ועוד....
(למען היעילות לא ציינתי פרסום החוזר על עצמו)
הנתבע כאמור, מאשר את ביצוע הפרסומים בכתב, טוען טענת הגנה – אמת דיברתי.
מהי טענתו של הנתבע?
הנתבע מבסס את הבסיס להכפשות התובע על כך שהתובע נתן פסק הלכה רשלני שהורה לאשת הנתבע שלא לטבול במקווה, לעזוב את חדר השינה ומכאן לגירושין. מאחר שביה"ד הרבני הכריז על אשת הנתבע כאשה מורדת שאין לה עילה לגירושין הרי שהתובע פעל ברוע לב וברשלנות וכו.... כפי שהנתבע מכנה את התובע בכל הפרסומים שנעשו על ידו.
הבה נבדוק את העובדות.
האם התובע נתן פסק הלכה רשלני? על מנת לבחון את איכות פסק ההלכה יש לבחון מהו.
מהו פסק ההלכה אותו נתן התובע לאשת הנתבע?
הראיה הקבילה היחידה שהוגשה לגבי תוכן פסק ההלכה היתה עדותו של התובע בחקירתו הנגדית. בסע' 12 לתצהיר עדותו הראשית התובע מציין כי נתן פסק הלכה אך לא פירט מהו: "פסקתי פסק הלכה נקודתי בהתאם למצב שתואר לי על ידה" הא ותו לא.
הדברים הובהרו כאמור בחקירתו הנגדית של התובע:
"ת.היא שאלה אותי שאלה הלכתית.
ש.באיזה נושא?
ת.נושא? האם יש עילה לא ללכת למקווה באותו לילה.
....
אז אני אסביר לך בכדי לענות לשאלה שלו. ישנם שלושה תחומים בהלכה, אחד מהם האם אישה אסורה לבעלה בגלל ניאוף וכל הדברים האלה. יש עוד מקרה בו אישה,
...
אז יש עוד מקרה וזה בהלכות נידה, הלכות נידה פרושו של דבר שאישה אסורה לבעלה בתקופה הזו. עכשיו היא שאלה אותי וזו שאלה של מה שנקרא איסור והיתר. מותר אסור. מקרים אחרים כמו באבן העשב כוחו של משפט יש חייב פטור, חייב לגרש, לא חייב לגרש. השאלה שאשתו שאלה אותי הייתה האם יש מותר לה, לא ללכת למקווה באותו לילה. זו לא שאלה של בית דין, זו שאלה של מה שנקרא איסור היתר, מופיע בספר של שולחן ערוך. אני לא צריך בית דין לפסוק כזה דבר.
...
אז זה מה שקרה באותו הלילה. היא דיברה איתי, אשתו גרושתו, דיברה איתי על זה שמאוד מאוד קשה לה המצב הנפשי במצב הרגשי ללכת למקווה. אמרתי לה במילים הללו יש לך עילה לא ללכת למקווה באותו החודש, חודש הבא, בתוך החודש הזה אתם חייבים לעבור טיפול זוגי..".
(עמ' 13 לפרוטוקול בשורה 23 ועד עמ' 16 בשורה 20).
כפי שציינתי לא הוגשה כל ראיה סותרת או מפריכה.
הנתבע השיב בחקירתו הנגדית (עמ' 40 לפרוטוקול) כי גרושתו טענה בביה"ד הרבני שהתובע אמר לה שלא לטבול במקווה ולעזוב את חדר השינה וכן הנחיות נוספות בהקשר להליך הגירושין ומאחר שעניין זה במחלוקת, (ומהווה עדות מן השמועה) הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הביא את אשתו (גרושתו) לעדות על מנת שתוכל להסביר מה פסק ההלכה שקיבלה מהתובע והוא השיב:
"ש.ירון, תאמר לי בבקשה למה לא הבאת, אם שמעת את זה, כמו שאתה טוען מגרושתך, למה לא ביקשת שהיא תבוא להעיד כאן?
ת.לא צריך עוד שקרנית פה, מספיק שקרן אחד.
ש.הבנתי.
ת.שיקרה בבתי משפט, בבית דין רבני היא שיקרה, לא צריך שתשקר פעם נוספת.
.......
הוכחתי את זה גם לבית הדין הרבני שהיא שקרנית" (עמ' 43 לפרוטוקול).
הנתבע נמנע מלהביא את גרושתו למסור עדות על פסק ההלכה שקיבלה מהתובע, בנימוק שהיא שקרנית ושיקרה בביה"ד הרבני.
