה. הנחת משולש הזהרה לא מקדמת את פתרונה של תקלה או בעיה ברכב ואף אין בכוחה לעשות כן באופן פוטנציאלי, ומשכך אין היא פעולת טיפול או תיקון. גם התנאי הרביעי, שלפיו נדרש כי הטיפול יהיה ברכב, לא מתקיים. הנחת משולש אזהרה היא פעולה מחוץ לרכב הדומה להסרת מכשול בדרך. לא ניתן לומר כי היא פעולה הנעשית ברכב עצמו, אף לא במובן הרחב" (שם, פסקה 7). (ההדגשות אינן במקור, ע"א)

במקרה שלנו, גם אם אניח כי החפץ היה נחוץ לביצוע התיקון, ספק אם פעולת "ההכנה" של איסוף החלק הנדרש לביצוע תיקון הדרך, די היה בה כדי להביא לקביעה כי מדובר בתיקון או בטיפול דרך; מה גם שכבר ציינתי שכלל לא הובהר כי אותו חלק נועד לאפשר את ביצוע תיקון הדרך, ולא ניתן לשלול האפשרות שהמנוח ביקש להסיר מכשול מן הכביש.

לא אסיים את הדיון מבלי להתייחס לנסיבות פסק הדין בעניין סולימאן שם נדון מקרה בו הנפגע, הנהג, יצא מן הרכב לאחר שארע בו קלקול, הלך לקנות סיגריות בעוד הנוסעים האחרים החלו לטפל בקלקול הרכב, וכאשר חזר, נפגע מרכב אחר. באותו עניין, אמנם נקבע כי הנהג עדיין ייחשב כמשתמש, ונקבע כי: "במקרה שלפניי הימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב הייתה עקב הקלקול שחל ברכבו. הנפגע עמד סמוך לרכבו והיה נכון בכל רגע לסייע בתיקון הרכב או בבדיקה האם הרכב תקין. בנסיבות אלה, הפגיעה בנפגע על ידי רכב חולף באה עקב השימוש ברכבו שלו, כפי שגרס בית המשפט קמא" (שם, בעמ' 826). ואולם, כפי שציינה חברתי, כב' השופטת תמר נאות פרי, בת"א (שלום חי') 7325/05 אבו חמאד נ' אבו עאמר (פורסם בנבו, 25.4.2007), המסקנה שם מבוססת בעיקרה על הזיקה שהייתה בין הנפגע לתיקון הרכב, כאשר, לדבריה: "איני בטוחה כי ביהמ"ש היה מגיע למסקנה זהה, לו היה הנפגע שם עוצר בצד הכביש והולך לקנות סיגריות ללא קשר לקלקול הרכב" (שם, בפסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת נאות פרי). ולדברים אלו מצטרפת גם אנוכי. במקרה שלנו, כלל לא הוחל בתיקון הרכב, ואף לא הוברר כי ריצת המנוח לכביש קשורה באופן כלשהו לפעולה של תיקון או טיפול דרך. ואולם, גם אם תאמר כי יש לראות במנוח 'משתמש' לאור פעולת הדחיפה של הרכב על ידי חבריו, הרי שלא הוכח שהמנוח עסק בפעולת הדחיפה יחד עם חבריו, והנתבעים אף לא הצליחו להצביע על כל קשר בין ריצת המנוח לכביש לבין פעולת הדחיפה ואף לא הראו כי סילוק אותו חלק לאור מיקומו היה חיוני להמשך הנסיעה.

הפגיעה עקב השימוש ברכב הפוגע – רכב הפורד:

מאחר שהמנוח לא היה משתמש ברכבו בעת התאונה, וגם לא פעל לתיקון/טיפול דרך כמשמעותו בחוק הפלת"ד, נפגע המנוח עקב השימוש שעשה הנתבע 2 ברכב הפורד. אוסיף עוד כי בהיעדר מגע בין הפורד לבין ההונדה, לא ניתן לראות את התאונה כתאונה בה מעורבים שני כלי רכב [ראו: סעיף 3(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975; כן ראו והשוו: רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 12.6.2009)]. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעים חבים בנזקי התובעים, ולכן אפנה לבחון את גובה הנזק שנגרם לתובעים.

