1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, סגן נשיאה, י' וילנר וב' טאובר), מיום 21.3.2013, בע"א 19614-11-12, שלפיו נדחה ערעורה של עיריית חיפה (להלן: העירייה), על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת כ' ג'דעון), מיום 2.10.2012, בת"א 3920/06.
2. המקרה דנה תחילתו בתביעה שהגיש המשיב בשנת 2006 למתן צו עשה שיורה לעירייה לתקן את הליקויים הקיימים בשטח שבבעלותה כדי למנוע חדירת מים לנכס של המשיב: המשיב רכש בשנת 1984 זכויות חכירה לדורות במבנה תת קרקעי (להלן: הנכס) המצוי בגן האם בחיפה. את הנכס רכש המשיב מחברת מודול בטון (ישראל) בע"מ אשר בנתה במקום מבנים תת קרקעיים שיועדו לבתי עסק ומעליהם נבנתה מאוחר יותר טיילת. הנכס שרכש המשיב ממוקם מתחת למפלס הכביש של שדרות הנשיא ומתחת לתשתיות המובילות לגן האם הכוללות שבילים, מדרכות, אדניות וגינות. בצידו האחורי של הנכס קיים קיר תומך המפריד בינו לבין הכביש והכניסה אליו היא מהטיילת התחתונה. בשנת 1987 ביצעה העירייה עבודות פיתוח ושדרוג באזור שכללו סלילת טיילת הכוללת מדרכות וגינות בשטח שמעל הנכס והוספה הגבהה לכביש. המשיב טען כי משנת 1998 החלה חדירת מי גשמים לנכס מידי חורף, דרך התקרה והקירות אשר הזיקו לנכס, עד שנאלץ לסגור את המועדון שניהל בו. המשיב טען כי נזקי הרטיבות נגרמו מהעבודות שביצעה העירייה בשטח שמעל הנכס. לפיכך הגיש, כאמור, תביעה בה עתר לחייב את העירייה לתקן את איטום הגג והקיר התומך של הנכס וכן לשלם לו פיצויים. לכתב התביעה צירף המשיב חוות דעת הנדסית.
3. ביום 10.5.2007 דחה בית משפט השלום (כבוד השופטת כ' ג'דעון) את התביעה על הסף מחמת התיישנות. על פסק הדין הגיש המשיב ערעור ובית המשפט המחוזי החליט ברוב דעות כי עילת התביעה, ככל שהיא מתייחסת למתן צו עשה לעירייה לתיקון משטח הגרנוליט והכביש המשיק לנכס המשיב טרם התיישנה, שכן מדובר בתביעה המתחדשת כל אימת שחודרים מים לסדקים ומשם לנכס של המשיב. לעומת זאת נקבע כי התביעה הכספית התיישנה (ע"א 4602/07, פסק הדין של כבוד השופטים ש' ברלינר, סגן נשיא, ור' סוקול, כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט י' עמית, מיום 23.6.2007).
4. בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש המשיב כתב תביעה מתוקן אליו צירף חוות דעת הנדסית מעודכנת וביקש לחייב את העירייה לתקן את עבודות הפיתוח שבוצעו על ידה מעל שטח הנכס, הוא שטח הטיילת, ממנו חודרים מים לנכס שלו. בין בעלי הדין לא הייתה למעשה מחלוקת כי מעל גג הנכס יש משטח עשוי גרנוליט שהוא חלק מהטיילת שבנתה העירייה. אף לא הייתה מחלוקת שמי הגשמים חודרים אל האדמה וממנה אל הנכס דרך סדקים שקיימים במשטח הגרנוליט ודרך הקיר התומך של הנכס. ואולם, העירייה טענה מצידה להעדר קשר סיבתי בין עבודות הפיתוח שבוצעו על ידה במקום לבין חדירת המים לנכס. משלא הצליחו בעלי הדין להגיע להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט, הגישה העירייה חוות דעת נגדית מטעמה. שני המומחים נחקרו על חוות דעתם ואף המשיב נחקר על תצהירו.