מחד, בהיעדר ראיה נכונה, הנתבע לא הצליח להוכיח את טענתו בדבר פסק ההלכה שניתן לטענתו, ומאידך, הנתבע טוען שגרושתו שקרנית ושיקרה גם בביה"ד הרבני אז מדוע הוא בוחר להאמין לגרסתה בביה"ד הרבני בהקשר לפסק ההלכה לטענתו??? ובכן לנתבע הפתרונים.
על כן, בהיעדר כל ראיה סותרת או מפריכה אני מקבל את גרסתו של התובע כי פסק ההלכה שנתן היה אישור לאשת הנתבע שלא ללכת למקווה באותו הלילה והמלצה לבני הזוג ללכת לטיפול זוגי.
הנתבע טוען לרשלנות פסק ההלכה ולפגמים קשים בו לאור הכרזת ביה"ד הרבני כי אשתו מורדת ואין לה עילה לגירושין.
הבה נבדוק את הקשר בין פסק ההלכה שהתובע נתן לאשת הנתבע לבין הכרזה כמורדת.
גם בשאלות אלה הנתבע לא הגיש כל עדות רלוונטית שהיא חוו"ד מומחה המסביר על פי ההלכה את הקשר בין פסק ההלכה שניתן ע"י התובע לבין הכרזת גרושתו כמורדת והתומך בטענתו כי פסק ההלכה של התובע היה רשלני, לא אנושי ועוד.....
התובע נשאל על כך והשיב:
"ש...... מדוע כב' בית הדין הרבני בפתח תקווה קבע דין מורדת ואין עילה לגירושין, תסביר בבקשה לכב' ביהמ"ש.
ת.בסדר אני אסביר לך. כל פעם שלאישה אין עילה הלכתית, ואני מדגיש את הדברים, את המילים הללו, אין עילה הלכתית לגירושין, היא נכנסת לתוך משבצת שנקראת בעולם הרבנית מורדת, זה לא שהיא מרדה בפועל, אלא במסגרת הגדרות הלכתיות בבתי דין רבני, הן נכנסות תחת הכותרת של מרידה. זה לא בא ואומר שהיא מרדה וזה לא בא שהיא קיימה קשרים פסולים, זאת לא ההגדרה ההלכתית ולכן כשבתי דין קובעים מסגרת של מורדת, זוהי תחת כותרת כזו אבל היא לא מרדה, אבל יש לה עילה רגשית, אמוציונאלית, פסיכולוגית להתגרש ולכן זה נקרא מורדת" (עמ' 28 לפרוטוקול).
התובע הסביר את משמעות ההגדרה אישה מורדת ובהיעדר כל חוו"ד סותרת ו/או הקושרת בין פסק ההלכה לבין טענות הנתבע, אין עלי אלא לקבל את גרסת התובע בשאלה זו.
לפיכך אני קובע כי אין קשר סיבתי בין פסק ההלכה של התובע לבין הכרזת האישה כמורדת, והיא הוכרזה כך על בסיס רצונה להתגרש מהנתבע בשל עניינים רגשיים ופסיכולוגיים אשר לא נבעו מפסק ההלכה שנתן לה התובע.
ומכאן לשאלה האם פרסומי לשון הרע שנעשו ע"י הנתבע היו אמת?
התשובה הינה שלילית לגבי כל אחד מהפרסומים. הנתבע לא הוכיח בראיה כלשהי את נכונות הפרסומים אלא המשיך לטעון (בצעקות) כי הכל אמת ויוזכר כי נטל ההוכחה כי הפרסומים היו אמת, מוטל כל כתפי המפרסם, הוא הנתבע:
התובע התעסק עם אשת הנתבע, אשה נשואה בהתנהגות רשלנית, לא מוסרית ולא אנושית.
לא הוכח כי התובע התנהג באופן רשלני, לא מוסרי ולא אנושי.
התובע נתן פסק הלכה רשלני, לא אנושי ובאם יש לו טובת הנאה מהחרבת בית הנתבע וגזילת רכושו.
לא הוכח כי פסק ההלכה היה רשלני ולא אנושי ו/או כי התובע קיבל טובת הנאה כלשהי ו/או גזל את רכושו.
התובע המליץ לעוכר דין להחריב את ביתו בדרכי רמיה, חוסר יושר, גרימת נזקים, גניבת רכוש, גניבת מסמכים והגשת תלונות שווא.
