פס"ד בעניין גורלן של מניות רגילות ומניות יסוד בחברה שהבעלים שלה הם בני זוג

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ענבל קצב-קרן) מיום 6.6.2022 בתמ"ש 8867-11-17.

השופט ס. ג'יוסי [אב"ד]

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ע. קרן-קצב) ב- תמ"ש 8867-11-17, מיום 07.06.2022.

הנסיבות הצריכות לעניין

1. בפני בית משפט קמא הוגשה עתירת מנהלי העיזבון בשם עיזבון המנוחה ד' ז"ל (להלן: "המנוחה"), למתן סעד הצהרתי להכרה בזכויותיה, מכוח חזקת השיתוף, כשותפה מלאה בכלל הנכסים שצברו המנוחה ו/או בן-זוגה – המערער – מרמ' ד', הרשומים במשותף ו/או על שם מי מהם.

    

2. המנוחה והמערער (להלן: "בני-הזוג"), נישאו בשנת 1952, ונולדו להם המשיבים מס' 2 ו-3 (להלן: "א' " ו- "ר'").

    

3. המנוחה נפטרה ביום 11.02.2013. ביום 28.02.2011 ערכה המנוחה צוואה בעדים (להלן: "צוואת 2011"). צו לקיום צוואת המנוחה, ניתן ביום 25.02.2015. טרם עריכת צוואת 2011 על-ידי המנוחה, אשר ביטלה "את כל קודמותיה", חתמו בני-הזוג, ביום 22.05.1992, על צוואה משותפת (להלן: "הצוואה המשותפת").

    

4. בהתאם לצוואה המשותפת, במקרה של פטירת אחד מבני-הזוג, יהיה בן-הזוג שנותר בחיים היורש היחיד של בן-הזוג שנפטר.לאחר פטירת שני בני-הזוג יחולק רכושם בין ילדיהם ר' וא', בהתאם להוראותיהם. כמו כן בצוואה זו נכללו הוראות לעניין: הפקדת סכום כספי לטובת כל אחד מנכדיהם של בני-הזוג; הקמת קרן לטובת הנכדים; התחשבנות/איזון בין א' ו-ר' נוכח כספים שהועברו להם בחיי בני הזוג; מתן הוראות ספציפיות לעניין חלוקת הזכויות בחברת ה---; חלוקה בעין של המקרקעין וחלוקת המיטלטלין.

    

   בשונה מהאמור בצוואה המשותפת, בצוואת 2011 ציוותה המנוחה את כל מניותיה וזכויותיה בחברת ה---- לבנה א'. בסע' 2 לצוואה זו ציינה המנוחה כי כך היא מצווה, "בין היתר, כדי לשמור על הרציפות בבעלות בחברה הנ"ל ובניהולה, וכן בהתחשב בכך שא' מצוי בחברה ובעסקיה, היה מעורב ועודנו מעורב, עשה ועשה רבות לניהולה ולפיתוחה". אשר ליתרת עיזבונה, ציוותה המנוחה על העברתה לידי נאמן, על מנת שבבוא העת, יתרת עיזבונה ועיזבון בעלה יחולקו באופן שווה בין שני ילדיהם – ר' ו-א'.

    

   טענות הצדדים בפני בית משפט קמא

5. לטענת מנהלי העיזבון, בני-הזוג היו נשואים למעלה מ- 60 שנים, עד לפטירת המנוחה ובמשך כל שנות נישואיהם חיו תחת קורת גג אחת וניהלו חיי משפחה רגילים ותקינים בשיתוף מלא.

    

6. לטענתם, חזקה על בני-זוג, שנישאו קודם לתחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1972 המנהלים חיים משותפים, תוך מאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הינו בבעלותם המשותפת, בחלקים שווים, ללא תלות באופן רישומו. על-מנת לסתור את החזקה, כך נטען, ולהוציא נכסים מתחולת הלכת השיתוף נדרשות ראיות כבדות משקל, וכי בעניינם של הצדדים נטל זה לא הורם.

   נטען, כי בשנת 1974, הקימו בני-הזוג (יחד עם אחרים) את החברה ל---- ט' בע"מ (להלן: "חברת ט'"). השיתוף המובהק בין בני-הזוג, כך נטען, בולט באופן הקצאת המניות בהקמת חב' היסוד, כאשר אלו הקצו מספר מניות שווה לכל אחד מהם – 4,450 מניות רגילות ו- 3 מניות-יסוד.

    

   נטען, כי לקראת סוף שנת 1974 הוקצו עוד 1,000 מניות רגילות בחברת ט', שנרשמו בחלקים שווים על-שם המנוחה והמערער, וכי בשנת 1988 רכשו בני-הזוג את המניות של שותפיהם בחברת ט' והחזיקו גם באלו בחלקים שווים.

   עוד נטען, כי א' השתלב במערך השיווקי של חברת ט' בשנת 1988, וביום 27.12.1988, הועברו אליו 1,980 מניות רגילות של חברת ט' מתוך המניות שנרשמו זמן קצר קודם לכן על-שם המנוחה. על העברה זו, כך נטען, החליט המערער, אשר היה הדומיננטי בניהול החברה, וכי המנוחה לא עשתה דבר ללא רשות ממנו. בשנת 2002, כך נטען, העביר המערער לא' 2,970 מניות רגילות מתוך המניות הרשומות על שמו, ועוד 1,980 מניות הרשומות על-שם המנוחה ו- 6 מניות-יסוד בחברה.

   לטענתם, המערער הוא שחתום על כל ההודעות על העברת המניות, וכי הלה נהג במניות הרשומות על שמה של המנוחה כאילו הוא בעלים משותף גם בהן ורשאי לעשות בהן כרצונו. העברת המניות בחברת ט' לא', כך נטען, הייתה משותפת לבני-הזוג, אף שהרישום אינו משקף זאת, וכי לא הוצגה כל ראיה לפיה המנוחה היא שהעבירה את המניות הרשומות על שמה לא', או יזמה את העברתן. ומשכך, יש להורות למערער להעביר לא' עוד 500 מניות רגילות ו- 3 מניות הנהלה.

   עוד ובנוסף נטען, כי המנוחה לא הייתה ממנה נאמן בצוואת 2011, לו סברה, כי נכסיה מסתכמים באלו הרשומים על שמה בלבד, וכי ניסוח ס' 2 לצוואה זו מעיד, כי המנוחה הייתה ערה לכך שרישום הבעלות במניות חברת הט' אינו משקף את כל זכויותיה.

    

7. לטענת א', בטיעוניו בפני בית משפט קמא, התביעה הוגשה בלית ברירה, לאור התכחשות המערער לתחולת חזקת השיתוף, כאשר לטענתו, התנהלו בני-הזוג לפי חלוקת תפקידים מסורתית: המערער דאג לענייני הרכוש והמנוחה לענייני הבית, המשפחה והילדים, לכידות וטיפוח המשפחתיות.

