-
התובעת הנה מהגרת עבודה, אשר עבדה בביתם של הנתבעים כמטפלת סיעודית לנתבעת 1 (להלן – "הגב' צ. ") מיום 01.09.10 ועד ליום 26.05.11, אז נאלצה, לטענתה, לנטוש בבהילות את מקום העבודה.
-
לטענת התובעת, היא סבלה מיחס קשה של הנתבעים כלפיה, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בדרישה יומיומית לנקות את הבית באופן יסודי, באיסור להשתמש בכפפות, כולל בזמן ניקיון השירותים, דבר אשר גרם לצריבה בידיה מחומרי הניקוי בהם השתמשה (סעיף 10 לכתב התביעה).
-
היחס הרע כלפיה בא לידי ביטוי בגערות וגידופים, אך חמור מכל אלה, לטענתה, הנתבע 2 (להלן – "מר צ. "), ניצל את שעות הבוקר בהן רעייתו עדיין נמה את שנתה על מנת לנסות ולגעת בה במקומות אינטימיים "כשבכל פעם הוא מנסה באופן נחרץ יותר, וכן נוגע במקומות באופן חצוף יותר" (סעיף 13 לכתב התביעה). עוד טענה כי "היו פעמים, בהן נהג הנתבע לגרור את התובעת לחדר בתו, שלא שהתה בבית באותה עת" (סעיף 14 לכתב התביעה).
-
התובעת טענה כי בכל פעם שהתלוננה בפני הגב' צ.על מעשיו של בעלה ודרשה שלא להישאר עמו לבד בבית, נפלו תלונותיה על אוזניים ערלות.
-
לטענתה, ביום 26.05.11, מר צ. תקף אותה, "נגע בה באברים מוצנעים, משך אותה, גרר אותה וניסה להטיח את גופה על מיטה בחדר בתו" (סעיף 25 לכתב התביעה).
-
התובעת, שחודש קודם לכן (ביום 13.04.11) נפגעה בתאונת דרכים, הייתה חלשה והרגישה כי אינה יכולה עוד לשאת את "משאו הכבד של היחס הפוגעני והקשה של הנתבעים, ושל הנתבע בייחוד, וכשסירבה לקבל את התנהגותו של הנתבע, אמר לה זה כי "אם לא תהיה אתו, שתארוז את דבריה ותצא"" ואכן התובעת פעלה כך ועזבה את הבית (סעיף 26 לכתב התביעה).
-
בגין כל האמור לעיל תבעה התובעת פיצוי כספי בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית. בנוסף תבעה תשלום ימי מחלה לאחר שנפגעה בתאונת דרכים, תשלום שכר עבודה בחודשים ינואר עד מאי 2011, שכר עבודה בחופשות סוף שבוע, פדיון חופשה, דמי חג, הפרשות לפנסיה והחזר עלות ביטוח רפואי.
-
הנתבעים הכחישו את טענות התובעת והטעימו, כי עקב מצבה הגופני ועצמאותה היחסית, הגב' צ.לא נזקקה לעזרה מהתובעת ליותר מ- 4 שעות ביום וכי מר צ.הוא זה שנשא בעול עבודות הבית כגון ניקיון, כביסה ובישול, מטעמי כשרות (סעיפים 17-19).
-
עוד טענו כי חרף מתכונת העבודה המצומצמת של התובעת, היא קיבלה שכר עבודה מלא בסך 3,400 ₪ נטו מידי חודש ובנוסף, סכומי כסף קטנים נוספים, מתנות, מזון ובגדים. עוד נטען כי היא נטלה חופשות רבות וכי עקב סירובה לחתום על קבלת שכרה, "ערך הנתבע 2 רשימה מדויקת המתעדת את התשלומים ומועדם וכן את ימי החופשה שלקחה התובעת בפועל במהלך עבודתה אצל הנתבעת 1" (סעיף 20 לכתב ההגנה ונספח א').
-
עוד טענו כי בשלהי חודש מרץ 2011, ולקראת תום תקופת הביטוח הראשונה, הם נתנו לה סכום כסף לשם רכישת פוליסה לשנה שלמה.
-
ביחס לנסיבות סום העסקתה של התובעת, טענו הנתבעים כי ביום 25.05.11, ביקש מר צ.מהתובעת כי תנקה את השירותים, וזו בתגובה כעסה ואמרה: "לא רוצה עבודה", לקחה את מטלטליה ויצאה מהבית ביחד עם בעלה אשר נכח עמה בדירה באותה עת (סעיף 22 לכתב ההגנה).