טענה לא הוכחה אלא נטענה בעלמא.
התובע עמד בקשרים פסולים עם אשה נשואה במטרה לפגוע בבעלה.
גם טענה זו לא הוכחה.
התובע הכשיל במודע ניסיונות להשכנת שלום בית.
טענה זו לא הוכחה.
התובע המליץ לאשת הנתבע להחריב את ביתם, ברוע לב, מנסה להתעשר בדרכי רמיה.
טענה זו לא הוכחה. כל שהוכח היה פסק ההלכה לגרסתו של התובע אשר הפנה את בני הזוג לייעוץ זוגי.
התובע הורה לאשת הנתבע לעזוב את חדר השינה המשותף.
טענה זו לא הוכחה. פסק ההלכה של התובע היה נקודתי כי אשת הנתבע דאז אינה חייבת לטבול במקווה באותו לילה לאור מצבה הרגשי.
התובע פסק באופן רשלני, פגיעה בשמו הטוב של הנתבע ושל בניו.
לא הוכח כי פסק ההלכה היה רשלני ולא הוכחה כל פגיעה של התובע בשם הטוב של הנתבע ובניו.
התובע אינו ראוי לשמש כאיש חינוך במוסד חינוכי ואקדמי כלשהו.
מדובר במסקנה של הנתבע, לא נתמכה בראיה או באסמכתא כלשהי.
התובע עשה מעשה נבלה בהוצאת פסק הלכה רשלני ולא אנושי, מוציא שם רע לתורת ישראל וחכמי ישראל כנבל ברשות התורה, נהג כארגון פשיעה, מוציא פסק רשלני ולא אנושי ואח"כ דואג להוציאו אל הפועל באמצעות עוכר דינו.
טענות אלה לא הוכחו.
התובע מבקש להתפרנס מעשיית עושר שלא במשפט תוך ניסיון לאיים על הנתבע במכתב לשון הרע.
הטענה לא הוכחה. פניה אל הנתבע במכתב דרישה של עו"ד אינה מהווה איום על פי דין.
התובע מושווה לרבנים מצגר, שיינברג, טל וברלנד ונטען כי הוא מחריב משפחות.
גם טענה זו לא הוכחה כאמת.
התובע חשוד במעשים לא מוסריים, לא ראויים ולא אנושיים ומושווה שוב לרבנים דלעיל והוכח כי התובע ניסה להשיג טובות הנאה במעשיו.
לא הוכח כי התובע עשה מעשה לא מוסרי ו/או כי ניסה להשיג טובות הנאה במעשיו.
התובע אינו אמין, אינו ישר ואינו נקי כפיים, מתעשר בדרכי רמיה ומתחמק מלעמוד לדין תורה.
טענות סתמיות אלה לא הוכחו.
מהאמור לעיל עולה כי טענות הנתבע כי הפרסומים שעשה הם אמת, לא הוכחו והן נדחות.
על כן אני קובע כי הנתבע ביצע 17 פרסומי לשון הרע כנגד התובע אשר זכאי לקבלת פיצוי עבורם.
הפיצוי
התובע עותר לפיצוי הסטטוטורי על פי החוק וטוען לכפל הפיצוי מאחר שבביצוע הפרסומים התכוון הנתבע לפגוע בתובע.
אני סבור כי הדין עם התובע בעניין זה. מעיון בפרסומים שנעשו ע"י הנתבע וביניהם פניה למעסיקים של התובע על מנת שיפוטר, פניה לביה"ס בו לומדת נכדתו של התובע, אמירה מפורשת של הנתבע כי בכוונתו להזהיר את הציבור מפניו ועוד.... מבססים באופן נחרץ וברור כי כוונתו של הנתבע בפרסומים אותם עשה, היתה לפגוע בתובע.
סע' 7א (ג) לחוק קובע כדלקמן:
"במשפט בשל עוולה אזרחית על פי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנתבע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".
על כן העתירה לכפל הפיצוי הסטטוטורי הינה בדין.
בטרם אקבע את שיעור הפיצוי יש לקחת בחשבון את התנהלות הנתבע לכל אורך ההליך מרגע הגשת התביעה ועד להגשת סיכומיו.
"ההלכה הפסוקה קובעת, כי לצורך פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע יש להתחשב גם בהתנהגות הנתבע במהלך המשפט, ובמיוחד בדרך שבה ניהל הנתבע את הגנתו. התנהגות המחמירה את הפגיעה בתובע תגרור הגדלה של סכום הפיצויים, ואילו התנהגות נאותה תקטין את סכום הפיצויים" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 399).