    

   נטען, כי נוכח מערכת היחסים בינו לבין המערער, ומתוך חשש המנוחה, כי המערער עלול לעשות צעד קיצוני להעדפתו או נישולו ומתוך רצון להגן על אחדות המשפחה, ערכה המנוחה, בשנת 2011 צוואה המבטיחה שוויון לגבי כלל הרכוש המשפחתי למעט המניות אותן הורישה לו, לאור מעורבותו, ניהולו ועשייתו בחברה משך כל ימי חייו.

    

   עוד נטען, כי, בשנת 1974, בחלוף 22 שנות נישואין, הקים המערער את חברת ט', יחד עם שותף נוסף. בעת הקמת החברה, עו"ד גונן החזיק ב- 9,900 מניות רגילות ו-6 מניות-יסוד והמערער והמנוחה החזיקו, יחד ב- 8,900 מניות רגילות ו- 6 מניות-יסוד שנרשמו בחלקים שווים על-שם כל אחד מהם בנפרד. לטענתו, בהמשך, הוקצו 1,000 מניות רגילות נוספות שנרשמו על-שם מ' והמנוחה.

    

   בשנת 1988, כך נטען, הועברו כל מניות החברה למערער ולמנוחה ובאותה העת הועברו 1,980 מניות (10%) רגילות מהמנוחה אליו . בשנת 2002, הועברו לו 6 מניות-יסוד שהיו רשומות על-שם המנוחה, 2,970 מניות רגילות שהיו רשומות על-שם המערער ו- 1,980 מניות רגילות שהיו רשומות על-שם המנוחה. לטענתו, על-פי הלכת השיתוף, המניות כפי שהיו בבעלות בני-הזוג בעת פטירת המנוחה הינן "מקשה אחת" השייכת לשני בני-הזוג בחלקים שווים, ללא קשר לרישומן, כיתר נכסיהם.

    

   עוד ובנוסף נטען, כי היה זה המערער שהחליט בפועל על העברת המניות לא', ואף חתם על המסמכים הנדרשים לצורך כך. לטענתו, חל השתק שיפוטי מלטעון, כי המנוחה העבירה לא' את המניות מתוך מניותיה שלה ולפי שיקול דעתה ולכן פעולות אלו אינן מחייבות את המערער או שנעשתה שלא על דעתו נוכח טענות המערער ו-ר', לפיהן מבחינה מהותית היה זה המערער, אשר הכניס את א' לעסק ונתן לו את המניות.

    

8. לטענת המערער בפני בית משפט קמא, דין התביעה לסילוק על הסף, הואיל ומטרתהּ בפועל לקבוע, כי המנוחה היא בעלים של מחצית הזכויות הרשומות על-שמו, וכי היא לא הייתה באה לעולם אלמלא "צוואת סתרים" שערכה המנוחה כשהתנהלותה נגועה, לכל הפחות בחוסר תום-לב וניקיון כפיים.

    

   לטענת המערער, חזקת השיתוף הינה זכות שביושר, וכפופה לשיקול-דעתו של בית המשפט, אשר לא יעניק זכויות או סעד כזה שעה שהתובענה, כבעניינם של הצדדים, נגועה בחוסר תום-לב וניקיון כפיים כאמור.

    

   נטען, כי בין בני-הזוג התקיימה הפרדה רכושית כאשר הבעלות הרשומה בנכסים השונים על-שם מי מהם אינה ענין "אקראי" אלא מכוון ומוסכם שיש לכבדו. עוד נטען, כי המנוחה אף הייתה בעלים רשום של מחצית הזכויות בנכסים שונים, בהם נכסים משמעותיים ביותר, שנרכשו לאחר נשואי בני-הזוג, ולגבי חלקם החליטה להתחיל לחלק זכויותיהּ כבר בימי חייה, וכי ברי שלגבי אלו אין תחולה לחזקת השיתוף. המנוחה, כך נטען, החליטה עוד בימי חייה להעביר חלק ממניותיה בחברת הט' לא', ואת יתרתן העבירה לו לאחר פטירתה בצוואתה.

    

   עוד נטען, כי הטענה לפי הוא העביר את מניות המנוחה לא', אינה טענה מתחום חזקת השיתוף אלא טענה עובדתית שעל מנהלי העיזבון להוכיח יסודותיה, והיא אף סותרת חזקה הפוכה – לפיה מרשם בעלי המניות מהווה ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו. חקירת עו"ד וואנו, כך נטען, הוכיחה, אין הלה יודע דבר על נסיבות העברת המניות שהיו בבעלות המנוחה וכל סברותיו נסמכות על הודעות דיווח סטנדרטיות שנשלחו לרשם החברות.

    

   עוד ובנוסף נטען, כי גם אם תוכר חזקת השיתוף בין בני-הזוג, אין היא חלה על מניותיו בחברת הט'. לטענתו, מיום הקמת החברה, היו מניותיה בבעלות רשומה והוחזקו בחלקים שווים ונפרדים על-ידי כל אחד מבני-הזוג. העברת המניות בחיי המנוחה/העיתוי בו בחרה להעבירן אינה משנה את התוצאה המשפטית, שעה, שלטענת המערער, תכלית הלכת השיתוף, היא להביא לשוויון בין בני-הזוג. עוד נטען, כי הן ספרי החברה והן רשם החברות שיקפו את העובדה, כי כל אחד מבני-הזוג הוא בעלים יחיד של מניותיו.

    

   המערער הדגיש בפני בית משפט קמא, כי לא ידע על העברת המניות מהמנוחה לא' ב-1988, כי הדבר נודע לו בדיעבד, וכי אין הוא חתום על טופס הדיווח לרשם החברות על העברתן שכן המנוחה פעלה במניות שבבעלותה על דעת עצמה וחתמה על שטרי העברת המניות. המסמך היחיד, כך נטען, עליו הסתמכו מנהלי העיזבון הוא הודעה לרשם החברת על העברת מניות בחב' הט' משנת 2002, הודעה דקלרטיבית, בה החברה מדווחת בדיעבד על העברת מניות לנוכח החובה החלה עליה מכוח סע' 140(6) לחוק החברות. דיווחים אלו, כך נטען, נחתמים בידי אדם המאשר את מהימנות הפרטים הכלולים בדיווח ולא בידי האדם שהעביר את המניות, וכי המערער חתום על הודעות בדבר העברת מניות מתוקף תפקידו כנושא משרה בחברה בלבד.

    

   לטענת המערער, אין במסמכים אלו להעיד, כי היה זה הוא שהעביר את המניות או נהג בהן כבשלו. העובדה, כך נטען, כי המנוחה לא לקחה חלק פעיל בניהול חברת הט' אינה מלמדת, כי לא עשתה במניותיה כרצונה.

