ניב נ' מפלגת מרץ ואח'

החלטה

בפני תביעה לתשלום 33,200 ₪ בגין הפסדי הכנסה נטענים, שנגרמו לתובע "בשל ויתורם של הנתבעים ואי עמידתם על קיום ההסכם" הקואליציוני והסיעתי (כמפורט בסעיף 3טז לכתב התביעה).

אליבא דתובע, הנתבעים התחייבו בפניו בעל פה, כי יועסק בקק"ל. יצוין, כי אין לנתבעים מעמד בקק"ל והתחייבותם הנטענת נבעה מהסכמים סיעתיים וקואליציוניים. הנתבעים אישרו בפני כי היו מעוניינים להסדיר את העסקת התובע בקק"ל, אך האמור לא הסתייע בידם. כנטען ע"י הצדדים, התובע הגיש לבית הדין האזורי לעבודה תביעה כנגד קק"ל, כאשר במסגרת ההליך העידו לטובתו הנתבעים 2 ו- 3. על פסיקת כב' בית הדין הוגש ערעור ובסופו של יום טענות התובע נדחו. הטענות הנוגעות להסכם הקואליציוני נדונו בבית המשפט המחוזי וככל הנראה טענות מסוימות אף הועלו בפני כב' בית המשפט העליון. יוער, כי כתבי הטענות ופסיקות בתי המשפט בערכאות השונות לא הוגשו. כל שהוגש היה הכרעת בית הדין של מפלגת מרצ.

להבנת הבסיס העובדתי של התביעה שבפני ולמורכבות הסוגיות שבבסיס המחלוקת, די לעיין בכתב התביעה שהגיש התובע לבית הדין של מפלגת מרצ, במסגרתו ריכז התובע את ההתנהלות שקדמה להגשת התביעה שבכותרת.

לטענת התובע, יו"ר המפלגה דאז מינה צוות של שלושה חברים והטיל עליו לנהל את המו"מ הקואליציוני בהסתדרות הציונית ולמנות את הדירקטורים מטעם מרצ לדירקטוריון קק"ל. כנטען, צוות המו"מ מטעם מרצ הקים סיעה ביחד עם התנועה הרפורמית ועם מפלגת העבודה, הסיעה הגדולה ביותר בקונגרס הציוני. לטענת התובע, חברי מרצ "לא ידעו לנצל מעמד פוליטי משמעותי זה להשיג הישגים בעלי משמעות ואפילו לא לעמוד על יישום כל מה שניתן לנו בדין". לפי החלוקה הקואליציונית, קיבלה מרצ מכסה של שני חברי דירקטוריון מתוך 37 החברים בדירקטוריון קק"ל. התובע נבחר לאחד משני הדירקטורים מטעם מרצ. לאחר התנהלות שתתואר להלן, הופחתה המכסה לחבר דירקטוריון אחד בלבד וכך, נמנעה העסקת התובע.

את השתלשלות העניינים שקדמה להגשת התביעה תיאר התובע כדלקמן:

"במקביל התנהל משפט בבית (המשפט) המחוזי מרכז בו תבע יו"ר קק"ל אפרים שטנצלר את מפלגת העבודה, שהוא חבר בה, בעניינים שלהם שהיו קשורים לדרך בחירת יו"ר קק"ל על ידי העבודה, תפקיד שהוקצה לתנועת העבודה בהסכם הסיעתי. במסגרת המשפט, הוגשה לשופט חוות דעת שגויה של פרופ' אוריאל פרוקצ'יה על חלוקת הדירקטורים לבריתות הקשורות לסיעה המשותפת שלנו והשופט, בלי לבדוק, אימץ חוות דעת זו. לפי חוות הדעת השגויה הזו קבע פרוקצ'יה בתיאום עם קק"ל עצמה- מר שטנצלר- כי מגיע למרצ רק דירקטור אחד ולא שניים כפי שננקב בהסכם הסיעתי.

פניתי ביוזמתי לבית המשפט לשינוי רוע הגזירה- שם כשלתי ובית המשפט אימץ את השגיאה האריתמטית שעשה פרופ' פרוקצ'יה ושאותה אימץ בית המשפט המחוזי. פניתי בערעור לבית המשפט העליון אולם הרשם דחה אותי בטענה כי עלי לפנות למרצ ולא לבית המשפט באשר מרצ שהיתה מעורבת בכל התהליך המשפטי הארוך הזה הודיעה לבית המשפט על הסכמתה, לדברי בית המשפט, לוותר על דירקטור אחד וחתמה על הסכם הבנות עם שאר המפלגות.