הנזק:

המנוח, בן המגזר החרדי, היה בן 17 ו- 7 חודשים ביום התאונה (3.4.11). המנוח נמצא במקום התאונה כשהוא מחוסר הכרה, ללא דופק וללא נשימה כשעובר אורח מבצע בו החייאה, ולאחר בדיקת רופא פרמדיק, נקבע מותו.

הוצאות קבורה ואבל:

הוצאות הקבורה שניתן לפסוק לעיזבון, על פי הסיפא של סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), כוללות את הוצאות הנסיעה להלוויה, אחוזת קבר ומצבה. הוצאות אלו הן בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה. אולם, בתי המשפט נוהגים לפסוק פיצוי בשל הוצאות קבורה ואבל על דרך האומדנה, אף אם התובע אינו מוכיח את שיעורן המדויק, ובלבד שעצם הוצאתן אינה שנויה במחלוקת [ת"א (מחוזי חי') 420/04 עזבון המנוחה אבראהים עבדאללה אבו סמרה ז"ל נ' מדינת ישראל, בפסקה מ"ד לפסק דינו של כב' השופט יגאל גריל (פורסם בנבו, 31.3.2011)].

סעיף 81(2) לפקודת הנזיקין קובע כי "בקביעת סכום הפיצויים לא יובאו בחשבון ...סכום ששולם או שחייבים לשלמו לרגל האבל על המת". גם ההלכה הפסוקה שללה מתן פיצוי במקרים של הוצאות פרסום מודעות אבל; אמירת קדיש; תשלומים לבית כנסת, שאינם אלא מתן צדקה/נדבה; הוצאות "שבעה", לרבות הוצאות אירוח על פי מנהגי העדה; הוצאות אזכרה; גילוי מצבה; הוצאות הנצחה בבית כנסת או בדרך אחרת; וסעודת אבלים. כל אלו, כאמור, מקרים שאינם מוכרים בפסיקה כברי פיצוי.

וראו, לעניין זה: דוד קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף 1084-1082 (מהדורה חמישית, 2003); ת"א (מחוזי ת"א) 2672/00 עזבון המנוח עגבי ז"ל נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 1.2.05); ת"א (מחוזי מרכז) 1059-01-08 עזבון המנוח בורכוב ז"ל נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול"), בפסקה 5ה' לפסק דינה של כב' השופטת אסתר דודקביץ (פורסם בנבו, 1.9.2009); וכן: ת"א (מחוזי י-ם) 1307/96 טרמצי נ' חביב (פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט עזרא קמא, סגן נשיא (פורסם בנבו, 20.8.2002).

בענייננו, הטענות בדבר מנהגי האבלות של המשפחה, הוצאות בגין מזון שסיפקה המשפחה לציבור המתפללים בימי השבעה ובגין סעודה למתפללים שערכה המשפחה ביום האזכרה מידי שנה - לא גובו בקבלות. אולם, ממילא הוצאות אלו אינן ברות פיצוי במסגרת ראש נזק זה של הוצאות קבורה.

במקרה שלנו, הוצגה קבלה בגין בניית מצבה ע"ס של 4,000 ₪, ובגין השכרת ציוד ע"ס של 4,060 ₪ - קבלה שלא הוכח כי היא קשורה בהוצאות קבורה או מצבה, להבדיל מהוצאות אזכרה ו/או הנצחה שאינן ברות פיצוי. בנסיבות אלו, אפסוק לתובעים את הסכום הגלובלי המוצע על ידי הנתבעים (מעבר לדמי הקבורה המשולמים על ידי המל"ל) בסך של 5,000 ₪, להיום.

הפסד שכר לעתיד (שנים אבודות):

במותו היה המנוח בן 17 ו- 7 חודשים, רווק, ללא תלויים, תלמיד תיכון בישיבה "עוז מאיר חב"ד", שהיה צפוי להתגייס לצה"ל ביום 30.8.12 (ראו: "צו גיוס לשירות בטחון" שצורף לתצהירה של אם המנוח). במהלך לימודיו עבד המנוח בשתי עבודות: חלוקת דואר בחברת "דמתי רן", תמורתה השתכר סך של 4,500 ₪ לחודש (ראו: תלוש שכר לחודש 3/11); ומתן שיעורים פרטיים לתלמידים ב- "מחזיק ברכה ע"ר", תמורתה השתכר סך של 1,500 ₪ לחודש בממוצע (ראו: תלושי שכר לחודשים 1-4/11; וכן צילום פנקס עבודה שניתן למנוח ביום 10.3.11 על ידי לשכת התעסוקה). אם המנוח טענה בתצהירה כי המנוח היה צפוי להתחיל בעבודה חדשה בביה"ח "הדסה עין כרם" (סעיף 6 לתצהיר).