    

9. לטענת ר', בפני בית משפט קמא, מנהלי העיזבון פועלים משיקולים בלתי-ראויים ובניגוד לצוואת המנוחה ועמדת היורשים. לטענתה, כל עניינה של התובענה בניסיון להביא להעברת מניותיו של המערער בחברת הט' והענקת השליטה בה לא', שלא כדין ובניגוד להוראות צוואתה. לטענתה, העברת מניות היסוד מ' לא' כך שא' יחזיק ב-9 מניות-יסוד ומ' רק ב-3 מניות-יסוד תפקיע את השליטה מ'.

    

   נטען, כי בכסות חזקת השיתוף ויצירת שוויון ביקשו מנהלי העיזבון למנוע שוויון ולהביא להעדפת יורש, על פניה, כך שא' יהיה זכאי לכל הנכסים הרשומים על-שם המנוחה ובפרט מניות חברת הט' הרשומות על שמהּ בלבד, בנוסף למחצית הנכסים והמניות הרשומים על-שם מ' בלבד.

    

   עוד נטען, כי הלכת השיתוף נועדה בעיקרה, למקרים בהם נרשמו זכויות בנכסים על-שם אחד מבני-הזוג בלבד ולא למקרים בהם בחרו בני-הזוג במודע לחלק את הרכוש ביניהם כפי שמשתקף מרישום הבעלות, במקרה בו בחרו בני-הזוג, כך נטען, לרשום נכס/רכוש מחצית–מחצית ניתן לומר, כי הנכס למעשה כבר חולק ביניהם באופן המייתר את החלת חזקת השיתוף על נכס זה. במקרים מעין אלו, כך נטען, נפסק, כי חלוקה ספציפית של זכויות בין בני-הזוג במרשם הפורמלי מצביעה על כוונה לחלוקת הרכוש בהתאם לאופן הרישום.

    

   עוד ובנוסף נטען, כי מניות חברת הט' הינן הנכס העיקרי של המשפחה, וכי הן הוחזקו בנפרד על-ידי כל אחד מבני-הזוג, וכי הרישום שיקף את הבעלות הנפרדת ולא בכדי הם לא ביקשו להחזיק במניות במשותף, הגם שתקנון החברה אפשר זאת. נטען, כי המנוחה ביקשה את ההפרדה במניות החברה ולעשות בהן כרצונה. כל אחד מבני-הזוג, כך נטען, העביר חלק שונה ונפרד לא' כך ש"נשבר" השוויון באחזקת המניות, וכי העברת המניות נעשית באמצעות שטרי העברת מניות שלא הוצגו על-ידי מנהלי העיזבון, ומשלא הוצגו–חזקה, כי מי שחתם עליהם הוא מי שמוסמך לעשות כן, קרי, בעל המניות-המנוחה.

    

   פסק-דינו של בית משפט קמא

    

10. בית משפט קמא קבע, כי בני-הזוג היו נשואים במשך כ-60 שנה, במהלכן ניהלו חיי זוגיות ומשפחה תקינים. המנוחה, כך נקבע, התמקדה במרחב הביתי ובהמשך גם בפעילות פילנתרופית, והמערער עבד מחוץ לבית לפרנסת המשפחה.

    נקבע, כי רכושם העיקרי של בני-הזוג היה חברת הט', אשר מניותיה נרשמו על-שם שני בני-הזוג, וכי אין חולק, שהיא משותפת להם, ואשר מפירות הצלחתה עלה בידי בני-הזוג לצבור רכוש נוסף.

     

    התנהלות הצדדים לאורך השנים, כך נקבע, הטמעת ומיזוג נכסים חיצוניים שקיבלה המנוחה ממשפחתה בקופה המשפחתית, לרבות אלו הרשומים על-שם המנוחה לבדה, מעידה על כוונת בני-הזוג לשיתוף מלא בנכסים בכללותם. עוד נקבע, כי היעדרו של הסכם-ממון המעגן את ההפרדה הרכושית הנטענת בין בני-הזוג, ומאידך הותרת הצוואה המשותפת משנת 1992 על כנה על אף צבירת נכסים נוספים לאחר חתימתהּ, אף הם מעידים על כוונת בני-הזוג לשיתוף מלא בנכסים בכללותם.

    בית משפט קמא קבע, כי בהינתן משך נישואיהם של בני-הזוג, טיב יחסיהם, המאמץ המשותף במהלך חיי הנישואין והטמעת ומיזוג נכסים חיצוניים של המנוחה לטובת התא המשפחתי, לא הורם נטל ההוכחה על-מנת שניתן יהא לשלול את תחולת חזקת השיתוף על הצדדים. לפיכך, כך נקבע, בין בני-הזוג התגבשה הסכמה כללית וגורפת לשיתוף בכלל הנכסים, ללא כל קשר לאופן רישומם על-ידי מי מבני הזוג, לרבות הנכסים, אשר היו רשומים על-שם המנוחה ונכסים עסקיים שנצברו במהלך הנישואין ונרשמו על-שמו של המערער.

     

11. בית משפט קמא קבע, כי משנקבע כי חזקת השיתוף חלה על רכושם ונכסיהם של בני-הזוג ברי, כי חלה אף על חברת הט', וכי אין משמעות מעשית לרישום הנכסים על-שם מי מבני- הזוג. עם הקמת חברת הט' בשנת 1974, כך נקבע, נרשמו על-שם כל אחד מבני-הזוג 4,450 מניות ועוד 3 מניות-יסוד (כאשר 9,900 מניות נוספות נרשמו ע"ש שותף), וכי בהמשך, הוקצו 1,000 מניות נוספות, באופן שנרשמו 500 מניות על-שם כל אחד מבני-הזוג, כך שכל אחד מהם החזיק ב 4,950 מניות ו- 3 מניות-יסוד. בשנת 1988, כך נקבע, רכשו בני-הזוג את חלקם של שותפיהם דאז בחברת הט' , וכי מניות אלו נרשמו בחלקים שווים על-שם שני בני-הזוג, באופן שעל-שם כל אחד מהם נרשמו 9,900 מניות וכן 6 מניות-יסוד. בשנת 1988 ובמקביל להעברת המניות שנרכשו על-ידי בני-הזוג, הועברו לא' 1980 מניות ממניותיה של המנוחה; ובשנת 2002, הועברו לא' 1,980 מניות נוספות ממניותיה של המנוחה, 6 מניות היסוד שהיו רשומות על-שם המנוחה, וכן 2,970 מניות ממניותיו של המערער.

    בית משפט קמא ציין, כי בעת פטירת המנוחה הייתה חלוקת המניות בחברת הט' כדלקמן: 5,940 מניות רגילות (המהוות 30% מהמניות) על-שם המנוחה, 6,930 מניות רגילות (המהוות 35% מהמניות) על-שם המערער, 6930 מניות רגילות (המהוות 35% מהמניות) על-שם א'. כמו-כן, החזיק המערער ב- 6 מניות-יסוד וא' החזיק אף הוא ב- 6 מניות-יסוד.

