תביעת אח למתן סעד הצהרתי שלפיו מלוא הזכויות בדירת מגורים שירשו הוא ואחיו, שייכות לו בלבד.
בר הפלוגתא העיקרי בהליך זה אינו האח, כי אם קרנית, הנושה באח בסכום העולה על 1,000,000 ₪.
-
התובע והנתבע 1 הינם יורשיהם של הוריהם המנוחים בחלקים שווים.
-
נתבעת 2 הינה קרנית, האוחזת פסק דין חלוט כנגד נתבע 1 אשר הוגש לביצוע בשנת 1999, תוך שכיום עולה סכום החוב כנגדו על 1,000,000 ₪.
-
הדירה נושא ההליך הינה דירת מגורים ברחוב XXX ב XXX הידועה גם כגוש XXXחלקה XXX, תת חלקה XXX (להלן: "הדירה"). הדירה עודנה רשומה על שם הוריהם המנוחים של התובע ונתבע 1, י' ז"ל וח' ז"ל.
ח' ז"ל נפטרה ביום 30.1.80. י' ז"ל נפטר ביום 27.10.2000.
-
ביום 16.4.01 ניתן צו ירושה לבקשת התובע ולפיו יורשי המנוחה ח' ז"ל הם יורשי בן זוגה י' (1/2), התובע, נתבע 1 ואחיהם ח. ז"ל, שאותה עת עדין היה בחיים – כל אחד מהם בשיעור 1/6.
באותו היום ניתן גם צו ירושה לבקשת התובע בעניין עזבונו של י' ז"ל ולפיו שלושת ילדיו – התובע, נתבע 1 וח. ז"ל – יורשים את עזבונו בשיעור 1/3 כל אחד.
-
ביום 26.6.05 נפטר גם אחיהם של התובע ונתבע 1, ח., וביום 22.8.05 ניתן צו ירושה לבקשת התובע ולפיו הוא ונתבע 1 יורשים את עזבונו של ח. ז"ל בשיעור 1/2 כל אחד.
-
דומה שאין מחלוקת, אפוא, כי התובע ונתבע 1, בהיותם גם יורשיו היחידים של ח. ז"ל, הם יורשיהם היחידים – שווה בשווה - של עזבון הוריהם י' וח' ז"ל, על פי צווי הירושה.
-
לטענת קרנית, בשנת 2018 נודע לה כי לנתבע 1 זכויות בדירה מכח צווי הירושה ולפיכך הגישה ביום 18.9.18 המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע להורות על רישום הזכויות בדירה בחלקים שווים בין התובע ובין נתבע 1 (ה"פ 32917-09-18; להלן: "המרצת הפתיחה").
-
ביום 5.5.19 הוגשה התובענה שלפני במסגרתה עתר התובע, שאיננו מיוצג, להצהיר כי מלוא הזכויות בדירה שייכות לו בלבד.
-
בדיון ביום 22.12.19 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נרשמה זכות קרנית לקבל פסק דין כנגד נתבע 1 בהיעדר הגנה, ובהסכמה התקבל בעניין התובע וקרנית מתווה שלפיו ככל שהתביעה שהוגשה על ידי התובע תידחה, קרנית תהא זכאית לקבל פסק דין בהמרצת הפתיחה לטובתה וככל שהתביעה שהגיש התובע בבית המשפט לענייני משפחה תתקבל, אזי לא תהא קרנית זכאית לקבל פסק דין לטובתה.
בית המשפט המחוזי נתן תוקף למתווה זה והורה על עיכוב ההליכים לפניו.
-
בקדם המשפט לפני ביום 29.1.20 הוריתי על מינוי אפוטרופוס לדין לנתבע 1 לאור מצבו כפי שתואר. כתבי ההגנה הוגשו מטעם הנתבעים שניהם.
-
בקדם המשפט מיום 10.3.21 נוהל שיח מחוץ לפרוטוקול שבו דובר במתווה של פשרה אולם משהליך הפשרה לא נשא פרי, נקבע ההליך ביום 11.8.21 לשמיעת ראיות.
-
ביום 24.1.22 נשמעו הראיות. במסגרת זאת העידו התובע, שני עדים חיצוניים מטעמו – מר א. ע. ומר ג. ר. – בנו, וכן עד מטעם קרנית, אחד מבאי כוחם עו"ד ד. ב. ח. נתבע 1, שכאמור מונתה לעניינו אפוטרופא לדין, בחר שלא להעיד.
סיכומי הצדדים הוגשו לבקשת התובע, שאיננו מיוצג, בכתב.