-
למחרת היום, לטענתם, הם פנו לחברת ההשמה "קרן אור" (להלן – "חברת קרן אור") שדרכה התובעת עבדה בביתם, ודיווחו על נטישתה. לטענתם לא הועלתה ע"י חברת קרן אור כל תלונה מצדה של התובעת בדבר הטרדה מינית לכאורה, כי אם רק תשלום ביטוח בריאות, אשר "כביכול ולטענתה לא מומנו ע"י הנתבעים כנדרש בחוק אלא על ידה" (סעיף 23 לכתב ההגנה).
-
לכתב ההגנה מטעמם, צרפו הנתבעים שני מכתבים: האחד מחברת קרן אור מיום 20.06.11 והשני מקו לעובד מיום 30.05.11, בהם אין כל אזכור למעשי הטרדה מינית לכאורה או לאי תשלום שכר עבודה.
-
הן התובעת והן הנתבעים נחקרו בפנינו על תצהיריהם וכן הגב' יהודית קינאר מטעם חברת קרן אור.
דיון והכרעה
-
סדר הילוכו של פסק דין זה יהיה כדלקמן: תחילה נדון בטענת התובעת כי הוטרדה מינית ע"י מר צ. ולאחר מכן נדון בתביעתה לקבלת שכר עבודה וזכויות סוציאליות שונות.
ההטרדה המינית - התשתית הנורמטיבית
-
הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם ובזכותו לשוויון. היא משפילה ומבזה את המוטרד, שוללת ממנו את האוטונומיה על גופו ועל מיניותו ומפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. לפיכך, תכליתו של החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן – "החוק למניעת הטרדה מינית") היא להגן על כבודו של אדם, חירותו ופרטיותו, ולקדם שוויון בין המינים.
החוק ויישומו בפסיקה
-
סע' 3 לחוק למניעת הטרדה מינית מגדיר את המונח 'הטרדה מינית' וקובע, בין היתר, כי הטרדה מינית הנה הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות.
-
סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק הנ"ל קובע כי במידה ובין הצדדים שוררים יחסי עבודה והדבר נעשה תוך ניצול מרות, המוטרד אינו צריך להראות למטריד כי אינו מעוניין בהצעות או בהתייחסויות האמורות. סעיף זה, שהנו בבחינת החריג לכלל, בא להקל את נטל ההוכחה המוטל על כתפי הטוען להטרדה מינית, בשל המצב הנחות, יחסית, בין הטוען טענה זו לבין מי שהוא כפוף לו (ראו: ע"ע 274/06 פלונית נ' אלמוני (26.03.2008) (להלן – "פרשת פלונית").
-
מערכות יחסים במסגרת יחסי העבודה הכוללים יחסי מרות, יכולות להוות קרקע פורייה לניצול בעל אופי מיני של הכפוף, ובמציאות קיים אכן אחוז גבוה של הטרדות מיניות במקום העבודה. במקרים אלו, התלות הכלכלית והמקצועית של העובד בבעל המרות – המטריד, עלולה להרתיע אותו מלהראות לממונה עליו שאיננו מעוניין באותם מעשים, המהווים הטרדה מינית. על כן, גם אם נמצא, לכאורה, שהייתה הסכמה לאותן התנהגויות מטרידות, הרי שיש מקום לקבוע כהנחה ראשונית, שהסכמה זו לאו הסכמה היא, בהתקיים יחסי מרות (פרשת פלונית).
-
הכללים ליישום וביצוע הוראות החוק נקבעו בתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות המעסיק), תשנ"ח – 1998 (להלן: "התקנות").
-
אשר לנטל ההוכחה בתביעה שעילתה הטרדה מינית, נפסק כי נטל ההוכחה כמוהו כנטל הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, ולא יותר (דב"ע נו/293-3 פלונית נ' חברה אלמונית בע"מ ואלמוני, פד"ע לא 209):
"יש להכריע באשר למידת נטל ההוכחה הראשוני המוטל על המתלוננת מאחר והטרדה מינית היא גם עבירה פלילית על פי סע' 15 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. יש הטוענים שעל העובדת המתלוננת רובץ נטל הוכחה מוגבר שהרי מדובר בעבירה פלילית שהיא גם עילה אזרחית. דעה זו אינה מקובלת עלי. בעניין זה יש להפריד בין נטל ההוכחה במשפט האזרחי לבין נטל ההוכחה במשפט הפלילי. משהוכיחה העובדת את המוטל עליה, עובר נטל ההוכחה למעסיק, ועליו להוכיח כי פעל בהתאם לסע' 7 לחוק או שלא התקיים רכיב בעילה האזרחית של ההטרדה המינית."
