ס' נ' מדינת ישראל

 

השופט י' גריל, שופט עמית:

א.הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' סגנית הנשיא השופטת טל תדמור-זמיר) בתיק גמ"ר 9887-12-17 (הכרעת הדין מיום 21.3.2019 וגזר הדין מיום 31.5.2020), לפיו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיפים 64 ו-40 של פקודת התעבורה [נוסח חדש] יחד עם סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן בעבירה של אי-מתן זכות קדימה בפניה שמאלה, לפי תקנה 64(א)(2) של תקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

 

במסגרת גזר הדין הושתו על המערער העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים, אשר ירוצה בעבודות שירות, 8 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 7 שנים, פיצוי להורי המנוח בסך של 10,000 ₪.

 

ב.בכתב האישום שהוגש כנגד המערער נטען:

 

בתאריך 4.4.2017, סמוך לשעה 11:45, נהג המערער, יליד 1947, ברכב מרצדס בכביש 804 מכיוון כללי צפון לכיוון כללי דרום עראבה, והתקרב לצומת בו קיימת פניה שמאלה (בכיוון נסיעת המערער) לדרך שירות צדדית המקבילה לכביש ומובילה לסחנין.

באותה העת, נסע, באותו הכביש בכיוון הנגדי, אופנוע מסוג Honda R500RAF עליו רכב ח.פ. ז"ל (להלן: "המנוח"), כשהוא מרכיב מאחוריו את הנוסע י.ס., כששניהם חובשים קסדות, וכשאורות האופנוע דולקים (אציין, כי מאוחר יותר הסתבר שדגם האופנוע המדויק הוא: Honda CBR500; עיינו בעדות מר בן-ארי בעמ' 27 לפרוט').

עוד צוין בכתב האישום, כי המהירות המרבית המותרת במקום היא 80 קמ"ש, המדובר בדרך בינעירונית דו-סיטרית, עם מסלול נסיעה אחד בכל כיוון נסיעה, קיים קו הפרדה מקווקו המפריד בין כיווני הנסיעה, וקיים שיפוע קל בכיוון נסיעת האופנוע.

עוד נטען בכתב האישום, כי שדה הראיה בכיוון נסיעת המערער מן הצומת הנ"ל לפנים הוא 146 מטרים, שאז ניתן להבחין בחלק העליון של רוכב האופנוע, ו-114 מטרים, שאז ניתן להבחין באופנוע כולו.

 

נטען בכתב האישום, כי בהגיע המערער לצומת הנ"ל, הוא החל לפנות שמאלה, תוך שהוא חוסם את דרכו של האופנוע. המנוח שהבחין במערער בלם בלימת חירום ופגע עם חזית האופנוע בדופן הימנית אחורית של הרכב, התהפך ולאחר מכן פגע בחלקו האחורי של הרכב ונפל על הכביש. עוד נטען בכתב האישום, כי כתוצאה מהפגיעה הסתובב הרכב עם כיוון השעון ונעצר כשחזיתו לכיוון דרום.

 

בכתב האישום נטען, כי מותו המיידי של המנוח נגרם כתוצאה מן התאונה, וכי הנוסע י.ס. נחבל כתוצאה מן התאונה, ונגרמו לו שברים באצטבולום משני הצדדים, ושבר ב-Ramus Pubis משני הצדדים.

 

נטען בכתב האישום, כי התאונה, מותו של המנוח, פציעתם של הנוסע ושל המערער (שנפצע קל) והנזקים שנגרמו לכלי הרכב, נגרמו באשמת המערער וכתוצאה מנהיגתו הרשלנית שהתבטאה בנהיגה ללא תשומת לב לנעשה בדרך לפניו, בכך שלא הבחין ברוכב האופנוע שהגיע מולו בנתיב הנגדי למרות שיכול וחייב היה להבין בו ממרחק ניכר, ולמרות שאורות האופנוע דלקו, לא נתן זכות קדימה לאופנוע וחסם את דרכו של האופנוע שהגיע מן הכיוון הנגדי, נהג בחוסר זהירות וברשלנות ולא כפי שנהג מן היישוב היה נוהג בנסיבות העניין.

 

ג.המערער כפר באחריות לתאונה ובתוצאותיה (בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא ביום 20.2.2018), וטען כי התאונה אירעה בשׁוּל הכביש הימני ביחס לכיוון שממנו הגיע המנוח, לאחר שהוא (המערער) סיים את פנייתו. לפיכך, נשמעו הראיות בתיק.

 

ד.כותב בית משפט קמא בהכרעת הדין, שבניסוי שדה הראיה שערך רס"מ אריסאן שמאס, בוחן תנועה, כשעה לאחר התאונה, עלה, כי ממקום הפניה שמאלה, ניתן להבחין בגוף העליון של רוכב אופנוע ממרחק של 146 מטרים ובאופנוע כולו ממרחק של 114 מטרים (מוצגים ת/5, ת/5א). מהניסוי הנוסף שערך בוחן התנועה עלה, כי זמן פינוי הצומת ממצב עצירה הוא 4.42 שניות, וממצב של נסיעה איטית רצופה זמן פינוי הצומת הוא 2.58 שניות.

 

כותב בית משפט קמא, כי כ-3 שבועות לאחר התאונה, הגיע הבוחן למקום התאונה עם נהג משאית, מר מוחמד סאלם, שהיה עד ראיה לתאונה. נהג המשאית הצביע לבקשת הבוחן על המקום בו ראה לראשונה את האופנוע, על מיקום רכבו של המערער ועל מיקום משאיתו (מוצגים ת/16 ו-ת/16א – ת/16ד).

 

בוחן התנועה ערך את מִמצאיו בדו"ח – ת/29, ממנו עולה, שמזג האוויר בזמן התאונה היה נאה והראות טובה. הבוחן פירט בדו"ח את שדה הראיה שנמדד בניסוי שערך, את ממצאיו במקום התאונה (סימני חריצה, סימני דחיפה של גלגל הרכב ושברי האופנוע), את הנזקים שנגרמו לרכבו של המערער ולאופנוע, וציין כי לא נמצאו בהם ליקויים.

בדו"ח כתב בוחן התנועה, כי התאונה אירעה כאשר המערער פנה עם רכבו שמאלה וחסם את דרכו של האופנוע שהגיע ממול.

בוחן התנועה כתב בדו"ח, כי על-פי הצבעת נהג המשאית, בזמן שהמערער פנה עם רכבו שמאלה, היה האופנוע במרחק של 125.8 מטרים ממנו, ולמערער היה שדה ראיה של 114 מטרים, ממנו ניתן היה לראות את כל האופנוע, וכי ממרחק של 146 מטרים יכול היה המערער לראות את חלקו העליון של האופנוע, וכן האופנוע יכול היה לראות את המערער.

 

כתב בוחן התנועה, כי בהתאם לניסוי, זמן פינוי הצומת בנסיעה רצופה הוא 2.58 שניות, ובהנחה שהאופנוע נסע במהירות של 80 קמ"ש, התאונה הייתה נמנעת, שכן במועד בו פנה המערער שמאלה היה האופנוע במרחק 57 מטרים ועל המערער היה לראותו.

הבוחן כותב, כי רק במהירות שמעל ל-160 קמ"ש התאונה הייתה בלתי נמנעת כאשר ניתן להבחין בכל האופנוע, או במהירות של מעל ל-205 קמ"ש בהתייחס לסיטואציה בה ניתן להבחין רק בחלק העליון של האופנוע.

 

הבוחן כתב בדו"ח (ת/29), כי התאונה נגרמה עקב אי-מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול ונהיגה בקלות ראש ובחוסר זהירות מצד המערער, שכן היה עליו לראות את האופנוע במהלך הפניה שמאלה.

 

ה.עוד כתב בית משפט קמא בהכרעת דינו, כי בעדותו בפני בית המשפט העיד בוחן התנועה, כי גילה טעויות חישוביות בדו"ח והוא העלה אותן על הכתב (ת/43), אולם, לדבריו, הדבר לא משנה ממסקנתו בדו"ח שערך (ת/29), לפיה המערער יכול היה להבחין באופנוע ולמנוע את התאונה, ולדבריו, כפי שנהג המשאית הבחין באופנוע, כך גם המערער היה אמור להבחין בו.

 

הבוחן העיד כי לא ניתן לקבוע את מהירות נסיעת האופנוע, שכן חסר לו נתון של המקום המדויק שממנו פנה המערער שמאלה. לדברי הבוחן, המִמצאים בזירת אירוע התאונה מלמדים שהאופנוע לא נסע במהירות מופרזת, שכן הוא לא החליק ולא גרם לחריצים בכביש, מה שמלמד שהוא הופתע מהרכב הפרטי שפנה שמאלה והדבר אומר שהאופנוע היה קרוב לצומת, למקום התאונה ולא הייתה לו אפשרות להתחמק מפגיעה ברכבו של המערער. עוד אישר הבוחן בעדותו, כי בכיוון נסיעת האופנוע היה שיפוע קל.

 

בוחן התנועה שלל אפשרות לקבוע את מהירות נסיעת האופנוע לפי "תקיפה ותנע", שכן אין מדובר במפגש בין שני רכבים פרטיים.

 

ו.בית משפט קמא מציין, כי מכונאי האופנועים, מר יורם בן ארי, העיד כי גובה המושב באופנוע של המנוח (Honda CBR500) ובאופנוע בו בוצע ניסוי שדה הראויה (BMW S1000RR) – דומה, וכי המהירות שהאופנוע של המנוח יכול לפתח נעה בין 150 ל-160 קמ"ש "אם סוחטים אותו", או בנסיעה בירידה ארוכה. מר בן ארי התייחס לכך, כי באופנוע הותקנה מערכת ABS מקורית שמטרתה למנוע נעילת גלגלים בבלימת חירום, כדי לא לאבד אחיזה בכביש. בהתייחס לשבר בחישוק, העיד מר בן ארי, שהשבר לא יכול היה להיגרם כתוצאה מפעולת הבלימה.

 

ז.נהג המשאית שהיה עד לתאונה, מר מוחמד סאלם, העיד, כי הן המנוח והן הנוסע על האופנוע הם בני משפחתו. לדבריו, ביום התאונה הוא נסע מכרמיאל לכיוון עראבה, כשלפניו נסע רכבו של המערער במהירות משתנה ביו 50 ל-80 קמ"ש, ולדבריו, הכביש היה ריק, לא הייתה הפרעה, וקטע הכביש בו אירעה התאונה הוא קטע ישר עם שדה ראיה פתוח. לדבריו, המערער רצה לפנות שמאלה עם רכבו, האט כמעט עד לעצירה מוחלטת, ולדבריו, עוד לפני שהאט, הוא הבחין באופנוע עם אור גבוה. נהג המשאית העיד, כי פחד לצפור, ולכן צעק למערער מהחלון שלא יפנה שמאלה, אך המערער פנה שמאלה לאט, לאחר שהיה כמעט בעצירה מוחלטת, כשהאופנוע היה במרחק של 5 עד 8 מטרים מרכבו של המערער. לדבריו, הן המנוח והן הנוסע היו לבושים כנדרש וחבשו קסדות, הוא לא הרגיש שהאופנוע נסע מהר, ולדבריו, מהירות האופנוע לא הייתה יותר מ-80 קמ"ש.

נהג המשאית, מר מוחמד סאלם, אישר שפגש את הנוסע על האופנוע יום לפני הדיון, לדבריו, במקרה, ופרט לכך לא פגש אותו מאז התאונה.

 

ח.הנוסע באופנוע, מר יוסף סאלם העיד, כי ביום התאונה נסע עם המנוח מדיר חנא לכיוון כרמיאל, במהירות של 70-80 קמ"ש. לדבריו, בגשר של עראבה הם ראו את רכבו של המערער עומד בכביש ורוצה לפנות שמאלה מתחת לגשר וכשהיו במרחק של 4 עד 6 מטרים ממנו, הוא פתאום פנה שמאלה, חסם את הכביש שלהם והם פגעו בו עם האופנוע, למרות שהמנוח החל להאט את מהירות נסיעתו. בחקירתו הנגדית אמר, כי המערער החל לפנות שהם היו במרחק של 5-10 מטרים ממנו. מר יוסף סאלם, מסר כי בסמוך לאירוע התאונה זכר את הפרטים טוב יותר ממה שהוא זוכר היום.

כאשר עומת מר יוסף סאלם עם גרסת נהג המשאית, לפיה המערער לא עמד עם רכבו, אלא היה בנסיעה מאוד איטית, הוא אמר שהדבר ייתכן, ואפשר שנהג המשאית ראה טוב יותר את שהתרחש. מר יוסף סאלם העיד, שלמעט המפגש בינו ובין נהג המשאית יום לפני העדות, הם לא דיברו על התאונה.

 

ט.בית משפט קמא כתב בהכרעת דינו, כי עדות בוחן התנועה הותירה בו רושם של עדות מקצועית ומהימנה, והוא הגיע לבית המשפט מצויד בספרות המקצועית, והשיב לשאלות ב"כ המערער בפירוט, והסביר כיצד הגיע למסקנותיו.

 

בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין, כי בוחן התנועה תיעד את כל פעולות החקירה שביצע בשטח, וכדי לְתַקֵּף את הניסויים שהוא ביצע, הוא פנה למומחה לאופנועים, מר בן ארי, כדי לוודא שנתוני האופנוע ששימש לניסוי שדה הראיה, תואמים את נתוני האופנוע שהיה מעורב בתאונה.

 

בית משפט קמא דחה את טענת ב"כ המערער בדבר אי-אמינות דו"ח בוחן התנועה, לפיה הדו"ח נושא תאריך 11.4.2017, בעוד ההצבעה עם נהג המשאית בוצעה ביום 29.4.2017. בית משפט כותב, כי הבוחן הסביר את סדרי עבודתו וציין שתיק החקירה נסגר רק ביום 31.5.2017, וכי הנתונים שנאספו בהצבעה עם נהג המשאית נכללו בדו"ח הבוחן, ומומחה ההגנה אימץ את אותם נתונים.

 

בית משפט קמא כותב, כי הוא אימץ את קביעות בוחן התנועה ונתן להן את מלוא המשקל הראייתי.

 

י.ביחס לעדותו של מר בן ארי, המומחה לאופנועים, כותב בית משפט קמא, שגם עדותו הותירה רושם של עדות מקצועית, מה עוד שמדובר בעד ניטרלי, מכונאי אופנועים ותיק, בעל מוסך מורשה לאופנועי הונדה, ועדותו לא נסתרה על ידי ההגנה.

 

יא.באשר לעדויותיהם של נהג המשאית ושל הנוסע על האופנוע, כתב בית משפט קמא, כי הוא ער לכך שמדובר בבני משפחה, אולם הוא לא התרשם שיש בכך כדי לגרוע ממהימנותם, והם אף לא הסתירו את דבר קיומו של המפגש האקראי ביניהם, ולדעת בית משפט קמא, יש בכך כדי לחזק את מהימנותם.

 

יב.בית משפט קמא סוקר את גִרסתו של המערער באשר לאירוע התאונה, ומציין כי כ-3 שעות לאחר התאונה (מיד עם שחרורו מחדר המיון), מסר המערער בחקירתו, כי לא ראה את האופנוע, והוא כבר יצא לגמרי מהכביש ורק אז חש במכה ברכב מאחור (מוצג ת/27).

 

בהודעתו מיום 12.4.2017 (מוצג ת/33) מסר המערער, לאחר שנועץ בעורך דין, כי היה לו שדה ראיה יפה מאוד כשפנה שמאלה והוא לא ראה כלום, הוא נסע בנסיעה רצופה בלי לעצור במהירות של 25 קמ"ש, ורק לאחר שהוא כבר יצא מהכביש הוא הרגיש במכה מאחור לאחר שכבר לא היה בנתיב נסיעת האופנוע. כשנשאל המערער כיצד לא ראה את האופנוע, הוא השיב, שכנראה האופנוע היה רחוק והגיע במהירות גבוהה "כמו טיל שנכנס באוטו וזה היה יותר מ 200 קמ"ש". לדבריו, אילו האופנוע היה נוסע לאט, הרכב הכבד מן האופנוע, לא היה מסתובב.

 

בהודעתו מיום 29.5.2017 (מוצג ת/22), הגיע המערער לחקירה מלווה בעורך דין, ובאותה חקירה מסר שפנה שמאלה במהירות של כ-20 קמ"ש, והוא לא ראה את האופנוע, כשבעת הפניה הוא הסתכל שמאלה ולא לכיוון נסיעת האופנוע, שכן כאשר הגיע לצומת הוא לא ראה את האופנוע.

 

בהודעתו מיום 5.7.2017 (מוצג ת/25) מסר המערער, שיש לו מתקן לטלפון ברכב, אבל הוא לא מדבר במהלך הנהיגה, וכשהוא נדרש לדבר הוא עוצר.

 

בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין, כי המערער העיד בפניו, שנסע לכיוון עראבה, בכביש אותו הוא מכיר היטב, כשמאחוריו הייתה משאית, הוא הסתכל קדימה, כמעט עצר, ופנה במהירות של כ-25 קמ"ש, תוך שהוא מסתכל ימינה ושמאלה, ולא ראה כלום במרחק של 100 עד 200 מטרים קדימה, ולדבריו נפגע בגלגל האחורי על ידי האופנוע, כשהיה כבר 3 מטרים מחוץ לכביש, ולטענתו, השוטרים שיקרו כדי לתפור לו תיק, שכן הם קרובי משפחת המנוח. עוד טען המערער, שנהג המשאית והנוסע על האופנוע לא דברו אמת, וטען כי קיים עד שיכול להעיד על אופן נהיגתו של המנוח, אך הוא לא מסר את שמו, שכן, לטענתו, המשטרה לא תעשה עם זה כלום.

 

בית משפט קמא כותב, שאמנם גִרסת המערער הייתה עקבית ברובה, אולם היא אינה הגיונית, שכן הוא מסר שלא הבחין באופנוע בשום שלב, בעוד לפי עדות הנוסע על האופנוע, הם הבחינו ברכבו של המערער. בנוסף, טענתו כי המשטרה תפרה לו תיק הובאה ללא תימוכין והסבריו בעניין אינם מניחים את הדעת. לפיכך, קבע בית משפט קמא שמהימנות עדות המערער אינה גבוהה.

 

יג.ממשיך וכותב בית משפט קמא, כי מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של מר פפיסמדו יצחק (מוצג נ/1), שהיה בעברו בוחן תנועה. בית משפט קמא מציין, כי המומחה מטעם המערער אימץ את קביעות בוחן התנועה ביחס לשדה הראיה וביחס לזמן הפינוי של הצומת, וכן קיבל את קביעת הבוחן, לפיה האופנוע היה במרחק של 125.8 מטרים כשהמערער החל לפנות שמאלה. אולם, מומחה המערער אינו מקבל את קביעות בוחן התנועה באשר לאופן התרחשות התאונה, לרבות שבירת הג'אנט וסימני החריצה על הכביש, ובאשר לגורם לתאונה.

 

לדברי מר פפיסמדו, סימן הדחיפה של גלגל הרכב מצביע על מיקום המגע הראשוני עם האופנוע, ומלמד שבעת ההתנגשות, היה האופנוע בקצה הנתיב הימני וחלק ניכר של הרכב היה מעבר לקו הצהוב בכביש אליו פנה המערער, כך שנתיב נסיעתו של האופנוע לא נחסם.

 

מר פפיסמדו שלל את קביעת בוחן התנועה, לפיה החישוק של האופנוע נשבר כתוצאה מבלימה ופגיעה בכביש, וציין כי הנזק יכול להיגרם רק כתוצאה ממגע ישיר עם חפץ קשיח – כמו הרכב של המערער. לדבריו, קיומה של מערכת ABS באופנוע, שוללת את קביעת בוחן התנועה, לפיה הגלגל הקדמי של האופנוע ננעל, וכי למעשה הגלגל של האופנוע ולא הכידון הוא שפגע בדופן ימין של הרכב, מה שמסביר את הנזקים שנגרמו לאופנוע.

 

מר פפיסמדו קבע, כי האופנוע נסע במהירות של 174.55 קמ"ש, כשהוא מניח שעם תחילת פניית המערער שמאלה, היה האופנוע במרחק של 125.8 מטרים ממנו, ושלקח למערער 2.58 שניות להשלים את הפניה. לכן קבע המומחה, כי כשניה או חצי שניה לפני תחילת הפניה שמאלה, היה האופנוע במרחק של 150.17 מטרים ומחוץ לשדה הראיה של המערער, ולכן, לדעתו, המערער לא יכול היה לראות את האופנוע בעת שפנה שמאלה והמדובר בתאונה בלתי נמנעת.

 

יד.מציין בית משפט קמא, כי בעדותו, חזר המומחה מטעם המערער, מר פפיסמדו, על קביעתו, לפיה האופנוע נסע במהירות של 175 קמ"ש. כשעומת המומחה עם עדות נהג המשאית, לפיה המערער פנה שמאלה כשהאופנוע היה במרחק של 5-8 מטרים ממנו, הסביר המומחה שהוא התבסס על גִרסת נהג המשאית בניסוי עם בוחן התנועה.

 

בהתייחס למהירות נסיעת האופנוע, הסביר מומחה המערער את החישובים שהוא ערך בחוות דעתוֹ (מוצג נ/1). כאשר עומת מומחה המערער עם עדותו של המומחה לאופנועים, מר בן ארי, הסביר מומחה המערער, שבגלל אילוצי זמן חוות הדעת נכתבה לפני שהמומחה לאופנועים מסר את עדותו, ויש לו כתבות של עיתונים מקצועיים, מהן ניתן ללמוד אחרת.

 

עוד העיד מומחה המערער, שהאופנוע לא היה בבלימה, שכן לא נמצא כל מִמצא שיכול ללמד על ניסיון של המנוח להתחמק מהתנגשות ואף זווית ההתנגשות עם הרכב (זווית ישרה) תומכת במסקנה זו, ומצביעה על כך שהאופנוע נסע בחלק הימני של הנתיב. לדברי מומחה המערער, במידה והפגיעה של האופנוע ברכב הייתה זוויתית, האופנוע היה "נזרק מסביב".

 

מומחה המערער אמר בעדותו, כי המגע הראשוני בין האופנוע לרכב היה בין הגלגל הקדמי של האופנוע לבין החלק שבין הכנף לגלגל האחורי של הרכב ורק בהמשך, במהלך ההתהפכות, היה מגע של הכידון בחישוק הגלגל הימני של הרכב.

