נפגע בעינו במהלך העבודה ויפוצה במיליון שקל

מבוא 

1. התובע, יליד 13.5.73, נפגע בתאונה שאירעה ביום 12.8.07 במהלך עבודתו, תאונה שהוכרה כתאונת עבודה. התאונה אירעה בעת שהתובע הפעיל מסור הידראולי לניסור בטון באתר עבודה בבניין אקי"ם בדרך חברון בירושלים. כתוצאה מהתאונה נקרעה רשתית עינו השמאלית של התובע עקב חדירת חלקי מתכת.

2. נתבעת 1 הייתה מעסיקתו של התובע במועדים הרלוונטיים לתביעה. הצד השלישי 1 שימש כקבלן ראשי באתר הבנייה, מזמין העבודה מאת הנתבעת, שהייתה באתר קבלן משנה לביצוע עבודות בטון.

3. הנתבעים והצדדים השלישיים הודיעו בפתח ישיבת ההוכחות כי הגיעו להסדר שלפיו ישפו הצדדים השלישיים את הנתבעים בשליש מכל סכום שבו יחויבו הנתבעים, ככל שיחויבו.

4. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות והאשם התורם, וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע והפיצוי הראוי בגינו.

    

   נסיבות התאונה

   ראיות התובע

5. בכתב התביעה טען התובע שהתאונה אירעה בעת שהפעיל מסור הידראולי לשם ניסור בטון. מעבר לכך לא נמסרו בכתב התביעה כל פרטים לגבי נסיבות האירוע.

6. גם בתצהיר עדות ראשית לא פירט התובע את נסיבות התאונה והסתפק בכך שציין שבעת התאונה הוא עבד עם המסור ההידראולי. עוד טען שבמועד התאונה לא צויד על ידי הנתבעים במגן פנים, המהווה חלק ייעודי ובלתי נפרד מהמסור.

7. בחקירתו הנגדית השיב התובע כי בעת התאונה הוא הפעיל את המסור באמצעות שלט שמשקלו כ- 140 ק"ג. באותה עת הוא ישב על כיסא שהוצב במרחק של כ- 4 מטר מהקיר שאותו ניסר.

8. התובע אישר שמאז תחילת עבודתו אצל נתבעת 1 בשנת 2004 ביצע את הפעולה שאותה ביצע במועד התאונה מאות פעמים. התובע נשאל האם הוא יודע שהוא צריך להרכיב משקפי מגן, והשיב בחיוב. כמו כן השיב שבתחילת עבודתו אצל הנתבעת הוא קיבל משקפי מגן. יחד עם זאת השיב התובע שבכל אותן מאות פעמים שבהן ביצע את העבודה הוא לא השתמש במשקפי מגן. התובע השיב שביום התאונה היו משקפי המגן ברכבו ושתמיד היו לו משקפי מגן ברכב (פרוטוקול הדיון, עמ' 9 שורות 3 עד 16) .

9. התובע השיב בחקירתו הנגדית שלמכונה לא היה מגן במועד התאונה, וטען שאין אפשרות לבצע את העבודה שביצע עם משקפי מגן (עמ' 10 שורה 27). התובע הוסיף וטען שהמשקפיים מתלכלכים בעת ביצוע העבודה, וצריך כל הזמן לנקותם כדי לראות מהי העבודה המתבצעת. תמיד יש צורך בסמרטוט או ב"ווישר" (שם, שורות 29 עד 32). התובע הוסיף שמשקפי המגן הם מפלסטיק, ובעת הניסור עפים לעברם בוץ, חול ובטון, ואם כל דקה ינקה את המשקפיים יהיו בהן שריטות רבות (עמ' 11, שורות 2 עד 4).

10. לשאלה האם נכון שאילו היה חובש משקפי מגן לא היה נחבל, השיב התובע שאולי היו הדברים עפים על פניו. עוד השיב שאמנם לא היה נחבל, אך גם אילו היה למכונה מגן הוא לא היה נחבל (עמ' 11 שורות 13 עד 16).

11. התובע נשאל האם למסור יש שלט על מנת שלא יתקרב אליו והשיב שלא היה במקום מרחק של 8 מטר לשם התרחקות מהמסור, ואולם ניתן היה לעבוד במרחק של בין 5 ל- 6 מטר (עמ' 11, שורה 22). עוד השיב שבגלל הסכנה יש להתרחק מהמסור בעת העבודה (עמ' 12 שורות 8 עד 9). התובע השיב שכיום הוא עובד באותה עבודה, וגם כיום לא תמיד הוא חובש משקפי מגן.