ממכתבי ההערכה שצורפו לסיכומי התובעים עולה כי המנוח, בן להורים עובדים ותורמים לקהילה, היה תלמיד מצטיין ונמרץ, כריזמטי ומוכשר, בעל כושר מנהיגות, אשר מוריו ורביו ניבאו לו גדולות וציפו כי יהיה "לתלמיד חכם גדול בתורה ובשאר המקצועות" (מכתב המלמד פלא כפרי מיום כ' אייר תשע"א), וכי ישתלב בחברה "כדמות רוחנית משפיעה – ולחילופין איש ניהול וארגון למופת בעולם הגדול" (מכתבו של מנחם שולמן מיום יד' אייר תשע"א). נטען כי בשנתו האחרונה לחייו הקים וארגן מיוזמתו בהצלחה ופתח מסגרת חינוכית חברתית לשיקום בני נוער נושרים בקטמון, תחת רשת מוסדות "עוז מאיר", מסגרת אשר שילבה לימודים תורניים לצד לימודי השכלה כללית עם התמחות במתמטיקה ואלקטרוניקה, והעבירה בהצלחה בבחינות הבגרות 15 בני נוער בגילאי 19-17 (מכתביהם של הרבנים יוסף אליהו ובניהו דיין מיום 1.8.11).

הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי אין מדובר בנער אחראי ומצטיין בלימודים אשר היה מגיע בבגרותו לתפקידים בכירים במגזר התורני, כפי שנטען על ידי התובעים, וזאת הן לאור לימודיו במסגרת המוסד החינוכי "עוז מאיר חב"ד" שהינו, מסגרת לנערים שנפלטו ממסגרות שונות, והן לאור נסיעתו ברכב ההונדה ללא ביטוח, ובשים לב לאופן התנהלותו כפי שבא לידי ביטוי בהודעתו של דוד שטריט, לפיה "אני יודע ממרדכי ראיתי אותו ביום חמישי האחרון שהוא רצה לקנות את האוטו מעידו ביום חמישי הלך לעשות טסט אבל היה סגור במוצאי שבת הוא היה אמור לתת את המפתח למישהו שיעשה טסט ביום ראשון ובמקום זה הוא הדליק את האוטו ונסע מחוץ לעיר".

כפי שנקבע בהלכת פינץ [(ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 325 (2006)], ככלל, כל אימת שעתידו המקצועי של הניזוק לוט בערפל, יש לעשות שימוש בנתון של השכר הממוצע במשק על מנת לחשב את גובה הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות. אולם, חזקה זו ניתנת לסתירה במסד ראייתי:

"'הנחת עבודה היא לנו' – כך נפסק – "לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק" (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932). זוהי הנחת עבודה – ואולם בית המשפט עשוי לסטות ממנה מקום בו התשתית הראייתית המונחת בפניו מצדיקה סטייה כזו. על כך הוספנו ואמרנו בעניין אבו רים הנ"ל, כי 'ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, כישורים ושאיפות בעלמא לא בהכרח סגי...; המציאות מלמדת כי לרוב יקשה לצפות מה ילד יום והאם ישתכללו הנטייה, השאיפה והכישרון של הקטין לכלל רכישת מקצוע בעתיד; ומנגד, לא אחת קטינים שיודעי-דבר אינם חוזים להם גדולות, פורחים להם ומשגשגים. על כן, נדרשים נתונים מיוחדים לגבי הקטין הספציפי, המוציאים אותו, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה'" (הלכת פינץ, בפסקה 15 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין). (ההדגשות אינן במקור, ע"א)