ניצול יחסי מרות
-
בפרשת פלונית קבע בית הדין הארצי כי בחינת השאלה האם ממונה ניצל את מרותו צריכה להיעשות בשים לב למכלול נסיבות העניין וההקשר בו המעשים התבצעו.
-
מפאת חשיבות הדברים, אביאם כלשונם (ההדגשות במקור):
"ככלל, הגישה הנוהגת בבחינת השאלה האם ממונה "ניצל את מרותו" צריכה להיעשות בשים לב למכלול נסיבות העניין וההקשר בו המעשים התבצעו.
על כן, "ככל שפערי הכוח והפרשי הגילאים בין הממונה לכפוף לו גדולים יותר; ככל שלממונה יכולת השפעה ניכרת יותר על מעמדו או עתידו של העובד; וככל שהיוזמה לביצוע המעשים המיניים נתונה בידיו של הממונה; כך עשויה להתבקש המסקנה כי המעשים המיניים היו בגדר ניצול יחסי המרות; כל זאת, מבלי למצות את השיקולים השונים הרלוונטיים לעניין אשר ייבחנו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה." (עש"ם 4790/04 מדינת ישראל – בן חיים, [פורסם בנבו], ניתן ביום 02.05.05)
השופטת (כתוארה אז) דורית בייניש קבעה ביחס למבחן "ניצול יחסי המרות" כך:
"אשר למבחן הסובייקטיבי – כיצד נתפס המטריד בעיני המוטרד – מבחן זה רלוונטי להיבט הניצול של 'יחסי המרות', שכן יסוד הניצול של יחסי המרות ניזון מכך שהמוטרד יירתע מלהביע אי הסכמה כלפי מי שהוא תלוי בו עקב יחסי המרות. בדרך כלל במסגרת יחסי עבודה, כאשר הוכח יסוד המרות של אדם שהוא בעל סמכות ישירה או עקיפה כלפי עובד או עובדת, אין ההתרשמות הסובייקטיבית של אותו נפגע או נפגעת טעונה הוכחה בנפרד. משהוכחו יחסי המרות במסגרת העבודה, הנובעים מיכולתו של 'ממונה' כאמור להשפיע במישרין או בעקיפין על גורלו של הנפגע, נלמדת מכך המסקנה כי אותו נפגע או נפגעת מודעים למעמדו של בעל הסמכות במקום עבודתם, ולפיכך מתקיים יסוד הניצול." (פסקה 53 לפסק הדין).
ומן הכלל אל הפרט
גרסת התובעת
-
בכתב התביעה, סיפקה התובעת גרסה ראשונית ובסיסית למעשי ההטרדה המינית (סעיפים 13, 14, 25 ו- 26) ובסעיף 37, סיפקה גרסה מלאה ומפורטת יותר. מפאת חשיבות העניין להכרעתנו, נביא את הדברים בלשונה של התובעת:
" [...] קשה מאוד לתאר את מה שקרה לי בבית של משפחת צ.. בחודשים נובמבר דצמבר אחרי שהתחלתי לעבוד, ע. התחיל לדבר איתי לא יפה, כשהייתי מנגבת כלים הוא היה נוגע בי עם המרפק שלו בשד שלי, והוא היה מלטף לי את העכוז, כשהייתי מסרבת, הוא היה מרביץ לי עם המרפק שלו בשד שלי וזה כאב מאוד, והוא היה אומר לי: "מה זה זה? זה טוב". הייתי אומרת לו אתה כמו אבא שלי, תפסיק אני אגיד לא.והוא היה אומר לא אל תגידי לאורה.
פעם בכיתי וסיפרתי לא., והיא אמרה שלא אגיד ושאסלח "עמי יש לב טוב, אל תדאגי, הוא רק מדבר, פעם ראשונה סליחה אניטה סליחה" ספרתי לה את זה בחדר שינה שלה, ואז היא קראה לעמי, ואחר כך קראה לי שוב ואמרה לי שאסלח. אמרתי לה שאגיד לסוכנות והיא אמרה סליחה, סליחה פעם ראשונה עוד פעם הוא לא עושה ככה.