5. בית המשפט ציין בפסק הדין כי מומחי שני הצדדים הסכימו שתיקון הליקויים במשטח הגרנוליט לא ימנע את חדירת המים לנכס, וכי הפתרון היחיד למנוע חדירת מים הוא על ידי ביצוע איטום מחדש של כל חלקי הנכס הנמצאים מתחת לקרקע. בית המשפט דחה את טענת המשיב לפיה האחריות לביצוע איטום זה חלה על העירייה, בנימוק לפיו מדובר בסעד החורג מהסעד שהתבקש בכתב התביעה, וכן, לאור העובדה שהמשיב הוא חוכר לדורות של הנכס, שכמוה כזכות בעלות. בית המשפט קבע כי מערכת האיטום של הנכס אמורה לתת לנכס הגנה מפני חדירת מי גשמים, ולכן החובה למנוע את חדירת המים אינה מוטלת על העירייה. עם זאת, מאחר שפירוק השטח מעל הנכס לשם איטומו אמור להיטיב את מצב השטח, קבע בית המשפט כי פירוק השטח ובנייתו מחדש יבוצעו על ידי העירייה, על חשבונה ותחת פיקוחה בתיאום עם המשיב ובהתאם לסטנדרטים המקובלים. על פסק הדין הוגשו ערעור על ידי העירייה וערעור שכנגד על ידי המשיב.
6. בית המשפט המחוזי החליט לדחות הן את הערעור והן את הערעור שכנגד בקובעו כי התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום מבוססת כראוי, וכי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו, התומכים במסקנה המשפטית. וגם כי אין לגלות בה טעות שבחוק. משכך, החליט בית המשפט לאשר את פסק הדין בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
7. למעלה מן הצורך הפנה בית המשפט לאמור בשלושה מסמכים שהוגשו כמוצגים מטעם המשיב: תזכיר משרדי של מחלקת המבנים בעירייה מיום 18.4.2004 (מסמך י"ז), בו כתב מנהל המחלקה לסגן ראש מינהל התפעול כי עליו לבצע עבודת חשיפת גג המבנה, לבצע איטום תקני ולהחזיר את המצב לקדמותו, על מנת לאפשר למחזיקי המבנה לבצע התיקונים הפנימיים הנדרשים להפעלה תקינה של הנכסים שברשותם; מכתב מיום 17.5.2004 של מנהל מחלקת מבנים לראש מינהל התפעול (מסמך י"ט), שלפיו על מנהל התפעול לחשוף את שטח גג המבנה המכוסה רובו במדרכה, וכי ביצוע עבודות האיטום/בידוד יבוצע על ידי המחלקה להחזקת מבנים במינהל החת"ן; מכתב מיום 10.6.2004 מאת היועץ המשפטי של העירייה דאז לסגנית מנהל היחידה לפניות הציבור שלפיו מאחר שהנכס בבעלות עיריית חיפה, ובמיוחד מאחר שנזקי המים נגרמים בשל אחריותה של העירייה, יש לפעול כמפורט במכתבו מנהל מחלקת המבנים. עיון במסמכים אלו הביא את בית המשפט למסקנה כי עמדת העירייה הייתה בזמנו, לגשת לפתרון מעשי של בעיית הרטיבות. מכל מקום, קבע בית המשפט כי תוצאת פסק הדין של בית משפט השלום מבוססת כראוי, ולפיה היה על המשיב לדאוג למערכת איטום תקינה ומשלא נעשה הדבר, אין להטיל נטל זה על הציבור. ואולם, מאחר שעל העירייה כרשות ציבורית מוטלות חובות לתחזק את השטחים שבבעלותה באופן תקין ובטיחותי, פירוק השטח שמעל הנכס ובנייתו מחדש יבוצע על ידה, על חשבונה ותחת פיקוחה. בית המשפט הבהיר שפירוק השטח כולל חשיפת כל השטחים הנדרשים על מנת שניתן יהיה לבצע איטום כראוי בנכס של המשיב. עוד הוסיף בית המשפט כי במידה ויתעוררו מחלוקות בין בעלי הדין לגבי אופן ביצוע פסק הדין ופירוק השטח, יהיה כל אחד מהם רשאי לפנות בבקשה מתאימה מגובה בתצהיר לבית משפט השלום ובית המשפט יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, למנות מומחה מטעמו בעניין.
בעקבות פסק הדין הגישה העירייה את בקשת רשות הערעור שלפניי.