     

    בית משפט קמא דחה את טענת המערער, לפיה על אף שהעביר מניות משמו לא' ואף ראה בו את ממשיכו בחברה, לא ידע על העברת מניות מן המנוחה לא' אלא בדיעבד, וכי א'ו ידע בזמן אמת, לא היה מאשר את העברתן, הואיל וקבע, כי עסקינן בחברה משפחתית, אשר מחזיקי המניות בה היו מועטים, כי היה זה שניהל ועודנו מנהל את העסק, אליו הוא מתייחס אף כ'מפעל חייו', וכי המדובר בעסק העיקרי של המשפחה.

     

    בית משפט קמא הדגיש, כי ספק בעיניו, כי פעולה כלשהי בחברה בוצעה ללא ידיעתו ו/או שלא על דעתו של המערער, וודאי כאשר מדובר בפעולה מהותית כהעברת מניות בחברה , ושעה שלשיטתו עצמו, המנוחה לא היתה מעורבת בניהול (למעט הכנסת א' לעבודה בחברה). עוד הודגש, כי מועדי העברת המניות בפועל לא', מטילים ספק באשר לטענה בדבר אי-ידיעה לכאורה.

     

    העברת המניות השנייה, כך נקבע, בוצעה על-ידי שני בני-הזוג, 10 שנים לאחר חתימת הצוואה המשותפת, ומעידה, כי רצונם בצוואתם לא השתנה, והם המשיכו לפעול על-מנת להגשים את רצונם, וכי אף העובדה כי המנוחה לא "הציעה" את מניותיה למערער טרם העברתן לא', בהתאם למנגנון הקבוע בתקנון החברה, מעידה, כי העברת המניות לא' הייתה בהסכמה.

     

12. על יסוד האמור לעיל, מצא בית משפט קמא, כי בני-הזוג לא ייחסו משמעות לרישום המניות על-שם מי מהם, וראו במניות בכללותן משותפות לשניהם, וזאת אף בשים-לב לטענות המערער. לפיהן לו היה יודע על העברת המניות בזמן אמת לא היה מסכים לכך.

    בית משפט קמא לא קיבל את גרסת המערער, לפיה לא ידע על העברת המניות בזמן אמת ואולם, העובדה, כי לשיטתו נדרשה מלכתחילה הסכמתו להעברה, מעידה על אומד-דעתו, כי המניות בכללותן עודן משותפות לצדדים, ואופן רישומן אינו מעלה ואינו מוריד. נוכח האמור לעיל, נקבע, כי הזכויות בחברת הט', כפי שהיו רשומות על-שם בני-הזוג במועד פטירתה של המנוחה –הינן משותפות לצדדים. מחצית מהן, בבעלות המנוחה, ומחצית מהן בבעלות הבעל. לשון אחר, את חלקהּ של המנוחה במניות בהתאם לחזקת השיתוף (50%), יש לגזור מתוך כלל המניות שהיו רשומות על-שם שני בני הזוג במועד פטירתהּ.

13. באשר למועד יישום חזקת השיתוף על מניות חברת הט' נקבע, כי אין מקום לספק באשר לרצונהּ של המנוחה, כי ברבות הימים יקבל א' לידיו את השליטה בחברה, והתנהלותם של בני-הזוג לאורך השנים מעידה על כך, אולם לעת הזו, בהעברת המניות שהיו רשומות על-שם המנוחה בעת פטירתה, לא' - יש משום הגשמת רצונהּ בדבר רציפות בבעלות. בהינתן, כי חלוקת העיזבון בפועל נדחתה על-ידי המנוחה עצמה עד לאחר אריכות ימיו של המערער, כך נקבע, הרי שאת זכויותיהּ, לפי חזקת השיתוף, יש לדחות עד לאחר אריכות ימיו של המערער. בית משפט קמא אף הדגיש, כי תוצאה זו מתיישבת עם עמדת היורשים - א' ור'- אשר הביעו הסכמתם למתווה זה.

     

    טענות הצדדים בערעור

     

14. המערער מיאן להשלים עם תוצאת פסק-הדין בכל הנוגע לחלוקת המניות בחברת הט', וערעורו מונח בפנינו.

     

    לטענתו, שגה בית משפט קמא עת קבע, כי את חלקהּ של המנוחה במניות, יש לגזור נוכח הלכת השיתוף מתוך כלל המניות שהיו רשומות על-שם שני בני-הזוג במועד פטירתהּ. הותרת תוצאה זו על כנה, כך נטען, מובילה לתוצאה אבסורדית – משפטית ומוסרית – לפיה א' יקבל 75% מכוח השליטה בחברה, בעוד שהמערער, אשר הקים ובנה את החברה יוותר עם 25% מכוח השליטה בה.

     

    בית משפט קמא, כך נטען, התעלם לחלוטין מן העובדה, כי בחייה, החזיקה המנוחה בכמות זהה של המניות, כפי שהחזיק המערער, ואשר בחרה להעביר לא' בחייה. המערער הדגיש, כי אין מחלוקת על כך שהמנוחה הייתה בעלים של מחצית מן החברה, וכי ביקשה, כי כל חלקה יועבר לא', אולם, כך נטען, היה על בית משפט קמא לקבוע, כי בכך מוצו זכויות המנוחה.

     

    נטען, כי שגה בית משפט קמא עת התעלם מן העובדה, לשיטת המערער, כי המנוחה עשתה כרצונה בחלקה בחברת הט', וכי לא דחה את התביעה מ'וברר, כי אין יסוד לגרסת מנהלי העיזבון.

     

    עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא, אשר ביסס את תוצאת פסק-הדין על עדותו של א', אשר נעדרה עקביות, ואשר עלו ממנה סתירות, וכי קביעותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע לצוואת 2011, שגויות.

     

15. לאחר שמצאתי, כי ערעורו של המערער מצריך מתן תשובה בכתב, הגישו המשיבים את תשובתם, כנדרש.

     

    לטענת המשיב מס' 2, א', אל לה לערכאת הערעור להתערב בפסק-דינו של בית משפט קמא, אשר מבוסס על קביעות עובדתיות, ועל התרשמותו של בית משפט קמא מן העדויות שנשמעו בפניו ומהימנותן.

     

    משאין ערעורו של המערער, כך נטען, נוגע לקביעות בית משפט קמא לסוגית הלכת השיתוף, הרי שמקל וחומר אין להתערב בפסק-דינו של בית משפט קמא הואיל וברי, כי אין כל משמעות לאופן רישום המניות, וכי כל מניה שהועברה אליו הייתה בבעלות שני בני-הזוג, ולפיכך כל מנייה שנותרה רשומה על-שם מי מהם היא בבעלות שניהם.

     

    עוד נטען, כי התשתית הראייתית מצביעה על כך שהיה זה המערער ששלט בפועל בחברה ובמניותיה, וכי המנוחה כלל לא הייתה מעורבת בענייני החברה. היה זה המערער, כך נטען, שקבע אלו מניות תועברנה ועל-שם מי תרשמנה, וכי ההעברות שבוצעו לא' ממניותיה של המנוחה על-ידי המערער עצמו או למצער בידיעתו ובאישורו.