ביום האחרון הכי נעלבתי שע. ירק על הפנים שלי כי לא רציתי לשכב איתו. אני נפגעתי והוא קילל אותי בעברית, במילים שאני מבינה: "בן זונה ועוד מילים קשות". ע. ניסה לדחוף אותי החזקתי את הידית של הספה שבמעבר, ובסאלון, והצלחתי לדחוף אותו, ובסאלון הוא ירק עליו (כך במקור – א.ש.) וקילל אותי וצעק עלי, ואז שכנה, שהיא שכנה שלהם מאוד טובה, ושהיא חברה שלהם, היא נכנסה ושאלה: "מה קרה מה קרה" ואני אמרתי שהוא משוגע, אבל היא לא ידעה אנגלית, אמרתי: " לא בסדר בראש הוא עושה בלאגן". ארזתי את הדברים שלי, והוא יצא מהבית, וברחוב הוא הלך אחרי, והוא צעק עלי, וכולם מסתכלים עלי, ואני עם הדברים שלי בקושי, מצליחה ללכת, ואני עם בגדי בית, ואני בוכה. מיעוץ משפטי שקיבלתי אני מבינה שמגיע לי פיצוי.
א.היתה בבית, בחדר שלה, היא לא יצאה בכלל, מה עם כזה בלאגן היא יכולה לישון??! ע. עשה צעקות, החדר שלה מאוד קרוב לסאלון".
-
בעדותה בפנינו, העידה התובעת כי מר צ.הוא זה שנתן לה הוראות, שכן הגב' צ.נהגה להתעורר מאוחר. כשנשאלה מה יחסם של בני הזוג צ.א. , השיבה: "בהתחלה זה היה ממש נחמד. היא היתה כמו אמי. הכל היה בסדר. ואח"כ הכל לא היה טוב בשבילי. אני באתי לעבוד. בתרבות שלי זה לא בסדר. יש לי ילדה בת 10. אני בת 32 ולא ילדה ואני יודעת מתי זה לכיף ומה המטרה" (עמ' 7 לפרוטוקול מול שורה 5 ואילך). עוד הוסיפה כי בכל פעם שמר צ.נגע בה, הייתה הגב' צ. מבקשת ממנה סליחה ומבטיחה לה כי הדבר לא יישנה.
-
הנתבעים שבו והכחישו מכל וכל את טענותיה של התובעת והטעימו כי התפטרה על רקע הערה של מר צ.שהופנתה כלפיה בנוגע לרמת הניקיון בחדר השירותים.
-
בסיכומיהם, טענו הנתבעים כי אין זו הפעם הראשונה שהתובעת מתלוננת על יחס משפיל, מניעת זכויות סוציאליות ועל הטרדה מינית וכי מעדותה עלה כי קודם להעסקתה אצל הנתבעים הועסקה במשך שנתיים אצל מעסיקים שונים, וגם אז טענה כי הותקפה מינית ע"י 5 גברים נוספים (סעיפים 4-5 לסיכומי הנתבעים).
-
אין חולק כי ביום 08.07.12 הגישה התובעת תלונה במשטרת ישראל כנגד מר צ.בגין הטרדה והתנכלות מינית. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי נוכח הסתירות הרבות והשינויים בגרסותיה השונות, נסגר התיק הפלילי בגין התלונה הנ"ל וזאת בשל חוסר אשמה (סעיף 16 לסיכומים).
-
אין בידנו לקבל את טענת הנתבעים. מקריאת 2 הגרסאות שמסרה התובעת במשטרה ביום 31.05.11, ימים ספורים לאחר האירוע ומספר חודשים לאחר מכן, ביום 18.12.11, עולה גרסה אחידה, לפיה התובע נגע בגופה של התובעת במספר הזדמנויות, בין היתר, במקומות אינטימיים וכי ניסה שוב ושוב לשכנע אותה לקיים עמו יחסי מין.
-
הבדלי הגרסאות לכאורה אינם יותר מאשר הבדלים זניחים ולא משמעותיים, שניתן ליחסם, בין היתר, לסערת הרגשות בה הייתה התובעת שרויה בזמן מתן גרסתה (תלונתה מיום 18.12.11 מול שורה 33, שם צוין כי בכתה תוך כדי הדגמה).
-
בשתי העדויות הנ"ל מופיעים אותם פרטים ובאותו סדר התרחשות, הן ביחס למקרי הטרדה מינית קודמים והן ביחס למקרה הספציפי מיום 26.05.11, אשר בעטיו עזבה את ביתם של הנתבעים.
-
כך גם אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים כי העובדה שהתובעת לא דיווחה על מעשי ההטרדה המינית לחברת קרן אור ולעמותת קו לעובד, מעידה כי בדתה את העניין מלבה. הנתבעת נחקרה על כך וסיפקה הסבר לפיו הובטח לה בחברת קרן אור כי ידברו עם המשפחה (עמ' 11 לפרוטוקול מול שורה 24 ולאחר מכן מול שורה 27 ואילך).
-
כשנשאלה מדוע לא דיווחה לעובדת הסוציאלית שבאה לבקר אותה כי לא קיבלה שכר עבודה מזה 3 חודשים השיבה "כי לא רציתי להחליף את העבודה. רציתי להישאר איתם. הם הבטיחו לי שהם ישלמו לי את השכר ולא רציתי לעשות בלגן" (עמ' 12 לפרוטוקול מול שורה 23 ואילך).