"ההלכה המאפשרת לבית המשפט להגדיל את הפיצוי הכספי בתביעת לשון הרע, בשל דרך ניהול המשפט כשלעצמה, מבוססת על הרעיון שחוק איסור לשון הרע נועד למנוע פגיעה לא מוצדקת בשמו הטוב של אדם. משהוגשה התביעה יוכל הנתבע לנצל את הבימה שניתנה לו – ובעיקר את החסינות המוחלטת החלה על פרסומיו במסגרת המשפט – כדי לפגוע עוד יותר בשמו הטוב של התובע. ... ההלכה הקובעת, כי התנהגות הנתבע בזמן המשפט מהווה שיקול בפסיקת הפיצויים, הינה כלי חשוב למניעת ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים על ידי נתבע בתביעת דיבה. נתבע בתביעת דיבה חייב לדעת, כי הוא רשאי לנהל את הגנתו לפי מיטב הבנתו, אולם אם יתברר בדיעבד שלהגנתו לא היה בסיס ושהתנהגותו במשפט החריפה את הנזק שנגרם לתובע, יישא הנתבע בתוצאות מעשיו" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 400).
"בית המשפט יתחשב גם בנסיבות כמו העדר התנצלות או חזרה במהלך המשפט על טענות בדבר אמיתות הפרסום המשמיץ" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, בעמ' 401).
ובעניינינו, הנתבע בחר להמשיך ולפרסם לשון הרע כנגד התובע גם לאחר הגשת כתב התביעה ואף הגדיל לעשות כאשר שלח מכתב אל מנהלת ביה"ס בו לומדת נכדתו של התובע. הדבר חמור מאד וכפי שצוין בפתח פסה"ד תיק זה הינו חריג וקיצוני בהתנהלות נתבע אשר פרסם לשון הרע. מדובר בנתבע אשר החליט ל"החריב" (מונח שהנתבע בחר לעשות בו שימוש רב) את התובע, את חייו, את מקצועו, את משפחתו בכל אמצעי שהיה בידיו, בין אם משלוח מכתבים, הדפסת עלונים, הופעה בפתח ביתו של התובע וצעקות ואף במהלך כל המשפט, בכל דיון, הנתבע נהג לפרוש על השולחן תמונות של רבנים, להביא ספרי תורה ולהמשיך בהכפשות התובע בצעקות. הנתבע המשיך במנהגו למרות פעמים רבות בהן ביהמ"ש התרה בו והמליץ לו לפנות לייעוץ משפטי אולם הנתבע להמשיך בהכפשות ואף הגדיל עשות בסיכומיו. להלן חלק מהדברים:
"התובע, המבקש להיקרא "רב" בישראל, היה שותף למעשי נבלה .... עמד בקשרים פסולים..".
"התובע, שיקר בחודש ינואר 2020".
"עד כה הוכח, שהתובע בשותפותו להחרבת בית יהודי כשר ומפואר בישראל, נהנה מטובת הנאה בכסף, בשווה כסף באופן ישיר ועקיף ..".
"די בחילול ה', שהתובע גרם, בשותפותו בהחרבת עולם, חיי הנתבע ובניו נ"י".
"התובע גרוע יותר מחלאת המין האנושי".
"התובע כרודולף קסטנר, מכר את נשמתו לשטן. ידי התובע המזוהמות, מגואלות בדם הנתבע ובניו נ"י. אות קין מוטבעת על מצח התובע עד יומו האחרון עלי אדמות. אין מחילה למעשי התובע לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. .... שערי הגהנום פתוחים ומזומנים לתובע ולכל זרעו הפגום אחריו...".
"מסקנת הדברים, כי התובע עמד ביחסים פסולים עם אשת איש מאחורי גב בעלה במוטרה לפגוע בבעלה – הנתבע".
"מצטער שהתובע הטעה את בית המשפט בדברי שקר... הוכח שהתובע שקרן ובשל מעשיו הרעים, לא ראוי להיקרא רב, פוסק הלכה ומחנך בישראל".
"סיכומי תביעת הסרק של התובע-השקרן-הרשלן שאינו ראוי להיקרא רב, פוסק הלכה ומחנך".