תמצית טענות הצדדים
-
התובע טוען כי חרף מאמצים מצידו, נבצר ממנו לאתר את הצוואה שנערכה לדבריו לטובתו ואשר לטענתו הורתה על העברת הזכויות בדירה אליו. התובע טוען כי נשא במשך שנים ארוכות בהוצאות בקשר עם הדירה וכי מנגד קרנית לא עשתה דבר במשך שנים ארוכות על מנת לגבות את החוב מנתבע 1. עוד מבהיר התובע כי נתבע 1 הוא אדם חולה ומפציר כנגד פינויו של נתבע 1 מן הדירה. כן טוען התובע כנגד פסק הדין שלאורו חויב נתבע 1 (אלא שכבר עתה יובהר כי בוודאי שערכאה זו איננה בבחינת המסגרת הדיונית להשגה על פסקי דין חלוטים). לסיכום עותר התובע להכריז שהוא בעל הזכויות בדירה ולאפשר לנתבע 1, אחיו, להתגורר בה עד אחרית ימיו.
-
נתבע 1 טוען, באמצעות האפוטרופא לדין, טענות כנגד עצם פסק הדין שלאורו חויב נתבע 1 בתשלום לקרנית (פסק דין שכזכור הוא חלוט). כן טוען נתבע 1 כנגד גובה החוב היום, המורכב בעיקרו מחיובי ריבית. האפוטרופא לדין אף מזכירה את מצבו הבריאותי הקשה של נתבע 1 ואת קורות חייו הלא פשוטים. האפוטרופא לדין טוענת אף היא כנגד הליכי הגבייה שבהם החלה קרנית לנקוט. האפוטרופא לדין מבכרת לקבל את עמדתו של התובע לפיה לדבריה יש הסכם מכללא בינו ובין נתבע 1 בכל הקשור עם הזכויות בדירה. שכן הואיל והתובע הבטיח כי לא יפעל פינוי של נתבע 1 מהדירה, קבלת עמדתו של התובע עולה בקנה אחד עם טובת הנתבע. לפיכך לשיטת האפוטרופא לדין יש לקבל את התביעה בכפוף להוראה שהנתבע 1 לא יפונה מהדירה ותירשם לטובתו הערת אזהרה.
-
קרנית טוענת כי התובע הרחיב את חזית המחלוקת בסיכומיו, עת טען לפתע וחרף טענותיו בכתב התביעה, לפיהם היתה צוואה שבמסגרתה ירש את הזכויות בדירה אלא שלא הצליח לאתרה. עוד טוענת קרנית כי טענה זו סותרת את עצם העובדה שהתובע עצמו פעל להוצאת צווי ירושה להוריהם המנוחים. קרנית טוענת נגד הגרסאות המשתנות של התובע בקשר עם הדירה ועותר שלא להסתמך עליהן. קרנית אף מבהירה שעצם העובדה שהתובע בחר לייצג עצמו איננה צריכה להיזקף לחובתה וכי אין לתובע להלין בהקשר זה אלא על עצמו. לגופם של דברים טוענת קרנית שדין התביעה להידחות בהיעדר עילה, עת התובע לא הוכיח בכל דרך זכות לחלקו של הנתבע 1 בדירה ובהיעדר כל ראיה בכתב באשר לזכויותיו הנטענות של התובע.
דיון והכרעה
-
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במלוא המצוי בתיק שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.
מעמדו של צו ירושה הוא כמעמד פסק דין חפצא התקף כלפי כולי עלמא (השוו: סעיף 71 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965).
עוד יובהר כי עסקה במקרקעין טעונה כמובן רישום והתחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב (השוו: סעיפים 7 ו- 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969).
-
בענייננו, עסקינן בדירה שמזה עשרות בשנים עודנה רשומה על שם הוריהם המנוחים של התובע ונתבע 1, באופן שאינו עולה לכאורה בקנה אחד אף לא עם אינטרס הציבורי בניהולו של מרשם מקרקעין תקין.
-
על פי צווי הירושה וזכויות הירושה הפסוקות כפי צווי הירושה, לכאורה הזכויות בדירה אמורות להיות קנויות לתובע ולנתבע 1 בחלקים שווים, כיורשיהם של ההורים המנוחים ושל האח ח. ז"ל בחלקים שווים.
-
התובע לא עמד בכל דרך בנטל הכבד לשכנע שהזכויות בדירה צריכות להיות רשומות על שמו בלבד ולמעשה לא הציג לא תשתית ראייתית חפצית לתמיכה בטענה זו ואף לא הציג גרסה עובדתית קוהרנטית אחת שתבהיר מה הסיבה או מה העילה שמאחורי טענה זו.