 

מומחה המערער הסביר בעדותו, שהוא אינו מסכים עם דו"ח התאמת הנזקים שערך בוחן התנועה, אולם הוא לא ערך התאמת נזקים בעצמו.

 

טו.בית משפט קמא מציין, כי עדות מומחה המערער, כמו גם חוות דעתו, לא הותירו רושם מקצועי במידה מספקת, כשמומחה המערער אישר שזו הפעם הראשונה בה הוא נותן חוות דעת בתאונה קטלנית בה מעורב אופנוע. בנוסף כותב בית משפט קמא, כי מומחה המערער התעלם מעדותו של המומחה לאופנועים, מר בן ארי, וקבע קביעות שאינן מתיישבות איתה, וכשנדרש להסביר, אמר שחוות דעתוֹ נערכה בטרם מתן עדותו של מר בן ארי, והוא מסתמך על כתבות בעיתון המצביעות על דברים שונים.

עוד כותב בית משפט קמא, כי מומחה המערער נתפס לכלל טעות בכמה מקומות בחוות דעתו, טעויות המשמיטות את הבסיס תחת קביעותיו.

 

טז.בית משפט קמא כותב, שאין זה מובן מדוע יש חשיבות לשאלה איזה חלק של האופנוע פגע ראשון ברכב, או מה גרם לשבירת הג'אנט, שכן אין מחלוקת על עצם ההתנגשות ועל הנזקים שנגרמו בעקבותיה. לדעת בית משפט קמא, אין נפקות לשאלה איזה חלק של האופנוע פגע ראשון ברכב ואין נפקות לשאלה כיצד ומדוע נשבר הג'אנט של הגלגל הקדמי באופנוע.

 

מוסיף בית משפט קמא, שאף השאלה אם הגלגל הקדמי של האופנוע ננעל, או לא ננעל, אינה רלוונטית לענייננו, משעה שקביעות בוחן התנועה ביחס לשדה הראיה וביחס לזמן פינוי הצומת אומצו על ידי מומחה המערער. כותב בית משפט קמא, שחוסר הבקיאות של בוחן התנועה ביחס למערכת ABS באופנוע, אין בה כדי לכרסם במהימנותו או במקצועיותו, מה עוד שבוחן התנועה לא העיד כי הגלגל הקדמי של האופנוע ננעל.

 

יז.כותב בית משפט קמא, כי בוחן התנועה חישב את מרחקי הבלימה ביחס למהירויות שונות וביחס לשדה הראיה שנקבע (114 מטרים) והעיד, כי עד מהירות של 160 קמ"ש מצד האופנוע התאונה הייתה נמנעת, ורק במהירות גבוהה ממנה התאונה הייתה בלתי נמנעת, כאשר נוכח היעדר הנתון בדבר המקום המדויק ממנו פנה המערער, לא ניתן לקבוע את מהירות נסיעת האופנוע.

 

מומחה המערער ביסס את מסקנתו על מרחק של 125.8 מטרים בין האופנוע לבין רכבו של המערער טרם הפניה שמאלה, כפי שנכתב בדו"ח בוחן התנועה (ת/29), אולם המדובר בטעות, שכן נהג המשאית הצביע בהמשך ההצבעה על הנקודה בה הוא ראה את האופנוע כאשר המערער האט והתכוון לפנות שמאלה, ונמצא שמדובר במרחק של 85 מטרים, כשהמרחק של 125.7 או 125.8 מטרים מתייחס למרחק בין האופנוע לבין המשאית.

כותב בית משפט קמא, כי קביעתו של מומחה המערער את מהירות האופנוע, התבססה על נתון שגוי ולא ניתן לקבלה, והיא אף אינה מתיישבת עם עדותו של המומחה לאופנועים, לפיה המהירות המקסימאלית של האופנוע יכולה להגיע כדי 160 קמ"ש, בירידה ארוכה או "אם סוחטים אותו", כשבמקום התאונה השיפוע בכיוון נסיעת האופנוע היה קל, ולכן, ונוכח עדויותיהם של נהג המשאית והנוסע על האופנוע (לפיהן, נסע המנוח במהירות של כ-80 קמ"ש), כל אלה מובילים למסקנה שהאופנוע לא נסע במהירות שעלתה על 160 קמ"ש.

 

ממשיך וכותב בית משפט קמא, כי בוחן התנועה קבע, וקביעתו לא נסתרה, שבכל מהירות שאינה גבוהה מ-160 קמ"ש, התאונה הייתה נמנעת אלמלא רשלנותו של המערער.

 

יח.בית משפט קמא כותב, כי הוא מאמץ את עדות הבוחן, לפיה לא ניתן היה לקבוע את מהירות נסיעת האופנוע עובר לתאונה.

 

בית משפט קמא מציין, שהוא ער לטענת ההגנה, לפיה נוכח הִעדר יכולת לקבוע את מהירות הנסיעה של האופנוע, הדבר מעורר ספק לטובת המערער. אולם, כך כותב בית משפט קמא, נוכח עדות בוחן התנועה, לפיה בכל מהירות שאינה עולה על 160 קמ"ש התאונה הייתה נמנעת, ונוכח יתר העדויות של הנוכחים במקום, לפיהן הם, בניגוד למערער, הבחינו בנעשה סביבם, הרי שאין הדבר מעורר ספק לטובת המערער.

 

יט.היות ומומחה המערער קיבל את קביעת בוחן התנועה ביחס לשדה הראיה, והיות ונהג המשאית והנוסע על האופנוע הבחינו במערער בטרם התאונה, הרי שגם המערער צריך היה לראות את האופנוע, מה שמתיישב עם ההיגיון הסביר, ולכן קובע בית משפט קמא, כי קשה לקבל את גִרסת המערער, לפיה הוא הסתכל 100 מטר לפנים ולא ראה את האופנוע בשדה הראיה שלו. מה עוד, שגִרסת העדים, לפיה המערער פנה כאשר האופנוע היה במרחק קצר מאוד ממנו (גִרסה שנמסרה כבר בהודעותיהם במשטרה), מתיישבת עם הִעדר סימנים שיעידו כי האופנוע ניסה לבלום, או לחמוק מהתנגשות עם רכבו של המערער, ומחזקת את קביעת הבוחן, לפיה המנוח הופתע (אציין, כי הודעותיהם במשטרה של נהג המשאית והנוסע על האופנוע לא הוגשו בפני בית משפט קמא, אלא בית משפט קמא למד על הנכתב בהודעותיהם מחוות דעתו של מומחה המערער, בה נכתב מה היו דבריהם במשטרה (בסעיפים 2.2(ה) ו-2.3(ה) של נ/1).

 

כ.בית משפט קמא קבע בהסתמך על קביעות המהימנות והעדויות שנשמעו בפניו, כי בהתקרב המערער לצומת הוא האט את מהירות נסיעתו כדי לפנות שמאלה, ובהגיעו לצומת היה לו שדה ראיה של 114 מטרים לפחות. האופנוע, שנסע ממול כיוון נסיעת המערער, נסע במהירות שתואמת את תנאי הדרך ובהיותו קרוב לצומת, פנה המערער באופן פתאומי שמאלה וחסם את דרכו של האופנוע, מבלי להבחין באופנוע ומבלי לתת לו זכות קדימה, בנסיבות שבהן היה עליו להבחין בו, וכך נגרמה התאונה על תוצאותיה.

 

כותב בית משפט קמא בהכרעת הדין, כי ממכלול הוראות החוק לפיהן הואשם המערער, לצד פסיקת בתי המשפט, עולה, שקיים קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות נהג הנכנס לצומת שלא בזהירות הנדרשת, ואינו נותן זכות קדימה לכלי הרכב שבאים ממול, באופן היכול להבטיח את השלמת חצייתם את הצומת בבִטחה, לבין התרחשות תאונה קטלנית.

 

לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי המערער הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, בעת שביצע פניה שמאלה תוך סיכון האופנוע שנסע בנתיב הנגדי, ולא ביצע את הפניה בבִטחה, זאת למרות שהוא היה צריך, ואף היה יכול, לצפות את תוצאת הפניה ללא מתן זכות קדימה לרכב שבא מולו.

בית משפט קמא כתב, כי משקיימת זיקה עובדתית בין מעשי המערער ובין התוצאה הקטלנית של התאונה, הרי שמתקיים קשר סיבתי עובדתי, דהיינו, אלמלא חסם המערער את דרכו של האופנוע, לא הייתה מתרחשת התאונה ולא היה נגרם מותו של המנוח.

 

כא.בית משפט קמא מציין, שהוא מוּדע לשינויים שבוצעו במקום התאונה לאחר התרחשותה, לפיהם נאסרה הפניה שמאלה וסומן קו הפרדה רצוף, אולם הוא סבור שאין בכך כדי להפחית מאחריות המערער לתאונה, מה עוד, שהמערער העיד, כי הוא מכיר את הכביש כמו את כף ידו, ואם אכן זה המצב, היה מצופה ממנו לנהוג ביתר זהירות, במידה והוא סבור שהכביש בעייתי.

 

כב.לפיכך, קבע בית משפט קמא שלא נותר ספק באשר לאשמת המערער, והוא הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

כג.ביום 31.5.2020 ניתן גזר דינו של בית משפט קמא, במסגרתו נגזרו על המערער העונשים שפורטו ברישא של פסק דין זה.

 

כד.המערער ממאן להשלים הן עם הכרעת הדין והן עם גזר הדין וערעורו מונח בפנינו.

 

כה.ביום 12.7.2020 הגיש המערער הודעת ערעור, במסגרתה טען, כי על-פי הנתונים שהובאו בפני בית משפט קמא, הרי שהוא אינו אחראי כלל להתרחשות התאונה ולתוצאותיה, וכי מסקנותיו של בית משפט קמא שגויות, לרבות המסקנה שלא ניתן לחשב את מהירות נסיעתו של האופנוע עובר לתאונה.

עוד טען המערער, כי שגה בית משפט קמא משהסתמך על עדותם של נהג המשאית ושל הנוסע על האופנוע, שמסרו כי מהירות נסיעת האופנוע לא הייתה יותר מ-80 קמ"ש, שכן המדובר בהערכה של עדים לא מקצועיים, שלמרבה הפליאה, מסרו גִרסה זהה ביחס למהירות האופנוע.

 

לטעמו של המערער, בית משפט קמא התעלם מנתונים שנאספו בזירת אירוע התאונה, בכל הקשור למרחקים. המערער סבור, כי מניתוח סרטון ההצבעה של נהג המשאית (מוצג ת/16ד), ניתן לחשב את מהירות נסיעת האופנוע בנקל.

לטענת המערער, ניתוח נכון של המִמצאים היה צריך להוביל למסקנה, כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת מצד המערער, ולפיכך יש לזכותו.

 

לחלופין, טוען המערער, ביחס לגזר הדין, כי העונש שהושת עליו חמור וקיצוני, ואינו עולה בקנה אחד עם הענישה המקובלת במקרים דומים, בהתחשב בנסיבותיו האישיות החריגות, ובהתחשב בכך שנסיבות התאונה אינן מצביעות על רשלנות ברמה גבוהה, אלא על רשלנות רגעית, שיש לסווגה כרשלנות ברמה נמוכה, מה עוד, שלאחר התאונה שוּנה התִמרור במקום התאונה נוכח שדה הראיה המוגבל. לפיכך עותר המערער להפחתה משמעותית הן בתקופת המאסר (לריצוי בעבודות שירות) והן בתקופת פסילת רישיון הנהיגה בפועל שהושתו עליו.

 

המערער ביקש אפשרות להשלים את נימוקי הערעור בתוך 30 יום.

 

כו.ביום 31.8.2020 הגיש המערער השלמת נימוקים להודעת הערעור.

 

בהשלמת הנימוקים טוען המערער:

 

1.לטענת המערער, תיקון מס' 126 של חוק העונשין, במסגרתו תוקן יסוד הרשלנות, חל בענייננו, ונוכח התיקון תנאי להוכחת יסוד הרשלנות הוא, שהמערער יצר במעשהו סיכון בלתי סביר להתרחשות התאונה, ועניין "הסיכון הבלתי סביר" הוא תנאי יסוד לצורך הוכחת הרשלנות, לטענתו, נאשם לא יורשע בשל אי-נקיטת זהירות, למרות שטכנית יכול היה לצפות את הנזק, במידה וייקבע כי הוא לא היה צריך לצפות את הסיכון בהיותו סיכון סביר שמוצדק ליטול אותו. התנאי של היות הסיכון "בלתי סביר" הוא תנאי נוסף ומצטבר לתנאי הנוגע ליכולתו של אדם מן הישוב לצפות את התוצאה. לטענתו, המחוקק ביקש לצמצם את הגדרת הרשלנות המגיעה כדי עבירה פלילית.

 

לטעמו של המערער, בענייננו, לא ייחסה המדינה ולא ביקשה לייחס למערער נטילת סיכון בלתי סביר, אלא בחרה לייחס למערער "רשלנות נמוכה-בינונית".

 

לפיכך טוען המערער, כי המדינה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את עבירת גרימת המוות ברשלנות מעבר לכל ספק סביר, מה עוד, שעל-פי עדות נהג המשאית, המערער האט את מהירות נסיעתו עד כדי עצירה, ולפי גִרסת המערער החל לפנות כששדה הראיה לפניו פנוי, ובכך נקט המערער באמצעי זהירות בטרם הפניה, ולא נטל על עצמו סיכון בלתי סביר, במיוחד נוכח רשלנותו התורמת של המנוח להתרחשות התאונה, ובמיוחד נוכח העובדה שהמדובר במקום עם שדה ראיה מוגבל, דבר שהביא לביצוע שינוי בתִמרור במקום התאונה, האוסר על ביצוע פניה שמאלה.

 

2.בית משפט קמא אימץ קביעה של בוחן התנועה, לפיה היה על המערער לחדש קשר עין עם הרכבים הבאים ממול לאחר הפניה שמאלה בצומת. לטענת המערער, קביעה זו שגויה, שכן לאחר שפנה שמאלה היה עליו להתמקד במבטו ישר לעבר הכביש אליו פנה, מה עוד שאין לקביעה זו של בית משפט קמא בסיס בהוראת חוק כלשהי.

 

מוסיף המערער, שאף אם היה מחדש את קשר העין לעבר הרכבים שבאים מהכיוון הנגדי, הרי שלא היה באפשרותו למנוע את התאונה, שכן זמן התגובה שלו בהפתעה הוא 1.5 שניות.

 

3.המערער מסר את גִרסתו, לפיה האופנוע כלל לא היה בשדה הראיה שלו בעת הפניה לצומת, והוא דבק בגִרסה זו לאורך כל הדרך, החל מחקירתו הראשונה על ידי חוקר המשטרה בבית החולים ועד עדותו בפני בית משפט קמא.

 

4.בוחן התנועה קבע שלא ניתן לחשב בנסיבותיה של התאונה את מהירות נסיעת האופנוע, ועם זאת קבע שהאופנוע נסע במהירות המותרת. טוען המערער, שסתירה מהותית זו בעדות בוחן התנועה אמורה להוביל למסקנה, שניתן היה לחשב את מהירות נסיעת רוכב האופנוע בטרם ההתנגשות. ממשיך וטוען המערער, שגם אם בית משפט קמא לא קיבל את המהירות המדויקת שחישב המומחה מטעם המערער, עדיין לא ניתן היה לקבוע באופן חד משמעי, שהאופנוע לא נסע במהירות מופרזת בנסיבות העניין.

לטענת המערער, על-פי ההצבעה שביצע נהג המשאית, הרי שניתן היה לחשב את מהירות נסיעתו של האופנוע.

 

5.בית משפט קמא קבע, כי הבוחן המשטרתי "נתפס לכלל טעות בסעיף 6 לפרק המסקנות בדו"ח הבוחן" (פִסקה 12 של הכרעת הדין), כשהמדובר במסקנה מהותית באשר לאחריותו של המערער לגרימת התאונה. אולם, למרות זאת, אימץ בית משפט קמא את המסקנה בדבר אחריות המערער לתאונה.

 

לטענת המערער, בית משפט קמא סבר בטעות, כי המרחק של 85 מטרים הוא המרחק מהצומת עד לנקודה בה רואים את האופנוע, ואולם המדובר במרחק מן המשאית עד לצומת.

 

6.נהג המשאית העיד מחד, כי האופנוע היה במרחק של 5 מטר בעת שרכבו של המערער החל בפניה שמאלה, ואילו בהצבעה שתועדה על ידי הבוחן, הצביע העד על נקודה במרחק של 125.8 מטרים מן הצומת בעת שהמערער החל בפניה שמאלה. מכיוון שזמן פינוי הצומת הוא 2.58 שניות, הרי שאין שום מניעה מלבצע חישוב על בסיס הצבעת העד והזמן שעבר עד שהאופנוע הגיע לנקודת ההתנגשות.

 

טוען המערער, שבמידה ונאמץ את קביעת הבוחן והצבעת נהג המשאית, הרי שניתן לחשב שמהירות נסיעת האופנוע הייתה 175 קמ"ש, דבר שאינו הגיוני בהתחשב בכך שמהירות נסיעתו המקסימאלית של האופנוע היא 160 קמ"ש.

 

7.נהג המשאית העיד, כי כאשר האופנוע היה במקום עליו הצביע (125.8 מטרים מן הצומת), רכבו של המערער היה מספר מטרים לפני הצומת, ואף בהנחה לרעת המערער, כי מרחק זה היה 15 מטרים, הרי שהמרחק בין האופנוע לפי הצבעת נהג המשאית והמערער הוא 110.8 מטרים ולא 85 מטרים כפי שקבע בית משפט קמא. במצב זה ניתן לחשב את מהירות האופנוע לפי מרחק של 110.8 מטרים בזמן של 2.58, כך שמתקבל התוצאה: 154.6 קמ"ש. אילו האופנוע אכן נסע ב-80 קמ"ש, שהם 22.22 מטר/שניה, הרי הוא היה עובר את המרחק ב-4.98 שניות, כשהמערער כבר פינה את הצומת לאחר 2.58 שניות.

 

8.טוען המערער, כי מן הנתונים שנפרשו בפני בית משפט קמא, ובמיוחד הצבעת נהג המשאית, שהיא זו ששפכה אור על אופן התרחשות התאונה, עולה, כי רוכב האופנוע נסע במהירות גבוהה, שאינה מתאימה לתנאי הדרך.

 

לטענתו, מהירות נסיעתו המופרזת של האופנוע, או לכל הפחות, מהירות בלתי סבירה שלא תאמה את תנאי הדרך, כך לטענת המערער, ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המערער לבין מות המנוח, והפכה את התאונה לבלתי נמנעת מצד המערער.

 

9.גם אם מאמצים את דברי נהג המשאית והנוסע על האופנוע, לפיהם המערער פנה כשהאופנוע היה במרחק קצר מאוד ממנו (5-10 מטרים), הרי בהתחשב בכך שזמן פינוי הצומת הוא 2.58 שניות, הרי שהאופנוע היה חולף על פני רכבו של המערער עוד בטרם המערער החל את הפניה, שכן בהנחה שהאופנוע נסע 80 קמ"ש כטענת אותם עדים והמרחק היה 10 מטרים, הרי האופנוע היה חולף על פני הצומת לאחר 0.45 שניות, ואילו המרחק היה 5 מטרים, האופנוע היה חולף על פני הצומת תוך 0.22 שניות, עוד בטרם המערער החל בפניה שמאלה.

 

10עוד טוען המערער, כי בתיק קיימים סימני שאלה רבים שלא זכו למענה בהכרעת הדין של בית משפט קמא, וקיימים מחדלי חקירה מהותיים, שעשויים היו להוביל לזיכויו של המערער, ולוּ מחמת הספק.

 

11.לחלופין עותר המערער להפחתה משמעותית ברכיב המאסר בפועל (לריצוי בעבודות שירות) וברכיב פסילת רישיון הנהיגה, וזאת, לטענתו, עקב מחדלי החקירה, לרבות השימוש באופנוע אחר לגמרי, גדול בהרבה, בניסוי שבוצע על ידי המשטרה, כשהמומחה לאופנועים, מר בן-ארי, לא העיד באופן חד-משמעי שגובה הכיסא של האופנוע המעורב והאופנוע בו בוצע הניסוי זהה, אלא העיד כי לדעתו המדובר בפחות או יותר אותו גובה. לטענת המערער, הדבר חיוני מאוד לצורך היכולת של המערער להבחין לראשונה באופנוע. בנוסף, בניסוי רכב על האופנוע אדם גבוה שמידותיו לא תאמו את מידות המנוח. כמו כן, מפנה המערער לכך, שהמשטרה לא תיעדה בוידאו את ניסוי פינוי הצומת.

 

עוד טוען המערער, כי בעקבות ריבוי התאונות בצומת בו אירעה התאונה, מצאה מהנדסת המשטרה, שקיים מפגע בטיחותי במקום, ולכן יש לאסור את הפניה שמאלה, בשל מגבלת שדה הראיה, ואולם השינוי בוצע רק לאחר התאונה.

 

בנוסף טוען המערער, כי מתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט קמא גבוה, ואינו תואם את נסיבות העניין, ואת מידת הרשלנות הנמוכה שיש לייחס למערער.

 

לחלופין טוען המערער, שיש לסייג את פסילת רישיון הנהיגה, כך שלא תחול על שעות עבודתו של המערער.

 

כז.בדיון שהתקיים בפנינו ביום 10.9.2020 הציג ב"כ המערער בפנינו תקליטור ובו וידאו של ניסוי שדה הראיה שערך בוחן המשטרה.

 

בנוסף, חזר ב"כ המערער על נימוקי הערעור וטען, כי מדובר בצומת שלא היה מוצב בו תמרור כלשהו, ואכן היה על המערער ליתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה, אך בענייננו הפגיעה בין האופנוע לרכב התרחשה לאחר שהמערער החל בפניה במצב שלא יכול היה להבחין באופנוע, והפגיעה אירעה כשהמערער הגיע לנקודת "אל חזור", ולטענתו, האופנוע לא נסע במהירות שתואמת את תנאי הדרך.

 

עוד הפנה ב"כ המערער לכך, שבית משפט קמא לא הסתמך על המרחק מן הצומת עליו הצביע נהג המשאית - 125.8 מטרים, אלא על מרחק של 85 מטרים, וזהו, למעשה, המרחק של נהג המשאית מן הצומת בעת שראה לראשונה את האופנוע. לטענת ב"כ המערער, המדובר בטעות חמורה שהובילה לשגיאות במסקנותיו של בית משפט קמא.

לטענת ב"כ המערער, המערער אכן היה יותר קרוב פיזית לאופנוע, אך הוא נמצא ברכב נמוך יותר מנהג המשאית, ולכן לא יכול היה לראות באותה עת את האופנוע.

 

לטענת ב"כ המערער, אכן מדובר בצומת מסוכן, אולם משעה שהרשויות ידעו על הסכנה בצומת ולא עשו דבר, לא ניתן לטעון כי המערער חרג מחובת הזהירות כאשר פנה שמאלה, שעה שהוא אינו רואה אף אחד בכיוון הנגדי, ובעת שהרשויות לא אסרו זאת.

 

עוד טען ב"כ המערער, כי המערער נקט בכל אמצעי הזהירות, ואף אם היה עוצר, הרי לא היה באפשרותו להבחין באופנוע טרם פנייתו.

 

כח.מנגד, טען ב"כ המדינה, שדין הערעור להידחות על כל חלקיו. לטענתו, כאשר מבקשים לפנות שמאלה, יש להתקדם, ובמידה ויש מגבלה, אזי יש להיזהר כפליים, ואולי אף לעצור, כדי לוודא שהמגבלה אינה חושפת את הנהג לסיכון של רכב אחר המגיע בנתיב אותו מבקשים לחצות.

 

לטענת ב"כ המדינה, המדובר בהכרעת דין המתבססת על מִמצאי מהימנות של שני עדים, שהייתה להם גִרסה אחת ואחידה. הנוסע על האופנוע ראה את המנוח טרם הפגיעה, ואם הוא ראה את המנוח, הרי אין שום סיבה שהמערער לא יראה אותם, והדבר מצביע על התרשלות המערער.

 

לטענת ב"כ המדינה, נהג המשאית אמר בצורה מפורשת שה-125 מטרים הם לפני שהגיע המערער לצומת. לטענתו, גם אם מקבלים את חישובי ההגנה, האופנוע הספיק להתקדם לצומת עשרות מטרים בזמן תחילת פניית המערער שמאלה, ולכן צריך היה האופנוע להיות בשדה הראיה שלו.

 

לעניין גזר הדין, טוען ב"כ המדינה, כי בפני בית משפט קמא הסכים המערער למתחמים שקבע בית משפט קמא, מה עוד שהמערער לא קיבל אחריות, ויש לו עבר תעבורתי מכביד, ולכן אין מקום להקל בגזר הדין ואף לא לסייג את הפסילה.

 

כט.לאחר שנתתי דעתי להכרעת הדין של בית משפט קמא, ולאחר שעיינתי בערעור, בטענותיהם של ב"כ הצדדים בשעת הדיון בערעור, במוצגים שהוגשו בפני בית משפט קמא ובעדויות שנשמעו בפניו, ולאחר שנתתי דעתי לפסיקה הרלוונטית, סבורני שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערער, שכן בנסיבות העניין, מסקנתי היא שלא ניתן לבסס את הרשעתו של המערער מעבר לספק סביר.

 

ל.ראשית, כפי שטוענים ב"כ המערער, אכן נפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא.

 

בפִסקה 25 של הכרעת הדין נכתב:

 

"דא עקא, שהמומחה, כמו הבוחן, נתפסו לכלל טעות בנוגע לנתון של 125.8 מטרים. אסביר.

בסעיף 14(6) לדו"ח הבוחן (ת/29) אכן צוין שעל פי ההצבעה עם נהג המשאית, בעת שהנאשם פנה שמאלה, האופנוע היה במרחק של 125.8 מטר מדוד מהצומת. אלא שעיון מדוקדק במזכרים המתעדים את ההצבעה (ת/16, ת/16א' ות/16ג'), בסקיצה שנערכה בעקבותיה (ת/16ב') ובסרטון שתיעד אותה (ת/16ד'), מלמד אחרת. למקרא ת/16 ות/16א ומצפיה בת/16ד' עולה כי הבוחן ביקש מנהג המשאית להצביע על המקום שבו הוא ראה את האופנוע בפעם הראשונה (שניה 00:52 + דקה 01:22 לת/16ד'). נהג המשאית הלך עד לנקודה והבוחן הלך אחריו ומדד את המרחק עם הגלגלת. בהגיעם לנקודה שאל אותו הבוחן "פה אתה ראית?" (דקה 02:56) ונהג המשאית השיב: "מפה ראיתי את האופנוע" (דקה 03:05). המרחק שנמדד עד אותה נקודה - 125.7 מטר. בהמשך שואל הבוחן את נהג המשאית: "כשאתה ראית את האופנוע, איפה הייתה המרצדס?" ונהג המשאית משיב: "המרצדס הייתה לפני הצומת בכמה מטרים, ראיתי שהוא האט ורוצה לפנות שמאלה, פחדתי לצפצף לו, רק צעקתי לו מהחלון שלא יפנה, שלא יפנה. בסוף הוא פנה שמאלה וידעתי שתהיה תאונה קטלנית" (דקה 03:22 עד 03:41). בהמשך הצביע נהג המשאית על הנקודה שבה הוא ראה את האופנוע כאשר הנאשם האט והתכוון לפנות שמאלה ונמצא כי מדובר במרחק של 85 מטר." (ההדגשה שלי - י.ג.)

 

 

 

בפִסקה 26 של הכרעת הדין נכתב:

 

"מהמפורט לעיל נלמד כי המרחק של 125.7 או 125.8 מטרים אינו מתייחס למרחק בין האופנוע ובין הרכב בעת הפניה שמאלה, אלא למרחק בין האופנוע ובין המשאית, כשנהג המשאית הבחין בו לראשונה, עוד בטרם הנאשם הגיע לצומת והחל בפניה שמאלה. נתון זה אף מתיישב עם קביעת הבוחן (שאותה אימצה ההגנה), לפיה שדה הראיה ממקום עמידת הנאשם הוא 114 מטרים, זאת בשים לב לכך שהנאשם עבר עוד מספר מטרים לפני הפניה שמאלה ובשים לב לגובה של המשאית אל מול הגובה של רכב הנאשם. פועל יוצא של האמור לעיל, הוא כי קביעתו של המומחה את מהירות האופנוע, התבססה על נתון שגוי ולא ניתן לקבלה. יתרה מזאת, קביעת המומחה אף אינה מתיישבת עם עדותו של המומחה לאופנועים, לפיה המהירות המקסימאלית של האופנוע יכולה להגיע כדי 160 קמ"ש, בירידה ארוכה או "אם סוחטים אותו". בענייננו נקבע כי השיפוע בכיוון נסיעת האופנוע היה קל ואין מדובר בירידה ארוכה." (ההדגשה שלי - י.ג.)

 

עוד קבע בית משפט קמא בפִסקה 28 של פסק דינו:

 

"הבוחן קבע כי בכל מהירות שאינה גבוהה מ-160 קמ"ש, התאונה נמנעת ועדותו לא נסתרה. מומחה ההגנה אמנם קבע כי גבול המהירות בין תאונה נמנעת לתאונה בלתי נמנעת הוא 120 קמ"ש ולא 160 קמ"ש, ברם, כאמור, חישוביו נסמכו על הנתון של 125.8 מטרים בין הנאשם בעת הפניה שמאלה ובין האופנוע, שכפי שהובהר לעיל, אינו נכון." (ההדגשה שלי - י.ג.)

 

אולם, קביעות אלה אינן מתיישבות עם התרשים שערך בוחן התנועה בעקבות ההצבעה עם נהג המשאית (ת/16ב; והמִזכר בדברים הסימנים המופיעים על הסקיצה – ת/16ג) וגם לא עם סרטון הוידאו של ההצבעה עם נהג המשאית (מוצג ת/16ד שהוגש על גבי תקליטור).

 

לא.על-פי התרשים שערך בוחן התנועה לאחר ההצבעה עם נהג המשאית, המרחק בין המקום בו ראה נהג המשאית את האופנוע לראשונה לבין הצומת בו אירעה התאונה, הוא 125.8 מטרים (נקודה ב' בתרשים).

בנוסף, המיקום של נהג המשאית בעת שראה את האופנוע לראשונה והבחין כי רכבו של המערער מאט ומתכוון לפנות שמאלה, היה 85 מטרים לפני הצומת (נקודה א' בתרשים). מתרשים זה עולה, כי המרחק בין המשאית לבין האופנוע, בעת שנהג המשאית הבחין לראשונה באופנוע, היה 210.8 מטרים (125.8 + 85 מטרים).

 

בית משפט קמא קבע, שהמרחק של 125.8 מטרים מתייחס "למרחק בין האופנוע ובין המשאית, כשנהג המשאית הבחין בו לראשונה, עוד בטרם הנאשם הגיע לצומת והחל בפניה שמאלה" (פִסקה 26 רישא של הכרעת הדין), בעוד, שעל-פי התרשים עולה בבירור, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, כי המרחק של 125.8 מטרים, מתייחס למרחק בין הצומת בו אירעה התאונה לבין המקום בו ראה נהג המשאית את האופנוע לראשונה.

 

לב.גם צפייה בסרטון הוידאו המתעד את ההצבעה על ידי נהג המשאית (מוצג ת/16ד) מובילה למסקנה זהה.

 

בסרטון הוידאו נהג המשאית הצביע על המקום בו ראה לראשונה את האופנוע, ובוחן התנועה ערך מדידה ממקום התאונה בצומת (1:45 דקות מתחילת סרטון הוידאו) ועד לאותו מקום עליו הצביע נהג המשאית, ועלה כי המרחק הוא 125.7 מטרים מן הצומת בו אירעה התאונה (3:10 דקות מתחילת הסרטון), כשהבוחן חוזר על כך שהמדובר במרחק מן המקום בו פנה רכבו של המערער (3:14-3:16 מתחילת הסרטון).

 

נהג המשאית מסר בעת ההצבעה, כי רכבו של המערער היה באותה העת מספר מטרים לפני הצומת והתכונן לפנות שמאלה (3:22 - 3:28 דקות מתחילת הסרטון).

 

נהג המשאית התבקש להצביע על המקום בו הוא היה (עם המשאית) בעת שראה את האופנוע לראשונה, כאשר בוחן התנועה שאל אותו: "אתה יכול להצביע לי איפה אתה היית במשאית כשראית את האופנוע בפעם הראשונה ואת הפרטית שהתחילה להאט ולפנות שמאלה"? (3:42 עד 3:50 דקות מתחילת הסרטון ב-ת/16ד).

 

הבוחן ונהג המשאית חזרו לצומת בו אירעה התאונה ומשם מדד הבוחן את המרחק למיקום המשאית מן הצומת ברגע שנהג המשאית הבחין באופנוע לראשונה וכאשר המערער האט כדי לפנות שמאלה (4:50 עד 6:05 מתחילת הסרטון). נהג המשאית הצביע על נקודה שהיא במרחק 85 מטרים לפני הצומת בו אירעה התאונה, ואז אמר בוחן התנועה: "זו הנקודה מפה הנהג משאית, העד שלנו, ראה את האופנוע פעם ראשונה וראה את הפרטית, המרצדס, בכוונה לפנות שמאלה. זה מרחק מהצומת 85 מטר" (6:05 עד 6:18 דקות מתחילת הסרטון).

 

דהיינו, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, המרחק של 125.7 מטרים מתייחס למרחק בין הצומת בו אירעה התאונה לבין האופנוע, בזמן שנהג המשאית הבחין באופנוע לראשונה, והמערער היה באותו זמן, לפי דברי נהג המשאית, מספר מטרים לפני הצומת והתכוון לפנות שמאלה.

 

לג.נוכח שגגה זו שנפלה בהכרעת הדין, הרי שיש לבחון האם על-אף שגגה זו יש מקום להותיר את הרשעת המערער על כנה.

 

 

 

 

בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין (בפִסקה 27 של הכרעת הדין):

 

"עדי המאשימה - הנוסע ונהג המשאית - העידו שהמנוח נסע במהירות של כ-80 קמ"ש (ראו את עדות נהג המשאית בעמ' 31 לפרוט' בש' 5-6 ואת עדות הנוסע בעמ' 36 לפרוט' בש' 26-27). אכן, מדובר בהערכה של עדים שאינם מקצועיים וברי כי לא ניתן לבסס עליה ממצא עובדתי. עם זאת, אותה הערכה, לצד עדותו של נהג המשאית כי הוא הבחין באופנוע עוד בטרם הנאשם החל בפניה שמאלה, לצד עדותו של הנוסע כי הוא הבחין בנאשם טרם הגיעם לצומת ולצד עדותו של המומחה לאופנועים לפיה המהירות המקסימאלית שאליה יכול האופנוע להגיע היא 160 קמ"ש, מובילות כולן למסקנה כי האופנוע לא נסע במהירות שעלתה על 160 קמ"ש."

 

בהמשך נכתב בפִסקה 30 של הכרעת הדין:

 

"בהתחשב בכל שפורט בפרק זה, אני מאמצת את עדות הבוחן לפיה לא ניתן היה לקבוע את מהירות נסיעת האופנוע טרם ובעת התאונה. אני ערה לטענת ההגנה כי העדר יכולת לקבוע את מהירות הנסיעה של האופנוע מעוררת ספק לטובת הנאשם, ברם סבורה כי יש לדחותה, בהתחשב בעדות הבוחן לפיה בכל מהירות שאינה עולה על 160 קמ"ש התאונה היתה נמנעת ולאור יתר העדויות של הנהגים בכביש, לפיהן הם, בניגוד לנאשם, כן הבחינו בנעשה סביבם."

 

עוד קבע בית משפט קמא בפִסקה 31 של הכרעת הדין:

 

"נהג המשאית העיד כי הנאשם פנה שמאלה כשהאופנוע היה במרחק של 5-8 מ' ממנו (למשל, בעמ' 32 לפרוט' בש' 25-26; בעמ' 33 לפרוט' בש' 14-29) והנוסע אף הוא העיד כי הנאשם פנה שמאלה באופן פתאומי, כשהיה ביניהם מרחק של 5-10 מטר, הוא חסם את הכביש שלהם והם פגעו בו (למשל, בעמ' 38 לפרוט' בש' 8). גרסת העדים מתיישבת עם העדר סימנים שיעידו כי האופנוע ניסה לבלום או לחמוק מהתנגשות עם רכב הנאשם ומחזקת את קביעת הבוחן כי האופנוע הופתע. שוב, אני ערה לכך שאין מדובר בעדות שנסמכת על מדידה או בחינה מקצועית, אלא בהערכה בלבד, ברם סבורה שיש בצבר העדויות כדי ללמד כי בעת שהנאשם פנה שמאלה האופנוע היה קרוב אליו וכדי לקבוע, מעבר לספק סביר, שבעת הפניה שמאלה האופנוע היה בטווח שדה הראיה של הנאשם."

 

בסיכומו של דבר קבע בית משפט קמא בפִסקה 36 של הכרעת הדין:

 

"בענייננו, לאור קביעותיי בנוגע למהימנות עדי המאשימה, אל מול קביעותיי בנוגע למקצועיות המומחה, אני קובעת כי בהתקרב הנאשם לצומת הוא האט את מהירות נסיעתו כדי לפנות שמאלה. בכביש שני מסלולי נסיעה (אחד לכל כיוון) וקו הפרדה מקווקו מפריד ביניהם. בהגיע הנאשם לצומת, היה לו שדה ראיה של 114 מטרים לפחות. האופנוע, שנסע ממול כיוון נסיעת הנאשם, נסע במהירות שתואמת את תנאי הדרך ובהיותו קרוב לצומת, פנה הנאשם באופן פתאומי שמאלה וחסם את דרכו של האופנוע, מבלי להבחין באופנוע ומבלי לתת לו זכות קדימה, בנסיבות שבהן היה עליו להבחין בו. על תוצאות התאונה דומה כי אין חולק (לא הובאו ראיות ולא נשמעו טענות בעניין זה)."

 

השאלה העולה היא: האם קביעות אלה עומדות בעינן, בהתחשב בשגגה שנפלה בנתונים עליהם התבסס בית משפט קמא?

 

לד.בית משפט קמא קבע, כי עדויותיהם של נהג המשאית ושל הנוסע על האופנוע מהימנות, חרף הקִרבה המשפחתית ביניהם.

 

בפִסקה 12 של הכרעת דינו כתב בית משפט קמא:

 

"אשר לעדויות של הנוסע ונהג המשאית - אני ערה לכך שמדובר בבני משפחה, אולם לא התרשמתי שיש בכך כדי לגרוע ממהימנותם. השניים העידו כי למעט במפגש אקראי יום לפני מתן העדות בבית המשפט הם לא שוחחו על התאונה וההסבר שנתנו לכך (שהנושא היה כואב מדי ורגיש מדי) מניח את הדעת. העדים אף לא הסתירו כי באותו מפגש אקראי הם כן שוחחו על התאונה ואני סבורה כי יש בכך כדי לחזק את מהימנותם."

 

עוד כתב בית משפט קמא בפִסקה 32 של הכרעת הדין:

 

"ב"כ הנאשם טען כי גרסת העדים בנוגע למרחק המצומצם מהנאשם בעת הפניה שמאלה באה לראשונה בבית המשפט, לאחר שהעדים תיאמו גרסאותיהם. דין הטענה להידחות. ראשית, כפי שציינתי לעיל, מצאתי את עדויות העדים מהימנות, חרף הקרבה המשפחתית ביניהם. שנית, דווקא עיון בחוות דעתו של המומחה מלמדת כי העדים מסרו אותה גרסה כבר בהודעותיהם במשטרה (ראו סעיף 2.2 (ה) וסעיף 2.3 (ה) לחוות הדעת נ/1)."

 

דהיינו, בית משפט קמא קיבל את גרסתם של עדים אלה, לפיה המערער החל בפניה שמאלה, כאשר האופנוע היה במרחק קצר ממנו.

 

לה.בעניין המרחק בו היה רכבו של המערער מן האופנוע בעת שהמערער החל לפנות שמאלה, העיד נהג המשאית: "האופנוע היה רחוק ממנו 5-8 מ' והוא פנה שמאלה והאופנוע פגע בו מצד ימין בכנף אחורי, בסוף של האוטו" (עמ' 30 לפרוט', ש' 17-16; ההדגשה שלי – י.ג.).

 

כאשר נהג המשאית נשאל האם המערער פנה שמאלה תוך נסיעה רצופה, הוא השיב: "הוא היה איתי עד הסוף, כמעט עצירה מוחלטת, אחר כך לקח לו זמן לפנות שמאלה כשהאופנוע היה בדיוק מולו, אולי היה 5-8 מ' ממנו כשפנה שמאלה" (עמ' 32 לפרוט', ש' 26-25; ההדגשה שלי – י.ג.).

 

כשנשאל נהג המשאית כיצד מתיישבת העובדה שהוא הצביע על מיקום האופנוע בעת שהבחין בו לראשונה במרחק 125 מטרים ממקום התאונה (בסרטון ת/16ד), עם כך שאמר שהמערער החל לפנות שהאופנוע היה 5 מטרים מרכבו של המערער בתחילת הפניה (עמ' 33 לפרוט', ש' 7-6), השיב נהג המשאית (שם, ש' 10-8): "ראיתי אותו בערך 80 מ' לפני התאונה, אבל כשהתקרבנו לתאונה הוא היה עוד בצומת, לקח לו זמן לפנות שמאלה, כשהתקרבנו הוא פנה שמאלה והאופנוע היה כבר קרוב אליו אולי 8 מ'. ראיתי את האופנוע לפני שהגיע אליו..." (עיינו גם בדברי נהג המשאית, שם, ש' 29-25). בהמשך הוסיף נהג המשאית: "האוטו פנה שמאלה כשהאופנוע היה כמעט לידו" (עמ' 34 לפרוט', ש' 9).

 

לו.הנוסע על האופנוע העיד, כי מהירות נסיעת האופנוע לפני התאונה הייתה "משהו בין 80-70 לא נסענו במהירות" (עמ' 36 לפרוט', ש' 27; ועל כך חזר בהמשך עדותו בעמ' 39 לפרוט', ש' 2).

כשנשאל הנוסע: "במשטרה וגם היום אמרת שאתה ראית את רכב הנאשם עומד והמשאית עומדת מאחוריו. אמרת רכב הנאשם עומד" (עמ' 37 לפרוט', ש' 26-25) הוא השיב: "המרצדס עומדת. בכביש... מולנו. אנחנו נוסעים לכרמיאל והוא בא מכיוון כרמיאל ועומד בכביש" (שם, ש' 29-27).

לדברי הנוסע על האופנוע, המערער עמד בכביש בנתיב הנגדי לאופנוע וכשהם היו במרחק 5 או 10 מטרים ממנו המערער החל לפנות שמאלה (עמ' 37 לפרוט', ש' 31-25).

 

כשנאמר לנוסע על האופנוע, כי נהג המשאית העיד, שרכבו של המערער לא היה בעצירה מוחלטת (עמ' 39 לפרוט', ש' 4-3), הוא השיב: "אולי הוא צודק, למה כי הוא ראה אותו יותר מדויק, אני הייתי על אופנוע, הוא היה מאחוריו והוא יודע אם הוא היה עומד" (שם, ש' 6-5).

 

אציין, כי בשיחה שנערכה עם הנוסע בבית החולים, הוא לא נשאל האם המערער עצר טרם הפניה, וכן לא נשאל לגבי המרחק בין האופנוע לבין רכבו של המערער בעת תחילת הפניה (מוצג ת/26, שיחה זו תועדה בסרטון וידאו הנמצא במוצג ת/34א).

 

לז.אם לסכם את דברי העדים האלה, נהג המשאית והנוסע על האופנוע, המערער היה בעצירה, או כמעט בעצירה מוחלטת בעת שהחל את הפניה, כשהאופנוע היה באותה עת במרחק 5 עד 10 מטרים מרכבו של המערער.

 

בדו"ח בוחן התנועה (ת/29) נקבע, כי המרחק מקו הצומת עד לנקודת ה"אימפקט" הוא 5 מטרים (סעיף 14(8)(ג) של הדו"ח), אולם בהמשך נאמר על ידי בוחן התנועה כי חלה טעות, והמרחק הוא למעשה 4.2 מטרים (עיינו במוצג ת/43).

 

עוד כתב בוחן התנועה (בסעיף 14(8)(ד) של הדו"ח): "תאוצת רכב פרטי 1.5 מטר בשנייה בריבוע. תאוצה מהירה 3מ/ש/ש".

 

פרק הזמן מתחילת נסיעת רכבו של המערער ועד ל"אימפקט" (לפגיעה), לפי דו"ח הבוחן, הוא 2.58 שניות (סעיף 14(8)(ה) של הדו"ח), אולם נתון זה תוקן בהמשך ל-2.36 שניות (עיינו במוצג ת/43) [אציין כי 2.58 שניות הוא זמן פינוי הצומת באופן שהתאונה הייתה נמנעת, ואילו 2.36 שניות הוא הזמן מתחילת הפניה שמאלה ועד ל"אימפקט"].

 

בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין, כי הוא מאמץ את נתוני הבוחן ונותן להם את מלוא המשקל הראייתי (פִסקה 12 של הכרעת הדין).

 

בהתחשב בנתונים אלה, ובהתחשב בעדויות נהג המשאית והנוסע על האופנוע, יש לבחון האם התאונה הייתה בלתי נמנעת, אם לאו.

 

לח.הנתונים בהתאם לדו"ח הבוחן (ת/29) ובהתאם לנוסחאות שנרשמו בסיפא של אותו הדו"ח:

 

מרחק מקו הצומת ועד ל"אימפקט": 4.2 מטרים.

 

תאוצת רכב פרטי: 1.5 מטר\שניה².

 

פרק הזמן מתחילת הנסיעה ועד ה"אימפקט": 2.36 שניות.

 

כמו כן, בהתאם לעדויות נהג המשאית והנוסע על האופנוע, רכבו של המערער היה בעצירה, או בכמעט עצירה מוחלטת, מהירות האופנוע היא 70 עד 80 קמ"ש, והמרחק בין האופנוע לבין המערער בתחילת הנסיעה היה 5 עד 10 מטרים.

 

לט.אבחן עתה האם התאונה הייתה נמנעת כשהמרחק הוא 10 מטרים בין המערער לבין האופנוע, מהירות האופנוע: 70 קמ"ש, והמערער מתחיל בפניה שמאלה ממצב של עצירה מוחלטת כשתאוצת הרכב היא 1.5 מטר\שניה²:

 

במצב דברים זה, שהאופנוע היה במרחק 10 מטרים מן הרכב כשמהירותו של האופנוע 70 קמ"ש, דהיינו, 19.44 מטר\שניה, הזמן שהיה לוקח לאופנוע לעבור את אותם 10 מטרים הוא (t – הזמן (time); s – הדרך (spatium); v – מהירות (velocity)):

t = s/v

t = 10/19.44 = 0.51 sec

 

כלומר, התוצאה היא: 0.51 שניות (פרק הזמן שהיה לוקח לאופנוע לעבור את אותם 10 מטרים כשמהירותו 70 קמ"ש).

 

לאחר 0.51 שניות, היה מגיע המערער ממצב של עצירה מוחלטת, בתאוצה של 1.5 מטר\שניה², למהירות של 0.765 מטר\שניה לפי החישוב הבא (v – מהירות; a – תאוצה; t - זמן):

 

v = a * t

v = 1.5 * 0.51

v = 0.77 m/sec

 

המהירות הממוצעת של רכב המערער (v̄ ) בפרק הזמן של 0.51 שניות היא מחצית (שכן המהירות ההתחלתית היא 0), כלומר: 0.39 מטר\שניה, ולכן המרחק (s) הוא:

s = v̄ * t

s = 0.39 * 0.51

s = 0.2 meter

 

דהיינו, המערער היה מספיק לעבור בזמן של 0.51 שניות מרחק של 0.2 מטר, והתאונה הייתה נמנעת, שכן המערער לא היה מספיק לעבור את המרחק של 4.2 מטרים עד לנקודת ה"אימפקט".

 

אם זו התוצאה אליה מגיעים, כשהמרחק הוא 10 מטרים (בין רכבו של המערער לאופנוע) במהירות 70 קמ"ש של האופנוע, ברי, שבמרחק נמוך מכך התאונה בוודאי הייתה נמנעת, שכן המרחק שהיה עובר המערער ממצב של עצירה מוחלטת היה אפסי.

 

כך גם, אילו האופנוע היה נוסע במהירות גבוהה יותר (מ-70 קמ"ש), למשל, 80 קמ"ש, לפי גִרסת נהג המשאית והנוסע על האופנוע (שאמר שהאופנוע היה במהירות של 70 עד 80 קמ"ש), שכן במצב זה ברי שהאופנוע היה חולף על פני הצומת בטרם המערער היה מספיק להגיע לנקודת ה"אימפקט" (ולמעשה, בטרם המערער זז מרחק משמעותי כלשהו).

 

אציין, כי אותה מסקנה עולה גם מניסוי פינוי הצומת שערך בוחן התנועה, לפיו זמן פינוי הצומת ממצב עצירה של הרכב נמשך 4.42 שניות (מוצגים ת/6 ו-ת/6א), ומשכך ברי שבפרק זמן של 0.51 שניות (שלוקח לאופנוע לעבור 10 מטרים במהירות 70 קמ"ש), רכבו של המערער לא היה מגיע לנקודת ה"אימפקט" (שהייתה בסמוך לשול הכביש הימני בכיוון נסיעת האופנוע).

 

מ.כאמור, נהג המשאית, אמר בעדותו כי בעת שהמערער החל את הפניה הוא היה כמעט בעצירה מוחלטת (עמ' 32 לפרוט', ש' 25).

 

אם אניח, שרכבו של המערער היה באותה עת במהירות של 10 קמ"ש, דהיינו, 2.78מטר\שניה, המהווה מהירות של "כמעט עצירה מוחלטת", והאופנוע היה במרחק של 10 מטרים ממנו במהירות של 70 קמ"ש (19.44 מטר\שניה), אזי האופנוע היה עובר מרחק זה בזמן של 0.51 שניות (t=s/v).

 

כדי לחשב את המהירות אליה היה מגיע רכב המערער כעבור 0.51 שניות, נשתמש בנוסחה לחישוב תאוצה (a – תאוצה (acceleration); v_o – מהירות התחלתית (initial velocity); v – מהירות סופית (final velocity); t – פרק הזמן שחלף (time)).

a = (v – v_o)/t

1.5 = (v – 2.78)/0.51

1.5 * 0.51 = v – 2.78

0.765 = v – 2.78

v = 3.55 m/sec

 

דהיינו, ממהירות התחלתית של 2.78 מטר\שניה, היה מגיע המערער בתאוצה של 1.5 מטר\שניה², בזמן של 0.51 שניות – למהירות של 3.55 מטר\שניה (12.78 קמ"ש).

 

המהירות הממוצעת (v̄) לפרק הזמן של 0.51 שניות היא:

(2.78 + 3.55)/2 = 3.165 m/sec

 

ולכן המרחק (s) שרכבו של המערער היה עובר במצב זה מתחילת הפניה שמאלה הוא:

s = v̄ * t

s = 3.165 * 0.51

s = 1.61 meter

 

דהיינו, המערער היה מספיק לעבור בזמן זה 1.61 מטר, והתאונה הייתה נמנעת, שכן הוא לא היה מספיק לעבור את המרחק של 4.2 מטרים מקו הצומת עד לנקודת ה"אימפקט".

 

ברי, שהמסקנה נכונה אף במקרה בו מהירות האופנוע גבוהה יותר, למשל 80 קמ"ש, הואיל ופרק הזמן שהאופנוע היה עובר מרחק זה של 10 מטרים קצר יותר (0.45 שניות במהירות של 80 קמ"ש). כך גם במצב בו המרחק בין האופנוע לרכב קצר יותר (למשל, 5 מטרים, כפי שאמרו נהג המשאית והרוכב על האופנוע בעדותם).

 

אציין, כי נקודת ה"אימפקט" הייתה בקצה הימני של נתיב נסיעת האופנוע, בסמוך לשול הימני (עיינו בעדות הבוחן בעמ' 13 לפרוט', ש' 18-16, וכן צפו בסרטון שבמוצג ת/8א, בו ניתן לראות, כי הסימן על הכביש עליו מצביע בוחן התנועה, שנגרם על ידי הגלגל האחורי שמאלי של רכב המערער כתוצאה מדחיפת הרכב על ידי האופנוע, מתחיל בקצה הימני של נתיב נסיעת האופנוע (0:46 עד 0:56 דקות מתחילת סרטון הוידאו)), ולפיכך, גם אם המערער היה במצב זה 1.61 מטרים בתוך נתיב נסיעת האופנוע, הרי הוא היה בחלקו השמאלי של הנתיב (בכיוון נסיעת האופנוע) בעוד נקודת ה"אימפקט" הייתה בחלקו הימני של הנתיב (בכיוון נסיעת האופנוע). כך, שבמצב זה התאונה לא הייתה יכולה להתרחש.

 

אציין, כי גם מניסוי פינוי הצומת שערך בוחן התנועה (מוצגים ת/6 ו-ת/6א), עולה מסקנה זהה, שכן לפי ניסוי זה, זמן הפינוי של הצומת ממצב של נסיעה איטית הוא 2.58 שניות, כאשר במוצג ת/43 רשם בוחן התנועה, שהזמן מתחילת פניית המערער ועד ל"אימפקט" הוא 2.36 שניות. מכאן, שאם לפי דברי הבוחן (ב-ת/43) פרק הזמן מתחילת פניית רכב המערער ועד ל"אימפקט" הוא 2.36 שניות, הרי שבפרק הזמן של 0.51 שניות, שהיה לוקח לאופנוע לעבור את אותם 10 מטרים (במהירות של 70 קמ"ש), התאונה לא יכולה הייתה להתרחש.

 

גם אם אניח שנהג המשאית והנוסע על האופנוע שגו בהערכת המרחק, ואף במידה ניכרת, ונניח שהמרחק היה, למעשה, 30 מטרים (ולא 5 עד 10 מטרים כפי שהעידו), הרי במהירות 70 קמ"ש (19.44 מטר\שניה), פרק הזמן שהיה לוקח לאופנוע לעבור את אותם 30 מטרים הוא 1.54 שניות (t=s/v).

בפרק זמן של 1.54 שניות, לפי ניסוי פינוי הצומת שערך בוחן התנועה (מוצגים ת/6 ו-ת/6א), בין אם רכב המערער החל לפנות מעצירה מוחלטת, ובין אם החל לפנות ממצב של כמעט עצירה מוחלטת, ואף בנסיעה איטית, הרי התאונה לא יכולה הייתה להתרחש, שכן, לפי ניסוי פינוי הצומת לוקח לפנות את הצומת בנסיעה איטית 2.58 שניות (2.36 שניות עד ל"אימפקט" לפי ת/43), וממצב של עצירה מוחלטת לוקח לפנות את הצומת 4.42 שניות.

מכאן, שבפרק הזמן של 1.54 שניות (שהיה לוקח לאופנוע לעבור 30 מטרים), המערער לא יכול היה להגיע לנקודת ה"אימפקט".

 

מא.מכאן, שהתאונה לא יכולה הייתה להתרחש בנסיבות אותן תיארו נהג המשאית והנוסע על האופנוע בעדותם.

 

אכן בית משפט קמא נתן אמון בעדויותיהם, אולם המדובר בעדי ראיה, שנתנו את הערכותיהם לגבי אירוע טראומטי, וייתכן כי זו הסיבה לכך שדבריהם אינם משתלבים עם החישובים שערכנו לעיל.

 

לפיכך, סבורני, שאין בסיס מספיק לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה: "גרסת העדים מתיישבת עם העדר סימנים שיעידו כי האופנוע ניסה לבלום או לחמוק מהתנגשות עם רכב הנאשם ומחזקת את קביעת הבוחן כי האופנוע הופתע. שוב, אני ערה לכך שאין מדובר בעדות שנסמכת על מדידה או בחינה מקצועית, אלא בהערכה בלבד, ברם סבורה שיש בצבר העדויות כדי ללמד כי בעת שהנאשם פנה שמאלה האופנוע היה קרוב אליו וכדי לקבוע, מעבר לספק סביר, שבעת הפניה שמאלה האופנוע היה בטווח שדה הראיה של הנאשם" (פִסקה 31 של הכרעת הדין).

 

לכן, משמסקנתי היא שאין לקביעה זו בסיס בחומר הראייתי שנפרש בפני בית משפט קמא, יש לבחון האם יתר הראיות שהובאו בתיק מבססות אשמה מעבר לספק סביר.

 

מב.לא נעלם מעיניי, שבסעיף 14(7) של דו"ח הבוחן (ת/29) ציין הבוחן, כי ערך ניסוי של פינוי הצומת בנסיעה רצופה, וזאת על פני פרק זמן של 2.58 שניות, ומתוך הנחה שהאופנוע נסע במהירות של 80 קמ"ש, הגיע הבוחן לתוצאה, לפיה בשעת הפניה שמאלה היה האופנוע במרחק של 57 מטרים מן הרכב, והיה על המערער לראותו.

 

ואולם, חישובו זה של הבוחן מתבסס על ההנחה, שהאופנוע היה במהירות של 80 קמ"ש, בשעה שהבוחן ציין, שלא ניתן לחשב מה הייתה מהירות נסיעתו של האופנוע.

כמו כן, בתיעוד ניסוי פינוי הצומת (מוצגים ת/6 ו-ת/6א) ציין הבוחן, כי פינוי הצומת ממצב עצירה של הרכב נמשך 4.42 שניות, ואילו ממצב פניה מנסיעה איטית זמן פינוי הצומת הוא 2.58 שניות, כשבמוצג ת/43 רשם הבוחן, כי הזמן מתחילת הפניה ועד ל"אימפקט" הוא 2.36 שניות.

 

מכיוון, שאין אנו יודעים את מהירות נסיעתו של המערער בעת שפנה שמאלה, והאם אכן היה בעצירה מוחלטת, או כמעט בעצירה מוחלטת, או בנסיעה איטית, ומכיוון שאיננו יודעים את מהירות נסיעתו של האופנוע, הרי שלא ניתן לבסס את מסקנת הבוחן בדבר המרחק בין רכב המערער לבין האופנוע בעת תחילת הפניה.

 

כך, לדוגמה בלבד, אילו המערער החל את הפניה מעצירה מוחלטת, היה לוקח לו 4.42 שניות לפנות את הצומת, ובהנחה שמהירות האופנוע הייתה 100 קמ"ש (27.78 מטר\שניה), ובהנחה שה"אימפקט" היה 0.22 שניות לפני סיום פינוי הצומת (שכן, הבוחן כתב שבנסיעה איטית ה"אימפקט" היה כעבור 2.36 שניות, ואילו זמן פינוי הצומת הוא 2.58 שניות), הרי שבפרק הזמן של 4.2 שניות (4.42 שניות פחות 0.22 שניות) עובר האופנוע 116.7 מטרים, כלומר, לפי הנחה זו, הוא היה מחוץ לשדה הראיה של 114 מטרים.

אציין, כי בכל מקרה שבו מהירות האופנוע היא מעל 98 קמ"ש, אזי עולה, שהאופנוע היה מחוץ לשדה הראיה של המערער (114 מטרים).

 

לפיכך, בהִעדר מִמצא בדבר מהירות האופנוע, הרי בפנינו הנחות בלבד, שאינן יכולות לשמש בסיס לקביעת מִמצא, מה גם שדבריהם של נהג המשאית והנוסע על האופנוע בדבר מהירות נסיעת האופנוע ובדבר המרחק בין רכב המערער לאופנוע בעת תחילת הפניה – אינם מתיישבים עם החישובים, עם הנתונים המספריים ועם מִמצאי בוחן התנועה בניסוי פינוי הצומת (מוצגים ת/6 ו-ת/6א).

 

נראה מן האמור לעיל, שהמרחק של 57 מטרים שציין הבוחן ב-ת/29 מבוסס על מספר הנחות, הן בדבר מהירות נסיעת האופנוע, והן בדבר אופן ביצוע הפניה על ידי המערער, ולא ניתן לבסס מִמצא לחובתו של המערער על יסוד הנחות.

מג.אבחן עתה את סוגיית שדה הראיה שעמד לרשות המערער בעת שהחל בפניה שמאלה.

 

בהתאם לדו"ח בוחן התנועה, לפי ניסוי שדה הראיה שערך: "יש לו שדה ראיה של 114 מטר מדוד ממרחק זה ניתן לראות את כל האופנוע, ויש לו שדה ראייה 146 מטר מדוד ממרחק זה ניתן לראות חלק עליון של האופנוע" (סעיף 14(6) של ת/29).

 

עוד כתב הבוחן בדו"ח (שם): "על פי הצבעה עם העד (הכוונה לנהג המשאית – ההערה שלי – י.ג.) עולה כי בזמן שהפרטית פנתה שמאלה האופנוע היה במרחק מהצומת 125.8 מטר מדוד".

 

בוחן התנועה כתב בסיפא של הדו"ח (בפִסקה 14(10) של ת/29):

 

"אם נהג הפרטית היה מחדש קשר עין לכיוון האופנוע הוא היה אמור לראות אותו במהלך הפניה שמאלה, אבל הנהג הגיע לצומת ראה שאין אף אחד פנה שמאלה בלי לחדש עוד פעם קשר עין לכיוון האופנוע אלא התחיל להסתכל שמאלה לכיוון פנייתו ולמרות שהוא היה אמור לראות את האופנוע כי על פי שדה ראייה יכול לראות גוף עליון של הנהג ממרחק של 146 מטר מדוד." (ההדגשה שלי - י.ג.)

 

בית משפט קמא קבע כמִמצא עובדתי, כי: "בהגיע הנאשם לצומת, היה לו שדה ראיה של 114 מטרים לפחות" (פִסקה 36 של הכרעת הדין; ההדגשה שלי – י.ג.). כאמור, בוחן התנועה כתב: "על פי הצבעה עם העד עולה כי בזמן שהפרטית פנתה שמאלה האופנוע היה במרחק מהצומת 125.8 מטר מדוד" (סעיף 14(6) של ת/29; ההדגשה שלי – י.ג.).

 

מד.צפיתי (יחד עם חברותיי) במוצג ת/5ג, שהוא תקליטור ובו סרטון וידאו המתעד את ניסוי שדה הראיה. אציין, כי מסרטון זה עולה, כי קשה להבחין באופנוע מתקרב, אלא רק לאחר שרואים את רובו (בעיקר לאחר שרואים את הפנס הקדמי של האופנוע), וזאת על אף שצפיתי בסרטון מספר פעמים, ועצרתי אותו כדי לבחון באיזה שלב אכן ניתן להבחין באופנוע.

 

לפיכך, סבורני שמתוך קביעת הבוחן בדו"ח (בסעיף 14(10) של ת/29), הכותב שהמערער החל לפנות שמאלה כאשר האופנוע היה 125.8 מטרים ממנו (בהתאם לניסוי ההצבעה עם נהג המשאית), עולה, כי באותה עת לא ניתן היה להבחין באופנוע, הואיל וניתן, למעשה, להבחין באופנוע רק לאחר שרוב האופנוע נגלה (114 מטרים מן הצומת בו אירעה התאונה).

 

[אעיר, כי בניסוי ההצבעה עם נהג המשאית (סרטון הוידאו שבמוצג ת/16) נמדד מרחק של 125.7 מטרים, ולא 125.8 מטרים, אולם המדובר בהפרש קטן ביותר].

עוד אבקש להעיר, כי נהג המשאית הבחין באופנוע בשלב מוקדם יותר, אולם אין הדבר מצביע על שדה ראיה למרחק רב יותר, שכן בוחן התנועה הבהיר, שהדבר נובע מכך, שנהג המשאית יושב גבוה יותר נוכח גובהה של המשאית (עמ' 14 לפרוט', ש' 13). בנוסף, ציין בוחן התנועה בסרטון ת/16ד, כי המדובר במשאית הגבוהה יותר מרכבו של המערער (6:21 עד 6:28 דקות מתחילת הסרטון), וכן העיד נהג המשאית שגובה מושב המשאית הוא כ-2 מטרים (עמ' 35 לפרוט', ש' 21-20)].

 

לפיכך, אם אקבל את הכתוב בדו"ח הבוחן, הרי המסקנה היא, כפי שגם נכתב בדו"ח, כי: "הנהג הגיע לצומת ראה שאין אף אחד פנה שמאלה בלי לחדש עוד פעם קשר עין לכיוון האופנוע אלא התחיל להסתכל שמאלה לכיוון פנייתו", כאשר הנכתב לאחר מכן בדו"ח הבוחן, לפיו המערער יכול היה לראות את פלג גופו העליון של רוכב האופנוע ממרחק 146 מטרים – הוא תיאורטי בלבד, שכן קשה עד מאוד ממרחק זה להבחין באופנוע, ונראה שאף בית משפט קמא היה מוכן לקבל עמדה זו משקבע, כאמור כבר לעיל, כי: "בהגיע הנאשם לצומת, היה לו שדה ראיה של 114 מטרים לפחות" (פִסקה 36 של הכרעת הדין).

 

מכאן, שצודק ב"כ המערער בטענתו, כי, למעשה, בהתאם לקביעת בוחן התנועה, ההתרשלות המיוחסת למערער מתבטאת בכך, שהוא לא חידש את מבטו לכיוון הנסיעה בנתיב אותו הוא חצה בפניה שמאלה.

 

לפיכך, יש לבחון האם היה חייב המערער, בנסיבות העניין, לחדש את מבטו לכיוון הנסיעה בנתיב אותו הוא חצה, וככל שקיימת חובה כזו, האם היה באפשרות המערער למנוע את התרחשות התאונה.

 

מה.בסיכומיו בפני בית משפט קמא טען ב"כ המערער:

 

"... במקום התאונה מהכיוון ממנו הגיע האופנוע קיימת גבעה עם ירידה שמגבילה את שדה הראיה מכיוון הגעת הרוכב.

ייאמר כבר כעת כי מייד לאחר התרחשות התאונה, בוצעו על ידי חברת נתיבי ישראל, ככל הנראה עקב פניית מהנדס התנועה מטעם משטרת ישראל, שינויים משמעותיים בהסדרי התנועה במקום, בכך שהוצבו תמרורים על איסור פניה שמאלה מכיוון ממנו הגיע הנאשם וכן פס לבן רצוף במקום הפס המקוטע, דבר שמצביע על המפגע התעבורתי שהיה ערב התאונה."

 

בנוסף, העיד המערער, כי הוא מכיר את הכביש "כמו כף יד" (עמ' 42 לפרוט', ש' 16), וכן בהודעתו במשטרה, אישר כי הוא מכיר את הכביש (ת/33, עמ' 2, ש' 9-8).

 

מכאן, שאם המערער סבור שהמדובר במקום בו קיים מפגע תעבורתי, כאשר הוא מכיר אותו היטב, הרי היה מצופה ממנו לנהוג בזהירות יתרה בעת ביצוע פניה שמאלה, ובין היתר, היה מצופה ממנו לחדש את מבטו לכיוון הנסיעה בנתיב אותו הוא חצה בפניה שמאלה.

 

מו.בעניין זה אבקש להפנות לדבריה של כב' השופטת ת' נאות-פרי ב-עפ"ת (מחוזי חיפה) 14301-09-19‏ מדינת ישראל נ' לליקו, בפִסקה 62 (18.12.2019):

 

"אין חולק כי היה על המשיב להסתכל לכיוון הצומת באופן כללי ובוודאי שהיה עליו להתמקד במעבר החצייה שמעבר לצומת, אך העובדה שהיה עליו לבחון כמה נתונים בו זמנית והעובדה שהמדובר בסיטואציה מורכבת ובצומת מסוכן – לא פוטרת אותו מהצורך לבחון שוב ושוב את הכביש ולהביט בקפידה דרומה לפני הקו הקריטי ובעודו נמצא בקו הקריטי. אם לא יכול היה לעשות זאת אגב נסיעה איטית, נדרש היה לעצור כדי לוודא שכניסתו אל מעבר לקו הקריטי אינה מסכנת משתמשים אחרים בדרך.

הלכה היא כי על הנהג הסביר אף לקחת בחשבון שעשויים להיות נהגים אשר נוסעים במהירות גבוהה מהמותר, ולעשות את כל אשר לאל ידו לבחון את האפשרות שמגיע לצומת נהג הנוהג במהירות מופרזת. רוצה לומר, שאף אם המנוח נסע במהירות גבוהה, הרי שעדיין מדובר בהתנהגות שהיא בגדר חובת הציפייה של נהג סביר שמתכוון לפנות שמאלה כפי שהמשיב התכוון לעשות (ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד לח(2) 533, בעמ' 538, ע"פ (ת"א) 11197-02-12 בריבין נ' מדינת ישראל (16.7.2012)).

יתרה מכך. דווקא בשל מורכבות הנתונים, חובתו של הנהג בצומת זה לעצור שנית בקו הקריטי ולבחון שמא מגיח רכב מכיוון דרום, רכב אותו הוא לא הספיק לראות שעה שהחל את הנסיעה מקו העצירה 3 שניות קודם לכן, לרבות בשל שחלף הזמן ולרבות בשל שבחלק מהזמן תשומת לבו הייתה נתונה למעבר החצייה." (ההדגשה שלי - י.ג.).

 

זאת ועוד, כב' המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר כתב ב-רע"פ 7468/07 לוקשינסקי נ' מדינת ישראל, בפִסקה 33 (19.3.2012) [להלן: "עניין לוקשינסקי"], כי האפשרות שכלי רכב יימצא בתחילת הפניה מחוץ לשדה הראיה של הנהג מצויה בגדרי חובת הצפיות של הנהג:

 

"האפשרות שבתחילת החצייה קיים כלי רכב הנמצא מחוץ לשדה הראייה והקרב לצומת במהירות חוקית, או מעט גבוהה הימנה, בכביש מהיר וסואן, ודאי מצויה בגדרי חובת הצפיות של נהג דוגמת המערערת."

 

מכאן, שאם סבר המערער שקיים סיכון בצומת, ושדה הראיה מוגבל יחסית, היה עליו לשוב ולהפנות את מבטו לכיוון הנסיעה בנתיב אותו הוא חוצה.

 

מז.עתה עולה השאלה: אילו היה המערער מפנה שוב את מבטו לכיוון הנסיעה בכביש אותו חצה (דהיינו, לכיוון נסיעת האופנוע), לאחר שהחל את הפניה שמאלה כשהאופנוע לא היה בשדה הראיה שלו (114 מטרים), האם היה הוא מבחין באופנוע והאם היה באפשרותו למנוע את התרחשות התאונה?

בענייננו, בוחן התנועה כתב בדו"ח הבוחן (ת/29), שאילו המערער היה "מחדש קשר עין לכיוון האופנוע הוא היה אמור לראות אותו במהלך הפניה שמאלה" (סעיף 14(10) של ת/29), ואולם

סבורני, שהיה על בוחן התנועה להצביע בדו"ח (ת/29) על נתונים בשטח, מהם עולה שאילו היה המערער, בנסיבות המקרה, מחדש קשר עין, ומבחין באופנוע, היה בידו סיפק לעצור את הרכב בטרם ההתנגשות עם האופנוע.

 

לפי בוחן התנועה זמן התגובה של הנהג: "1.05 שניות כולל מערכת" (עמ' 17 לפרוט', ש' 23), עוד העיד הבוחן (שם, ש' 27-24):

 

"ש. נכון שבזמן תגובה של כל בני האדם, אי אפשר לעשות בו כלום.

ת. נכון. בו הנהג מתחיל לחשוב לבלום.

ש. והרכב/אופנוע ממשיך לנסוע באותה מהירות במהלכו, עד שהוא מתחיל לבלום?

ת. נכון."

 

דהיינו, גם לאחר שהנהג מחדש את מבטו לכיוון הנסיעה בנתיב אותו הוא חוצה ומבחין בכלי הרכב, יש להביא בחשבון זמן תגובה של 1.05 שניות, וכמו כן יש מרחק עצירה, כשבמהלך כל אותו זמן כלי הרכב הנוסע בנתיב הנסיעה הנגדי ממשיך להתקדם.

 

מח.לפיכך, כדי לבסס את אשמת המערער היה על המשיבה להראות שבהתייחס לכל הנתונים הללו (זמן תגובה, מרחק עצירה, התקדמות האופנוע בזמן זה כתלות במהירות האופנוע), היה באפשרות המערער למנוע את התאונה, אילו היה מחדש את מבטו לכיוון הנסיעה בנתיב אותו חצה בפניה שמאלה. או, לחלופין, צריך היה להראות שבמצב זה היה באפשרות המערער, לאחר חידוש קשר העין, להאיץ כדי לפנות מהר יותר את הצומת וכך למנוע את התרחשות התאונה.

 

אולם, בוחן התנועה לא התייחס לכך בדו"ח (ת/29), וסבורני, שבראיות שנפרשו בפני בית משפט קמא אין מענה לנתונים הדרושים לביסוס הרשעה בנסיבות אלה.

 

כך, למשל, בוחן התנועה מניח שהאופנוע נסע במהירות 80 קמ"ש, ככל הנראה, בהתבסס על דברי נהג המשאית והנוסע על האופנוע, ובעדותו אמר, שהאופנוע לא נסע במהירות מופרזת (עמ' 7 לפרוט', ש' 12).

 

יחד עם זאת, בעדותו חזר בוחן התנועה מספר פעמים על כך, שהוא אינו יכול לקבוע את מהירות האופנוע (עמ' 7 לפרוט', ש' 15-11; עמ' 14 לפרוט', ש' 8; עמ' 16 לפרוט', ש' 28-21; עמ' 17 לפרוט', ש' 31; עמ' 18 לפרוט', ש' 31-29).

 

מט.הבוחן גם הסביר שהוא אינו יכול לקבוע מה היה המרחק של האופנוע מן המערער ברגע שהמערער החל לפנות שמאלה (עמ' 16 לפרוט', ש' 31 עד עמ' 17 לפרוט', ש' 1):

 

"זה מה שאני מנסה להסביר: אני לא יכול לעשות דבר כזה, כל עוד שאין לי מהירות של אופנוע. אני צריך לקבוע מהירות של אופנוע.

אני לא יכול להסיק מזה מהירות, כי יש לי נתון חסר בנוסחה הזו – המרחק."

 

דהיינו, בוחן התנועה היה מוּדע לכך, שחסרים לו נתונים.

 

זאת ועוד, הראיות שנפרשו בפני בית משפט קמא הצביעו על כך, שההתנגשות בין האופנוע לרכבו של המערער, התרחשה בקצה הימני (בכיוון נסיעת האופנוע) של הנתיב, דהיינו, לאחר שכ-2/3 מרכבו של המערער מצוי מחוץ לצומת.

 

דבר זה נלמד מסימני הדחיפה של הגלגל האחורי שמאלי של רכבו של המערער, אליהם התייחס בוחן התנועה שעה שנשאל בעדותו: האם סימן הדחיפה של הגלגל האחורי של רכב המערער שנגרם על ידי האופנוע מתחיל להופיע מעבר לקו הצהוב, דהיינו, מעבר לנתיב נסיעת האופנוע?

על כך השיב בוחן התנועה: "לא מעבר לקו הצהוב, זה על הקו הצהוב ואנחנו יודעים שהנאשם היה לקראת סוף הפניה שמאלה. הגלגל האחורי שמאלי הוא השאיר את הסימן. כשהוא נתן לו מכה הגלגל נדחף שמאלה עם כיוון השעון..." (עמ' 13 לפרוט', ש' 18-16; ההדגשה שלי – י.ג.).

 

אציין, כי הבוחן התייחס לסימני החריצה שבקצה הימני של הנתיב (בכיוון נסיעת האופנוע) גם בסרטון תיעוד זירת התאונה, בו הוא הצביע על סימן חריצה על הכביש, שלדבריו נגרם מן הגלגל האחורי שמאלי של הרכב, כתוצאה מדחיפת הרכב על ידי האופנוע, כאשר הסימן מתחיל בקצה הימני של נתיב נסיעת האופנוע ומסתיים בתוך כביש השירות (0:46 עד 0:56 דקות מתחילת הסרטון במוצג ת/8א).

 

נוכח העובדה שהמערער היה לקראת סיום חציית הצומת, מתחדדת חשיבותם של הנתונים החסרים.

 

בעניין זה, דהיינו, מצב בו חסרים נתונים מדויקים על מנת לבסס הרשעה, התייחס כב' המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר בעניין לוקשינסקי (לעיל, בפִסקה 31):

 

"העובדה שרכבה של המערערת התקדם מרחק שאיננו רב לתוך הצומת עד להתנגשות – אין משמעה בהכרח שהאופנוע היה במרחק של פחות מ-200 מטר כאשר החלה המערערת בחצייה. לשם קביעה כזו נדרשים, כמובן, ממצאים לגבי מהירותו של האופנוע, מהירותו של רכב המערערת, והמרחק שעברה המערערת מתחילת החצייה ועד לנקודת המפגש. ממצאים מדויקים כאלה אינם בנמצא. נוכח מיעוט הנתונים הגולמיים, ברור שאף לא ניתן לקבוע ממצאים מדויקים לגבי מהירות האופנוע ומהירות רכב המערערת, למעט אמירות כלליות כי הראשונה היתה "גבוהה" והשנייה היתה "איטית"."

 

כמו כן, העובדה שבוחן התנועה חזר מספר פעמים בעדותו על כך, שהוא אינו יכול לקבוע את מהירות האופנוע, עניין שאומץ על ידי בית משפט קמא שקבע: "אני מאמצת את עדות הבוחן לפיה לא ניתן היה לקבוע את מהירות נסיעת האופנוע טרם ובעת התאונה" (פִסקה 29 של הכרעת הדין), אינה אמורה לפעול לחובת המערער. בעניין זה אני מפנה לעניין לוקשינסקי (לעיל, בפִסקה 35):

 

"עם זאת החלטה לגיטימית שלא לקבוע ממצא לגבי מהירות האופנוע – איננה יכולה לפעול לרעת המערערת, כפי שאירע בפועל בהכרעת הדין."

 

נ.אשר על כן, מסקנתי היא, שקיים ספק סביר לגבי אפשרותו של המערער למנוע את התאונה במידה ואכן היה מחדש את מבטו לכיוון נסיעת האופנוע, לאחר שהחל לפנות שמאלה, וזאת נוכח היעדרם של נתונים הדרושים לבסס מסקנה זו.

 

נא.אכן, בנתונים מסוימים, בהנחה שהיה מוכח כי המערער החל את פנייתו בצומת במהירות מסוימת (לגביה לא היו ראיות בפני בית משפט קמא), ובהנחה שהיה מוכח כי האופנוע נסע במהירות מסוימת אחרת, ייתכן מצב שעשוי היה לבסס את אשמתו של המערער, ככל שניתן היה להגיע למסקנה שהתאונה הייתה נמנעת אלמלא קיומה של רשלנות מצד המערער.

 

ואולם, כמצוין כבר לעיל, נתונים כאלה לא הונחו בפני בית משפט קמא, ואין די בכך שסביר יותר להניח הנחות המבססות את הרשעת המערער.

 

בעניין זה אני מפנה לדברי כב' המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר בעניין לוקשינסקי (לעיל, בפִסקה 40):

 

"בשולי הדברים אעיר כי אני שותף גם להערכתו של בית המשפט הנכבד לתעבורה ש"סביר יותר להניח" כי בניגוד לתיאורה של המערערת את ההתרחשויות, הרי שהיא רק החלה בכניסה לצומת בלא להבחין באופנוע, כאשר הלה היה קרוב אליה יחסית. הווה אומר: שהמערערת התמקדה רק בשיירת המכוניות הקרובה, לא ראתה את האופנוע המרוחק והמהיר יותר משיירת המכוניות, אף שיתכן שהיא היתה יכולה לראותו, והחלה בחציית הצומת באופן העלול לגרום לתאונה עם האופנוע, נוכח מהירותו של זה. מכאן אף מוסברת אולי התנהגותו של המנוח, שניסה, ללא הועיל, לצערנו, להימנע מן התאונה המסתמנת בדרך של סטייה לימין, תוך שהוא מבקש, כנראה, לעבור בצומת לפני קדמת רכבה של המערערת. ברם מובן שהנחה סבירה – איננה מתקרבת לנטל ההוכחה הנדרש בפלילים, שהוא מעבר לספק סביר (עיינו והשוו: פסק דיני ב-ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה (טרם פורסם; 24.03.2010), הערתי ב-ע"פ 1632/08 טורק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם; 04.06.2009))." (ההדגשה שלי - י.ג.)

 

משעה שחסרים בפנינו נתונים הכרחיים שיהא בהם כדי לבסס את אשמת המערער, מסקנתי היא, כי לא הוכחה מעבר לספק סביר רשלנות מצד המערער.

 

נב.בטרם סיום אוסיף, כי אין חולק באשר לתוצאותיה הקשות של התאונה, בה לדאבוֹן הלב, קיפח את חייו המנוח חטיב פארס ז"ל, בהיותו בן 21.

אולם, אין די בתוצאותיה הקשות של התאונה כדי להצביע על אשמתו של המערער, וסבורני, כפי שעמדתי על כך לעיל, כי נותר ספק סביר בדבר קיומה של רשלנות מצד המערער.

 

נג.לפיכך, אציע לחברותיי לקבל את הערעור ולהורות על ביטול הרשעתו של המערער בעבירות בהן הורשע ועל זיכויו מחמת הספק מן האישום שיוחס לו.

 

נד.ניתנה לי ההזדמנות לעיין בחוות הדעת של חברתי, השופטת אספרנצה אלון, אך גם לאחר שנתתי דעתי לנימוקיה ומסקנותיה, נותרתי בעמדתי, לפיה יש לזכות את המערער מחמת הספק:

 

1.מציינת חברתי בחוות דעתה, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב במִמצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, וכי במקרה שבפנינו אין מתקיים אחד החריגים לכלל אי-ההתערבות.

באשר להתרשמות משני עדי הראיה, דהיינו, נהג המשאית והנוסע על האופנוע, העירה חברתי, שחוסר הדיוק של העדים במספר מטרים בודדים, אין בו כדי לקעקע את עדותם.

אציין, שלא ייחסתי חוסר מהימנות לעדותם, אלא עמדתי בפסקאות ל"ח עד מ"א של חוות דעתי על-כך, שהתאונה לא יכולה הייתה להתרחש בנסיבות לגביהן העידו שני העדים הללו, וייתכן שהדבר נובע מן האירוע הטראומטי שחווּ כתוצאה מהתרחשות התאונה. הצבעתי על-כך, שדבריהם של עדים אלה אינם משתלבים עם החישובים האובייקטיביים. יתר על כן, שני העדים ציינו שרכבו של המערער פנה שמאלה כשהוא במרחק של 5 עד 10 מטרים מן האופנוע, אך מסתבר שאף אם נניח כי המרחק מן האופנוע היה 30 מטרים, הרי גם אז, בהנחה שהאופנוע נסע במהירות 70 קמ"ש בלבד, לא יכול היה המערער להגיע לנקודת ה"אימפקט", הואיל והאופנוע היה מספיק לחלוף על פניו (פִסקה מ' של חוות דעתי).

לפיכך, משעה שהתאונה לא הייתה יכולה להתרחש באופן שתיארו שני העדים, הרי שלא ניתן להסתמך על הערכותיהם בדבר מהירות נסיעת האופנוע ובדבר המרחק מן האופנוע בו החל רכבו של המערער את פנייתו שמאלה, לצורך קביעת מִמצא לחובת המערער.

 

2.באשר לדו"ח הבוחן (ת/29) ועדותו, הצבעתי על-כך, שבדו"ח הבוחן ובעדותו, הניח הבוחן מספר הנחות: הנחה בדבר מהירות נסיעת האופנוע (על אף שהבוחן חזר במהלך עדותו על-כך שאין באפשרותו לחשב את מהירות נסיעת האופנוע), וכן הנחה בדבר אופן ביצוע הפניה שמאלה על ידי המערער (דהיינו: פניה בנסיעה איטית, בעוד שנהג המשאית העיד שרכבו של המערער היה במצב של כמעט עצירה, והנוסע על האופנוע העיד כי הרכב היה בעצירה מוחלטת).

ואולם, לא ניתן לבסס מִמצא לחובתו של המערער על-יסוד הנחות. אילו כל ההנחות היו מובילות לתוצאה מרשיעה אחת ויחידה, הייתי מצטרף לעמדתה של חברתי, השופטת אספרנצה אלון, אולם מקום בו מספר הנחות מובילות למסקנה מרשיעה, ואילו הנחות אחרות, שאף הן אפשריות, מובילות למסקנה שונה, מתעורר לכל הפחות ספק סביר.

 

3.בפסקאות 22 עד 24 של חוות דעתה מציינת חברתי, כי מעיון במוצגי התביעה (ת/24 + ת/25) עולה, שהמערער לא שם לב באופן מלא למלאכת הנהיגה מחמת שניהל בין השעה 10:00 בבוקר ועד לשעת התאונה (11:45) 19 שיחות טלפון, וניהול כמות כזו של שיחות בנסיעה אחת משפיעה על שיקול הדעת וזמן התגובה של כל נהג. ואולם, כתב-האישום כלל לא ייחס למערער שימוש בטלפון בזמן נהיגה, ואף לא נטען בכתב האישום שהמערער לא היה מרוכז בנהיגה מחמת שיחות טלפון שניהל, הוא לא נשאל על-כך במהלך עדותו, והטענה גם לא עלתה בסיכומיה של המדינה בפני בית-משפט קמא. ממילא, אף לא הייתה אפשרות למערער להתייחס לטענות מסוג זה, ולכן, לעניות דעתי, אין מקום להעלאתן בשלב הנוכחי.

 

4.בפִסקאות 40-39 של חוות דעתה, עומדת חברתי על-כך, שלצורך זיכוי נדרש שהספק הסביר יהיה רציני והגיוני, לא כל השערה או אפשרות רחוקה תקים ספק שיצדיק פטור מאחריות, ועל המסקנה החלופית להיות סבירה ברמת שהיא מערערת את מסכת הראיות בדבר אשמתו של המערער. בענייננו, כך מציינת חברתי, המסקנה החלופית שהציג המערער, לפיה "טס" האופנוע במהירות העולה של 160 קמ"ש, איננה אפשרית, הואיל והאופנוע יכול היה להגיע לכל היותר ל- 150-160 קמ"ש.

 

כפי שכבר ציינתי בסעיפים קטנים 1 ו-2 של פִסקה זו, המסקנה המרשיעה של בית-משפט קמא התבססה על הערכותיהם של עדי הראיה שאינן מתיישבות עם החישובים האובייקטיביים, ועל מסקנת בוחן התנועה שהתבססה על מספר הנחות, שאינן ההנחות האפשריות היחידות בענייננו, ודי בכך כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער.

 

דברי חברתי, כי לשם יצירת ספק סביר, על הנאשם להציב מסקנה חלופית סבירה, ואין די בהשערה, או אפשרות רחוקה, כדי להצדיק פטור מאחריות, נכונים הם מקום בו המסקנה המפלילה היא המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממכלול הראיות. עיינו בדברי כב' השופט ד' מינץ ב-ע"פ 517/19 אבו עמאר נ' מדינת ישראל, בפִסקה 26 (6.7.2020):

 

"בהתאם לפסיקת בית משפט זה, כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות, וניתן להרשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות בלבד. עם זאת, יש הכרח כי המסקנה המפלילה תהיה המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממכלול הראיות הנסיבתיות. לצורך הגעה למסקנה זו, יש לבחון את מכלול הראיות ואת הסבריו של הנאשם וגרסתו העובדתית החלופית באספקלריה של ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. ככל שקיימת גרסה עובדתית חלופית, המועלית על ידי הנאשם או המתגלה מהעובדות אשר הוכחו בפני בית המשפט, ממנה עולה מסקנה אפשרית אחרת מלבד המסקנה המרשיעה, יהיה די בכך לשם זיכויו מהאשמה המיוחסת לו. אולם, אין די בכך שתתקיים מסקנה חלופית דחוקה, תיאורטית או מופרכת, היכולה לעלות מחומר הראיות, כדי להקים ספק סביר באשמתו של הנאשם, אלא נדרשת מסקנה חלופית סבירה שיש לה אחיזה בחומר הראיות (ראו: ע"פ 2460/15 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פסקאות 52-51 (4.5.2016); ע"פ 8823/12 שבתאי נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (1.7.2014))." (ההדגשה שלי – י.ג.)

 

ואולם, במקרה שבפנינו, עולה מן התשתית הראייתית שהוצבה בפני בית-משפט קמא, כי המסקנה המפלילה איננה ההגיונית היחידה, שהרי באות בחשבון מספר הנחות אפשריות באשר למהירות נסיעת האופנוע ובאשר לאופן בו ביצע המערער את הפניה שמאלה, כשבחלקן יש להוביל למסקנה מפלילה, ובחלקן יש כדי להוביל למסקנה מזכה. לכן, לא היה מוטל על המערער במצב דברים זה להציג גִרסה עובדתית חלופית סבירה.

 

נוכח האמור, נותרתי בעמדתי, לפיה יש להורות על זיכוי המערער מחמת הספק.

 

י' גריל, שופט עמית [אב"ד]

 

 

השופטת העמיתה שושנה שטמר:

 

1.עמד לפני פסק דינו המלומד והמפורט של כב' אב"ד, השופט העמית, יגאל גריל (להלן "השופט גריל"). בסופה של בחינה ושקילה הגעתי למסקנה שאכן, כקביעתו של השופט גריל, יש לזכות את המערער מחמת הספק הסביר. אולם הגעתי למסקנה זו בדרך שונה מדרכו; דעתי הייתה אחרת לגבי פרט עובדתי אחד, לגביו אתייחס בהמשך, ומכאן הדרך השונה להגיע למסקנה שיש לזכות את המערער מחמת הספק.

לא מצאתי צורך לחזור על העובדות, שעמיתי, השופט גריל, פירט, דייק והיטיב לתארן, אלא במקום בו אנו חלוקים.

 

2.אין מחלוקת שעל המערער היה לתת זכות קדימה לאופנוע אם ראה אותו או יכול היה לראותו בעת שפנה לנתיב השמאלי. כמו כן הייתה מוטלת על המערער החובה לבחון היטב אם, עקב סטייתו, לא צפוי סיכון סביר לו ולנוהג בנתיב שאותו הוא מבקש לחצות תוך כדי פניה שמאלה. אין מחלוקת גם בכך, שאם המערער ראה את הרכב הבא מולו בהיותו בכניסה לצומת או בסמוך לה, והוא נטל על עצמו סיכון שמא יצליח לעבור את הצומת, הוא התרשל. הוא התרשל גם אם לא לקח בחשבון טעויות צפויות של נהג הרכב הבא ממול כגון שהוא לא יעריך נכון את מהירות הרכב הנוסע בנתיבו, או שהרכב (האופנוע בענייננו) יגביר מהירותו או יסטה בתוך הנתיב שלו ימינה או שמאלה. על המערער היה לקחת טווח בטחון המתיר לו לעבור בבטחה את הצומת. אין אף מחלוקת שאם לא ראה את הרכב הבא ממול בעודו בצומת או לפניה, ונהג שאינו רשלן, היה מבחין ברכב, הוא התרשל (וראו ע"פ 8827/01 שטריידנט נ' מדינת ישראל ( 13/7/03).

 

3.בא כוחו של המערער טען בבקשה ל"השלמת נימוקים להודעת הערעור" ובטיעונים בעל פה לפנינו, שעל פי תיקון 126 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, במסגרתו תוקן סעיף 21(א) לחוק זה, נקבע כי על התביעה להוכיח כי "העושה (ובנדוננו המערער) נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה כאמור".

לדעתי, הסיכונים שהבאתי לעיל, להם היה על המערער להיות ער, הם בתחום הציפיה הסבירה של כל נהג בסיטואציה דומה לזו שלפנינו כאן, ולפיכך, יציאה לחציית הצומת בתנאים הללו, היא בגדר נטילת סיכון בלתי סביר.

 

4.אין מחלוקת כי הצומת היה צומת מסוכן; מרחב הראיה על פי חוות דעתו של הבוחן מטעם המשטרה, אריסאן שמאס (להלן "הבוחן המשטרתי") היא מוגבלת לכל היותר עד 146 מטרים ממקום הצומת. יש אפשרות שאופנוע הבא במהירות העולה על מהירות מסויימת, עליה אעמוד להלן, לא ייראה על ידי הנהג הפונה בצומת ויחד עם זאת תתרחש התאונה. לפיכך, הנטל המוטל עלינו הוא לבדוק אם האופנוע נמצא בטווח הראיה של המערער בעת שהחל את חציית הצומת.

 

5.המערער דבק בגרסתו, גם כשנתן עדות במשטרה בעודו בבית החולים וגם בהמשך, לאורך החקירה והמשפט, לפיה הוא לא ראה את האופנוע בשום שלב, עד שהאופנוע הגיע "כמו טיל" ופגע בו.

6.מסכימה אני עם השופט גריל בסוגיה עליה הרחיב את הכתיבה, שלא ניתן להסתמך על עדויותיהם של שני עדי הראיה - הנוסע עם המנוח על האופנוע, מר יוסף סאלם, ונהג המשאית, מר מוחמד סאלם, על מנת לקבוע היכן היה רוכב האופנוע בזמן שהמערער סטה לנתיבו. כמו כן לא ניתן על פי עדויות אלו לקבוע את מהירות נסיעתו של האופנוע, וזאת כאמור מטעמיו של השופט גריל ובניגוד למה שקבעה השופטת קמא.

 

7.נותרו לנו כעוגנים על מנת להגיע לתוצאה, העובדות שנכתבו על ידי הבוחן המשטרתי לפי הממצאים בשטח ולפי השחזורים או הניסויים שערך בשטח עם אופנוע דומה על פי חוות הדעת מטעמו של המומחה לאופנועים, מר יורם בן ארי. כמו כן, עלינו לפסוק בהתאם להלכה, שאין להרשיע אם נותר ספק סביר. לפיכך אם נגיע למסקנה שייתכנו מספר אפשרויות סבירות, יש להעדיף את זו הנוחה יותר למערער בשל הספק שמא זו הנכונה, על אף שיתכנו אפשרויות אחרות, ואפילו מתקבלות על הדעת שיביאו להרשעה אם נקבל אותן.

 

8. כאמור, הבוחן המשטרתי ערך יחד עם עוזריו שחזור או ניסוי בשטח. הוא אף הסריט את הניסוי. על פי דוח הבוחן, כאשר רכב נמצא בצומת, הוא רואה למרחק כדלקמן: במרחק 114 מטרים הוא רואה את האופנוע הבא מולו כשמלוא גופו של האופנוע ורוכביו נראים לפניו. במרחק של בין 114 מטרים ועד 147 מטרים הוא רואה את החלק העליון של האופנוע בשל שיפוע קל בכביש.

 

9.אוסיף לכאן כי האופנוע רכב עם אורות דולקים, ושני רוכביו, המנוח ויוסף סאלם חבשו קסדות. הקסדה של סאלם הייתה בצבע אדום. הקסדה של המנוח הייתה בצבע שחור. עוד אעיר כי הבוחן קבע כי בעת האירוע היו תנאי ראות טובים-מקסימליים |(דוח הבוחן המשטרתי, ת/29). אציין כי התאונה ארעה באפריל, בשעות הצהריים, באור יום מלא.

 

10.עוד אפרט, שנהג המשאית, העיד כי הוא הבחין באופנוע כאשר האופנוע היה במרחק 125 מ"ר מהצומת. אולם, גם אם נאמין לנהג המשאית (והשופטת קמא האמינה לו) לא ניתן לקבל נתון זה כבסיס היכן היה האופנוע בעת שהמערער יצא לחצות את הצומת; המערער ישב נמוך יותר מאשר נהג המשאית (מנגד המערער היה קרוב יותר לצומת מנהג המשאית בכ-85 מטרים). נתון זה, כפי שהחליט גם השופט גריל, איננו מאפשר לקבוע על פיו אם התאונה הייתה נמנעת או בלתי נמנעת.

 

11. השופט גריל איננו בדעה, כי ממצאים אלו של הבוחנים אינם נכונים, אולם לעמדתו, כאשר בחן את הסרטון שהסריטו הבוחנים תוך כדי ניסוי, הוא התרשם כי קשה מאד לראות את מה שראו הבוחנים ולפיכך חישוביו של השופט גריל נעשו בהנחה כי המערער יכול היה להבחין ברוכב האופנוע רק כאשר חצה האופנוע את קו 114 מטרים מרחק מהצומת ולא כאשר היה רחוק יותר, בתחום שבין 147 עד 114 מטרים.

 

12.בחנתי גם אני את הסרטון, ואינני מסכימה להבחנה זו של השופט גריל. לעמדתי, עלינו לחשב מתי יכול היה נהג הפונה בצומת להבחין באופנוע, כאשר עומדת לנו קביעתו של הבוחן, עליה לא השיג המערער או המומחה מטעמו, מר יצחק פפיסמדו, שניתן היה להבחין ברוכב האופנוע גם כשהוא נמצא במרחק של בין 147 מטרים לבין 114 מטרים מהצומת, אם כי אז ייראה רק חלקו של האופנוע.

מובן כי סרטון על צג מחשב, אינו באיכות של סרט הוליוודי המצולם על ידי אנשי מקצוע מעולים. אולם על אף זאת הבחנתי היטב כי רואים את גופו העליון של האופנוע עם חציית הקו של 147 מטרים ואת האורות שלו גם לפני קו ה-114 מטרים. כך גם מכריז הבוחן המשטרתי בסרטון, כאשר האופנוע מתקרב.

אני סבורה כי גם אם היה המערער רואה חלק מהאופנוע או כל גוף שנע על הכביש לעומתו, היה עליו לוודא שהוא יוכל לעבור את הכביש בבטחה.

 

13.לפיכך, לעמדתי, הבדיקה שעלינו לעשות על פי הנתונים שבידינו, שלגביהן אין מחלוקת או שלא אמורה הייתה להיות מחלוקת, היא אם האופנוע נמצא בתוך הטווח שבין 147 מטרים ועד מקום ה"אימפקט" (מקום הפגיעה של האופנוע ברכב המערער) ובהתחשב בזמן שנקבע על ידי הבוחן שלקח למערער לחצות את הכניסה לצומת עד למקום ה"אימפקט". לצורך כך ועל מנת שלא יהיה ספק סביר, עלינו לקחת תמיד, כאמור, את ההנחה שהיא הכי נוחה למערער.

 

14.מהם הנתונים שעומדים לפנינו.

 

א.לא ניתן להשתכנע מעל לספק סביר, אם המערער עצר בצומת, הסתכל ואחר כך עבר, או שמא קרב לצומת, הסתכל לטענתו מבלי לעצור והמשיך בנסיעה איטית, "גלישה", ורק אז נכנס לצומת, ולא הסתכל יותר, וגם זאת לטענתו, לכיוון ימין שלו.

ב.הבוחן המשטרתי קבע כי אם המערער עצר את רכבו ונסע אל תוך הצומת, זמן הנסיעה שלו עד ל"אימפקט" (המפגש התאונתי של כלי הרכב) היה 4.2 שניות (הזמן שהיה לוקח לו לצאת לגמרי מהצומת היה 4.42 שניות).

מנגד קבע הבוחן המשטרתי, כי אם המערער "גלש" אל הצומת בנסיעה איטית, כפי שהעיד, עברו 2.36 שניות ממקום היציאה לחציה ועד ל"אימפקט".

ג.משלא מקבלים אנו את עדותם של שני עדי התביעה, אשר מסרו כי האופנוע נסע במהירות של כ-70 עד 80 קמ"ש וכי המערער נכנס לצומת כאשר האופנוע היה במרחק של 5-10 מטרים מהצומת, הרי לא ידועה לנו מהירותו של האופנוע ולא היכן היה כאשר המערער נכנס לצומת. גם הבוחן המשטרתי מסר בעדותו כי איננו יכול לחשב את המהירות של האופנוע.

ד.נתון נוסף שעומד לפנינו הוא, שממצאי הבוחן, שנסמך על חוות דעתו של המומחה לאופנועים, מר בן ארי, היו שהאופנוע אינו יכול לעבור בנסיעה את המהירות של בין 150-160 קמ"ש וגם זאת רק כאשר "סוחטים את האופנוע" וכשהוא בירידה ממושכת.

ה.בנתונים אלו ניתן לבדוק באיזה מרחק מהצומת האופנוע נמצא מחוץ לטווח הראיה של הרכב הפוגע ולפיכך המערער לא יכול היה לראותו, או שבמהירות זו, אם נמצא קרוב יותר, התאונה לא הייתה קורית.

ו. ישנם שני מצבים שעלינו לבדוק: הראשון: בהנחה שהמערער "גלש" אל תוך הצומת ולא עצר לפני כן כדי לוודא שאין כלי רכב באים בנתיב השמאלי ואז הוא עבר את הצומת עד למקום ה"אימפקט" במשך 2.36 שניות.

השני: בהנחה שהמערער עצר לפני שהחל בנסיעה שמאלה על מנת לבחון אם הדרך פנויה, הבוחן קבע, כי הוא יעבור את המרחק עד ה"אימפקט" במשך 4.2 שניות.

הוספתי נתון שלישי – הזמן עד פינוי הצומת אם המערער עצר לפני תחילת הפינוי היה 4.42 שניות.

 

טבלה המביאה את האפשרויות השונות:

מרחק מינימלי של האופנוע מהצומת ברגע פניית הרכב בצומת
מהירות האופנוע (קמ"ש)	מהירות האופנוע (מטר בשניה)	זמן מעבר הרכב בצומת (שניות)	מרחק האופנוע מהצומת (מטר)		מצב שדה הראיה של הרכב
160	44.4	2.36	104.9		הרכב רואה את האופנוע במלואו
140	38.9		91.8
120	33.3		78.7
100	27.8		65.6
80	22.2		52.4
160	44.4	4.42	196.4		הרכב לא רואה את האופנוע
140	38.9		171.9
120	33.3		147.3
112	31.1		137.5		הרכב רואה את האופנוע בחלקו
111	30.8		136.3
110	30.6		135.1
108	30.0		132.6
100	27.8		122.8
80	22.2		98.2		הרכב רואה את האופנוע במלואו
160	44.4	4.2	186.7		הרכב לא רואה את האופנוע
140	38.9		163.3
130	36.1		151.7
126	35.0		147.0
125	34.7		145.8		הרכב רואה את האופנוע בחלקו
120	33.3		140.0
112	31.1		130.7
111	30.8		129.5
110	30.6		128.3
108	30.0		126.0
100	27.8		116.7
80	22.2		93.3		הרכב רואה את האופנוע במלואו
מצבי שדה הראיה של הרכב	הרכב רואה את האופנוע במלואו - עד מרחק 114 מטר מהצומת
	הרכב רואה את האופנוע בחלקו מעל מרחק 114 מטר ועד מרחק 146 מטר מהצומת
	הרכב לא רואה את האופנוע מעל מרחק 146 מטר מהצומת

 

15. המסקנה היא (נא ראו טבלה ראשונה) שאם המערער החל את חציית הצומת תוך "גלישה", המערער ראה את האופנוע לפני שחצה את הצומת אפילו אם האופנוע נסע במהירות של 160 קמ"ש (שהיא הכי נוחה בחישוב זה למערער, שכן למעלה ממנה האופנוע איננו יכול לנסוע). כל מהירות נמוכה מ-160 קמ"ש, האופנוע היה נמצא בטווח ראיה של המערער. ונדגיש, אם המנוח נסע במהירות של 160 קמ"ש, הוא היה במרחק של 104.9 מטרים מהצומת, המערער יכול היה לראותו ובמלואו, והתאונה הייתה קורית בהחלט בנתונים אלו. כל מהירות קטנה יותר מקרבת את האופנוע ועדיין התאונה תתרחש. אם זו הייתה האפשרות היחידה היה מקום להשאיר את ההרשעה של המערער על כנה.

 

16. באפשרות השניה (הטבלה השלישית) כאשר ההנחה היא שהמערער עצר, ולפיכך הזמן שנדרש לו לעבור עד למקום ה"אימפקט" היה 4.2 שניות, הרי אם האופנוע נסע במהירויות מעל 126 קמ"ש, המערער לא יכול היה לראות את האופנוע, שכן הוא נמצא במרחק העולה על 147 מטרים בעת הכניסה לצומת, ולקחתי בחשבון גם מהירות של מעל 126 קמ"ש, שאז היה האופנוע נמצא בעת הכניסה לצומת במרחק של יותר מ-147 מטרים.

 

17.לפיכך, יש – לעמדתי – לקבל את הערעור ולזכות את המערער בשל הספק הסביר שנותר, שמא האופנוע נסע במהירות של 126 קמ"ש או יותר כאשר המערער עצר לפני הצומת או כמעט עצר ולפיכך נדרש לו זמן של 4.2 שניות להגיע למקום ה"אימפקט", והתוצאה היא כי בנתונים אלו, יש להניח שהאופנוע היה מחוץ לתחום ראייתו של המערער.

 

ש' שטמר, שופטת עמיתה

 

 

א. אלון, שופטת:

 

1. קראתי את פסק דינם של חבריי, כב' האב"ד השופט העמית י. גריל והשופטת העמיתה ש. שטמר אשר שניהם הגיעו למסקנה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק הסביר, ולא אוכל להצטרף אליהם. אני בדעה כי בממצאים העובדתיים ובממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא, אין להתערב, ויש להותיר את הרשעת המערער בגרימת מוות ברשלנות לפי סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] יחד עם סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 וכן בעבירה של אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה, לפי תקנה 64 (א)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961.

    

2. תיאור תמציתי של העובדות הצריכות לעניין הוא כי בתאריך 4.4.2017, סמוך לשעה 11:45, בתנאי ראות טובה, נהג המערער, יליד 1947, ברכב מרצדס בכביש 804 מכיוון כללי צפון לכיוון כללי דרום עראבה. המדובר בדרך בינעירונית דו-סיטרית, עם מסלול נסיעה אחד בכל כיוון נסיעה, קיים קו הפרדה מקווקו המפריד בין כיווני הנסיעה. המערער התקרב לצומת בו קיימת פניה שמאלה (בכיוון נסיעת המערער) לדרך שירות צדדית המקבילה לכביש ומובילה לסחנין. באותה העת, נסע באותו הכביש בכיוון הנגדי, אופנוע עליו רכב חטיב פארס ז"ל, יליד 1996 (להלן: "המנוח"), כשהוא מרכיב מאחוריו נוסע, שניהם חובשים קסדות ואורות האופנוע דולקים. בהגיע המערער לצומת, הוא החל לפנות שמאלה, תוך שהוא חוסם את דרכו של האופנוע. המנוח שהבחין במערער בלם בלימת חירום ופגע עם חזית האופנוע בדופן הימנית אחורית של הרכב, התהפך ולאחר מכן פגע בחלקו האחורי של הרכב, נפל על הכביש ומת. הנוסע שרכב עמו נפל, נחבל ואושפז מספר חודשים בבית החולים.

    

3. המדינה גרסה בתמצית כי המערער יכול היה לראות את האופנוע טרם השתלבותו בצומת, שכן שדה הראיה בכיוון נסיעת המערער מן הצומת הנ"ל קדימה הוא 146 מטרים, שאז ניתן להבחין בחלק העליון של רוכב האופנוע, ו-114 מטרים, שאז ניתן להבחין באופנוע במלואו. המנוח נסע בהתאם לתנאי הדרך, כפי שהעידו שני העדים, מכאן, שהמערער נהג ברשלנות, ללא תשומת לב לנעשה בדרך לפניו, בכך שלא הבחין ברוכב האופנוע שהגיע מולו בנתיב הנגדי, למרות שיכול וחייב היה להבחין בו ממרחק ניכר, ולמרות שאורות האופנוע דלקו, לא נתן זכות קדימה לאופנוע וחסם את דרכו של האופנוע שהגיע מן הכיוון הנגדי, נהג בחוסר זהירות וברשלנות ולא כפי שנהג מן היישוב היה נוהג בנסיבות העניין ולפיכך היה אחראי להתנגשות. באשר לערעור, טענה המדינה כי יש לדחות את הערעור שכן הכרעת הדין מתבססת על ממצאי מהימנות של שני עדים שהייתה להם גרסה אחת ואחידה. הנוסע על האופנוע ראה את המנוח טרם הפגיעה ואם הוא ראה את המנוח, הרי אין שום סיבה שהמערער לא יראה אותם, דבר המצביע על התרשלות המערער. גם אם נקבל את חישובי ההגנה, האופנוע הספיק להתקדם לצומת עשרות מטרים בטרם החל המערער לפנות שמאלה ולכן האופנוע היה צריך להיות בשדה הראיה של המערער, שכן אין האופנוע יכול היה לפתח מהירות העולה על 160 קמ"ש וקביעת הבוחן היא כי רק במהירות העולה על 160 קמ"ש התאונה הייתה בלתי נמנעת.

    

4. המערער גרס מצידו בתמצית כי כאשר פנה לצומת לא ראה את האופנוע ולא יכול היה לראות אותו, שכן האופנוע היה רחוק ממנו והגיע במהירות גבוהה "כמו טיל שנכנס באוטו". לטענתו, מהירות נסיעתו המופרזת של האופנוע, שאינה מתאימה לתנאי הדרך, ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהגותו לבין מות המנוח והפכה את התאונה לבלתי נמנעת מצד המערער. המערער, לפי גרסתו, לא נטל על עצמו סיכון בלתי סביר, נוכח רשלנותו התורמת של המנוח להתרחשות התאונה ונוכח העובדה שמדובר במקום עם שדה ראייה מוגבל, דבר שהביא לביצוע שינוי בתמרור במקום התאונה, האוסר על ביצוע פנייה שמאלה. בהודעת הערעור ובהשלמת טיעון טען המערער כי מסקנות בית משפט קמא שגויות, לרבות המסקנה שלא ניתן לחשב את מהירות נסיעתו של האופנוע עובר לתאונה, מניתוח סרטון ההצבעה של נהג המשאית (ת/16), ניתן לחשב את מהירות נסיעת האופנוע בנקל וניתוח נכון של הממצאים מוביל למסקנה כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת מצד המערער ולפיכך יש לזכותו. עוד מלין המערער על כך שבית משפט קמא הסתמך על עדותם של נהג המשאית ושל הנוסע על האופנוע בהיותם עדים לא מקצועיים שמסרו גרסה זהה ביחס למהירות האופנוע וכן על כך שבית המשפט התעלם מנתונים שנאספו בזירת האירוע, בכל הקשור למרחקים.

    

5. הראיות שהובאו בפני בית המשפט לתעבורה היו עדותו של המערער, עדותם של עדי הראיה לתאונה - מר מוחמד סאלם נהג המשאית, מר יוסף סאלם שרכב יחד עם נהג האופנוע, מר ח'טיב פארס ז"ל שקיפח את חייו כתוצאה מהתאונה, ממצאיו של בוחן התנועה רס"מ אריסן שמאס, לרבות ניסוי שדה הראיה, דוח (ת/29), תיקונים לדוח (ת/43), עדותו של מר יורם בן ארי מכונאי האופנועים, חוות דעתו של המומחה מטעם המערער מר פפיסמדו יצחק (נ/1) ועדותו. כל אלה התייחסו לדרך התרחשותה של התאונה ולמידת אחריותו הנטענת של המערער להתרחשות התאונה בה קיפח צעיר כבן 21 את חייו.

    

6. בית משפט קמא אימץ את קביעות בוחן התנועה לאחר חקירתו, שנמשכה כאמור על פני 20 עמודים, וקבע את הממצאים הבאים:

   ביחס לשדה הראייה - ניתן להבחין בגוף העליון של רוכב האופנוע ממרחק של 146 מטרים ובאופנוע כולו ממרחק של 114 מטרים (מוצגים ת/5- ת/5א); זמן פינוי הצומת ממצב עצירה הוא 4.42 שניו, וממצב של נסיעה איטית רצופה זמן פינוי הצומת הוא 2.58 שניות; בזמן שהמערער פנה עם רכבו שמאלה היה האופנוע במרחק של 125.8 מטרים ממנו ולמערער היה שדה ראיה של 114 מטרים, ובהנחה שהאופנוע נסע במהירות של 80 קמ"ש, התאונה הייתה נמנעת שכן במועד בו פנה המערער שמאלה, היה האופנוע במרחק של 57 מטרים ועל המערער היה לראותו; רק במהירות של מעל 160 קמ"ש התאונה הייתה בלתי נמנעת; הממצאים בזירת התאונה מלמדים שהאופנוע לא נסע במהירות מופרזת - האופנוע לא החליק, לא גרם לחריצים בכביש, בלם באופן פתאומי וחלקו האחורי התרומם - דבר שמלמד שהאופנוע הופתע מהרכב הפרטי שפנה שמאלה והדבר מלמד שהאופנוע היה קרוב לצומת, למקום התאונה, ולא היה לו אפשרות להתחמק מפגיעה ברכבו של המערער.

    

7. בוחן התנועה נחקר ביום 21.11.2018 ופרוטוקול חקירתו נמשך על פני 20 עמודים (מעמ' 5 עד עמ' 24). לגבי עדותו ומהימנותו של בוחן התנועה, בימ"ש קמא קבע כדלקמן:

    

   "עדותו של הבוחן הותירה בי רושם של עדות מקצועית ומהימנה. הבוחן הגיע לבית המשפט כשהוא מצויד בספרות מקצועית, השיב לשאלות הסנגור באופן מפורט, הסביר את אופן השימוש שלו בנוסחאות ופירט כיצד הוא הגיע למסקנותיו. הבוחן תיעד את כל פעולות החקירה שהוא ביצע בשטח וכדי לתקף את הניסויים שהוא ביצע, פנה למומחה לאופנועים, כדי לוודא שנתוני האופנוע ששימש לניסוי שדה הראיה, תואמים את נתוני האופנוע שהיה מעורב בתאונה... אני מאמצת את קביעות הבוחן ונותנת להן את מלוא המשקל הראייתי." (פסקה 12 להכרעת הדין)

    

8. המומחה לאופנועים נחקר ביום 06.1.2019 ופרוטוקול חקירתו נמשך על פני 3 עמודים (מעמ' 27 עד עמ' 29). לגבי עדותו ומהימנותו של המומחה לאופנועים, בימ"ש קמא קבע כדלקמן:

    

   "עדותו של המומחה לאופנועים אף היא הותירה רושם של עדות מקצועית. ראשית, מדובר בעד נטול פניות. שנית, העד בעל מוסך מורשה של הונדה, מכונאי אופנועים ותיק, ידע להשיב על כל השאלות שהופנו אליו בנוגע לפרטי ויכולות האופנוע. שלישית, עדותו לא נסתרה על ידי ההגנה. (פסקה 12 להכרעת הדין)

9. נהג המשאית נחקר ביום 06.01.2019 ופרוטוקול חקירתו נמשך על פני 7 עמודים (מעמ' 29 עד עמ' 35), רוכב האופנוע נחקר ביום 06.01.2019 ופרוטוקול חקירתו נמשך על פני 5 עמודים (מעמ' 36 עד עמ' 40). לגבי עדותם ומהימנותם של נהג המשאית ורוכב האופנוע, בימ"ש קמא קבע כדלקמן:

    

   אשר לעדויות של הנוסע ונהג המשאית - אני ערה לכך שמדובר בבני משפחה, אולם לא התרשמתי שיש בכך כדי לגרוע ממהימנותם. השניים העידו כי למעט במפגש אקראי יום לפני מתן העדות בבית המשפט הם לא שוחחו על התאונה וההסבר שנתנו לכך (שהנושא היה כואב מדי ורגיש מדי) מניח את הדעת. העדים אף לא הסתירו כי באותו מפגש אקראי הם כן שוחחו על התאונה ואני סבורה כי יש בכך כדי לחזק את מהימנותם. (פסקה 12 להכרעת הדין)

    

10. המערער נחקר ביום 05.02.2019 ופרוטוקול חקירתו נמשך על פני 6 עמודים (מעמ' 42 עד עמ' 47). לגבי עדותו ומהימנותו של המערער, בימ"ש קמא קבע כדלקמן:

     

    גרסת הנאשם אמנם היתה עקבית ברובה, ברם לא הגיונית. ראשית, הנאשם העיד כי לא הבחין באופנוע בשום שלב, בעוד לפי עדות הנוסע, הם הבחינו בנאשם. שנית, הנאשם טען שהמשטרה תפרה לו תיק, מבלי שהביא תימוכין לטענה והסברו בעניין זה אינו מניח את הדעת. לכן אני קובעת כי מהימנות עדותו של הנאשם אינה גבוהה.(פסקה 15 להכרעת הדין)

     

11. מומחה המערער נחקר ביום 05.02.2019 ופרוטוקול חקירתו נמשך על פני 15 עמודים (מעמ' 47 עד עמ' 61). לגבי עדותו ומהימנותו של המומחה מטעם המערער, בימ"ש קבע כדלקמן:

     

    עדותו של המומחה מטעם המערער, כמו גם חוות דעתו, הותירו בביהמ"ש רושם של חוסר מקצועיות. ראשית, המומחה אישר כי זו הפעם הראשונה שבה הוא נותן חוות דעת בתאונה קטלנית שבה מעורב אופנוע. שנית, המומחה התעלם מעדותו של המומחה לאופנועים, קבע קביעות שאינן מתיישבות איתה וכשנדרש להסביר זאת, כל שהיה לו לומר הוא שחוות הדעת שלו נערכה בטרם עדותו של המומחה לאופנועים והוא סומך את דבריו על כתבות בעיתון. יתרה מזאת, בחינת התיק לעומק, עיון בסרטונים וקריאת המסמכים מלמדים כי המומחה נתפס לכלל טעות בכמה מקומות בחוות דעתו, טעויות שמשמיטות את הבסיס תחת קביעותיו. (פסקה 18 להכרעת הדין)

     

12. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות של עובדה ובממצאים של מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שכן בידי הערכאה הדיונית היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהנאשם ויתר העדים, ולהתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור אלא בהתאם לחריגים שנקבעו בפסיקה ולטעמי, המקרה שבפנינו אינו בגדר החריג (עיינו ע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו), 31.7.2008).

13. חברי האב"ד כב' השופט גריל הגיע למסקנה כי לא ניתן להסתמך על עדותיהם של שני עדי הראייה - נהג המשאית והנוסע עם רוכב האופנוע "בהיותם עדי ראיה, שנתנו את הערכותיהם לגבי אירוע טראומטי, וייתכן כי זו הסיבה לכך שדבריהם אינם משתלבים עם החישובים..." (ראו פסקה מא. לפסק דינו) ולמסקנה זו הצטרפה השופטת ש. שטמר (ראו ס' 6 לפסק דינה).

    שונה היא מסקנתי. מצאתי כי הממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י בימ"ש קמא מעוגנים בחומר הראיות, וניתוח משמעויותיהם היה סביר והגיוני. עובדות המקרה לפי המוצגים ועדותם של העדים, השתלבה לכדי תצרף הגיוני. לא מצאתי כי העובדות שנקבעו, לרבות השלכתן, נשאו שגיאה עקרונית ובסיסית המצדיקה התערבות. אביא מקצת מן העדויות:

     

14. נהג משאית העיד בחקירתו כלדקמן:

     

    ת: באתי מכרמיאל לכיוון הבית דרך צומת ראמה ימינה, לכיוון עראבה, התקרבתי לצומת סלאמה, יש אוטו מרצדס שנסע לפני, נסעתי אחריו, אבל כל הזמן המהירות שלו היתה יורדת עולה בין 50 ל – 80 קמ"ש. הכביש היה ריק, לא היתה הפרעה, רק אנחנו בכביש לבד. הגענו למקום התאונה, המרצדס האט, רצה לפנות שמאלה אבל האט כמעט עד עצירה מוחלטת, לפני שהוא האט ראיתי שבא ממול אופנוע עם אור גבוה, היה במרחק ממני, אני התקרבתי לפרייבט, יש לי מערכת בלימה 100-150 מ' יש לי התראה שאוטו עומד במסלול שלי, היתה לי הרגשה שתהיה תאונה, האוטו כמעט באמצע הכביש ורוצה לפנות שמאלה והאופנוע מתקרב. פחדתי לצפצף לו, שלא ירגיש שאני קרוב אליו והוא יברח או אני אפגע בפרייבט, צעקתי מהחלון שלא יפנה שמאלה כאילו שישמע כי אני רואה את האופנוע מתקרב והוא יצא לאט לאט לפנות שמאלה הוא היה כמעט בעצירה מוחלטת, האופנוע היה רחוק ממנו 5-8 מ' והוא פנה שמאלה והאופנוע פגע בו מצד ימין בכנף אחורי, בסוף של האוטו...

    (עמ' 30, ש' 7-18 לפרוט')

    וכן:

    ש: אתה יכול להעריך לנו מה מהירות הנסיעה של האופנוע?

    ת: רגיל, לא עבר את השמונים או משהו כזה. לא הרגשתי שהוא נסע מהר.

    (עמ' 31, ש' 5-6 לפרוט')

    וכן:

    ש: ...ספר לי על המפגש עם יוסף סאלם ומה עלה מהמפגש?

    ת: חזרתי הביתה, הבן שלי לומד עם יוסף, כמעט כולם בכיתה אחת, שלושה ארבע חברה בבית, עוד כמה ימים חוזרים לגרמניה. שאלתי אותו אם הוא זוכר משהו בתאונה, לא שמתם לב שהאוטו עוצר ורוצה לפנות שמאלה, אמר לי לא ציפינו 5 מ' שאנחנו ממנו שיפנה שמאלה, חשבנו שהוא יתן לנו לעבור. לא הספקנו לעשות כלום, לא לבלום ולא כלום.

    (עמ' 31, ש' 12-17 לפרוט')

    וכן:

    ת: הוא היה איתי עד הסוף, כמעט עצירה מוחלטת, אחר כך לקח לו זמן לפנות שמאלה כשהאופנוע היה בדיוק מולו, אולי היה 5-8 מ' ממנו כשפנה שמאלה.

    (עמ' 32, ש' 25-26 לפרוט')

    וכן:

    ש: היכן היה האופנוע בעת שהרכב התחיל לפנות שמאלה, באיזה מרחק?

    ת: אולי 8 מ' משהו כזה.

    (עמ' 33, ש' 15-16 לפרוט')

    וכן:

    ש: אתה רוצה לומר לנו היום שבזמן שהרכב פנה שמאלה האופנוע היה 8 מ' בלבד.

    ת: כן

    ש: כמה לדעתך נסע רוכב האופנוע?

    ת: לא הרבה נסע. לא עשר קמ"ש, יותר, אבל לא נסע מהר.

    ש: איך אתה יכול לדעת?

    ת: אני רואה ושומע, אני נוסע עם חלון פתוח, אופנוע שנוסע במהירות גבוהה אתה שומע את הרעש של המנוע שלו וראיתי אותו שלא בא במהירות. אני 2 מ' מעל הכביש ורואה שבא לא במהירות.

    ש: ראית את האופנוע בבלימה?

    ת: לא. רק נכנס באוטו.

    ש: משמונה מטר.

    ת: כן, משהו כזה.

    ש: אתה מכיר פיסיקה ומתמטיקה? אתה יודע מה זה? זה כלום?

    ת: אני יודע שזה כלום, האוטו פנה שמאלה כשהאופנוע היה כמעט לידו.

     

    (עמ' 33, ש' 28-32, עמ' 34, ש' 1-9 לפרוט')

15. הנוסע העיד בחקירתו הנגדית כלדקמן:

     

    ש: מאיפה נסעתם?

    ת: מדיר חנא רצינו לנסוע לכרמיאל. יש שם גשר בעראבה, אז אנחנו ראינו אוטו עומד בכביש, אנחנו נסענו היה ביננו בערך 4-5-6 מ' משהו כזה, ופתאום הוא פנה שמאלה והוא חסם את הכביש שלנו ואנחנו פגענו בו. אני עפתי לכביש, חברי נפטר.

    (עמ' 36, ש' 14-17 לפרוט')

    וכן:

    ש: ספר לנו על מהירות הנסיעה שלכם סמוך לפני המגע.

    ת: בדיוק אני לא יודע אבל משהו בין 70-80 לא נסענו במהירות.

    (עמ' 36, ש' 26-27 לפרוט')

    וכן:

    ש: במשטרה וגם היום אמרת שאתה ראית את רכב הנאשם עומד והמשאית עומדת מאחוריו. אמרת רכב הנאשם עומד.

    ת: המרצדס עומדת. בכביש.

    ש: מולכם?

    ת: מולנו. אנחנו נוסעים לכרמיאל והוא בא מכיוון כרמיאל ועומד בכביש.

    ש: אתה אומר שממרחק 5 מ' שהייתם ממנו הוא פנה שמאלה?

    ת: 5 או 10 מ' אני לא מודד, משהו כזה, בערך.

    ש: גם אמרת שנסעתם מהירות 70-80 קמ"ש.

    ת: משהו כזה.

    (עמ' 37, ש' 25-32, עמד 38 ש' 1 לפרוט')

    וכן:

    ת: אמרתי אני לא מומחה, אמרתי משהו בערך, אולי הוא היה 6,7 מ' אולי 4 או 10 מ', אני לא מודד, אין לי מטר למדוד את הכביש.

    (עמ' 38, ש' 8-9 לפרוט')

    וכן:

    ש: אתה יכול להגיד אם המנוח בלם לפני התאונה?

    ת: הוא התחיל להאט את המהירות שלו, אז הוא ממרחק כי היה ממש קרוב ביננו לבין המרצדס, הוא לא הספיק לבלום ולעצור את האופנוע. מהמרחק התחיל להאיט את המהירות ולא הצליח לעצור. לא הצליח להביא את המהירות לאפס.

    ש: וכל זה היה ממרחק 5-10 מ' מהרכב.

    ת: משהו כזה. היה ביננו 5 או 6 משהו כזה, המרחק הזה...

    (עמ' 39, ש' 14-20 לפרוט')

     

16. שוכנעתי אפוא, כי יש בסיס לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה: "גרסת העדים מתיישבת עם העדר סימנים שיעידו כי האופנוע ניסה לבלום או לחמוק מהתנגשות עם רכב הנאשם ומחזקת את קביעת הבוחן כי האופנוע הופתע. שוב, אני ערה לכך שאין מדובר בעדות שנסמכת על מדידה או בחינה מקצועית, אלא בהערכה בלבד, ברם סבורה שיש בצבר העדויות כדי ללמד כי בעת שהנאשם פנה שמאלה האופנוע היה קרוב אליו וכדי לקבוע, מעבר לספק סביר, שבעת הפניה שמאלה האופנוע היה בטווח שדה הראיה של הנאשם" (פסקה 31 של הכרעת הדין).

     

17. עדותם השתלבה עם מסקנות הבוחן אשר העיד כי הממצאים בזירה לימדו שהאופנוע לא נסע במהירות מופרזת, שכן הוא לא החליק ולא גרם לחריצות בכביש. רוכב האופנוע בלם בלימת פתע, דבר מלמד כי המנוח הופתע מהרכב הפרטי שפנה שמאלה, והדבר אומר שהאופנוע היה קרוב לצומת, למקום התאונה, ולא הייתה לו אפשרות להתחמק ממכשול. וכך העיד:

     

    ת: אני לא יכול לקבוע מהירות של אופנוע – 170 או 160, אבל במקום התאונה, לפי הנסיבות שם גם, האופנוע לא נסע במהירות מופרזת שם. מה שאומר הסניגור, לגבי קביעת המהירות – לא קבעתי מהירות, כי גם סימן האופנוע לפני האימפקט: הוא לא החליק על הכביש. הוא לא גרם לחריצות על הכביש לפני התאונה. מה שמעיד על כך שהמנוח, נהג האופנוע הופתע מהרכב הפרטי שפנה שמאלה. זה אומר שהוא היה קרוב לצומת, למקום התאונה.

    (עמ' 7, ש' 11-15 לפרוט')

    וכן:

    ש: מפנה אותך לת/20 – מסמך מיום 29/5/17 – קבעת במסמך זה שהאופנוע התרומם בגלל בלימת גלגל תוך שאתה מציין שהאופנוע יכול להגיע למצב כזה רק בבלימת גלגל קדמי.

    ת: נכון. כשגלגל אחורי מתרומם, זה רק בבלימת גלגל קדמי.

    (עמ' 7, ש' 24-26 לפרוט')

    וכן:

    ש: אתה טוען שהרוכב בלם בלימת חירום, נעל גלגל קדמי. אז הוא אמור היה להתהפך ולעוף מהאופנוע?

    ת: יפה מאוד. זה לא הגיע למצב הזה. אופנוע שבולם סרן קדמי יכול להחזיק מעמד במצב הזה כמה מטרים ספורים – 6 או 7 מטר. הוא לא הגיע למצב של אי יציבות, שהוא נפל על הכביש או החליק. הוא ישר פגע.

    ש: ממה זה?

    ת: זה אומר שהאופנוע היה מאוד קרוב לצומת ברגע שהפרטית פונה שמאלה.

    ש: או שנסע במהירות מופרזת מאוד?

    ת: מהירות מופרזת לא מסכים, כי במהירות מופרזת אופנוע לא מחזיק מעמד – לא ABS ולא כלום, הוא חייב להחליק לפני מקום הפגיעה ולהשאיר חריצים בכביש.

    ש: אתה אומר את זה על סמך בדיקות או ניסיון? תוכל להפנות את בית המשפט?

    ת: כן, אני יכול להפנות את בית המשפט. יש לי גם על דיסק און קי שיש עליו חומר של ספרות. אני מציג לבית המשפט חוברת של חומר מקצועי מודפס שקיבלתי בהשתלמות: "שחזור תאונות אופנוע" – עמ' 31 שם רשום: "בלימה ארוכה עם נעילת בלם קדמי בלבד אפשרית לאורך מטרים ספורים בלבד".

    ש: ומה קורה לאחר מכן?

    ת: האופנוע בלם, לא הגיע למצב של אי יציבות. הוא לא נפל. זה אומר שהמנוח לא היה לו אפשרות אפילו להתחמק מהמכשול.

    ש: מצאת סימני בלימה בזירה?

    ת: לא. אתה אמרת שיש מערכת בלימה ABS. מערכת כזו לא משאירה סימן בלימה. בגלל זה אין סימן בלימה.

    (עמ' 10, ש 13-32, עמ' 11, ש' 1-2 לפרוט')

    וכן:

    ב"כ הנאשם:

    לשאלת בית המשפט – אני טוען שהאופנוע נסע במהירות כל כך גבוהה שבמרחק של 146 מטר, שזה שדה הראיה שקבע הבוחן, הנאשם לא יכול היה לראות אותו. ברגע שהנאשם פנה שמאלה המנוח לא היה בשדה הראיה שלו.

    העד ממשיך:

    ת:אי אפשר לנסוע שם במהירות גבוהה – יש שם עקומה, יש שם פניה שמאלה וזה לא נכון מה שאתה אומר. בנוסף, כפי שציינתי קודם, במהירות כזו גבוהה של 180, 200, האופנוע יחליק לפני שהוא יגיע למקום התאונה.

    במהירות גבוהה האופנוע מאבד שליטה בבלימת חירום. הוא מחליק. הוא חייב להתחמק ממכשול. תזוזה מאוד קטנה בכידון והוא מחליק. על זה הסתמכתי. לא על מהירות. לא ניתן לקבוע מהירות של אופנוע. הנוסחאות שדיברתי עליהן – יש גם בהפרש של 20 ס"מ יכול להיות הפרש גבוה במהירות.

    (עמ' 18, ש' 20-31 לפרוט')

    וכן:

    ש: אם הוא היה רואה אותו ממרחק של 125 מטר, והוא היה נוסע במהירות של 120 קמ"ש, הוא היה מגיב בזמן והיה נעצר כ 30 מטר לפני מקום האימפקט נכון?

    ת: יפה מאוד, בגלל זה קרתה התאונה: הוא לא היה במרחק כזה, הוא היה מאוד קרוב לצומת, והפתיע אותו ולא הגיע לאי יציבות של האופנוע.

    (עמ' 21, ש' 15-18 לפרוט')

    וכן:

    ש: אם הג'נט נשבר, איך הצמיג לא נקרע?

    ת: זה מה שהיה בנסיבות. הג'נט נשבר, בגלל שהיה עליו עומס. זה היה מעיד על זה שהגלגל לא נסע הרבה, הוא ישר התרומם, נשבר, אימפקט. לא היה לו זמן, ולא היה לו גם מרחק.

    (עמ' 22, ש' 6-8 לפרוט')

     

18. שוכנעתי שיש להותיר את התרשמותו של בית משפט קמא מעדותם של העדים, שהרי בימ"ש קמא היה הערכאה המוסמכת שעמדה ובחנה את עדותם של העדים, את תזוזת עיניהם, תנועת ידיהם, קולם החנוק, התרגשות המעמד, החיוורון, הפה היבש – כל אלה – דק מן דק – נבדק באופן בלתי אמצעי ע"י ערכאה מוסמכת ומקצועית.

    דברי ביהמ"ש שהובאו בע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 01.09.2008)‏‏, יפים ומתאימים לעניינינו, והרי הם כדלקמן:

     

    "...איני סבורה כי ניתן או רצוי להקל ראש בערכה של ההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדים העולים על דוכן העדים, מספרים את סיפורם ונחשפים ברגעי חולשה, מבוכה וכאב. להתרשמות מן העד יש חלק נכבד בהערכתו של שופט את עדותו ואת מהימנותה. ההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדויות, מן האופן בו מוסרים העדים את דבריהם, מהתנהגותם לאורך מתן עדותם, היא מיתרונותיה הגדולים של הערכאה הדיונית. לא ניתן להשוות בין שופט הערכאה הדיונית בפניו מתייצבים העדים, הוא רואה את עווית פניהם בשלבים שונים של העדות ושומע את נימת הדברים ואת רעידת הקול, לשופט בית משפט שלערעור, הניזון מן הפרוטוקול בלבד, מן הדף שאין לו קול ואין לו פנים. למראה עיניים ולמשמע אוזניים יש חשיבות (וראו גם: מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407, 411 - 412 (תשמ"ג – תשמ"ד)..."

     

    "... מסירת קביעתם של ממצאי המהימנות בידי בית המשפט, בין היתר על בסיס ההתרשמות מן העדים, מביאה בחשבון כי קביעת המהימנות היא עניין סובייקטיבי, לפחות בחלקו, שלא ניתן לסכמו בנוסחאות מדריכות או בכללים נוקשים (השופט זילברג, ע"פ 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(2) 1065, 1073 (1963). להלן: עניין לוי). ובמילותיו של השופט זילברג: "טעמו של דבר כנראה בעליל הוא שהמניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא "שקול" ולא "מדוד" ולא "מנוי", אלא כמעט "סמוי מן העין", כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) - כל אלה בגדר דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד"

     

    "...כידוע, מפאת הנחת המוצא בדבר יתרונה של הערכאה הדיונית בקביעתם של ממצאים אלה לאחר שמיעת העדים ובחינת הראיות, ככלל לא יהא זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם (ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 514, 519 (1952)). זאת, למעט במקרים חריגים שבחריגים בהם נמצא כי "אבד" לערכאה הדיונית יתרונה, כגון כאשר מדובר בטעות בולטת בהערכת מהימנותו של עד או שמדובר במסקנות שהסיק בית המשפט מן הממצאים העובדתיים שקבע, כאשר עולה כי מסקנות אלה אינן מתחייבות בנסיבות העניין (עניין מרקוס, ע' 234 – 235); ע"פ 10432/05 הנ"ל וההפניות שם; ע"פ 9969/01 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 16.10.06); ע"פ 2677/06 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.4.07)). 

     

19. כאמור, ביטול התרשמותה של ערכאת הערעור והתערבות בממצאים עובדתיים צריכה להיעשות רק כשברור לכל, כשמש, שמסקנותיה הינן בבחינת טעות. החריג לכלל אי ההתערבות האמור לעיל, כולל שלושה עיקריים: הראשון, כאשר ממצאי העובדה של הערכאה הדיונית נסמכים על ראיות שבכתב ולא על התרשמות ישירה של עדים; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון ובשכל הישר; והשלישי, כאשר נפלו טעויות בולטות וברורות באופן שבו העריך בית המשפט את המהימנות או כאשר הוצגו ראיות ממשיות שמהן עולה כי לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שנקבעו (ראו ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-12 (8.9.2011); עוד ראו ע"פ 1160/09 אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה 55 (19.10.2009) ועוד. שלושת חריגים אלה מתבססים על ההנחה שבמצבים מעין אלה, אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור.

     

    לא מצאתי שבפנינו מתקיים אחד מהחריגים לכלל אי ההתערבות.

     

20. הנוסחה המתמטית עליה סומכים חברי את הכרעת דינם, הינה נוסחה הכוללת 3 מרכיבים: מהירות, תאוצה וזמן. נוסחה זו, נכונה ומושלמת ללא עוררין באופן מתמטי. עם זאת, נוסחה זו, נעדרת את המרכיב האנושי עת מיישמים אותה במציאות. המרכיב האנושי החסר ביישום מציאותי, הינו מרכיב "זמן התגובה", המשתנה בין אדם לאדם. תוצאת הנוסחה המתמטית האמורה, הנכונה באופן מושלם "על הנייר", מתעוותת ומשתנה בפועל, עת נוסף לה המרכיב האנושי, השונה מאדם לאדם וממקרה למקרה.

     

21. אין חולק כי זמן התגובה של נהג עירני, בעל תשומת לב מלאה לתנועה ולמתרחש על הכביש, שונה מזמן התגובה של נהג שמצא לנכון לשנות תחנת רדיו, להדליק סיגריה, לדבר בטלפון וכיו"ב. זמן תגובה, הינו תמיד "נתון משתנה", כדברי הבוחן בפרוטוקול, כדלקמן:

     

    ש: אתה גם מסכים איתי שאם הוא היה נוסע במהירות של 120 קמ"ש והיה רואה את הנאשם פונה, כפי שגם נהג המשאית הצביע לך ממרחק של 125 מטר, הוא היה עוצר ומונע את התאונה.

    ת: לא. מרחק תגובה זה משתנה.

    ש: הוא לעולם לא משתנה

    ת: לא שדה הראיה, מרחק התגובה משתנה...

    (עמ' 20, ש' 26-30, עמ' 21, ש' 1 לפרוט')

     

22. מעיון במוצגי התביעה, גורסת אני כי המערער לא שם ליבו באופן מלא למלאכת הנהיגה:-

    סמוך לשעה 11:45 ארעה תאונת הדרכים הקטלנית.

    מעיון במוצג ת/25 – הודעת נהג תחת אזהרה - נתון כי המערער טען שדיבר בטלפון רק במצבי עצירה, וכי אינו יודע להפעיל "בלוטוס". מעיון במוצג ת/24א - נתוני תקשורת – נתון כי משעה 10:00 ועד שעת התאונה, סמוך לשעת 11:45, ביצע המערער 19 שיחות טלפון, כדלקמן:

     

    1. 10:02:37 – מושב שזור (431 שניות)

    2. 10:11:15– מושב שזור (8 שניות)

    3. 10:12:49– מושב שזור (19 שניות)

    4. 10:16:08– מושב שזור (59 שניות)

    5. 10:30:22– מושב שזור (123 שניות)

    6. 11:01:36– מגדל מים אשבל (33 שניות)

    7. 11:03:30– מגדל מים אשבל (2 שניות)

    8. 11:12:46– מגדל מים אשבל (27 שניות)

    9. 11:15:58– מגדל מים אשבל (42 שניות)

    10. 11:16:53– מגדל מים אשבל (6 שניות)

    11. 11:23:15– מגדל מים אשבל (25 שניות)

    12. 11:24:20– מגדל מים אשבל (14 שניות)

    13. 11:24:51– מגדל מים אשבל (17 שניות)

    14. 11:26:21– מגדל מים אשבל (28 שניות)

    15. 11:35:01– מפעל לוטמפלסט קיבוץ לוטם (15 שניות)

    16. 11:35:31– מפעל לוטמפלסט קיבוץ לוטם (1 שניות)

    17. 11:36:08– מפעל לוטמפלסט קיבוץ לוטם (29 שניות)

    18. 11:37:42– מפעל לוטמפלסט קיבוץ לוטם (135 שניות)

    19. 11:40:34– מפעל לוטמפלסט קיבוץ לוטם (31 שניות)

         

        סך כולל זמן שיחה – 1045 שניות, כלומר, 17.4 דקות.

         

23. משמע, בשעה ו-40 דקות, ניהל המערער 19 שיחות, ממוצע של שיחה כל חמש דקות, ובסך כולל זמן שיחה של 17.4 דקות. הטענה כי כל שיחת טלפון נעשתה במצב עצירה, משמעה כי כל חמש דקות היה צריך המערער למצוא מקום חניה מסודר, לנהל שיחה, ולאחר מכן לשוב לנסיעתו, כך 19 פעמים עד אירוע התאונה. המרחק שעבר המערער בנסיעתו, אינו מתיישב עם טענתו, שכן על פי כך היה אמור המערער להיות במצב עצירה לפחות 17.4 דקות מהזמן (שעה ו-40 דקות), לא כולל עצירות, התנעות, השתלבות בנסיעה וחוזר חלילה.

     

24. ניהול 19 שיחות בנסיעה אחת, בין אם באופן הנוגד את החוק, קרי במהלך הנסיעה, ובין אם תוך ביצוע 19 עצירות והתנעות מחודשות, כך או כך, משפיע על שיקול הדעת ועל זמן התגובה של כל נהג. אך טבעי הוא שקיים פער בזמן התגובה בין נהג עירני, המרוכז כל כולו בנהיגה ובמתרחש בכביש, לבין נהג שנוהג תוך ביצוע 19 שיחות טלפון כדוגמת המערער.

     

25. ביחס לקביעות הבוחן לעניין שדה הראייה - התקליטור ובו סרטון וידאו המתעד את ניסוי שדה הראיה (ת/5ג). כל אחד מחברי ההרכב צפה בסרטון. השופט גריל מגיע למסקנה, כי קשה להבחין באופנוע מתקרב, אלא רק לאחר שרואים את רובו, 114 מטרים מן הצומת בו ארעה התאונה (בעיקר לאחר שרואים את הפנס הקדמי של האופנוע) ומכאן מסיק למסקנה כי קביעת הבוחן לפיה המערער יכול היה לראות את פלג גופו העליון של רוכב האופנוע ממרחק 146 מטרים – היא תיאורטית בלבד והמערער יכול היה להבחין ברוכב האופנוע רק כאשר חצה האופנוע את קו 114 מטרים מרחק מהצומת ולא כאשר היה רחוק יותר (פסקה מד. לפסק דינו). השופטת שטמר, אף היא צפתה בסרטון והגיעה למסקנה כי ניתן היה להבחין ברוכב האופנוע גם כשהוא נמצא במרחק של 147 מטרים מהצומת ואז רואים רק את חלקו העליון של האופנוע ואילו ב- 114 מטרים רואים את האופנוע בשלמותו (ראו סע' 12-13 לפסק דינה).

     

26. אף אני צפיתי בסרטון וכפי שהתרשמה השופטת ש. שטמר, הבחנתי ברוכב האופנוע, במועד ובזמן בהתאם לקביעתו של הבוחן המשטרתי, היינו, ניתן להבחין ברוכב האופנוע גם כשהוא נמצא במרחק של 147 מטרים מהצומת ואולם זאת רק בחלק העליון של האופנוע. העובדה שקיים שוני בין חברי ההרכב באשר למסקנות מהסרטון, מלמדת כי יכולת הראייה של האחד שונה מהאחר, וגם, וזה העיקר – כי אין לבית המשפט כל יתרון כאשר הוא צופה בסרטון וידיאו דרך צג המחשב, אלא להיפך. יהיה זה נכון יותר לומר כי צפייה באופן בלתי אמצעי במקום התאונה, בגודל טבעי, טובה ואיכותית יותר, מראייה על גבי צג מחשב בגודל מצומצם ומוקטן.

     

27. קביעותיו של הבוחן בנוגע לשדה הראיה של הנאשם בעת הפניה שמאלה התקבלו הן ע"י בימ"ש קמא והן מטעם ההגנה, קרי, לא הייתה מחלוקת שבעת שהמערער החל לפנות שמאלה הוא יכול היה לראות את פלג הגוף העליון של רוכב האופנוע ממרחק של 146 מטרים ואת האופנוע כולו ממרחק של 114 מטרים. הנאשם עצמו אישר כי שדה הראיה שלו היה פתוח לפנים יותר מ-100 מטר, ואף בכך היה כדי לתמוך את קביעות הבוחן (פסקה 30 להכרעת הדין).

     

28. מסקנתי היא אפוא, כי אין מקום לקעקע את קביעות הבוחן המשטרתי באשר לשדה הראייה הנע בין 147 מטר (ראיה חלקית של האופנוע) לבין 114 מטרים (ראייה מלאה של האופנוע). לטעמי, על בסיס שדה הראייה שקבע הבוחן המשטרתי ושמצאתי אף אני לאמצו, היה צריך המערער לראות את המנוח והאופנוע, וכן הייתה עלי החובה להסתכל לכיוון הצומת באופן כללי ולהתמקד בעת הפנייה לצומת המסוכן, לבחון שוב ושוב ובקפידה את תנאי הדרך, ולוודא שכניסתו אל הצומת אינה מסכנת משתמשים אחרים בדרך.

     

29. אכן הבוחן העיד כי לא ניתן היה לחשב את מהירות האופנוע, שכן חסר היה לו נתון חיוני - המרחק מקו הצומת (המקום המדויק שממנו פנה הנאשם שמאלה) ועד מקום הפגיעה לצד האמור, עם זאת, הבוחן חישב את מרחקי הבלימה ביחס למהירויות שונות וביחס לשדה הראיה שנקבע (114 מ') והעיד כי עד מהירות של 160 קמ"ש מצד האופנוע התאונה הייתה נמנעת, ורק במהירות גבוהה ממנה, התאונה הייתה בלתי נמנעת (הכרעת דין, פסקה 22 סיפא):

     

    לצד האמור, הבוחן חישב את מרחקי הבלימה ביחס למהירויות שונות וביחס לשדה הראיה שנקבע (114 מ') והעיד כי עד מהירות של 160 קמ"ש מצד האופנוע התאונה היתה נמנעת ורק במהירות גבוהה ממנה, התאונה היתה בלתי נמנעת (עמ' 20 לפרוט' בש' 2-22; עמ' 21 לפרוט' בש' 19-22; ת/29 בסעיף 14 (7)).

     

    וכן פסקה 28 להכרעת הדין:

    הבוחן קבע כי בכל מהירות שאינה גבוהה מ-160 קמ"ש, התאונה נמנעת ועדותו לא נסתרה.

     

30. מבחינה עובדתית, אופנוע המנוח לא יכול היה להגיע למהירות זו, שכן לפי עדותו של המומחה האופנועים, אשר נמצא מהימן לדעת בימ"ש קמא, המהירות המקסימלית של האופנוע הינה בין 150-160 קמ"ש "אם סוחטים אותו", או אם מדובר בירידה ארוכה. (פסקה 23 להכרעת הדין):

     

    המומחה לאופנועים העיד כי האופנוע יכול לפתח מהירות מקסימאלית של 150-160 קמ"ש "אם סוחטים אותו" ואולי גם בירידה ארוכה (עמ' 27 לפרוט' בש' 27-29).

     

31. תוואי השטח לא כלל ירידה ארוכה. (פסקה 26 להכרעת הדין):

     

    בענייננו נקבע כי השיפוע בכיוון נסיעת האופנוע היה קל ואין מדובר בירידה ארוכה.

     

     

32. אל נשכח שהבוחן העיד כי על אף הטעויות החישוביות שגילה כי עשה בדו"ח הבוחן, אין טעויות אלה משנות מאום מהמסקנה אליה הגיע, כיוון שהוא לא קבע מהירות על פי נוסחה אלא השתמש בנוסחה כדי להראות שברגע ששדה הראיה ארוך המהירות תהיה גבוהה יותר (פסקה 7 להכרעת הדין), וכן מזכר הבוחן (ת/43):

     

    "3 - השינוי לא משנה שום דבר ממסקנות בתיק מאחר ואני לא קבעתי מהירות על פי הנוסחה, והשתמשתי בנוסחה כדי להראות ברגע ששדה ראיה ארוך המהירות תהיה יותר. ולציין ההפרש 0.8 מטר רואים כמה זה משנה במהירות וזה אחד הסיבות שאני לא קבעתי מהירות כי לא ניתן לדעת בדיוק מאיזה נקודה הנהג פנה בצומת"

     

33. עדותם של הנוסע ונהג המשאית התקבלו ע"י בימ"ש קמא, היו הגיוניות, ועל אף היותם בני משפחה, בימ"ש קמא לא התרשם שיש בכך כדי לגרוע ממהימנותם. הן הנוסע ונהג המשאית העידו כי ראו את המערער ורכבו. משמעות הדבר שאם אלה יכלו לראות את המערער ורכבו, הרי שגם המערער יכול היה לראות אותם (פסקה 12 להכרעת הדין).

     

34. הנוסע ונהג המשאית, שעדותם נמצאו מהימנות, העידו שהמנוח נסע במהירות של כ-80 קמ"ש. בימ"ש קמא הביא לידי שקלול כי אכן מדובר בהערכה של עדים שאינן מקצועיים ומשכך לא ניתן לבסס עליה ממצא עובדתי, עם זאת, ציין כי אותה הערכה, לצד עדותו של נהג המשאית כי הוא הבחין באופנוע עוד בטרם המערער החל בפניה שמאלה, לצד עדותו של הנוסע כי הוא הבחין במערער טרם הגיע לצומת ולצד עדותו של המומחה לאופנועים לפיה המהירות המקסימאלית שאליה יכול האופנוע להגיע היא 160 קמ"ש, הובילו כולן את בימ"ש קמא למסקנה כי האופנוע לא נסע במהירות שעלתה על 160 קמ"ש. (פסקה 27 להכרעת הדין).

     

35. למרות שיש ספק האם הנוסע ו/או נהג המשאית ראו את המערער מתחיל לפנות שמאלה בצומת כשהיו במרחק של 5-8 מטר ממנו, לחלופין 5-10 מטר ממנו, לחלופין מרחק אחר, הרי שאין נתונים אלה כדי לכרסם במהימנות עדותם, אלא דווקא לחזק מהימנותם. ודוק, אין מדובר בגרסה זהה זו לזו, אלא בגרסאות דומות. עניין זה נשקל על ידי בימ"ש קמא, שגם הוא, מצא כי עובדה זו דווקא מחזקת את מהימנותם של העדים.

     

    עסקינן בבחינת אירוע שהתפתח במהירות רבה, ואינני בדעה כי אי דיוק במס' מטרים בודדים הינו משמעותי באופן המקעקע את עדותם, אשר התקבלה ע"י בימ"ש קמא, והינה מתיישבת עם הממצאים בזירה ומסקנות הבוחן, כי האופנוע לא נסע במהירות מופרזת, וכי המנוח הופתע מרכבו של המערער עת פנה שמאלה.

     

    כדברי הבוחן בחקירתו בפני בימ"ש קמא:

     

    ש: אני אומר לך שטענת עד הראיה שהאופנוע היה במרחק 5 מטר מהרכב לא מסתדרת לא עם זמן התגובה ולא עם זמן פינוי הצומת, כי אם הוא היה באמת 5 מטר, האופנוע היה חולף לפני שהרכב היה פונה, כי 5 מטר במהירות 80 קמ"ש, זה אפילו פחות מזמן התגובה של הנהג.

    ת: זה נכון, אבל אני אציין שוב – האופנוע הופתע והיה בבלימת חירום כאשר התרומם החלק האחורי ולא הגיע למצב של אי יציבות. זה מעיד על זה שהוא היה קרוב לצומת. לא יודע אם זה היה 5 או 10 מטר.

    (עמ' 18, ש' 10-15 לפרוט')

     

36. לעומת זאת, עדותו של המערער נמצאה כלא הגיונית (על אף היותה עקבית). בימ"ש קמא קבע כי מהימנות עדותו של המערער אינה גבוהה (פסקה 15 להכרעת הדין). עדות המערער כי לא הבחין באופנוע בשום שלב עומדת בסתירה לעדויות הנוסע ונהג המשאית, וכי אירוע התאונה אירע ביום (ולא בלילה), עם ראות טובה. טענתו כי המשטרה "תפרה לו תיק" מבלי שהביא תימוכין לה לא הניח את דעתו של בימ"ש קמא, עדותו גם נמצאה בסתירה לאישורו כי שדה הראיה שלו היה פתוח לפנים יותר מ-100 מטר (פסקה 30 להכרעת הדין).

     

37. בימ"ש קמא היה ער לטענה כי העדר היכולת לקבוע את מהירות הנסיעה של האופנוע מעוררת ספק לטובת הנאשם, ברם זו נדחתה, בהתחשב כל האמור לעיל (פסקה 29 להכרעת הדין).

     

38. לא מצאתי כי טענת המערער שהאופנוע נסע במהירות מוגזמת, מעל 160 קמ"ש, טענה העומדת בסתירה למפרט הטכני של האופנוע, וכן הנוסחה המתמטית, הנעדרת את המרכיב המשתנה ממקרה למקרה – זמן התגובה האנושי - יש בה כדי להוות בבחינת ספק סביר שיכול להוביל לזיכויו של המערער. לא כל ספק עונה למבחן "ספק סביר". לצורך כך, על הספק להעלות תהייה אמיתית ביחס לאשמתו של הנאשם, על רקע מכלול הראיות הקיים נגדו (עיינו ע"פ 6295/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.01.2007).

     

39. הדרישה כי הספק יהיה ספק סביר ולא ספק כלשהו היא המציבה באורח ראוי את האיזון הנדרש בין ההגנה על חירותו של האדם מפני הרשעה פלילית שלא נמצא לה די ביסוס בראיות, לבין החובה להגן על בטחון החברה מפני עבריינים הפוגעים בשלום הציבור. כשם שלצורך הרשעה נדרשת תשתית ראייתית מפלילה מוצקה, כך לשם זיכוי נדרש הספק הסביר להיות רציני, הגיוני, ובעל אחיזה מעשית במציאות. לא כל השערה או אפשרות רחוקה יקימו ספק שיש בו כדי להצדיק פטור מאחריות. נדרשת סבירות לקיומו של ספק, המשליכה על משמעותו, רצינותו, ומשקלו (עיינו מ' לינדנשטראוס, על הספק הסביר - סוגיות נבחרות (תשס"ד), עמ' 16).

     

40. לשם יצירת ספק סביר, על המערער להציג מסקנה חלופית סבירה, המערערת את מסכת הראיות, בצורה כזו שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של המערער (ע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2005). המסקנה החלופית שהמערער הציג הינה שהאופנוע "טס" במהירות של מעל 160 קמ"ש, מהירות שלדברי בוחן התנועה, גרמה לתאונה להיות בלתי נמנעת. לנוכח המפרט הטכני של האופנוע, הדבר אינו אפשרי, שכן האופנוע יכול היה להגיע עד 150-160 קמ"ש, וזאת רק "אם סוחטים אותו", או אם מדובר בירידה ארוכה. לתפיסתי, ולאור הקביעות של בימ"ש קמא בדבר מהימנות העדים וקביעת הממצאים העובדתיים שלא נסתרו, אין בגרסת המערער כדי להוות ספק סביר האמור להביא לזיכויו.

     

41. סוף דבר, משוכנעת אני כי ה"יש" הראייתי שעמד בפני בימ"ש קמא היה מספק כדי לבסס את אחריותו הפלילית של המערער כפי שקבע בימ"ש קמא, ויש להותיר את ההרשעה על כנה.

     

    א' אלון, שופטת

    לפיכך, הוחלט ברוב דעות השופטים העמיתים י' גריל ו-ש' שטמר, כנגד דעתה החולקת של השופטת א' אלון, לקבל את הערעור ולהורות על ביטול הרשעתו של המערער בעבירות בהן הורשע ועל זיכויו מן האישום שיוחס לו, וזאת מחמת הספק.

     

     

    ניתן היום, ג' כסלו תשפ"א, 19 נובמבר 2020, במעמד הנוכחים.

     

    י' גריל, שופט עמית [אב"ד]		א' אלון, שופטת		ש' שטמר, שופטת עמיתה