"יש להזהיר את הציבור הרחב, מפני התובע שעושה מעשה זמרי ומבקש ששכר כפנחס. יתבייש התובע, המתנהג כאותו חזיר, הפושט את טלפיו ומבקש להכריז על כשרותו, כמפריס פרסה וכשוסע שסע, כשבפועל מדובר בטריפה ונבלה כמעשי התובע, שלא מעלה גרה".
"עובדות אודות מעשי התובע הרשע..".
"מדוע המילים טינופת וחלאה ייחשבו כמחמאה בעבור התובע חדל האישים הפועל לפגוע בתורת ישראל".
"התובע שקרן. בהבל פיו הנודף ריח טומאה וזוהמה, בכתביו הכופרים בתורת ישראל, היה שותף להחרבת בית יהודי כשר ומפואר בישראל בדרכי רמיה תוך קבלת טובות הנאה ישירות ועקיפות, בכסף ובשווה כסף".
"הנתבע לא ידע כי זרש, אשת התובע, עזר כנגדו להחרבת בית יהודה כשר נאמן בישראל ללא עילה. "בהתאם, התובע וזרש, עזר כנגדו, בגדו בתורת ישראל במעשיהם הרעים".
"כל השוואה של התובע ליצורים נחותים אלו, תחטא לאמת. כפי שהוכח, התובע בהתנהגותו גרוע יותר מאותם יצורים נחותים, שעשו מעשי בני בליעל כחלאות המין האנושי".
"ממתי זונה שזנתה תחת בעלה עת עמדה בקשרים פסולים בזמן נישואיה עם זוג סרסורים, ובכלל זה התובע, מאחורי גב בעלה, במטרה לפגוע בבעלה, ...".
"האם בית המשפט הוא בית בושת! די בהתנהגות התובע כסרסור התובע אתנן דמי כלב לא יחרץ".
(הנתבע אינו "חושך שבטו" אף מפני ביהמ"ש).
"...התובע אינו ראוי להיקרא יצור אנוש יהודי. כל כינוי שיודבק לתובע חלאת המין האנושי, יהיה בגדר מחמאה לתובע הנאלח ושותפיו ..".
ועוד..
כפי שניתן לראות מדובר בהתנהלות קיצונית וחריגה של המשך הכפשות לכל אורך ההליך השיפוטי ובמיוחד בסיכומי הנתבע וכל זאת לאחר ולמרות המלצותיו הרבות של ביהמ"ש כי הנתבע יפנה לייעוץ משפטי.
הנתבע אשר ניתן להבין כי חרב עליו עולמו בשל הליך הגירושין אותו עבר החליט להפנות את חיצי נקמתו וכל האנרגיות שלו כלפי התובע דווקא והכל שלא כדין וללא כל בסיס וחבל על כך. בכך שגה הנתבע.
התנהלות זו מצדיקה הגדלת סכום הפיצוי המגיע לתובע, על פי הפסיקה שצוינה לעיל, עד לגובה מקסימום הסכום הסטטוטורי, ולאחר שהוכחה כוונה לפגוע הרי שמדובר בכפל הפיצוי.
על כן אני נעתר למבוקש בכתב התביעה, מקבל את התביעה כולה ופוסק כדלקמן:
-
ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לפרסם ולהפיץ על התובע כל דבר המהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק. תוקף הצו החל מהיום.
-
הנתבע ישלם לתובע פיצוי בגין פרסומי לשון הרע. 17 פרסומים X 143,175 ₪ (הסכום הסטטוטורי בצירוף הצמדה כחוק. אמנם למועד פסה"ד מדובר בסכום גבוה יותר 154,166 ₪, אך לא ניתן לפסוק יותר מהסכום הנתבע) שהם = 2,433,975 ₪. התובע העמיד את סכום התביעה לצורכי אגרה ע"ס 1,000,000 ₪ וזהו הסכום אותו אני פוסק כי על הנתבע לשלם לתובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה (12.7.20) ועד התשלום המלא בפועל.
-
הנתבע ישלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 150,000 ₪.
סכום הוצאות זה מתאים להליך שהתקיים ולאסמכתאות שהוצגו ע"י התובע לגבי סכומים ששילם כשכ"ט.
הסכומים שפסקתי ישולמו בתוך 45 ימים.
הנתבע אינו מיוצג ועל כן אוסיף למרות שאין עלי חובה כזו בהליך זה, כי ניתן לערער על פסה"ד אל כב' ביהמ"ש המחוזי מרכז בתוך 45 ימים.
ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"ג, 09 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.