-
לא נעלמה מעינינו עדותה של הגב' יהודית קינאר מטעם חברת קרן אור, אשר אישרה כי בזמנים הרלוונטיים לכתיבת המכתב מיום 20.06.11, לא ידעה אודות הטענות בדבר הטרדה מינית.
-
לשאלת בית הדין מדוע לא עזבה לאחר שבמשך 5 חודשים לא קיבלה שכר עבודה וגם הוטרדה, השיבה "אם הייתי עוזבת לא הייתי מקבלת את השכר של כמה החודשים. אני הייתי צריכה את הכסף הזה. בגלל שאני אישה אני צריכה לוותר או להתפשר?" (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מול שורות 14-15).
-
בנוסף, התובעת העידה כי מר צ. הטיל עליה מורא לבל תתלונן כי יש לו חברים במשטרה. מעיון בחקירתו במשטרה מיום 15.06.11, נשאל מר צ.האם יש לו חברים במשטרה והשיב: "כן, אחיינית של אשתי ששמה מ. ב. מפ"ת, מ.ה. מפ"ת חבר של אחיין שלי. א. ב. מתנדב פה בתחנה. הבת שלי ס. צ.במשל"ט ברמלה ומתנדבת במשטרת פ"ת" (נספח ט' לתצהירי הנתבעים, עמ' 2 להודעת חשוד מול שורה 26 ואילך).
-
יש להניח אפוא כי התובעת לא יכלה לבדות מלבה את הטענה הנ"ל, אלא אם כן נאמר לה קודם לכן ע"י מר צ.כי אכן יש לו חברים במשטרה ונשאלת השאלה באלו נסיבות מצא לנכון להודיע לה על כך.
-
בכל הקשור לעדויותיהם של נפגעי עבירות מין ונפגעי הטרדה מינית, בתי המשפט אימצו זה מכבר גישה שהוגדרה ע"י בית המשפט העליון כ"מובלעת ראייתית" (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.2010)).
-
מפאת חשיבות הדברים והקשרם לענייננו, אביאם כלשונם:
"יודגש כי "המובלעת הראייתית" המיוחדת לעבירות מין אינה "הנחה" שבית המשפט עושה לנפגעי עבירות מין, ואין מדובר בריכוך או בהנמכה של הרף הראייתי "מעבר לכל ספק סביר" כנדרש להרשעה בפלילים. הדברים נובעים מהבנה והכרה של בתי המשפט באופי המיוחד של העבירה, בין היתר, בעקבות ידע מקצועי וניסיון נצבר של שנים רבות של העוסקים והמטפלים בנפגעי עבירות מין..."
ובהמשך –
"נפגעים אלו סובלים פעמים רבות מטראומות נפשיות מכבידות השולחות גרורותיהן גם על הודעותיהם במשטרה ועל עדויותיהם בבית המשפט [...] כתוצאה מעימות זה קורה פעמים רבות שקורבנות עבירות מין מספרים את סיפורם באופן מקוטע וסותר המשרת את שני הצדדים לדיאלקטיקה, ויוצר בלבול אצל השומע מהצד [...] הקושי לעבד את החוויה הטראומתית ולהמשיג את אשר ארע, מקשה על תהליך ההיזכרות בחוויה בנקודת זמן מאוחרת [...] במרוצת השנים, החל גם בית המשפט לגלות נכונות להכיר במאפייניהן המיוחדים של עדויות מפי נפגעי ונפגעות עבירות מין, ולא לזקוף לחובתם באופן אוטומטי סתירות או היעדר קוהרנטיות שנתגלו בעדויות [...] שכחה או הדחקה של טראומות מן הסוג הזה הן דבר שכיח בקרב מתלוננות בעבירות מין, בפרט כשמדובר בעבירות מין שבוצעו במי שהייתה רכה בשנים על ידי אדם קרוב [...] המאפיינים הייחודים של עבירות המין לצד המאפיינים הייחודים בהתנהגותם ותגובתם של קורבנות עבירות המין, הביאו את המחוקק להשמיט את דרישת הסיוע לצורך הרשעה על פי עדות יחידה בעבירות מין, ועל פי סעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 די לבית המשפט לפרט מה הניעו להסתפק בעדות זו" (שם, בפסקאות 13-12) (ההדגשה שלי – י.ע.).