...

פניתי לשופט המחוזי עופר גרוסקופף אשר דן בהמרצת פתיחה בנושא וכתבתי לו מכתב מפורט בו תיארתי את השגיאה האיומה הזו ובקשתי להופיע כצד ולהבהיר את הנקודה על מנת שהשופט יתקנה. הסברתי כי למרצ מגיעים 2 דירקטורים ולא אחד... בית המשפט התייחס לפסק הדין כחלוט והודיעני כי הכתובת עבורי היא מרצ שויתרה ביוזמתה על החבר השני והודיעה לבית המשפט כי אין לה ענין בערעור, לא עמדה מאחורי ולא תמכה בי על אף שאני נציגה לדירקטוריון, והיא מוותרת ואינה מערערת".

התובע הוסיף וטען, כי לנוכח סירובה של מרצ להלחם על מקומו בדירקטוריון ולערער לבית המשפט העליו, "הפסדתי את יומי והוקרבתי על ידם. מיכה דרורי מונה לדירקטוריון ואותי "זרקו לכלבים"".

גם בכל הנוגע לתפקידו של התובע כיו"ר המכון לחקר מדיניות קרקעית בקק"ל, טען התובע שהנתבעים לא עשו די על מנת לכפות על קק"ל את הישארותו בתפקידו: "במערכת הציונית בידי הנהלת ההסתדרות הציונית שהיא בהתאם לחוקתה "חברת האם" של הקרן קיימת לישראל לכפות על קק"ל לקיים הסכמים קואליציוניים והסכמים סיעתיים שגם קיומם הוא שורת יציבות הקואליציה. איש משני נציגנו להנהלה הציונית לא טרח להעלות בעיית אי הקיום על ידי יו"ר קק"ל ואף לא עשה מעשה כדי שההנהלה הציונית תכפה היום ההסכם על יו"ר קק"ל".

מעיון בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את הצדדים ניכר, כי אין עסקינן בתביעה הראויה להתברר בבית המשפט לתביעות קטנות:

"בראשית דיוננו יש מקום להזכיר מושכלות ראשונים. התביעות הקטנות הוא מוסד שנולד (חוק שיפוט בתביעות קטנות, תשל"ו-1976) כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, בעיקר בתחום הצרכנות, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים שלא יכלו לעמוד בהן היה נגרם עוול"(הדגשה הוספה)(רע"א 8144/04 מיכאל בודקר נ' ברטה בשקירוב. פורסם בנבו. ניתן ביום 20/03/05).

במקרה שבפני, המדובר במחלוקת מורכבת אשר העסיקה בגלגוליה השונים וברכיבים כאלו ואחרים, את בתי הדין לעבודה (האזורי והארצי), את בית המשפט המחוזי, את בית הדין של מרצ ואף את בית המשפט העליון, כאשר היבטים שונים של המחלוקת אף נדונו והוכרעו. אוסיף, כי לטענת התובע, הנזק שנגרם לו נאמד בסך 1.3 מיליון ₪ ומכאן, שעל אף שהתובע הגביל את תביעתו לתקרת סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, אין מדובר בתביעה "בסדר גודל קטן", הן ביחס למורכבותה, והן ביחס לשוויה הכספי הנטען של המחלוקת.

למרות שלבית המשפט לתביעות קטנות נתונה הסמכות להעביר את הדיון המתנהל בפניו לבית משפט השלום, סבורני כי מאחר שהתביעה, בנוסחה הנוכחי, אינה מגלה עילת תביעה ברורה כאשר התביעה אינה ראויה להתברר כתביעה בבית משפט זה, יש מקום להורות על מחיקתה בהתאם להוראת תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשילוב עם סעיף 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, באופן שלא יקפח את זכות התובע להגיש תביעה ערוכה כדין לערכאה המתאימה, ככל שיבחר לעשות כן.

בכל הנוגע להוצאות ההליך, שני הצדדים טענו רבות לעניין העוול שנגרם להם בהתנהלות הצד שכנגד. לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מטענותיהם ומבלי להקל ראש בנטען, לרבות באסמכתאות המרובות שהוגשו, לנוכח מחיקת התביעה, אינני עושה בהוצאות.

ניתנה היום, ו' תמוז תשע"ג, 14 יוני 2013, בהעדר הצדדים.