בעניין אבו חנא [ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)] נקבע כי האפשרות לסטות מן החזקה העובדתית מסתברת יותר ככל שגילו של הקטין מתקרב אל עבר תום עולם הקטינות:

"מודד בעל חשיבות מרובה בבחינת אפשרות הסטייה מהחזקה בדבר השכר הממוצע במשק קשור בגילו של הקטין. ככל שאדם מתבגר נצברים נתונים אודות לימודיו, תחביביו, כישוריו, התמדתו בדרך מסוימת וכיוצא באלה. לאור הנתונים הללו עשוי להתפזר הערפל בדבר פוטנציאל השתכרותו העתידי של הקטין. ממילא, האפשרות לסטות מן ההנחה העובדתית מסתברת יותר ככל שגילו של הקטין מתקרב יותר אל עבר תום תקופת הקטינות ותחילת תקופת העבודה, אלא שגם אז, ככלל, אפשרות הסטייה נמוכה היא" (עניין אבו חנא, בעמ' 62).

וראו עוד, לעניין החריגה מהנחת המוצא המבססת את הפיצוי לקטין בגין הפסד השתכרות על רמת השכר הממוצע במשק: ע"א 9980/06 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו, 26.1.2009); ע"א 1492/05 דואני נ' מלחי, בפסקה ט' לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין (פורסם בנבו, 14.12.2006); וכן: ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, בפסקה 35 לפסק הדין (פורסם בנבו, 21.3.2011).

בנסיבות המקרה שלפניי, לא שוכנעתי כי יש מקום לסטות מן החזקה בעניין השכר הממוצע במשק, לא כלפי מעלה, כבקשת התובעים, ולא כלפי מטה, כעתירת הנתבעים.

העובדה שהמנוח למד דווקא ברשת "עוז מאיר" שמן המסמכים עולה כי היא אכן מיועדת לנערים שנפלטו ממסגרות שונות, פועלת דווקא לחיזוק עמדת התובעים בדבר פוטנציאל השתכרותו של המנוח. ואסביר: אילו מובאים היו בפניי נתונים אודות צעיר חרדי, הכובש יום וליל את ספסלי בית המדרש, בבחינת תּוֹרַתוֹ אֻמָּנוּתו,ֹ הרי שנכונה הייתי להניח כי צעיר שכזה היה הופך את לימוד התורה לעיסוקו העיקרי, ואף היה מקבל דחייה כזו או אחרת של שירות החובה בצה"ל באופן המשליך באופן מהותי (ולרעה) על פוטנציאל השתכרותו (אלא אם כן היו מובאות ראיות להיותו עילוי בתורה).

ואולם, כאן דווקא עסקינן בקטין חרדי אשר לא צעד בתלם המגזר, ובניגוד למקובל במגזר, לא כבש את ספסלי בית המדרש, וניכר מן המסמכים שהונחו בפניי כי המנוח היה בחור צעיר, כריזמטי ונמרץ, בעל יכולת ארגון וניהול, שרגליו נטועות היטב דווקא בעולם המעשה. אמנם, במכתבים השונים שהוצגו, מעלים הכותבים על נס דווקא את תכונותיו הטרומיות ומידותיו הרוחניות של המנוח. ואולם, עיון מדוקדק במסמכים מגלה מבין השיטין כי המנוח התאפיין דווקא כאיש של "תורה ועבודה" בדגש על עבודה.

מעיון במסמכים עולה כי המנוח התבלט כבחור צעיר, כריזמטי ודומיננטי, מנהיג של חבריו ובני כיתתו, שגם אם היה, לפי עדות מוריו, תלמיד חכם, הרי שהתבלט גם בשאר המקצועות, וכישוריו באו לידי ביטוי "במקצועות החול", כאשר מוקיריו ומכריו ניבאו לו שהיה משתלב בחברה "כדמות רוחנית משפיעה", ולחלופין (וכאן הדגש), כ- "איש ניהול וארגון למופת בעולם הגדול".