12. התובע אישר גם לבא כוחם של צדדים שלישיים שאילו היה חובש את משקפי המגן לא היה נחבל (עמ' 13 שורה 14 עד 15). כן השיב שכאשר הגיע לזירת האירוע הוא הוציא מהרכב את המסור והשאיר את משקפי המגן ברכב. התובע אישר שאכן במהלך העבודה עפו חומרים שונים כגון אבק לכל עבר. לשאלה כיצד לא נכנסו כל החומרים המעופפים לעיניו השיב שעליו לבצע את העבודה. התאונה אירעה על פי תשובתו לאחר כשעתיים של עבודה, ולאחר שפתח פתח אחד והחל בפתיחת הפתח השני. התובע השיב שעד התאונה לא עף לעברו דבר כיון שישב בצד. עוד השיב שעליו לראות את המסור כדי לראות את העבודה המתבצעת, וכי אם המסור לא ייפול מהקיר לא יקרה לו דבר. התובע אישר שבעת התאונה נפל המסור מהקיר (עמ' 13 עד 14). לשאלה מדוע בשום מקום בתצהירו לא טען שהמסור נפל, השיב "אבל מה נכנס לי בעין, השן של המסור או אבן או חול או משהו אחר" (עמ' 14, שורה 17).

13. בחקירה חוזרת השיב התובע שהמקום שבו אירעה התאונה היה מקום קטן. היה במקום פרוזדור שארכו בין מטר למטר וחצי, ורוחבו בין 3 עד 4 מטר. זירת התאונה הייתה על פי תיאורו חדר מדרגות של כיבוי אש, ועל כן לא היה לו מקום והוא ישב בצד, במרחק של כמטר וחצי מהמכונה. המכונה עבדה כשורה ואז יצאה מהקיר ונפלה. לטענתו היה צריך להיות שם מגן, ואילו היה מגן לא היה קורה לו דבר (עמ' 15, שורות 15 עד 20).

    ראיות הנתבעים

14. מר מ' סעדון (להלן- "סעדון") מטעם הנתבעות הצהיר בסעיף 6 לתצהיר עדות ראשית כי המכונה שבאמצעותה ניסר התובע את קיר הבטון הייתה מורכבת משלושה חלקים: שלט + מנוע; מסילת מכתבת שאותה מחברים לקיר שאותו מנסרים; ודיסק לחיתוך הבטון. בסעיף 7 לתצהירו פירט את אופן השימוש במסור והבהיר שמפעיל המסור עומד במרחק של בין 6 ל- 8 מטר מהמכונה. סעדון הצהיר שהתובע היה עובד מיומן, המודע להנחיות השימוש במכונה. עוד הצהיר שלפי המידע שנמסר לו מאוחר יותר, עמד התובע במרחק קרוב מדי למכונה, אף שיכול היה לעמוד במרחק של 6 מטר מהמכונה, דבר שהיה מונע את הפגיעה בעינו.

15. סעדון הצהיר בסעיף 8 לתצהירו שהוא מקפיד על כך שכל העובדים ישתמשו במשקפי מגן במהלך העבודה. בתצהירו הגדיר זאת סעדון כ"אלף בית", והבהיר שהוא עצמו הדריך את התובע, מסר לו משקפי מגן, כפפות, ומסכת אבק. סעדון הדגיש פעם נוספת שהתובע היה עובד מיומן שעבד בחברה במשך שנים ושהוא ידע שאין לעבוד ללא משקפי מגן, עובדה שכל הזמן הודגשה בפני התובע ובפני העובדים האחרים (סעיפים 8 ו- 9 לתצהיר). ביום התאונה נשלחו לאתר שני עובדים. התובע היה ותיק העובדים ושימש ראש הצוות שלהם. היו בידיו אמצעי המגן: משקפי מגן, כפפות, ומסכת אבק שסופקו לו על ידי סעדון עצמו.