-
כך במישור הפלילי. במישור האזרחי, בו עסקינן, ואשר בו רף ההוכחה נמוך יותר, יש לאמץ גישה זו בבחינת קל וחומר. כך, לשם השוואה, נקבע בפרשת פלונית, כי:
"כבישת תלונה כשלעצמה, אין בה כדי לשלול את מהימנותה של גרסת המתלוננת, במיוחד בתלונות המתייחסות לעבירות מין, מקום בו קיים הסבר מתקבל על הדעת מדוע נכבשה העדות.
בעניין זה כבר נפסק, כי "התופעה של כבישת התלונה בעבירות מין, ובכלל זה מעשי הטרדה מינית במסגרת העבודה, אינה נדירה, ולעניין זה הסברים אפשריים מסוגים שונים. לא פעם העובדת המוטרדת חשה בושה, עלבון וקלון או רתיעה מפני החשיפה ומפני מחירה החברתי והאישי של חשיפה כזו. חששן של קורבנות מינית להתלונן מתעצם, מטבע הדברים, כאשר המטריד הוא איש בעל סמכות הממונה עליהן במסגרת עבודתן" (פיסקה 67 לפסק הדין. ההדגשה במקור – א' ש').
-
כך גם לגבי טענת הנתבעים כי גרסאותיה של התובעת אינן אחידות לכאורה. גרסאות מתפתחות בתחום עבירות המין שוב אינן נפסלות מבחינה ראייתית ומתקבלות כקבילות, וזאת משום שפעמים רבות היכולת לספק את מלוא הפרטים הרלוונטיים למעשה ההטרדה מתבצעת ע"י קורבן העבירה בשלבים.
-
הגורמים לכך שונים: תחושות בושה ואשמה, חרדה, כעס ובמקרים מסוימים אף דיכאון ודיסוציאציה (התנתקות מהמציאות).
)Salisbury, J., Ginorio, A.B. , Remick H. and Stringer, D.m. (1986). Counseling victims of sexual harassment. Psychotherapy, 23, 316-324) (להלן – "סליסברי")
-
בנוסף, מחקרים מראים כי שתיקתם של קורבנות הטרדה מינית היא תוצאה ישירה של פחד ותחושת השפלה והקושי של החברה להאמין להם.
Avner, J.I. (1993). Sexual Harassment: Building a Consensus for Change. Albany, NY: The Governor's Task Force on Sexual Harassment
-
להטרדה המינית מנעד רחב של צורות וביטויים. יש והיא כוללת אמירות בעלות גוון מיני, יש והיא מלווה בהצעות שונות ויש שהיא באה לידי ביטוי במעשים פיזיים של ממש, החל מנגיעות מרומזות ואגביות לכאורה, עבור דרך נגיעות מכוונות וכלה במעשים מגונים, כהגדרת המושג בסעיף 348(ו) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אליו מפנה סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית.
-
התייחס לכך בית הדין הארצי בפרשת פלונית בקובעו:
"מבחינה משפטית אין הגדרה אחת אוניברסלית מקובלת ומוסכמת למונח "הטרדה מינית". יש מדינות בהן החקיקה כוללת הגדרה קצרה וצרה, ויש שבהן הגדרה רחבה.
ובהמשך:
"... בעניין זה כבר נקבע, כי בגדרו של המושג "הטרדה מינית" נכללים סוגים שונים של מעשים אסורים וקיימת קשת רחבה של מקרים במדרג חומרה שונה (עש"מ 11025/02 אייזנר – מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 541, 553.)." (פסקה 35 לפסק הדין)
-
להטרדה מינית במקום העבודה השפעה שלילית לא רק על האוטונומיה שיש לאדם על גופו אלא גם על רווחתו האישית והכלכלית. מחקרים שנעשו בקרב עובדים שנחשפו למעשי הטרדה מינית מראים כי המוטרדים סובלים מקשת רחבה של תסמינים כגון: כעס, פחד, דיכאון, חרדה, חוסר שקט, אובדן הערכה עצמית, חוסר אונים, פגיעות ותחושת השפלה.
-
בהתאם, קיים מנעד רחב של תגובות למעשי הטרדה מינית במקום עבודה. לעיתים יבחר המוטרד להתעלם או להתייחס לעניין בצורה מבודחת בתקווה שמדובר בתופעה חולפת שאין להאדיר אותה; לעיתים יביע דחייה מנומסת ולעיתים ייטוש את מקום העבודה (סליסברי, עמ' 318).
-
ככל שמעשי ההטרדה המינית מתגברים ונעשים בוטים יותר, כן גוברת תחושת אובדן השליטה אצל המוטרד. המוטרד חש שהוא לכוד בין רצונו לשמור על מקום עבודתו לבין הסבל והמצוקה שהמעשים מסבים לו. המחקרים מרבים לדבר על מעין תחושת "שיתוק", שבין היתר, באה לידי ביטוי בהימנעות מפנייה לממונים במקום העבודה בבקשת עזרה (סליסברי, שם).