-
ככל שניתן לתמצת את לוז טענות התובע הרי שמצאנו ארבע גרסאות שונות. האחת, שהוריו המנוחים ביקשו למעשה לצוות את הדירה לטובת נכדתם, בתו. השנייה, שבשלב כלשהו העביר לו אחיו את זכויותיו בדירה, על פי גרסה אחת בתמורה להותרת נתבע 1 עם זכויות מלאות בחנות שאף היא חלק מהעזבון. השלישית, שהואיל והוא זה שנשא בהוצאות השונות עבור החזקתה של הדירה לרבות הוצאות בעלים, הרי שיש לראות בכך משום הקניית מלוא הזכויות בדירה לטובתו. בסיכומיו, ראינו למעשה גם גרסה רביעית והיא במשתמע, שהיתה בעבר צוואה לטובתו (ולא לטובת בתו), אלא שלא מצא אותה.
-
באשר לגרסה הראשונה הרי שלא נמצא לטענה זו כל ביסוס ראייתי. כידוע על פי הדין מוכרת הורשה או לפי צוואה או בירושה לפי דין בהתאם לצו ירושה. לא זו בלבד שלא הוצגה וממילא לא קוימה כל צוואה אשר יש בה כדי לתמוך בטענת התובע, הרי שהתובע עצמו הוא שביקש את מתן צווי הירושה לפי דין בשנת 2001 ו- 2005 (ראו למשל בנספח 5 לתיק המוצגים מטעם קרנית).
אם לא די בכך, הרי שהגיונה של טענה זו אינו עולה בקנה אחד עם הסעד לו עתר התובע. שהרי אם לשיטתו של התובע בתו היתה זו שצריכה להיות בעלת הזכויות בדירה, מכח מה עתר להצהיר שהוא עצמו הוא בעל הזכויות.
דין טענת התובע בהקשר זה דחייה וכך אני מורה.
-
באשר לגרסה השנייה, טענה זו איננה מסוימת דייה, ולמעשה כלל לא נטענה בכתב התביעה שהוגש ביום 5.5.19. הלכה למעשה עסקינן כפי הנראה בטענה שנטענה בכתב ההגנה מטעם נתבע 1, מפיו של התובע (סעיף 24 לכתב הגנת נתבע 1), ולא ברור כל עיקר מדוע לא ראה התובע עצמו לטעון טענה זו מפורשות בכתב התביעה. הדברים אומרים דרשני שעה שגם בתשובתו להמרצת הפתיחה לא טען התובע בהקשר זה דבר (ראו מוצג 12 לתיק המוצגים מטעם נתבעת 2) מדובר בטענה שכפי הנראה עלתה אך בעל פה בדיונים בערכאות השונות (ראו עמ' 1 לפרוטוקול בבית המשפט המחוזי מיום 10.10.18, מוצג 6 בתיק מוצגי קרנית; דבריו של התובע בעמ' 10 – 11 לפרוטוקול דיון שמיעת הראיות).
כפי שהובהר לעיל חזקה התובע אשר ידע בשנים עברו להגיש בקשות לעגן את זכויות הירושה בקשר עם עזבון הוריו המנוחים ואחיו המנוח, יכול היה גם לדאוג לעגן הסכמות שכאלה בכתב ובמיוחד במקום בו כלל לא טען טענות בהקשר זה – לא בתשובתו להמרצת הפתיחה ולא בכתב התביעה – הדברים אומרים דרשני.
בהעדר כל תשתית ראייתית לתמיכה בטענה זו, אשר איננה עולה בקנה אחד לא עם צווי הירושה שהתובע עצמו טרח לבקש ולא עם הגרסה הראשונה, ובמיוחד מקום בו עסקינן בזכויות במקרקעין אשר דורשות ראייה בכתב לעסקה בהן, דין טענה זו דחייה.
-
באשר לגרסה השלישית. גם לו אניח כי אכן התובע הוא שנשא במלוא עלויות האחזקה בגין הדירה ואף אניח שהתובע נשא גם בתשלומים החלים על בעלים (דוגמת תיקון הצנרת שנזכר בעדותו של העד מר עסיס), הרי שאין בכך כדי ללמד דבר וחצי דבר בכל הנוגע לזכויות בעלות במקרקעין. תשלומי אחזקה שוטפת חלים פעמים רבות על מחזיק בנכס ולא בהכרח על בעלים ואין בהם כדי ללמד זכויות בעלות במקרקעין. גם לו אניח שהתובע לבדו, מכח זכויותיו שלו בדירה ובשים לב למצבו של אחיו, נתבע 1, הוא שנשא בתשלומים החלים על בעלים הרי שזכות הבעלות של התובע עצמו היא מכח הירושה ולכל היותר יכולה להציבו במידת הצורך כנושה פוטנציאלי בנתבע 1 ככל שלא חלק עימו בתשלומים (השוו: סעיף 32(ב) לחוק המקרקעין).