16. סעדון שב והצהיר שאילו היה התובע חובש את משקפי המגן בעת התאונה, הוא לא היה נפגע בעינו. כן הצהיר שהוא עצמו הגיע למקום מיד לאחר שהתאונה התרחשה, וראה שמיקום התובע היה קרוב מדי למכונה, בניגוד להוראות ההפעלה (סעיף 10). על פי הידוע לו עמד התובע במרחק של 2 עד 3 מטר בלבד מהמכונה, בעוד שעל פי ההנחיות שקיבל היה עליו להתרחק מהמכונה. בניגוד להנחיות הבטיחות עבד התובע ללא משקפי המגן (סעיף 12).

17. במהלך חקירתו המשלימה נשאל סעדון תחילה מהי תגובתו לשינוי גרסתו של התובע במהלך חקירתו הנגדית לאחר שהתובע טען לפתע שהמסור נפל מהקיר וכי לא היה מגן למסור. על פי תשובתו קיים מגן למכונה במחסן המגנים וראשי הצוות עצמם מחליטים מטעמיהם האם לקחת את המגן או לא (עמ' 16, שורות 30 עד 31). גם בעת העבודה עם מגן מכונה יש להשתמש במשקפיים (עמ' 15, שורה 3). עוד השיב שמגן המכונה נועד למקרים חמורים יותר שבו המסור עצמו משתחרר מהמכונה ועלול לחתוך את העובד (שם, שורות 5 עד 7). העד השיב שהשלט ההידראולי דרוש לעבודה על מנת שלא תהיה קרבה רבה בעת העבודה למסור.

18. בחקירתו הנגדית השיב "קודם כל המסור לא השתחרר במקרה זה וגם לא ידוע לי על מקרים במכונה הזאת שהמסור השתחרר" (עמ' 17, שורות 8 עד 9).

19. סעדון השיב שאין מגן פנים ושהתקנות אינן מחייבות במגן פנים (עמ' 17 שורה 17). כשנשאל האם ידוע לו מה הסיבה לכך שהמסור התפרק השיב שלא היה כל כשל במסור בזמן החיתוך. "המסור פשוט נפל מהקיר בזמן העבודה, פגע ברצפה וכתוצאה מכך עפה שן מהמסור" (עמ' 18, שורות 23 עד 14). סעדון הבהיר שכך אמר לו התובע והוא עצמו בשעה שהגיע למקום ראה את המסור על הרצפה ואת השן של המסור שבורה.

20. לב"כ צדדים שלישיים השיב סעדון שבביקורו באתר, אם הוא רואה עובד שאינו חובש משקפי מגן, הוא מתעקש על כך שיחבוש אותן רק בתחילת עבודתו של העובד, ואולם בשלב מסוים הוא "מרים ידיים" (עמ' 19, שורות 6 עד 7).

     

    קביעת נסיבות התאונה

21. אף שהתובע מסר בכתב התביעה ובתצהירו תיאור לאקוני בלבד של נסיבות התאונה, ורק בחקירה חוזרת טען לפתע שהמסור נפל מהקיר תוך כדי הניסור ובשל כך נפגע, מצאתי שיש לקבוע שאכן התאונה אירעה בעקבות נפילתו של המסור מהקיר. כאמור גרסה זו אושרה למעשה על ידי סעדון, שהשיב שהתובע סיפר לו על נפילת המסור כבר בסמוך לאירוע. לא זו אף זו, סעדון עצמו ראה את המסור על הרצפה ואת השן השבורה של המסור בשעה שהגיע לזירת התאונה.

22. בשעת התאונה ניסר התובע את הקיר באמצעות המסור, תוך שימוש בשלט הידראולי, ועמד במרחק של כמטר וחצי מהקיר ומהמסור, כפי שהודה לבסוף בחקירה חוזרת. במהלך עבודתו לא היה מורכב מגן למכונה, והתובע נמנע מלהרכיב משקפי מגן על עיניו. כתוצאה מנפילת המסור מהקיר נשברה שן המסור, והתובע נחבל בעינו, (כפי הנראה משן המסור, או לחילופין מאבן שנתזה לכיוון עינו).

     

    אחריות הנתבעת

    1. לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))".

    2. בכתב התביעה טען התובע באשר לאחריות כי במועד התאונה "לא ציידו הנתבעים, את התובע, במגן פנים, המהווה חלק ייעודי בלתי נפרד מן המסור" (סעיף 5). עוד טען בסעיף 11 כי לא סופק לו "המגן הייעודי המהווה חלק בלתי נפרד של ערכת הציוד של המסור" (ההדגשות במקור).