-
ממחקרים שנעשו בקרב עובדים שנחשפו להטרדות מיניות במקום העבודה עולה, כי רק לאחר שהבינו (בין באמצעות טיפול ובין בעצמם) כי הם אינם אשמים בעובדה שהוטרדו, הם הרגישו חופשיים יותר לתאר מה עבר עליהם. תופעה זו מוכרת בעולם המשפט כ"גרסה מתפתחת" והיא אופיינית באופן מובהק לנפגעי עבירות מין ולנפגעי הטרדה מינית. (סליסברי, עמ' 319).
-
אחת מטענות ההגנה של הנתבעים הייתה כי התובעת לא דיווחה לחברת ההשמה קרן אור על מעשי ההטרדה המינית.
-
ד"ר צביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית ומנהלת מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל אביב, מציעה כי על מנת להתחיל ולהבין את מקור התופעה, יש להימנע מלהחיל על נפגעי עבירות מין הנחות יסוד של נשים וגברים בעלי רצון חופשי, שיכולים לפעול כרצונם ולהשפיע על גורלם (ד"ר צביה זליגמן. כרוניקה של שליטה סיכום פעילות מרכזי הסיוע לשנת 2008 מוציאים את ההטרדה לאור מבט על תופעת ההטרדה המינית בעבודה ודרכים למיגורה. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל ; להלן – "זליגמן").
-
לדבריה, היחשפות ממושכת להטרדה מינית, בניגוד לאירוע חד פעמי, גורם לשעבוד של המוטרד ע"י המטריד. לקורבנות העבירה יש תחושה שאין "דרך מילוט". השעבוד נעשה מכוח המרות שיש למטריד על המוטרד ומיכולתו להעניק לו טובות הנאה וזכויות יתר המוכיחות לו את כוחו הרב.
-
סירוב להצעות מיניות או הבעת התנגדות למעשים מיניים מעמידה בסכנה את טובות ההנאה שהוענקו למוטרד. חיי היום יום של המוטרד, טוענת ד"ר זליגמן, הופכים להיות מושפעים באופן ישיר מיכולתו לרצות את המטריד עד שבהדרגה הוא מאבד את האמון שלו בעצמו וביכולתו לפעול ולשנות את גורלו.
-
לדבריה, הדימוי העצמי של המוטרד כה נמוך עד כי גם אחרי שהוא משתחרר מקרבתו אל המטריד ומהשפעתו הישירה עליו, למשל, אחרי שמערכת יחסי העבודה באה אל קיצה, הוא לעיתים קרובות ממשיך להרגיש את תלותו בו באופן מוחשי ומבקש ממנו הכרה, זאת בניסיון להחזיר את תחושת השליטה לידיו.
-
במקרה דנן, התובעת העידה כי חששה שלא תקבל את שכרה ולכן נאלצה להבליג על מעשי הטרדה מינית להם היתה חשופה כשאלה כללו "רק" אמירות בעלות אופי מיני ונגיעות מזדמנות בגופה. למעשה אירוע התקיפה המינית מיום 26.05.11 היה הקש ששבר את גב הגמל.
-
מכאן, שאין לתמוה שהתובעת השתהתה עם הגשת התלונה כשבוע ימים לאחר שנטשה את מקום העבודה.
-
האם ניתן להסיק מהאמור לעיל, כדברי הנתבעים, כי התובעת בדתה את הסיפור מלבה? אנו סבורים כי התשובה לכך שלילית.
-
ד"ר זליגמן במאמרה גורסת כי אין פרופיל אופייני של מותקף, כי אם פרופיל של תוקף. כל אדם יכול למצוא עצמו, בנסיבות המתאימות, נקלע לסיטואציה דומה ולמצוא עצמו מתנהג באופן שונה מהמצופה ממנו כאדם בן-חורין. נזכיר בהקשר זה, כי על החזקה בעניין היעדר רציה חופשית במערכת יחסי מרות בעבודה, עמד זה מכבר בית הדין הארצי בפרשת פלונית והדברים שנפסקו שם יפים גם לענייננו.
-
הנה כי כן, יש לשרש את השיח על "דרך נכונה", "רצויה" או "מקובלת" להתמודד עם פגיעה מינית מסוג כלשהו ולעיתים קרובות נפגעי עבירה ממשיכים לשמור על קשר עם הפוגע. לכל נפגע מבנה אישיות משלו ואין נפגע אחד כהרי כנפגע אחר. איש איש ותגובתו. איש איש ודרכו להתמודד עם הפגיעה ועם השלכותיה.