     

    עוד ובנוסף נטען, כי על טענות המערער ור' – המשיבה מס' 3, חל השתק שיפוטי נוכח העובדה, כי טענותיהם בהליך זה סותרות טענות שנטענו על-ידם בהליכים קודמים, לרבות בסוגיות של שליטת המערער במניות חברת הט', והעובדה, כי היה זה הוא שהעביר את המניות לא', או למצער מניות המנוחה הועברה לא' בידיעתו ובאישורו של המערער.

     

16. גם מנהלי העיזבון טענו, כי פסק-דינו של בית משפט קמא נסמך על התשתית הראייתית העובדתיות שהונחה בפניו, כמו גם התרשמותו מן העדויות שנשמעו בפניו ומהימנותן, וכי הערעור נסוב על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לפיכך, כך נטען, יש לדחות את ערעורו של המערער.

     

    נטען, כי קביעת בית משפט קמא, לפיה יש לגזור את את חלקהּ של המנוחה מכלל המניות שרשומות על בני-הזוג, היא קביעה עובדתית, אשר אל לה לערכאת הערעור להתערב בה.

    עוד נטען, כי העברת מניות היסוד לא', בשנת 2002, הייתה משותפת לבני-הזוג, וכי המערער והמנוחה העבירו מניות לא' כחלק מהעברת הניהול בחברה לידיו. קביעה זו, כך נטען, אף עולה בקנה אחד עם העובדה, כי גם המערער העביר לא' בשנת 2002 מניות רגילות שהיו רשומות על-שמו.

     

    עוד ובנוסף נטען, כי היה זה המערער שחתם על ההודעות לרשם החברות על העברת המניות לא' בשנת 2002, כי בצוואה המשותפת ביקשו בני-הזוג להעביר לא' את הניהול באופן בלעדי כמו גם 2/3 מן המניות, וכי היה זה המערער ששלט בעסקי המשפחה. המערער, כך נטען, אף מושתק מלטעון טענות באשר להיעדר המידע של מנהלי העיזבון הואיל והוא עצמו נמנע מלהעביר להם מידע.

     

17. המשיבה מס' 3, ר', ביקשה להצטרף לנימוקי הערעור שהגיש המערער, ולקבל את הערעור.

     

18. ביום 20.02.2023, התקיים הדיון בערעור שהגיש המערער. באי-כוחם של הצדדים חזרו על טיעוניהם בכתב.

     

    בא-כוח המערער הדגיש, כי אין הוא חולק כלל על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, גם לא לעניין ידיעתו של המערער בדבר העברת המניות לא' על-ידי המנוחה, וכי היעדר דיוקים בעדותו נבעו מגילו המופלג. בני-הזוג בענייננו, כך נטען, חילקו את המניות בחברה בהתאם להלכת השיתוף, וכי מנקודה זו כל אחד היה רשאי לעשות בחלקו ככל העולה על רצונו, מבלי שהדבר יפגע בבן-הזוג.

     

    עובדה זו, כך נטען, עולה בקנה אחד עם צוואת 2011, שם לא הזכירה המנוחה, כי יש לה זכויות במניות נוספות. התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, כך נטען, אף אינה עולה בקנה אחד עם כוונות ורצונות בני הזוג.

     

19. בא-כוח המשיבה מס' 3 הדגיש, כי בעולם דיני התאגידים הרישום הוא הראיה. בחברת הט', כך נטען, להבדיל מחברות אחרות ניתן היה להחזיק מניות במשותף, ובני הזוג בחרו שלא לעשות כן.

     

    הטענה לפיה מדובר בהתנהלות פטריארכלית, כך נטען, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה, שהמערער רשם מחצית מן המניות על-שם המנוחה, בארבע הזדמנויות שונות, ולפיכך, לא ניתן לקבל פרשנות שונה, כאשר המנוחה העבירה מן המניות שהיו רשומות על-שמהּ לא'.

20. מנגד טענו באי-כוח המשיב מס' 1, כי כבר בשנת 1984 צורף המשיב מס' 2 לחברה, כי בשנת 1992 נקבע בצוואה המשותפת שניהול החברה יעבור באופן בלעדי לידי המשיב מס' 2, וכי הקביעה העובדתית המרכזית של פסק-הדין של בית משפט קמא היא שהצדדים נהגולאורך כל השנים בכל רכושם כרכוש משותף, לרבות בעניין המניות שהיו רשומות על-שם בני-הזוג. העברת מניות שלא ברשותו, בעידודו ובהחלטתו של המערער, כך נטען, לא יכולה הייתה להתרחש. העובדה שמניות היסוד הועברו במלואן מצביעה על קיום חזקת שיתוף ומחשבה פטריארכלית של המערער.

     

21. לטענת בא-כוח א', קבע בית משפט קמא, כקביעה עובדתית שהמשפחה התנהלה כמשפחה פטריארכלית, והמערער היה אמון על עסקי החברה, והוא זה שהחליט, שעל אף שהמנוחה לא הייתה מעורבת בחברה, המניות תירשמנה גם על-שמהּ. יתרה מכך, כך נטען, המערער עצמו הודה בכך, ואף היה חתום בלעדית על מסמכי ההעברה.

     

    בצוואה המשותפת, כך נטען, הסכימו בני-הזוג, כי א' יהיה בעל 67% מן המניות הרגילות ובעל הזכויות הבלעדי על מניות השליטה, צוואת המנוחה, כך נטען, באה להבטיח זאת, כשהחשש היה שהמערער יקפח את בנו א'. ר', לא הייתה מעורבת בחברה כלל, ומבחינתהּ, כך נטען, היא כלל לא הייתה שייכת לחברה, בעוד שעבור המשיב מס' 2 מדובר במפעל חייו.

    דיון והכרעה

22. לאחר שנתתי דעתי לפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בפני בית משפט קמא, לכל התיעוד הרלוונטי, לפסק-דינו של בית משפט קמא, לטיעוני הצדדים בכתב ובעל-פה, מסקנתי היא שדין הערעור להתקבל, כפי שאפרט להלן, וכך אציע לחברותיי.

     

23. כלל ידוע הוא, כי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, והיא אינה מעמידה עצמה במקום הדרגה הראשונה בבחינת המערכת הראייתית שנפרשה בפניה. שונה הדבר, עת בולטת על-פני הפסק טעות משפטית שורשית או כשהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים (ר' בספרם של ט' חבקין וח' בן-נון הערעור האזרחי מהדורה שלישית עמודים 475-474).

     

    וכן דבריו של כב' השופט ד. מינץ ב-ע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר (17.06.2019):

     

    "כאמור, הלכה נושנה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, מפני שבידה של הערכאה הדיונית האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון כל ראיה וחוות-דעת לעומק. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר [פורסם בנבו] (10.3.2014); ע"א 3894/03 דויטש נ' ישראפלאורס בע"מ [פורסם בנבו] (23.8.2012)).