    3. בתצהיר עדות ראשית טען התובע (בסעיף 5) שבמועד התאונה הוא לא צויד במגן פנים המהווה חלק ייעודי בלתי נפרד מהמסור.

    4. במהלך החקירה הנגדית אמנם נשאל התובע שוב ושוב על משקפי המגן, והודה שהוא אכן מעולם לא נהג לחבוש אותם אף שקיבל משקפי מגן ממעבידיו בתחילת עבודתו, עוד פירט שבמועד התאונה השאיר את משקפי המגן ברכבו, כפי שעשה בדרך כלל.

    5. יחד עם זאת השיב התובע בחקירתו הנגדית שהתאונה הייתה נמנעת ככל שעל המסור היה מותקן מגן.

    6. כפי שעולה מהראיות האמצעים למניעת הפגיעה בעבודה מסוג הפגיעה שאירעה לתובע בעינו הם שלושה: עבודה במרחק שלא יפחת משישה מטר מהמסור, תוך שימוש בשלט הידראולי; מגן למסור; ומשקפי מגן לעיני העובד. עוד עולה מהראיות שבמועד התאונה לא נקט התובע באף אחד מהאמצעים האמורים: התובע עמד במרחק של כמטר וחצי עד שני מטר בלבד מהמסור, הוא לא הרכיב מגן למסור, והוא לא חבש משקפי מגן.

    7. אף שהתובע לא הגיש חוות דעת לגבי המסור והעבודה בו, כמו גם לגבי המגן, עולה מהראיות שהתאונה הייתה נמנעת ככל שהיו ננקטים שלושת אמצעי הבטיחות הדרושים. סביר להניח שגם אילו היה נעשה שימוש במשקפי המגן בלבד, או לחילופין במגן המכונה בלבד, סביר היה להניח שהתאונה הייתה נמנעת גם בהינתן העובדה שהתובע לא עמד במרחק בטיחות נאות.

    8. אף שהתובע היה עובד מיומן שביצע פעולות דומות במשך שנים לפני התאונה, היה ראש צוות בזירת האירוע שאירע באתר שבו לא הייתה נוכחות למעבידיו הישירים, מוטלת על הנתבעת אחריות לתאונה.

    9. ההלכה הפסוקה הכירה בחובת זהירות מוגברת של מעביד כלפי עובדיו, כפי שנפסק למשל בע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז (3)225 (1993) (להלן- "פרשת שיריזיאן"). במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדיו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. (ראו גם ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415,; ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג (3) 507 (1989); ע"א 665/80 מפעלי קירור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 604-603 (להלן- "פרשת מפעלי קירור" ועוד).

    10. בענייננו אמנם סיפקה הנתבעת לתובע אמצעי מגן, משקפי ראייה ומגן למסור. התובע אף לא העלה כל טענה על היעדרה של הדרכה נאותה. יחד עם זאת, עולה מעדויותיהם של התובע ושל סעדון כאחד שלא היו מטעם המעביד כל אכיפה או פיקוח אחר השימוש באמצעי הבטיחות. כפי שאפרט להלן, אין הנתבעת יוצאת ידי חובתה בהעמדת אמצעי הבטיחות לרשות העובדים. על המעביד מוטלת החובה לפקח על נקיטת אמצעי הבטיחות על ידי עובדיו, ולאכוף את השימוש בהם. אל למעביד להשלים עם הפרות הוראות הבטיחות כפי שנעשה בענייננו.

    11. כפי שעולה מעדותו של סעדון, ברשות הנתבעת וברשות העובדים היו מגני מסור, ואולם המגנים שוכנו במחסן מגנים. סעדון טען שלראשי הצוות הייתה מסורה הסמכות להחליט האם לעשות שימוש באותם מגנים, בהתאם לשיקול דעתם. אין לקבל שיטת עבודה זו. על המעביד מוטלת כאמור החובה לקבוע כללים ברורים לשימוש במגן, ולוודא את השימוש בו, שכן מטרתו מלכתחילה היא למנוע פגיעה בעובדים תוך כדי עבודה. אין להותיר את השימוש במגן לשיקול דעתם של העובדים ושל ראשי הצוות. אין מקום אף להסתפק בדרישה למשקפי מגן, שכן הפגיעה עלולה להיות לא בעיניו של העובד, כפי שהיה בענייננו, אלא באיבר אחר בגופו, ועל כן משקפי המגן אינם מהווים תחליף למגן המכונה.