8. העירייה טוענת כי לאור הקביעה לפיה הדרך היחידה למנוע חדירת מים לנכס היא איטום הנכס, היה מקום לדחות את תביעת המשיב. לטענת העירייה, חיובה בפירוק המדרכה נעשה ללא בסיס חוקי כלשהו, אלא רק על פי עיקרון "הכיס העמוק". לכל היותר, ניתן היה לדעתה, לתת צו המורה לה לתקן את משטח הגרנוליט. תוצאת פסק הדין חורגת, לטענת העירייה, מהעילות להן עתר המשיב בכתב התביעה המתוקן. לדעת העירייה, משנקבע כי האחריות לאיטום הנכס מוטלת כולה על המשיב, על המשיב לשאת גם במלוא עלויות הפירוק והקמת משטח הגרנוליט המצוי מעל הנכס. לטענת העירייה, אין מקום להטיל על הקופה הציבורית את הנטל הכלכלי בביצוע עבודות אלו. העירייה מציינת כי לא נקבע שהסדקים במשטח הגרנוליט מהווים מפגע בטיחותי, ולכן, אין לדעתה, מקום להטיל עליה חובה לפירוק המשטח ובנייתו מחדש, רק לשם איטום הנכס של המשיב. העירייה מזכירה כי שני המומחים מטעם בעלי הדין הסכימו שהסיבה היחידה לחדירת המים ולרטיבות בנכס היא קריסת מערכת האיטום של הנכס עצמו. משכך, לדעתה, אין לכך כל קשר לא לכביש ולא לטיילת המצויה מעל הנכס.
9. העירייה טוענת עוד כי המסמכים אליהם הפנה בית המשפט המחוזי אינם מקימים לה חובה לפרק את השטח שמעל הנכס ולבנותו מחדש על חשבונה ובאחריותה. העירייה מציינת כי מדובר בהתכתבות פנימית שאינה מהווה הודאת בעל דין ואין באמור בהם כדי להעניק למשיב זכות כלשהי ממנה ניתן לגזור את חובתה לתיקון איטום הנכס. וממילא, גם לא לפירוק שטח הגרנוליט ולבנותו מחדש. לדעת העירייה, הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין.
10. לאחר שעיינתי בפסקי הדין, בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, כדי שתינתן רשות ערעור למי שכבר הובא עניינו בפני שתי ערכאות, עליו להראות כי עניינו מקים שאלה משפטית שחשיבותה והשפעתה חורגות מדל"ת אמותיו (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). נדמה, כי הבקשה במקרה דנא אינה מעלה שאלה כאמור, למרות ניסיונה של העירייה לטעון כי בקשתה מעלה שאלה עקרונית המחייבת הכרעה מהותית. מדובר, אפוא, בשאלה קונקרטית בסכסוך פרטני שהתגלע בין בעלי הדין. אכן, בדין נפסק כי באחריות המשיב לאטום מחדש את הנכס שלו כדי שיוכל להפעילו שוב ללא נזקי רטיבות. בנסיבות המיוחדות של העניין בהן מעל הנכס קיים משטח גרנוליט המשמש חלק מהטיילת הציבורית אשר באחריות העירייה, הרי שההיגיון הפשוט והצדק מובילים למסקנה אליה הגיע בית משפט השלום, ושאושרה על ידי בית המשפט המחוזי, לפיה פירוק המשטח והרכבתו מחדש יהיו באחריות, בפיקוח ובמימון העירייה, בעוד שעלות איטום הנכס עצמו נותר בידי המשיב. טענת העירייה בהקשר זה כי לכל היותר ניתן היה להורות לה לתן את משטח הגרנוליט היא טענה מיתממת ואף יש בה משום חוסר תום לב, במיוחד כשהעירייה מדגישה שאין בתיקון משטח הגרנוליט או בהחלפתו כדי לפתור את בעיית הרטיבות בנכס של המשיב, המתחדשת מידי חורף.
11. זאת ועוד, המסמכים אליהם הפנה בית המשפט המחוזי רק מחזקים מסקנה זו. כך למשל, התזכיר מיום 18.4.2004 (מסמך י"ז, הזהה לתזכיר מיום 15.4.2004), מאת מנהל מחלקת מבנים אל מנהל אגף התפעול בו התבקש האחרון "לבצע את עבודת חשיפת גג המבנה, לבצע איטום תקני ולהחזיר את המצב לקדמותו, על מנת לאפשר למחזיקי המבנה לבצע התיקונים הפנימיים הנדרשים להפעלה תקינה של הנכסים שברשותם" (וראו גם תזכיר משרדי מיום 17.5.2004 (מסמך י"ט), בו דורש מנהל מחלקת מבנים מראש מינהל התפעול לא רק את חשיפת שטח גג המבנה, אלא גם את ביצוע עבודות האיטום), וחבל שהעניין לא נפתר כבר אז. אין לי אלא להסכים עם התוצאה אליה הגיעו הערכאות דלמטה, ומכל מקום, ברי כי אין מדובר בטעות משפטית, כטענת העירייה, המצדיקה מתן רשות ערעור בבית משפט זה. כך או כך, אין חשש כי פסק הדין שניתן ישפיע על כלל הרשויות המקומיות והציבוריות במדינת ישראל, בשל הנסיבות המיוחדות של העניין המפורטות לעיל.
על יסוד האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג באלול התשע"ג (29.8.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. הג
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il