     

    גם בענייננו, אין בכוונתי לסטות מן הכלל האמור ולהתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא – ודומה, כי בענייננו המערער אף אינו מבקש להשיג על קביעות אלו של בית משפט קמא. כך הוא הדבר גם ביחס לקביעה הכללית לפיה על רכושם ונכסיהם של בני-הזוג חלה חזקת השיתוף, וקביעה זו תהווה נקודת המוצא במסגרת דיוננו. לצד זאת אין בכך כדי לפטור אותנו מן החובה לבחון העיתוי בו התממש אותו שיתוף בין בני-הזוג, ביחס למניות בחברת הט', ומתי בוצעה חלוקתם שווה בשווה ביניהם.

     

    יחד עם זאת, במקום כבענייננו, בו שגה בית משפט קמא במסקנה המשפטית אליה הגיע, ביחס למניות חברת הט', על בית משפט שלערעור להתערב במסקנות אלו, ואין בכלל אי-ההתערבות כדי להגביל את התערבות ערכאת הערעור בקביעות בית משפט קמא.

     

    יפים לענייננו דבריו של כב' השופט י. אלרון ב- ע"פ 229/19 מדינת ישראל נ' פלוני (30.12.2019):

     

    "יחד עם זאת, אחד החריגים הידועים לכלל אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית, הוא כאשר ממצאים אלו מתבססים על שיקולים שבהגיון או מסקנות משפטיות שגויות, להבדיל מהערכת מהימנות ברורה וחד משמעית של העדים (ראה, בין היתר: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 19 (8.9.2011))".

     

    יתרה מכך, המערער מבקש להשיג על סוגיה נקודתית בפסק-דינו של בית משפט קמא – אופן חלוקת המניות של חברת ט' בינו לבין א', המשיב מס' 2, לאחר מותה של המנוחה, שעה שאין חולק כי המניות שנותרו רשומות על שם המנוחה במועד פטירתה (5,490) גורלן לעבור לא' כמתחייב מצווואת 2011 .

     

24. כאמור, בית משפט קמא הגיע, במסגרת פסק-דינו, למסקנה לפיה על בני-הזוג חלה הלכת השיתוף, וכלשונו, בפסקה 115 לפסק-דינו:

     

    "בניה"ז קיימו נישואים ממושכים במשך כ-60 שנה, במהלכם ניהלו חיי זוגיות ומשפחה תקינים. המנוחה התמקדה במרחב הביתי ובהמשך גם בפעילות פילנתרופית ו-מ' עבד מחוץ לבית לפרנסת המשפחה.

    רכושם העיקרי של בני הזוג היה חברת הט', אשר מניותיה נרשמו ע"ש שני בני הזוג ואין חולק כי הינה משותפת להם, ואשר מפירות הצלחתה עלה בידי בני הזוג לצבור רכוש נוסף.

    טענת מ' ור', לפיה הרישום הנפרד נעשה במכוון וליצירת הפרדה, לא הוכחה.

    התנהלות הצדדים לאורך השנים, הטמעת ומיזוג נכסים חיצוניים שקיבלה המנוחה ממשפחתה בקופה המשפחתית, וניהולו של מ' את כלל הנכסים שהיו בתא המשפחתי, לרבות אלו הרשומים ע"ש המנוחה לבדה – מעידה על כוונת בני הזוג לשיתוף מלא בנכסים בכללותם.

    היעדרו של הסכם ממון המעגן את ההפרדה הרכושית הנטענת בין בני הזוג, ומאידך הותרת הצוואה המשותפת משנת 1992 על כנה על אף צבירת נכסים נוספים לאחר חתימתה (לגביהם נטען כיום כי הם נפרדים) – אף הם מעידים על כוונת בני הזוג לשיתוף מלא בנכסים בכללותם.

    בהינתן משך נישואיהם של בני הזוג, טיב יחסיהם (על אף שחיי שלום אינה דרישה נדרשת) ומאמץ המשותף במהלך חיי הנישואין והטמעת ומיזוג נכסים חיצוניים של המנוחה לטובת התא המשפחתי, הרי שלא מצאתי, כי הורם נטל ההוכחה על מנת לשלול את תחולתה חזקת השיתוף על הצדדים.

     

    על כן מתחייבת המסקנה כי בני בני הזוג התגבשה הסכמה כללית וגורפת לשיתוף בכלל הנכסים, ללא כל קשר לאופן רישומם ע"י מי מבני הזוג, לרבות "הנכסים החיצוניים" שהיו רשומים ע"ש המנוחה ונכסים עסקיים שנצברו במהלך הנישואין ונרשמו ע"ש מ'".

     

    מסקנה זו של בית משפט קמא, נטועה היטב הן בהלכה שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון, והן בתשתית הראייתית שהונחה בפניו – גם בכל הנוגע לחברת הט'.

    יחד עם זאת, אין בידי לקבל את מסקנת בית משפט קמא , בפסקה 127 לפסק-דינו, לפיה: "הזכויות בחברת ט', כפי שהיו רשומות ע"ש בני הזוג במועד פטירתה של המנוחה –הינן משותפות לצדדים. מחצית מהן, בבעלות המנוחה, ומחצית מהן בבעלות הבעל. לשון אחר, את חלקה של המנוחה במניות בהתאם לחזקת השיתוף (50%), יש לגזור מתוך כלל המניות שהיו רשומות ע"ש שני בני הזוג במועד פטירתה".

    תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכות המשפטיות, עם המציאות הנכוחה העולה בבירור מן התשתית הראייתית, ובעיקר עם השכל-הישר, ואבאר.

    אולם טרם פניה לתשתית הראייתית הרלוונטית לשם בחינת שאלה זו, אדרש בקצרה להלכה הפסוקה ביחס למועד התגבשות זכות בן זוג מכוח הלכת השיתוף ברכוש הרשום על שם בן זוגו. לסוגיה זו נדרש בית המשפט העליון (כב' השופט ש. שוחט) לאחרונה, בבע"מ 2116/22 פלונית נ' פלוני ואח' (12.04.2022) תוך סקירת עמדת הנשיא (בדימוס) א. ברק ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח', פ"ד סב (1) 165, לשלוש גישות אפשריות לבחינת מועד זה ועל יתרונות וחסרונות כל אחת מהגישות, והעדפת הגישה השלישית, "גישת הביניים, שמתאפיינת בכך שהיא "מבקשת להתוות דרך ביניים, תוך איזון עדין בין מכלול השיקולים והתכליות" (שם, בפסקה 27), מצא הנשיא (בדימוס) ברק כראויה ביותר, ובהסכמת יתר חברי ההרכב נקבעה כהלכה". אלא שנקודת המוצא של גישה זו היא כאמור, כי נצברו זכויות שנרשמו על שם אחד מבני הזוג בלבד, ולא שנרשמו לכתחילה לכתחילה על שם שניהם, שווה בשווה, ועל המשמעות של כך ארחיב בהמשך.