    12. שימוש במשקפי המגן במועד התאונה היה אמנם מונע את החבלה שנגרמה לתובע וסעדון אכן חזר והדגיש שמשקפי מגן ניתנים לעובדים בתחילת עבודתם. כן הדגיש את ההדרכה הניתנת לעובדים להשתמש במשקפי המגן. יחד עם זאת הוא העיד שהוא אינו "נלחם" בעובדים, ואינו מחייב אותם לחבוש משקפי מגן במהלך העבודה כאשר הוא נתקל בכך בביקוריו באתרי הבנייה.

    13. אינני סבורה שמעביד יוצא ידי חובתו בגישה סלחנית זו. על המעביד מוטלת החובה לוודא שהעובדים אכן ישתמשו באמצעי המגן (כפי שנקבע גם במפורש בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד- מגן אישי), התשל"ז- 1997). אמצעי המגן אינם רק אמצעים פורמאליים שעל המעביד לספק לעובדו, אלא עליו לפקח ולוודא קיומה של סביבת עבודה בטוחה, תוך כדי אכיפת השימוש באותם אמצעי בטיחות שסופקו לעובדים מלכתחילה על ידי המעביד לשם השמירה על ביטחונם. ההתעלמות מהפרת הוראות הבטיחות יוצרת אווירה מזלזלת באותם אמצעים, ומקנה לגיטימציה לכך שהעובדים נמנעים מלנקוט באמצעי הבטיחות.

    14. מעבר לדרוש אציין שהאווירה הסלחנית לנקיטת אמצעי בטיחות תורמת גם לכך שאין הקפדה על שמירת מרחק בטיחות נאות בין מיקומו של העובד לבין המכונה, ואף על כך מוטלת אחריות על המעבידה.

    15. מטעם זה סברתי שהנתבעת הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה כמעביד, לוודא קיומה של סביבת עבודה בטוחה, תוך אכיפת השימוש באמצעי הבטיחות שאותם העמידה לרשות העובדים.

         

        האשם התורם

         

23. כפי שנקבע בפסיקה:

    "האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, עמ' 236 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)). המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד "(ראו פסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אל רחים נ' פלסטניר ואח' (מיום 2.12.09), וכן גם ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח (1), 1 )".

     

24. בתי המשפט קבעו הלכות מיוחדות לעניין אשמו התורם של עובד. בית המשפט העליון התייחס לתאונת עבודה בפרשת מפעלי קירור -

    "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו"

25. יחד עם זאת נקבע באותה פרשה כי –

    "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד"

26. הפסיקה התייחסה לא אחת למצבים שבהם מעדיף העובד את צרכי מעבידו על חשבון השמירה על ביטחונו האישי, וקבעה שיש להמעיט בנסיבות אלו בהטלת אשם תורם על העובד, כפי שנקבע למשל בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט (3) 205, או בע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415-

    "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה".

27. בנסיבות אלו, כפי שנקבע למשל בפרשת שיריזיאן-

    "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין".

28. כן נפסק, למשל בע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו (1) 785, כי –

    "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" .

29. בהתאם להבחנות האמורות, מצאתי שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 20%.

30. כזכור במועד התאונה היה התובע עובד מנוסה, שעבד בניסור קירות בטון במשך מספר שנים. באתר הבנייה היה התובע הבכיר מבין עובדי המעביד, והיה ראש הצוות האחראי על מילוי ההוראות. לא מדובר בענייננו בעובד הנוטל סיכון במהלך העבודה למען מעבידו, תוך שהוא מסכן את בטחונו האישי, כי אם בעובד המבצע את עבודתו השגרתית תוך התעלמות וזלזול באמצעי הבטיחות שאותם יש לנקוט. התובע העיד על כך שהוא היה מודע להוראות הבטיחות, ואולם חרף העובדה שהוא לא הקים מגן למכונה, אף לא שמר על מרחק בטיחות מינימאלי אלא הסתפק בעמידה מהצד, הוא נמנע מלהרכיב משקפי מגן והשאיר אותם ברכבו. את האשם התורם יש לייחס לתובע בעיקר בשל הימנעותו משימוש במשקפי מגן, ואולם אין להתעלם גם מכך שחרף האפשרות לעמוד רחוק יותר מהמסור לא שמר התובע על מרחק בטיחות מינימאלי מהמסור. זאת ועוד, התובע אף נמנע מלהרכיב מגן למסור.

31. בשל כל אלו מצאתי כאמור שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 20%.

     

    הנכות הרפואית

32. לא הייתה מחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים בתחום העיניים באשר לנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה בגין הפגיעה בעינו. המומחה מטעם התובע, פרופ' שאול מרין, קבע בחוות דעתו כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30%, לפי פרט 52(1)(9)ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן- "התוספת לתקנות"). המומחה ציין כי אין כל אפשרות לטפל במצב זה ואין סיכוי לשיפור ספונטאני בעתיד במצבו של התובע.

33. גם המומחה מטעם הנתבעים בתחום העיניים, ד"ר אורי מלר, קבע כי בגין התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 30% לפי פרט 52(1) לתוספת לתקנות. גם המומחה מטעם הנתבעים העריך כי לא קיים פוטנציאל לשיפור בעתיד.

34. לעומת זאת נחלקו ביניהם המומחים מטעם הצדדים בתחום הפסיכיאטריה באשר לקיומה של נכות בתחום הנפשי בעקבות התאונה. לאור המחלוקת מינה בית המשפט את ד"ר גיא אור כמומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטריה. המומחה קבע בחוות דעתו כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15% לפי פרט 34(ב)(2)-(3) לתוספת לתקנות. המומחה המליץ על מעקב ועל טיפול פסיכיאטרי – כדי למנוע החמרה אפשרית במצבו של התובע, וציין כי הטיפול יכול להינתן במסגרת השירות הציבורי.

35. סה"כ נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בעקבות התאונה מסתכמת אפוא ל- 41%.

     

    הנכות התפקודית

36. בקביעת שיעור הנכות התפקודית יש לשקול את טיבה של הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה, את עבודתו של התובע, ואת הקשיים שאותם תיאר במהלך עדותו.

37. בענייננו כאמור נקבעה לתובע נכות בשני תחומים: נכות בשיעור של 100% בגין הפגיעה ברשתית עינו השמאלית, ונכות נפשית בשיעור של 15%. חרף שיעור הנכות הרפואית הגבוה, עלה בידי התובע להתמיד בעבודתו. בתום תקופת מחלה בת שלושה חודשים חזר לעבודה בשורות הנתבעת. בסוף שנת 2008 פרש מרצונו, ועבר לעבוד באותו תפקיד בדיוק שאותו מילא בשורות הנתבעת (כנראה אצל חבר או מכר).

38. בענייננו כאמור נקבעה לתובע נכות רפואית גבוהה. יחד עם זאת, לא מדובר בנכות אורתופדית, כי אם בנכות בתחום העיניים ובנכות בתחום הנפשי, נכויות שאינן בהכרח נכויות בעלות השפעה תפקודית, ושיעור הנכות התפקודית בעטיין אינו זהה בהכרח לגובה הנכות הרפואית.

39. התובע התמיד כאמור בעבודתו במשך כ- 7 השנים שחלפו מאז התאונה. עצם התמדתו של התובע בעבודה תומכת לכאורה בטענה שלא מדובר בפגיעה תפקודית. יחד עם זאת, מדובר כאמור בנכות גבוהה עד מאוד, הן בתחום העיניים והן בתחום הנפשי, כך שמשקלן הסגולי של הנכויות גבוה, ויש להן השפעה תפקודית. עוד יש לשקול את העובדה שעיסוקו של התובע הוא בתחום עבודת כפיים.

40. בשים לב למכלול השיקולים והנסיבות, מצאתי לקבוע ששיעור הנכות התפקודית שנותרה לתובע בעקבות התאונה עומד על 30%.

     

    הנזקים

    נזק לא ממוני

41. התובע עתר בסיכומיו לפיצוי של 500,000 ₪ בראש נזק זה. מנגד טענו הנתבעים שאין לפסוק לתובע פיצוי העולה על 100,000 ₪ בראש נזק זה.

42. בפסיקת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני יש לשקול את הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה, שהינה כאמור נכות בשיעור נכבד של 41%. יחד עם זאת יש לשקול את טיבה וטיבעה של הנכות, וכן את העובדה שלאחר 3 חודשי היעדרות מעבודה שב התובע לעבודתו אצל אותו מעסיק ובאותו תפקיד. כעבור כשנה התפטר התובע מעבודתו והחל לעבוד באותו תפקיד בדיוק אצל מכר, ומאז התמיד בעבודתו ושכרו השביח. בשים לב לשיקולים האמורים, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה, סכום של 250,000 ₪ נכון להיום.

     

    הפסדי ההשתכרות בעבר

43. על פי הראיות שהוגשו בפני לאחר התאונה נעדר התובע מעבודתו למשך 3 חודשים ואז חזר לעבודתו אצל הנתבעת, באותו תפקיד שבו עבד לפני התאונה.

44. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לגובה שכרו של התובע.

45. על פי תלושי השכר עמד שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה על סכום של 6,585 ₪, ובערכי יום מתן פסק הדין עומד שכרו על סכום של כ- 7,871 ₪.

46. התובע לא צירף תלושי שכר לתצהירו, והוא הציגם לראשונה בדיון ההוכחות. התובע טען ששכרו כיום מסתכם לסכום של 4,800 ₪ בלבד, ואולם מעיון בתלושי השכר מתברר שלכל היותר מתייחס התובע לשכר לאחר הפחתת המס, וביתר דיוק לתשלום המתקבל בבנק. התובע טען במהלך דיון ההוכחות טענות שונות שלפיהן השכר המדווח למוסד לביטוח לאומי גבוה משכרו בפועל. כן טען טענות שונות בדבר זקיפת הטבה בשל רכב המשמש אותו. בעדותו העיד שאמנם מעבידו העמיד לרשותו רכב, ואולם מדובר ברכב שמשמש אותו להסעת פועלים, ואולם עולה מעדותו שרכב זה נותר ברשותו לאחר שעות העבודה, וכיון שאין מניעה משימוש פרטי ברכב, נזקפת לתובע על פי דין הכנסה רעיונית, בגובה ההטבה הרעיונית שניתנת לו ב"שווה כסף". התובע לא זימן לעדות את מעבידיו או רו"ח אשר יעידו שנפלה טעות בדיווח למוסד לביטוח לאומי, או שיסבירו את ההבדל. לא נטען בפני כל טיעון המצדיק התעלמות ממרכיב השכר הרעיוני בשל העמדת רכב לשימוש העובד, שכן חלק ממשכורתו של התובע משולם לו בתחליף שכר שווה ערך לכסף, באמצעות מתן אפשרות לשימוש פרטי ברכב.

47. על פי דוח רציפות הביטוח כשלושה חודשים לאחר מועד התאונה שב התובע לעבודתו והתמיד בה עד חודש דצמבר 2008. שכרו הממוצע באותה תקופה עמד על 6,486 ₪. לאחר מכן פרש מעבודתו בשורות הנתבעת והחל לעבוד באותו תפקיד בדיוק אצל סמלנסקי איגור. כיום הוא עובד בחברה אחרת הקשורה לאותו מעסיק. שכרו החודשי הממוצע על פי דוח רציפות הביטוח עמד על 6,835 ₪.

48. מדוח רציפות הביטוח עולה ששכרו החודשי הממוצע של התובע בשנת 2011 עמד על 8,717 ₪, בשנת 2012 - על 10,248 ₪; ובשנת 2013- על 10,061 ₪.

49. למעשה מלמד העיון בתלושי השכר שהוגשו בדיון ההוכחות (מוצג ת/1) על נתוני הכנסה דומים. כך למשל בתלוש השכר האחרון שהוגש, לחודש אוקטובר 2013, פורט בנתונים המצטברים שהשכר לצורך ביטוח לאומי הינו 100,614.17, היינו 10,061 ₪ לחודש. בואר בתלוש שהתשלומים ששולמו לתובע היו בסכום של 62,214.17 ₪, וכן שנזקפה לו הטבה כהכנסה נוספת בסכום של 38,400 ₪. עיון בתלושים עצמם מגלה שזקיפת ההטבה כאמור הינה בשל הרכב שהועמד לרשותו של התובע.