העובדה שהוריו של המנוח, ובמיוחד אביו, הינם אנשים עובדים ויצרניים חרף השתייכותם למגזר החרדי, כמו גם יכולת ההשתכרות המוכחת של המנוח כקטין (!), כל אלו מחזקים את האפשרות שהמנוח היה משלב את עולם התורה בחיי המעשה, מתגייס לצבא (ובימינו אנו, גיוס חרדים שאין תורתם אומנותם כבר אינו מחזה נדיר), רוכש מקצוע ומשתלב כגורם יצרני ומועיל במעגל העבודה; מבלי להקל ראש בחומרת התנהלותו של המנוח שנהג ברכב ללא רישיון וביטוח, לא שוכנעתי כי מעשה פזיז ונמהר חד פעמי זה, שנעשה על ידו בגיל צעיר, על סף בגרות, מוליך למסקנה שהשתכרותו של המנוח הייתה נופלת מן השכר הממוצע במשק.

יחד עם זאת, גם לא שוכנעתי שהמנוח, היה מצליח לטפס בדרגות השכר באופן שהשתכרותו הייתה עולה על השכר הממוצע במשק. הראיות שבפניי אינן מצביעות על כישרון בולט ספציפי במיוחד, או על כושר אינטלקטואלי יוצא דופן, כדרישת הפסיקה. המסגרת בה למד המנוח נועדה להביא את בוגריה לבגרות מינימלית, ולא מעבר לכך. לא הוצגו ציונים של המנוח או נתוני בגרויות שכבר עבר בהצלחה. כאשר בוחנים את יכולותיו הלימודיות-קוגנטיביות של המנוח, הרי שהעובדה שהמנוח לא למד במסגרת חרדית טיפוסית, פועלת גם לכיוון ההפוך, ובכך אני מכוונת לחריפות השכל, ההתמדה, והדבקות במטרה, הנדרשים דווקא מתלמיד חכם העוסק בתורה. אכן, אלמלא היה המנוח מוצא את מותו בתאונה דנן, יש להניח כי היו ניצבות בפניו אפשרויות עיסוק רבות. ואולם, בהעדר יכולת לנבא מה בדיוק היה קורה מבחינה תעסוקתית בחיי המנוח אלמלא התאונה, הרי שיש לדבוק במקרה שבפנינו בשכר הממוצע במשק. ומכאן, לתחשיב הפסדי השכר בשנים האבודות.

תקופה ראשונה: 20.9.2014 (מועד הגיעו של המנוח לגיל 21) – 20.9.2060 (גיל פרישה): על פי הלכת פינץ, הפיצוי הינו בשיעור 30% מן השכר הממוצע במשק למשרת שכיר (כולל משרות של עובדים זרים), העומד כיום ע"ס של 9,132 ₪ ברוטו לחודש (נכון לחודש מאי 2014, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ולאחר ניכוי מס הכנסה – 8,056.18 ₪ נטו לחודש, וזאת מגיל 21 ועד גיל 67, תוך מכפלה במקדם ההיוון מגיל 21 עד גיל 67 (299.1951). הפיצוי בגין תקופה זו עומד, אפוא, ע"ס של 723,111 ₪ (במעוגל).

תקופה שנייה: מגיל הפרישה ועד סוף תוחלת חיים - הפסדי פנסיה (שנות "גיל הזהב" האבודות): בראש נזק זה יש להוסיף סך של 72,311 ₪, סכום המשקף כ- 10% מהפסדי השכר בתקופה הראשונה [ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית (פורסם בנבו, 27.1.2014); המפנה בעניין אופן חישוב הפסדי הפנסיה לפסק דינה של כב' השופטת י' וילנר בת"א (מחוזי חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו, 31.12.2013)].

סה"כ פיצוי בשנים האבודות: 795,422 ₪, להיום.

כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים:

בהתאם לתקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, זכאים התובעים ל- 25% מהסכום המקסימאלי שנקבע בסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד, ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה, מגיע סכום זה לסך של 45,873 ₪, להיום.

סיכום ותוצאה:

סוף דבר, התביעה כנגד הנתבעים מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעים, יחד ולחוד, סכום של 846,295 ₪. כמו כן, ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעים את אגרת המשפט, כשהיא משוערכת ממועד תשלומה, ובנוסף יישאו בהוצאות משפט בסך של 1,229 ₪, וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום הפסוק בתוספת מע"מ.

תנחומיי להורים ולמשפחה על אבידתם הגדולה.

המזכירות מתבקשת לשגר את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ד, 31 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה