מאיה סלומון ואח' נ' צדף ניהול מועדונים בע"מ

לפנינו 3 תביעות בהליך מאוחד לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות של מלצריות אשר עבדו אצל הנתבעת בתקופות שתפורטנה להלן.

בשלושת התביעות, עיקר המחלוקת נוגע לשתי סוגיות – האחת - האם חלים על המלצריות צו הרחבה בענף אולמות לחתונות מיום 11.2.1979 וצו הרחבה לאולמות וגני אירועים מיום 9.4.2008 ("צווי ההרחבה") השנייה - האם הטיפים שקיבלו המלצריות מהווים חלק משכרן.

הצדדים

1. התובעת בתיק ס"ע 14817-11-11 הגב' מאיה סלומון ("התובעת 1"). התובעת 1 הגישה תביעה להפרשי שכר, זכויות סוציאליות ופיצויים בגין הפרת זכויותיה כעובדת. התובעת 1 עבדה במשמרות כמלצרית במועדון השייך לנתבעת. תקופת עבודתה השתרעה על פני תקופה שהחלה ביום 1.9.06 והסתיימה ביום 1.4.08 ובמהלכה חלו 2 הפסקות שהשתרעו על פני תקופה מצטברת של 9 חודשים. מיום 1.4.08 עד יום 30.9.10 עבדה התובעת 1 בנתבעת ברציפות. משכורתה שולמה על בסיס שכר שעתי ושעות עבודתה נקבעו בהתאם לסוג המשמרת.

2. התובעת בתיק ס"ע 14824-11-11 הגב' חן פליישר ("התובעת 2") הגישה תביעה להפרשי שכר, זכויות סוציאליות ופיצויים בגין הפרת זכויותיה כעובדת. התובעת 2 עבדה במשמרות כמלצרית במועדון השייך לנתבעת ותקופת עבודתה החלה ביום 1.7.08 והסתיימה ביום 30.6.10. משכורתה שולמה על בסיס שכר שעתי ושעות עבודתה נקבעו בהתאם לסוג המשמרת.

3. התובעת בתיק ס"ע 14831-11-11 הינה הגב' דר חיים ("התובעת 3"). התובעת 3 הגישה אף היא תביעה להפרשי שכר, זכויות סוציאליות ופיצויים בגין הפרת זכויות כעובדת. תובעת זו עבדה במשמרות כמלצרית במועדון השייך לנתבעת ותקופת עבודתה החלה ביום 7.6.07 והסתיימה ביום 31.7.10. משכורתה שולמה על בסיס שכר שעתי ושעות עבודתה נקבעו בהתאם לסוג המשמרת.

4. הנתבעת צדף ניהול מועדונים בע"מ, מפעילה את מועדון זאפה בהרצליה, שם הועסקו התובעות.

   עיקרי המחלוקת בין הצדדים

5. הצדדים חלוקים כאמור בשתי שאלות עיקריות:

   1. ראשית, האם חלים על מערכת היחסים בין הצדדים צו הרחבה בענף אולמות לחתונות מיום 11.2.1979 וצו הרחבה לאולמות וגני אירועים מיום 9.4.2008. זאת, על אף שהנתבעת מתפקדת בחלק ניכר משעות פעילותה כמסעדה לכל דבר ועניין.

   2. שנית, האם הטיפים שקיבלו התובעות מהווים חלק ממשכורתן. צו ההרחבה משנת 2008 רלבנטי גם לעניין זה. שכן, בין הוראותיו קיימת גם הוראה שלפיה הטיפים אינם נחשבים לחלק משכר המלצרים, וככל שצו ההרחבה חל בעניינן של התובעות יש בכך כדי להשליך גם על סוגיה זו.

      להלן נתייחס לשאלות העיקריות השנויות במחלוקת.

      צווי ההרחבה אינם חלים על הנתבעת

6. התובעות טענו כאמור כי צווי ההרחבה חלים על הצדדים בנידון, וזאת מתוקף כך שהנתבעת מתפקדת גם כבמה להופעות, מדי יום, החל מהשעה 22:00 ועד תום ההופעה.

7. צו ההרחבה משנת 1979 מתייחס למעסיקים שהם בעלי אולמות, כאשר "אולם" מוגדר כ-"אולם לחתונות ומסיבות למיניהן". מכאן שההגדרה לא מספקת תיאור תכליתי לסוג המעסיק עליו חל הצו.

8. אף הגדרת המעסיק בצו ההרחבה משנת 2008 מסתפקת בהבאת דוגמאות כלליות הטעונות פרשנות:

   "בעל ו/או המנהל ו/או מפעיל של אולם שמחות לרבות בעלים ו/או מפעיל של מטבח ו/או חברה להכנת מזון לאירועים".

9. לתמיכה בטענתן, הפנו התובעות לסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. שם סווגו אולמות אירועים ומסעדות שניהם תחת ענף 56 – שירותי מזון ומשקאות. מכאן הסיקו כי "מסעדות ואולמות אירועים הם שני עסקים בעלי קרבה ענפית ומהותית, כאשר יש ביניהם הרבה מן השווה".

10. כמו כן הפנו התובעות לטבלת השוואה שערכו לצורך ההליך בין מסעדה לבין אולם אירועים, ולניתוח ההבחנה בין אולם אירועים לבין מסעדה כפי שהופיע בתיק עא (נצ') 1495-09 סלימה ח'טיב נ' אביבה אקו (13.7.10) (פסה"ד ח'טיב).

11. נציין כי בפסה"ד ח'טיב נפסק שאין לראות במסעדה אולם אירועים וכך נכתב באותו עניין:

    "לדעתנו, אין לראות את המסעדה כאילו היא אולם ארועים, אף אם מעת לעת נערכו במסעדה 'ארועים'. יש הבדל משמעותי בין אולם ארועים, אשר מיועד באופן קבוע להסעדת חוגגים בשמחות שונות, לבין מסעדה שבאופן כללי משרתת לקוחות מזדמנים, גם אם מדי פעם נערכים בה "ארועים" מוזמנים מראש לקבוצת סועדים".

12. על רקע פסיקה זו טענו התובעות כי יש לראות בנתבעת כמי שמפעילה אולם אירועים שכן הנתבעת, כמו אולם אירועים, סגורה לקהל מזדמן; הכניסה אליה מותנית ברכישת כרטיס למופע; השהות בה היא למשך האירוע כולו; ה-"אירוע" תופס חלק נכבד מהפעילות היומית של הנתבעת; האורח משלם עבור ארוחה ואירוע ולא רק בעד הארוחה; מטרת האורח היא לבלות ערב שלם ולא רק לצאת שבע מן הארוחה.

13. אין בידינו לקבל את טעות התובעות בהקשר זה. שכן, סבורים אנו שעיקר האבחנה בין עסק המתפקד כמסעדה לבין אולם אירועים נעוץ במהות הפעילות העסקית להבדיל מהסממנים החיצוניים שלו ככל שיש בה להשליך על אופן התגמול של המלצרים. "האירוע" בנתבעת נעד בעיקרו למשוך קהל למסעדה, להגדיל את כמות הסועדים המזדמנים הנושאים בהוצאות הארוחה על חשבונם ואף קובעים את שיעור ההוצאות הכספיות בגינה. מטרת ההופעה בנתבעת הינה אפוא למשוך קהל סועדים מזדמן רב ככל הניתן ומראש, להאריך את משך השהות של הקהל במסעדה את יוקרתה ובכך להגדיל את נתח ההוצאות שבהן יהיה הקהל מוכן לשאת מכיסו. נסיבות אלה משליכות על הגישה של הסועדים כלפי נותני השירות במקום ועל הנכונות להשאיר טיפים נדיבים למלצרים המשרתים אותם. מנגד באולם האירועים נחגג לרוב אירוע לכבודו של אדם או של קבוצת אנשים ובמימונם . משכך - אורחי המקום אינם נדרשים לשאת בעלויות האירוח ואין מצופה מהם להשאיר טיפים למלצרים וודאי שלא בהיקפים המקובלים במסעדות שבהם מימון ההוצאות נעשה כולו על ידי האורחים. זאת על בסיס ההנחה כי שכר המלצרים משולם כולו, בסופו של יום, מכיסו של עורך האירוע.

     

    חיזוק להנמקה דלעיל ניתן למצוא במאמרם של יורם מרגליות ושרון רבין-מרגליון – "טיפים", משפטים לח(1) תשס"ח:

    "סכומי התשר המשולמים לעובדים באולמות שמחה ואירועים הם כנראה קטנים ביותר. חלק מהתשר משולם על ידי בעל השמחה בסוף האירוע, והוא עומד בממוצע על אחוז אחד ממחיר האירוע, וחלק משולם על ידי הסועדים שמשאירים לעתים תשר למלצר בסוף הערב, שסכומו אינו עולה על כמה עשרות ₪. כאמור, לאחרונה הוסדר נושא התשר הניתן באולמות שמחה בהסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בין ההסתדרות להתאחדות בעלי אולמות השמחה, שם נקבע שסכומי התשר הניתנים יישארו בידי המלצרים ולא ייזקפו על חשבון שכר העבודה שעליו התחייב המעביד. לעומת זאת במסעדות, בבתי קפה ובברים, סכומי התשר משמעותיים בהרבה ומהווים בממוצע 12% מסכום הארוחה".

    דהיינו, ההנחה שעובדי אולמות האירועים מרוויחים פחות מטיפים הביאה לכך שבמסגרת ההסכם הקיבוצי שקיבל לאחר מכן תוקף של צו הרחבה, נקבע שהטיפים של עובדי אולמות האירועים לא יחשבו להם לחלק משכרם. בענייננו, לעומת זאת, העידו התובעות שהן קיבלו טיפים ברמה המקובלת בענף המסעדנות – כך למשל העידה התובעת 2 שהיו חודשים בהם הרוויחה יותר מ-30 ₪ לשעה מהטיפים בלבד, וכי המלצרים היו מקבלים טיפים "כנהוג במשק 10%, 11%, 12% גג" (עמ' 18 ש' 5-10 לפרוטוקול מיום 29.6.14).

14. בשולי הדברים נציין כי נראה שהדברים שנאמרו בפס"ד ח'טיב בעניין הסיווג של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תומכים אף הם במסקנתנו דלעיל לאמור:

    "בחינת הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה שפורסם על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעלה שגם בסיווג זה יש אבחנה בין "מסעדות" המופיעות בפריט 5600 בסיווג האמור, לבין "אולמות מסיבות וארועים" המופיעים בפריט 5620 באותו סיווג. על כן, לדעתנו, אין לראות את צו ההרחבה בענף אולמות הארועים כחל על הצדדים".

15. מסקנתנו אם כן היא כי בנסיבות העניין, אין לראות בצווי ההרחבה כחלים בעניינן של התובעות.

    האם הטיפים מהווים חלק משכר התובעות

16. נקדים ונציין כי לטעמנו אין לראות בטיפים שקיבלו המלצריות חלק משכר עבודתן וזאת מן הטעמים הבאים:

17. מן הראיות עולה כי על פי הנהוג בנתבעת העובדים העבירו את הטיפים שהתקבלו לאחראי המשמרת, ואלה חולקו לעובדים בהתאם לקריטריונים שהיו ידועים ובהתייחס לשעות העבודה של כל עובד. במקרה שסכום הטיפים שהצטבר עבור כל עובד היה נמוך מסכום מחושב של 30 ₪ לשעה, השלימה הנתבעת את הסכום החסר לעובד עד לסך הנ"ל (ר' ס' 8-11 וס' 14-18 לתצהיר מר בריימן, וכן עדות התובעות עמ' 8 לפרוטוקול מיום 12.3.14 ש' 14, עמ' 14 ש' 26 ועמ' 15 ש' 2 ).

18. מאידך גיסא, אין חולק שהכנסת התובעות מהטיפים לא נכללה במסגרת השכר אשר הופרשו או שולמו בגינו תשלומים בעבור זכויות סוציאליות (ר' ס' 3 סיפא לתחשיבי התובעת מיום 8.11.15).

    בע"ע 300113/98 ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה, מ (2005) 769 (1.6.05) (פס"ד מלכה), נפסק כי על מנת שניתן יהיה להכיר בתשר כחלק מן השכר יש להראות כי התקיימו התנאים הבאים: הסכם מפורש הקובע זאת; הסדר מפורט בדבר דרכי הטיפול בהכנסות מתשר; השכר משני המקורות לא ייפול משכר המינימום; הזכויות הסוציאליות יבוססו על ההכנסה משני המקורות; והבטחת תשלומי המס.

    בפסיקה מאוחרת יותר, רוככה דרישת ההסכם המפורש והוכר גם הסדר שאינו מפורש לגבי חלוקת הטיפים, ובלבד שההסכם היה גלוי וידוע לעובדים וקיום יתר העקרונות שהותוו בפס"ד מלכה (ראה פס' 2 בבר"ע (ארצי) 436/05 נורית שני אורון נ' מ.מ.ו. שירותי הסעדה בע"מ (21.5.05) (פס"ד אורון)).

19. במקרה שלפנינו עולה מן הראיות כי הנתבעת לא עמדה בכל התנאים הנדרשים על פי הפסיקה וכי אופן תשלום השכר הביא לפגיעה בזכויותיהן הסוציאליות של התובעות משלא הופרשו בגינן ולא שולמו מלוא ההטבות הסוציאליות בגין מלוא השכר (ר' והשווה דנג"ץ 5967/10 המוסד לביטוח לאומי נ' אסתר כהן (14.4.13)).

    לפיכך הגענו למסקנה שהתשר שקיבלו התובעות איננו נכלל בשכרן ובהתאם לכך יש לקבוע את הסכומים להן הן זכאיות וזאת על בסיס שכר המינימום. בהתאם לכך אין להביא בחשבון או להתחשב "בהשלמות" שכר שבוצעו מתוך סכומי התשר.

     

    ההנחות לעניין פסיקת הסכומים להם זכאיות התובעות

20. על רקע דברינו לעיל יש להשלים את שכרן של התובעות לשכר המינימום בניכוי השכר שקיבלו התובעות בתלושי השכר.

    לעניין תקופת העבודה, בעוד שלגבי התובעות 2 ו-3, לא הייתה מחלוקת בעניין זה הרי שלגבי התובעת 1 הייתה מחלוקת שבה מעדיפים אנו את עמדת התובעת 1 שלפיה היא עבדה מיום 1.9.06 עד יום 1.4.08, כאשר במהלך אותה תקופה היו 2 הפסקות (של 9 חודשים במצטבר), וכן כי מיום 1.4.08 עד ליום 30.9.10 עבדה ברציפות. זאת משום שהנתבעת לא הכחישה את תקופת ההעסקה הנ"ל בכתב הגנתה, ואף לא בתצהיר העדות הראשית מטעמה.

    תחשיב הזכויות

    בהתאם להחלטת ביה"ד בפרוטוקול הדיון מיום 29.8.15, הגישו הצדדים תחשיבים מטעמם לכימות רכיבי התביעה. לאחר עיון בתחשיבים לא ראינו מקום להסתמך עליהם היות והם מבוססים על נתונים חלקיים והנחות שאינן מקובלות עלינו:

21. כך, הנתבעת ביססה את תחשיביה על ההנחה שלפיה אין היא חייבת בהשלמה עד לשכר המינימום; הנתבעת נשענה על השכר שצוין בתלושי השכר כדי לחשב את היקפי המשרה למרות שלא הייתה מחלוקת על כך שחלק מן השכר שולם בפועל מכספי התשר ולא מצא ביטוי בתלושים. הנתונים שהציגה הנתבעת בנוגע להיקף העבודה של התובעות היו חלקיים.

22. התובעות מצידן כימתו את הזכויות הנתבעות בעבור מלוא התקופה הנטענת על בסיס הערכה בלבד בהיסתמך על נתונים חלקיים שהציגה הנתבעת. בנוסף, התובעות לא הביאו בחשבון את הסכומים שהן קיבלו אשר נרשמו בתלושי השכר אשר לא קוזזו מן הסכומים שחושבו. חישובי התובעות אף לא הביאו בחשבון את התקופות שבהן התובעות לא עבדו כלל, וזאת כעולה מכתבי התביעה והתצהירים מטעמן. עוד בנוסף, חישובי התובעות מבוססים על יום עבודה מלא בעוד שלגרסת התובעות מתכונת העבודה שלהן הייתה מגוונת וכללה גם ימי עבודה של 2 שעות עבודה בלבד ושעה שיום עבודה מלא השתרע על פני כ-7 שעות. פרט לכך, התובעות חישבו את זכויותיהן על בסיס הוראות צווי ההרחבה בעוד שביה"ד מצא כי צווי ההרחבה אינן חלים בעניינן.

    כימות על דרך האומדנה

23. מאחר ועולה מן המכלול כי היקף העבודה של התובעות היה חלקי ומתכונת עבודתן הייתה מגוונת, ובהתאם להלכה שנקבעה בפס"ד ע"ע (ארצי) 459/07 דוד יפה – אר יוסי אבטחה ושירותים בע"מ (8.12.09), מצאנו לכמת את שווי זכויותיהן על דרך של אומדן כמפורט להלן:

    השלמה לשכר מינימום

24. ביה"ד העריך את היקף המשרה של התובעות, לאחר עיון בנתונים שהציגה הנתבעת בכתב הגנתה, בשים לב לסוגי המשמרות שעבדו התובעות ולאחר בחינת רישומי המשמרות שצרפה התובעת 1 לתביעתה ששימשו להערכת סוגי המשמרות של יתר התובעות. על בסיס נתונים אלה אנו קובעים כך:

25. התובעת 1 (מאיה סלומון) זכאית להשלמה לשכר מינימום בשיעור של 17% מתוך 33,240 ₪, ובסה"כ 5,650 ₪.

26. התובעת 2 (חן פליישר) זכאית להשלמה לשכר מינימום בשיעור של 40% מתוך 32,364 ₪, ובסה"כ 16,945 ₪.

27. התובעת 3 (דר חיים) זכאית להשלמה לשכר מינימום בשיעור של 70% מתוך 115,907 ₪ ובסה"כ 81,134 ₪.

    השלמת שכר בגין עבודה במנוחה שבועית

28. בהעדר תחשיב של הנתבעת הנוגע לרכיב תביעה זה, ביה"ד מקבל את תחשיבי התובעות. תוצאה זו מתחייבת גם נוכח ההלכה המפורטת לעיל בקשר להעברת נטל הראיה למעביד בכל הנוגע להוכחת היקפן המדויק של השעות הנוספות שהעובד ביצע, ובמיוחד נוכח תיקון 24 לחוק הגנת השכר שחל על חלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה. על בסיס הנחות אלה אנו קובעים כך:

29. התובעת 1 (מאיה סלומון) זכאית להשלמה לעבודה במנוחה שבועית בסך 1,088 ₪.

30. התובעת 2 (חן פליישר) זכאית להשלמת שכר בגין עבודה במנוחה שבועית בסך 1,975 ₪.

31. התובעת 3 (דר חיים) זכאית להשלמה שכר בגין עבודה במנוחה שבועית בסך 3,950 ₪.

    נסיעות

32. התובעות טענו לזכאות לדמי נסיעות בשיעור המרבי ולא לפי עלות כרטיס חודשי מוזל. זאת מאחר ששעות עבודתן הסתיימו לאחר שעות הפעילות של התחבורה הציבורית. עוד טענו התובעות בכתבי התביעה ובתצהירים מטעמן שהרכיבים הסוציאליים כגון הבראה, נסיעות ותמורת חופשה, המצוינים בתלושי השכר לא שולמו להן הלכה למעשה וכי מדובר ברישום פיקטיבי.

33. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת בכלליות את זכאות התובעות לדמי נסיעות והיא לא התייחסה לרכיב זה בתצהיריה ובתחשיב שהגישה לבית הדין. בעדותו בבית הדין אישר עד הנתבעת מר בריימן שהרישום בתלושי השכר אודות תשלום הזכויות הסוציאליות או החזר ההוצאות אינו משקף תשלום בפועל (ר' עמ' 16 לפרוטוקול מיום 22.4.15). עולה אפוא כי התובעות זכאיות לתשלום דמי נסיעות.

34. עם זאת, התובעות תבעו כאמור דמי נסיעות לפי השיעור המקסימלי בטענה שהן סיימו את עבודתן בשעות שבהן כבר לא פעלה תחבורה ציבורית. דא עקא שממכלול הראיות עולה כי מצב דברים זה משקף את החריג ולא את הכלל .

35. לאור זאת מצאנו לנכון להעמיד את דמי נסיעות על סך של 40% מהסכום הנתבע, וזאת בשים לב ליחס שבין תעריף הנסיעות המלא לתעריף המוזל, והעובדה שבסופו של דבר היו משמרות שבהן התובעות עבדו עד לאחר שעות פעילות התחבורה הציבורית. לאור זאת זכאיות התובעות לסכומים כדלקמן:

36. התובעת 1 (מאיה סלומון) זכאית לדמי נסיעות בסך 1,713 ₪.

37. התובעת 2 (חן פליישר) זכאית לדמי נסיעות בסך 1,667 ₪.

38. התובעת 3 (דר חיים) זכאית לדמי נסיעות בסך 5,973 ₪.

    חופשה שנתית

39. לאור דברינו לעיל, יש לחשב את דמי החופשה של התובעות על פי היקף משרתן כמפורט לעיל וזאת לאחר ניכוי הסכומים שהנתבעת שילמה לתובעות בהמחאה בגין רכיב זה כדלקמן:

40. התובעת 1 (מאיה סלומון) זכאית לדמי חופשה בשיעור של 17% מתוך 2,740 ₪, ובסה"כ 465 ₪.

41. התובעת 2 (חן פליישר) זכאית לדמי חופשה בשיעור של 40% מתוך 3,425 ₪, ובסה"כ 1,370 ₪. מסכום זה יש להפחית סך של 755 ששילמה הנתבעת בהמחאה.

42. התובעת 3 (דר חיים) זכאית לדמי חופשה בשיעור של 70% מתוך 5,308 ₪ ובסה"כ 3,715 ₪. מתוך סכום זה יש לנכות סך של 2,200 ₪ ששילמה הנתבעת בהמחאה.

    דמי הבראה

43. לאור דברינו לעיל זכאיות התובעות לתשלום דמי ההבראה לפי היקף משרתן ובניכוי הסכומים ששילמה הנתבעת בהמחאה כדלקמן:

44. התובעת 1 (מאיה סלומון) זכאית לדמי הבראה בסך של 1,125. מסכום זה יש לנכות סך של 353 ₪ ששילמה הנתבעת בהמחאה.

45. התובעת 2 (חן פליישר) זכאית לדמי הבראה בסך של 1,458 ₪. מסכום זה יש להפחית סך של 833 ₪ ששילמה הנתבעת בהמחאה.

46. התובעת 3 (דר חיים) זכאית לדמי הבראה בסך של 6,603 ₪. מתוך סכום זה יש לנכות סך של 2,094 ₪ ששילמה הנתבעת בהמחאה.

    פנסיה

47. על יסוד קביעותינו לעיל זכאיות התובעות לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסכומים כדלקמן:

48. התובעת 1 (מאיה סלומון) זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 316 ₪.

49. התובעת 2 (חן פליישר) זכאית לפיצוי בדין אי הפרשה לפנסיה בסך 1,255 ₪.

50. התובעת 3 (דר חיים) זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 1,283 ₪.

     

    פיצויי פיטורין

51. שלושת התובעות טענו בכתבי הטענות מטעמן ובתצהיריהן שהן עזבו את העבודה על רקע אי תשלום שכר מינימום וזכויות נוספות. הנתבעת טענה מנגד שהתובעות עזבו מרצונן לאחר שהפסיקו להגיש משמרות. בתצהיר מטעם הנתבעת נטען באופן ספציפי כי התובעת 1 (מאיה סולומון) עזבה מרצונה, התובעת 2 (חן פליישר) עזבה ללא הודעה מוקדמת, והתובעת 3 (דר חיים) הודיעה שהיא עוזבת לאחר שסיימה לימודיה ומצאה עבודה אחרת. אשר לדעתנו יאמר כך:

    נסיבות הפסקת העבודה של התובעת 1

52. התובעת 1 העידה בחקירתה הנגדית שהפסיקה לעבוד לאחר שהפסיקו לתת לה משמרות. היא הסבירה שהמנהל שעמו היה לה הסדר שתגיע לעבוד בסופי שבוע עזב ובמקומו הגיעה מנהלת חדשה "שלא אהבה" את סידור העבודה הזה. התובעת 1 העידה שבמשך מספר שבועות היא ביקשה לשבץ אותה למשמרות ואף ניסתה לפנות לליבה של המנהלת החדשה ולהסביר לה שההכנסה מהמשמרות היא המשכורת שלה, אך ללא הועיל. לשאלת ביה"ד מה עשתה לאחר שהפסיקה עבודתה, ענתה התובעת 1 שלא מצאה עבודה אחרת כיוון שהייתה בתקופה שלקראת סוף הלימודים בבאר שבע ולא יכלה להתחייב להישאר מספיק זמן בעבודה. בנוסף היא העידה כי היא קיבלה מלגת לימודים וזה מה שעזר לה לסיים את התואר (עמ' 16-17 לפרוטוקול מיום 16.3.14).

53. עדותה של התובעת 1 בחקירתה לא עלתה בקנה אחד עם האמור בתצהירה. עם זאת, לא מצאנו מקום להטיל ספק בנכונות הדברים שאמרה בחקירתה הנגדית. מכאן שסיום עבודתה של התובעת 1 נעשה על רקע אי שיבוצה למשמרות בימים בהם נהגה לעבוד בנתבעת ובהתאם לסידור העבודה שהיה לה בעבר כפי שתואם עם המנהל הקודם שהפך להיות נדבך מהותי בהסכם העבודה. במצב דברים זה, אי שיבוצה של התובעת במשמרות על פי המוסכם ובאופן שהוביל לכך שהתובעת 1 לא ראתה עוד טעם בהגשת בקשות מהווה מעשה פיטורים המזכה את התובעת 1 בפיצויי פיטורים.

54. לפיכך, התובעת 1 זכאית לפיצויי פיטורים, וזאת לפי שכר המינימום ובהתאם לתחשיבים מטעם התובעות, ולהיקף המשרה שנקבע (17%) בסך 470 ₪.

    נסיבות סיום העבודה של התובעת 2

55. התובעת 2 העידה בחקירתה שהיא הפסיקה לעבוד לאחר שהמנהלת החדשה הפסיקה לתת למה משמרות. התובעת 2 הוסיפה בעדותה שהיא, כמו גם עובדים וותיקים אחרים, העלתה את נושא השכר והתנאים והיא קיבלה מהמנהלת "הרגשה רעה" (עמ' 18-19 לפרוטוקול מיום 16.3.14). על רקע דברינו לעיל בנוגע להפרת הזכויות של התובעת 2 על ידי הנתבעת יש לקבוע כי גם הנתבעת 2 זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.

56. לפיכך, התובעת 2 זכאית לפיצויי פיטורים, וזאת לפי שכר המינימום ובהתאם לתחשיבים מטעם התובעות, ולהיקף המשרה שנקבע בסך 1,412 ₪

     

    נסיבות הפסקת העבודה של התובעת 3

57. התובעת 3 העידה בחקירתה הנגדית שהיא פנתה למנהלת החדשה בעניין אי תשלום זכויות המלצרים אך לא קיבלה תשובה, לאחר מכן הודיעה שהיא מתפטרת וכשבועיים לאחר מכן הסתיימה עבודתה. עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותה של התובעת 2 על כך שהעובדים הוותיקים, והתובעת 3 בכללם, העלו טענות על אי תשלום זכויותיהם מול המנהלת החדשה ומחזקת את הדברים האמורים בתצהירה של התובעת . לכשעצמנו, לא מצאנו מקום לפקפק בנכונות הדברים. בנסיבות אלו יש לקבוע כי גם התובעת 3 זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.

58. לפיכך, התובעת 3 זכאית לפיצויי פיטורים, וזאת לפי שכר המינימום ובהתאם לתחשיבים מטעם התובעות, ולהיקף המשרה שנקבע בסך 6,761 ₪.

    סוף דבר

59. לאחר שביה"ד בחן את טענות הצדדים נקבע כי צו הרחבה בענף אולמות לחתונות אינו חל בעניינן של התובעות. עם זאת התקבלה טענת התובעות לפיה הטיפים שקיבלו אינם מהווים חלק משכרן וכי הן זכאיות לתשלום הפרשי שכר וזכויות סוציאליות בהתאם.

60. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעות את הסכומים כדלקמן:

    השלמה לשכר מינימום

    1. התובעת 1 (מאיה סלומון) – 5,650 ₪.

    2. התובעת 2 (חן פליישר) – 16,945 ₪.

    3. התובעת 3 (דר חיים) – 81,134 ₪.

       השלמה לעבודה במנוחה שבועית

    4. התובעת 1 (מאיה סלומון) – 1,088 ₪.

    5. התובעת 2 (חן פליישר) – 1,975 ₪.

    6. התובעת 3 (דר חיים) – 3,950 ₪.

       דמי נסיעות

    7. התובעת 1 (מאיה סלומון) – 1,713 ₪.

    8. התובעת 2 (חן פליישר) – 1,667 ₪.

    9. התובעת 3 (דר חיים) – 5,973 ₪.

       דמי חופשה

    10. התובעת 1 (מאיה סלומון) – 465 ₪.

    11. התובעת 2 (חן פליישר) – 615 ₪.

    12. התובעת 3 (דר חיים) – 1,515 ₪.

        דמי הבראה

    13. התובעת 1 (מאיה סלומון) – 772 ₪.

    14. התובעת 2 (חן פליישר) – 625 ₪.

    15. התובעת 3 (דר חיים) – 4,509 ₪.

        פנסיה

    16. התובעת 1 (מאיה סלומון) – 316 ₪.

    17. התובעת 2 (חן פליישר) – 1,255 ₪.

    18. התובעת 3 (דר חיים) – 1,283 ₪.

        פיצויי פיטורים

    19. התובעת 1 (מאיה סלומון) – 470 ₪.

    20. התובעת 2 (חן פליישר) – 1,412 ₪.

    21. התובעת 3 (דר חיים) – 6,761 ₪.

61. בנסיבות העניין, הנתבעת תשלם תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה את הוצאות התובעות בסך 500 ₪ כל אחת (1,500 ₪ ביחד), ושכ"ט בסך 5,000 כל אחת (15,000 ₪ ביחד).

62. הפרשי הצמדה וריבית יתווספו לסכומים שנפסקו בגין השלמה לשכר מינימום; השלמה לעבודה במנוחה השבועית; ודמי נסיעות, מאמצע תקופת ההעסקה ועד למועד התשלום בפועל ולגבי פדיון חופשה; דמי הבראה; ופיצויי פיטורים מסוף תקופת ההעסקה ועד למועד התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ז, (18 יוני 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.