     

25. התשתית הראייתית לצד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מצביעה על כך שעם הקמת חברת הט' בשנת 1974 נרשמו על-שם כל אחד מבני-הזוג 4,450 מניות ועוד 3 מניות-יסוד, כאשר 9,900 מניות נוספות נרשמו על-שם שותפים נוספים. בחודש דצמבר 1974, הוקצו 1,000 מניות נוספות, באופן שנרשמו 500 מניות על-שם כל אחד מבני-הזוג, כך שכל אחד מהם החזיק ב 4,950 מניות וכן ב- 3 מניות-יסוד.

     

    בשנת 1988 רכשו בני-הזוג את חלקם של שותפיהם דאז בחברת הט' . קרי, 9,900 מניות ועוד 6 מניות-יסוד. גם אלו נרשמו בחלקים שווים על-שם בני-הזוג, באופן שבבעלות כל אחד מהם נרשמו 9,900 מניות רגילות, וכן 6 מניות-יסוד. בכך הפכו בני-הזוג לבעלים הבלעדיים של מלוא המניות של החברה.

     

    באותה שנה, ובמקביל להעברת המניות שנרכשו מן השותפים האחרים, הועברו לא' 1,980 מניות ממניותיה של המנוחה. בספטמבר 2002, הועברו לא' 1,980 מניות נוספות ממניותיה של המנוחה, 6 מניות היסוד שהיו רשומות על-שם המנוחה, וכן 2,970 מניות ממניותיו של המערער. יצוין, כי העברת המניות לא' בוצעה ללא תמורה.

     

    כפועל-יוצא מן האמור, בעת פטירת המנוחה, חלוקת המניות בחברת הט' הייתה כך: 5,940 מניות רגילות (המהוות 30% מן המניות) על-שם המנוחה, 6,930 מניות רגילות (המהוות 35% מן המניות) על-שם המערער, 6,930 מניות רגילות (המהוות 35% מן המניות) על-שמו של א'. כמו-כן, החזיק המערער ב- 6 מניות-יסוד, א' החזיק אף הוא ב- 6 מניות-יסוד.

     

    מן האמור עולה, כי בני-הזוג רשמו את המניות באופן שווה על שם כל אחד מהם, ובכך מימשו את הלכת השיתוף, הלכה למעשה בעת הרישום, והגשימו את התכליות העומדות בבסיסם.

     

    יפים לענייננו דבריו של כב' הנשיא בדימוס, א. ברק ב-בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221, פסקה 4:

     

    "הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית המשפט. היא "דוגמה מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית-משפט זה" (השופט אלון בע"א 630/79 צ' ב' ליברמן נ' ע' (מנדל דוד) ליברמן [7], בעמ' 368). היא משתמשת בקונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם (משתמע) בין צדדים, שלפיו הם שותפים שווים בזכויות (ע"א 253/65[2]; ע"א 2/77 ז' אזוגי נ' מ' אזוגי [8]). המכשיר המשפטי נועד להגשים מטרה חברתית. הוא מכוון להביא לצדק חברתי. הוא מבוסס על השוויון בין המינים. הוא ניזון מהתפיסה כי בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה".

     

26. מן הרגע בו מומשה הלכת השיתוף באופן מלא, והצדדים רשמו מספר שווה של מניות רגילות ומניות-יסוד על-שם כל אחד מהם, ובכך גם מוצתה ביחס למניות אלו (ולא צברו בהמשך מניות נוספות), יכול כל אחד מן הצדדים לעשות בהן כרצונו, בשים-לב לתקנון החברה והדין. יתרה מכך, מרגע זה הרישום משקף נכוחה את מצב הדברים, מקל וחומר שעה שבענייננו יכולים היו בני-הזוג לרשום את כלל המניות על-שם שניהם.

     

    ר' סעיף 133 (א) לחוק החברות, התשנ"ט – 1999:

     

    "מרשם בעלי המניות יהיה ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו".

     

    לעניין זה אפנה ל-ה"פ (ירושלים) 55724-04-13 יצחק איפרגן נ' ז'ררד מאיר ברנס (24.12.2014), פסקה 12:

    " לעניין זה יש לזכור כי ככלל "מרשם בעלי המניות יהיה ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו" (סעיף 133(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999; להלן: "חוק החברות"). עוד קובע חוק החברות כי "בעל מניה בחברה פרטית הוא מי שרשום ככזה במרשם בעלי המניות, או מי שאוחז בשטר מניה" (סעיף 176 לחוק החברות). בעניין רישום פעולות מסוימות ברשם החברות נקבע זה כבר כי "הן פעולות דקלרטיביות ולא קונסטיטוטיביות" (ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ בע"מ, פ"ד נו(6) 481, 487ג (2002)). עם זאת, נקבע כי הרישום ברשם החברות הוא בגדר "ראיה קבילה בעלת משקל" (בית המשפט העליון אישר לעניין זה את קביעת בית המשפט המחוזי ללא הכרעה בשאלה אם מסקנה זו מושתתת על כך שניתן לראותו כ"תעודה ציבורית" כמשמעה בסעיף 29 לפקודת הראיות או משום שניתן לראותו כ"רשומה מוסדית" כמשמעה בסעיף 36(א) לפקודת הראיות - ע"א 7443/08 רייכטר-גכט נ' בית חלקה 39 בגוש 6204 בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 30.8.11, בפסקה 5 לפסק-הדין). משקלם המצטבר של כל אלה מביא אכן לכלל המסקנה כי המבקש מבית המשפט ליתן סעד הצהרתי העומד בניגוד לרישום ברשם החברות "מחויב בנטל הוכחה מוגבר" (ראו דברי כבוד השופטת ע' ברון בת.א (ת"א) 223/08 בדיחי נ' מיוסט, [פורסם בנבו] מיום 21.5.12, בפסקה 20 לפסק-הדין)".

     

     

    וכך גם בענייננו נהגו בני-הזוג שעה שעולה, כי כל אחד מהם פעל במניות שהיו בבעלותו והיו רשומות על-שמו כפי שחפץ. ודוק, כאשר חפץ המערער להעביר לא' מניות שלו – עשה כן, וכאשר חפצה המנוחה להעביר לא' מן המניות שלה אף היא עשתה כן. על הטוענים נגד אמיתות רישום המניות, כך על-פי הלכות בית המשפט העליון, מוטל נטל כבד, אשר לא זו בלבד שלא הצליחו המשיבים לעמוד בו, אלא שהתעמקות בתשתית הראייתית שהובאה על-ידם מוכיחה את ההפך.