50. עולה מהמקובץ שלמעט תקופה בת 3 חודשים לאחר התאונה, שבה נעדר התובע מעבודתו, לא נגרמו לו הפסדי שכר כלשהם, ולפיכך זכאי התובע לפיצוי בסכום של 19,755 ₪ בגין תקופת היעדרותו מעבודה לאחר התאונה. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    גריעה מכושר השתכרות

51. כפי שציינתי, לאחר התאונה המשיך התובע לעבוד במקצועו והוא מתמיד בעבודתו עד היום. לטענתו של התובע, אלמלא התאונה היה שכרו משביח והוא היה משתכר שכר בגובה כפל השכר הממוצע במשק. התובע לא הביא כל ראייה לטענה זו והיא נותרה כטענה בעלמא.

52. קביעת הפיצוי שלו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה ע"א סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י' 1050, 1060 (1956); ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ' (4) 687; ע"א 286/99 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (מיום 22.5.1991); ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 137; וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797). בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול אפוא, ראשית, את הנכות הרפואית של הנפגע, במיוחד את הנכות האורתופדית. יחד עם זאת, יש לשקול היבטים ספציפיים הרלוונטיים לנפגע ולנסיבות עבודתו, כגון מקצועו, עבודתו בפועל, וגורמים אחרים המשפיעים על תפקודו.

53. בענייננו כאמור מצאתי שנכותו התפקודית של התובע היא בשיעור של 30%. נוכח טיבה והיקפה של הנכות הרפואית והתפקודית, ובשים לב לכך שעבודתו של התובע היא עבודת כפיים, ואין לו הכשרה בתחומים אחרים, אין להוציא מכלל אפשרות שלא יעלה בידי התובע להתמיד בעבודתו עד גיל הפרישה.

54. על יסוד כלל השיקולים מצאתי שיש לפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי בסכום של 700,000 ₪ (סכום מקורב לסכום המתקבל על פי תחשיב אקטוארי מלא בהנחה של בסיס שכר בסך של 10,250 ₪ (שכרו החודשי הממוצע של התובע בשנת 2012), נכות תפקודית בשיעור של 30%, והנחת עבודה עד גיל 67).

55. בהתאמה זכאי התובע לפיצוי בסכום של 84,000 ₪ בגין אבדן פנסיה.

     

    עזרה וסיעוד

56. התובע לא הציג כל ראיות על כך שלאחר התאונה הוא נזקק לעזרת הזולת בתמורה כספית. בשים לב לטיב הנכות, לחזרתו של התובע לעבודה בתוך 3 חודשים מפציעתו, לכך שסביר שהוא נזקק לעזרת מה מקרוביו, מעבר לחובתם המוסרית, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 15,000 ₪ בראש נזק זה לעבר ולעתיד בערכי יום מתן פסק הדין.

     

    הוצאות

     

57. התאונה הוכרה כאמור כתאונת עבודה, ועל כן מצאתי שאין לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה.

     

    ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי

58. לתובע שולמו תשלומים שונים על ידי המוסד לביטוח לאומי. כמו כן זכאי התובע לקצבה חודשית אשר תשולם לו בגין נכותו. על פי חוות דעת אקטוארית עדכנית ליום 16.3.14, מסתכמים תגמולי המוסד לביטוח לאומי לסכום של 710,995 ₪. יש לנכות את התשלומים האמורים מהפיצוי שנקבע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

     

    סיכום

59. בהתאם לאמור זכאי התובע לפיצוי בסכום כמפורט להלן-

    נזק לא ממוני- 250,000 ₪;

    הפסד הכנסות בעבר- 19,755 ₪;

    גריעה מכושר השתכרות- 700,000 ₪;

    הפסד פנסיה- 84,000 ₪;

    עזרת הזולת – 15,000 ₪;

     

    סה"כ- 1,068,755 ₪.

     

60. לסכום בגין הוצאות העבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. מהסכום המתקבל יש להפחית אשם תורם בשיעור של 20%, ולאחר מכן גם את תשלומי המוסד לביטוח לאומי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.

61. הנתבעים ישלמו לתובע את הוצאותיו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6%.

62. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, שאם לא כן, יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין.

     

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, ה' אלול תשע"ד, 31 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.