יוצא אפוא שגם לו אקבל את טענות התובע ואניח שהוא אמנם נשא במלוא ההוצאות השוטפות בגין הדירה הרי שאין בהן לבדם כדי ללמד זכות במקרקעין; זאת במיוחד מקום בו התובע עצמו עמד על כך שהוא ואחיו יהיו יורשיהם של ההורים המנוחים בחלקים שווים, ובהתאם ניתנו צווי הירושה. במקרה זה וכאמור לעיל לכל היותר עסקינן בנשיאה כספית פוטנציאלית של התובע כנגד נתבע 1 ותו לא. לפיכך גם דין הגרסה השלישית להידחות.
-
באשר לגרסה הרביעית, כפי שפורשה בסיכומי התובע, הרי שדינה להידחות הן מהנימוקים שהובאו לעיל ביחס לגרסה הראשונה והן בהיותה למעשה משום הרחבת חזית אסורה.
העולה מכל המקובץ הוא שדין התביעה להידחות, וכך אני מורה.
-
בטרם סיום מצאתי להתייחס למספר סוגיות נוספות שעלו במסגרת ניהולו של ההליך.
התובע וגם נתבע 1 הדגישו תשומות של ממש בתיאור מצבו של נתבע 1, הרקע להתדרדרות במצבו והשלכה הפוטנציאלית של פינוי עתידי של נתבע 1 על מצבו. אלא שההליך שלפני עניינו סעד הצהרתי במקרקעין.
עם כל ההבנה לטענות התובע; לרצונו לסייע ולדאוג לאחיו; ולמצבו של נתבע 1 עצמו, אשר בית משפט זה מצא לנכון למנות עבורו אפוטרופוס לדין; הרי שאין במצב רפואי או סוציאלי כדי לקבוע זכויות במקרקעין. זכויות נטענות שלא הוכחו בכל דרך ואשר על פני הדברים וככל שהיתה מתקבלת תביעת התובע, אף היה בהן דה פקטו כדי לגרוע מזכויותיו של נתבע 1.
גם לו אניח שלנתבע 1 חובות כספיים בשיעור ובהיקף ניכרים הרי שלא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שדווקא דרך הילוכו של התובע, קרי גריעה מפורשת מזכויות נתבע 1 זכויות במקרקעין, היא זו אשר עולה במובהק בקנה אחד עם טובתו.
-
לכך יש עוד להוסיף שעצם דחיית התביעה אין משמעותה בהכרח פינוי מידי של נתבע 1 מן הדירה במסגרת ההליכים שלפני. חזקה שנתבע 1 והנושה יוכלו עוד לשוב ולנהל משא ומתן אשר יכול וישיא את האינטרסים של הצדדים כולם וחזקה שכשם שמונה לנתבע 1 אפוטרופוס לדין בהליך שלפני גם במסגרת הליכי אכיפה ניתן יהא להידרש לכך וגם התובע יוכל במידת הצורך לסייע לנתבע 1 בהקשר זה.
-
לא ניתן לסיים מבלי להביע תמיהה על כך שחרף העובדה שמאז שנת 2005 הושלמה מצבת היורשים של מנוחים שנפטרו בשנת 1980 ו- 2000, הדירה שהיא נכס עיקרי בעזבונם עודנה רשומה על שמם של מנוחים אלה. עם כל ההבנה לטענות התובע בדבר הנסיבות המשפחתיות המצערות שאירוע במשפחתו, לא ניתן להתעלם מכך שגם חובותיו הרבים של אחיו היו כפי הנראה ידועים לו ויש להביע מורת רוח מכך שהלכה למעשה רישומן השגוי של הזכויות בנכס מנע פירעון חיוב פסוק באופן שגרע מזכויותיו של צד שלישי.
-
בהקשר זה טענו הן התובע והן נתבע 1 כי קרנית היא למעשה בבחינת "כיס עמוק". אולם דומני שלא נתנו את הדעת לכך שאותו "כיס עמוק" משולם מן הקופה הציבורית ועל חשבון האינטרס הציבורי, ולא יש מאין.
-
לבסוף ובכל הנוגע לטענה בדבר שיעור החוב של נתבע 1 לחובת קרנית והשאלה האם למשל פעלה קרנית בצורה אסרטיבית דייה לשם אכיפת החיוב, הרי שדין טענה זו להתברר בערכאה המתאימה לכך ואין בה כדי להשפיע כהוא זה על עצם שאלת הזכויות במקרקעין. הוא הדבר בכל הנוגע לטענות באשר לאופי האחזקה ו/או הדיירות של נתבע 1 בדירה, במובחן בזכויות הבעלות שלו בה.
-
סיכומו של דבר, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.
בהתחשב בנסיבות החריגות מעט של הליך זה ובנסיבותיהם האישיות של התובע ונתבע 1 יישא התובע בהוצאות קרנית, נתבעת 2, בשיעור מתון ובסך כולל של 7,500 ₪.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת כל פרט מזהה על אודות הצדדים ובני משפחותיהם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ח' אייר תשפ"ב, 09 מאי 2022, בהעדר הצדדים.