     

27. לשיטתי, אין נפקות לעובדה, כי המערער ידע על ההעברה או לחלופין כי הסכים עימה, וכי היה זה הוא שחתם עליה, מכוח תפקידו בחברה הואיל, וברי, כי לו חפץ להעביר מן המניות שלו לא', היה עושה כן. אין אני סבור, כי ידיעתו של המערער אודות העברת המניות של המנוחה לא' מקימה קשר סיבתי משפטי ועובדתי לקביעה לפיה העברת הזכויות בחברת הט', כפי שהיו רשומות על-שם בני-הזוג במועד פטירת המנוחה –הינן משותפות לצדדים הואיל והעברת המניות שהו רשומות על-שם המנוחה בוצעו הלכה למעשה מן הצבר המשותף של בני-הזוג.

    אין בידי לקבל את מסקנות בית משפט קמא לפיהן העובדה שהמנוחה לא הציעה את מניותיה למערער טרם העברתן לא', בהתאם למנגנון הקבוע בתקנון החברה, מעידה, כי העברת המניות לא' בוצעה בהסכמה, וכי ראיה נוספת לאמור, ניתן למצוא בטענת המערער, כי לו היה יודע על העברת המניות בזמן-אמת לא היה מסכים לכך – נהפוך הוא.

    סבור אני, כי הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק-הדין בסוגיות אלו מובילות לתוצאה שונה, שעה שאל לנו לשכוח, כי מן הקביעות של בית משפט קמא עולה, בין היתר, כי מערכת היחסים במשפחה הייתה פטריארכלית, וכי לשיטת המערער היה עליו לאשר ביצוע פעולות בחברה – ובכלל. אולם אין בדברים אלו כדי להצביע שהעברת המניות שהיו בבעלות המנוחה ורשומות על-שמהּ בוצעו מחצית מחלקה ומחצית מחלקו.

    קבלת ההכרעה אליה הגיע בית משפט פוגעת בהלכת השיתוף ובתכליות המצויות בבסיסהּ שעה, שהיא מובילה לתוצאה בלתי-שוויונית ונעדרת היגיון משפטי, כלכלי וחברתי, גם באשר למניות הרגילות, בד-בבד – ובעיקר בנוגע למניות-היסוד, שעה לא' תהיינה 9 מניות-יסוד (75% מן המניות הללו) וא'ו למערער תיוותרנה 3 מניות-יסוד בלבד – 25% מן המניות. אין – ולא יכול להיות חולק, כי תוצאה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם אומד-דעתם של בני-הזוג, ואף לא עם צוואת 2011 אותה ערכה המנוחה, אשר במסגרתהּ, סבורני, כי לא עולה – ולו בדוחק – כוונה ואומד דעת שמובילים לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא.

    עוד אדגיש, כי אין בידי לקבל את טענות המשיבים, כי על המערער (ועל המשיבה מס' 3) חל השתק שיפוטי נוכח טענותיהם בהליכים אחרים בעניינם של הצדדים הואיל ועולה מן הטיעונים בהליכים אלו, כי הסוגיה בענייננו לא עלתה, וכי אין כל סתירה בין הטענות לפיהן היה זה המערער ששילב את א' בחברה, ושלט בחברה לבין הטענה, כי הון המניות בחברה נרשם באופן שוויוני על-שם כל אחד מן הצדדים, וכי כל צד היה רשאי, בנסיבות העניין, לעשות במניות אלו כרצונו.

     

28. על יסוד האמור לעיל, סבור אני, וכך אציע לחברותיי, כי יש לקבל את ערעורו של המערער, ולקבוע, חלף האמור בחלק זה של פסק-הדין, כי הזכויות בחברת הט', הן כפי שהיו רשומות על-שם בני-הזוג במועד פטירתהּ של המנוחה, וכי מחלק זה של המנוחה, יש לגזור את זכויותיו של א'.

    בנסיבות העניין, אציע גם לחברותיי לחייב את המשיבים מס' 1-2 לשאת כל אחד בהוצאות המערער בסך של 10,000 ₪.

     

    סארי ג'יוסי, שופט [אב"ד]

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    השופטת ע. אטיאס

     

    אני מסכימה.

    כמו האב"ד, כב' השופט ג'יוסי, אף אני סבורה כי הלכת  השיתוף התבצעה ומומ' הן בעת שנרשמו המניות בחלקים שווים על שם המנוחה והמערער (ושותפים נוספים) בעת הקמת חברת ט' והן בשנת 1988 בעת שרכשו בני הזוג את חלקיהם של השותפים, בחלקים שווים והפכו בכך לבעלים היחידים של מניות חברת ט'. מעת הרישום בחלקים שווים של המניות ע"ש כל אחד מבני הזוג, בשתי פעימות, כאמור לעיל, בוצעה ומוצתה, הלכה למעשה, הלכת השיתוף.

     

    קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא כי מ' ידע והסכים להעברת המניות לא' אין בה להוביל למסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא כי בני הזוג לא ייחסו משמעות לרישום המניות על שם מי מהם וראו במניות בכללותן מניות משותפות לשניהם. שאלת ידיעתו או הסכמתו של המערער להעברת המניות אינה מובילה למסקנה כי  בני הזוג התייחסו למניות, גם לאחר רישומם בחלקים שווים על שם שניהם, כרכוש משותף, כפי שהיטיב לנמק כב' האב"ד ג'יוסי בחוות דעתו. הצוואה המשותפת אינה מעידה על כך שבני הזוג התייחסו למניות כמניות משותפות. גם צוואתה המאוחרת של המנוחה אין בה ללמד כי המנוחה התייחסה לכלל מניות בני הזוג כמניות משותפות. א'ו סברה המנוחה כי יש לה זכויות נוספות במניות המערער וא'ו ביקשה להעביר את השליטה בחברת הט' מהמערער לבנו, א', עוד בחיי המערער, סביר להניח כי הייתה נותנת לכך ביטוי מפורש בצוואתה.

     

     

    עפרה אטיאס, שופטת

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    השופטת ע. ורבנר

     

    מסכימה לתוצאה, כמפורט בפסק-דינו של חברי האב"ד כב' השופט ג'יוסי, וכן לתוספת של חברתי כב' השופטת אטיאס, שעניינה קבלת הערעור, וקביעה כי הלכת השיתוף אשר חלה על המנוחה ועל המערער באה לידי ביטוי באופן בו נרשמו המניות של חברת הט', הן בעת הקמת החברה, והן בשנת 88', ועל-כן א' זכאי כי זכויותיו, בהתאם לצוואת 11', תיגזרנה מחלקה של המנוחה, כפי שהיה נכון למועד פטירתה.

     

     

    עפרה ורבנר, שופטת

     

     

     

     

    הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס. ג'יוסי.

     

    העירבון יוחזר לידי ב"כ המערער, עבור המערער.

     

    מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים אחרים.

     

    ניתן היום, ב' ניסן תשפ"ג, 24 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

     

     

    סארי ג'יוסי, שופט [אב"ד]	עפרה ורבנר, שופטת	עפרה אטיאס, שופטת