-
זו הסיבה שלעניין הדרישות הראייתיות בתי המשפט הכירו זה מכבר בתחום עבירות המין כתחום בעל אפיונים מיוחדים ונבדלים. בלשונו של בית הדין הארצי בפרשת פלונית מפי כב' השופטת וירט ליבנה:
-
"לענייננו, אסכם כי הצעות חוזרות בעלות אופי מיני או התייחסויות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, אשר התרחשו במסגרת יחסי עבודה כלפי עובד, תוך ניצול מרות, מעידות על הוכחת קיומה של הטרדה מינית. זאת, גם אם העובד או העובדת לא הראו כי אינם מעוניינים בהתנהגויות אלו, או גם אם ניתן היה לראות בהתנהגותם כנחזית להיות ב"הסכמה" לאותן התנהגויות." (פיסקה 47 לפסק הדין. ההדגשה הוספה – א' ש')
-
הנתבעים ניסו לצייר את התובעת כמתלוננת סדרתית כנגד מעסיקים, גם בהקשר של הטרדה מינית, ובתמיכה לטענתם הביאו תלונה קודמת של התובעת כנגד אחד ממעסיקיה. בעדותה בפנינו, אף טענה הגב' צ. כי יתכן ומדובר בבעיה נפשית של התובעת (עמ' 32 לפרוטוקול מול שורה 29).
-
בהתאם לתלונה הנ"ל, היא הוטרדה ע"י בן מעסיקתה, חבריו ובנו. התובעת אף נחקרה בעניין והעידה כי חוותה הטרדה מינית ויחס משפיל. בנוסף, התלוננה במשטרה על מקרה נוסף בו עובד בשם אייל מסוכנות להשמת כוח אדם אחרת בשם מגן, איים כי יאנוס אותה ויזרוק אותה מהבית בגלל שהמאפיה מאחוריו (סעיפים 50-51 לסיכומי הנתבעים).
-
לטענת הנתבעים, התובעת שיתפה את משפחת צ.בחוויות טראומטיות אלה ועל כן, אין זה מתיישב עם הטענה כי מר צ.הטריד אותה בעצמו "באותה העת ממש" (סעיף 51 לסיכומים).
-
לטענתם, מדובר בהאשמות שווא שהתובעת טפלה על מר צ., שכלל לא היה המעסיק שלה וכי הם נמנעו מלהגיש כתב תביעה שכנגד רק בשל העובדה שהיא עובדת זרה "... שלא ניתן יהיה לאכוף כל פסק דין כספי כנגדה" (סעיף 52 לסיכומים).
-
אין בידינו לקבל את גרסת הנתבעים. בהתחשב בכלל הראיות שהוצגו בפנינו, לא סבירה בעינינו הטענה כי התובעת החליטה לנטוש את מקום העבודה, שלדברי הגב' צ., היה לה כבית, בעקבות הערה על האופן בו ניקתה את השירותים.
-
כמו כן, אנו דוחים את טענת מר צ.כי אין לראות בו מעסיק של התובעת. אין חולק, כי מי שנזקקה באופן ישיר לשירותיה הסיעודיים של התובעת הייתה הגב' צ. , וזאת בשל נכותה. עם זאת, אין חולק כי התובעת ביצעה עבודות משק בית שונות, זולת הטיפול הסיעודי בגב' צ., וכן אין חולק, כי קיבלה הוראות, בין היתר, גם ממר צ.עצמו בנוגע לעבודות הבית השונות. כך העידה התובעת וכך העיד מר צ.עצמו, וגרסת הנתבעים כי התובעת נטשה את מקום העבודה בגלל שמר צ.העיר לה על האופן בו ניקתה את האסלה, מוכיחה זאת.
-
מכאן, מתבקשת המסקנה כי מר צ.היה 'שותף פעיל' בהעסקתה של התובעת ואף נהנה מפרי עמלה בכל הקשור לעבודות משק הבית השונות שבצעה, ועל כן יש לראות בו מעסיק במשותף ביחד עם רעייתו.
-
החלטתנו אפוא לבכר את גרסתה של התובעת נסמכת על שיקולים נוספים. ראשית, התרשמנו כי עדותה של התובעת הייתה סדורה, עניינית ועלתה בקנה אחד עם הראיות החפציות שהוצגו בפנינו (התלונה במשטרה והחקירות שהתנהלו בעניין זה). התובעת מסרה גרסה עובדתית מלאה ומפורטת, בעוד הנתבעים ביקשו לשכנענו כי הסיבה האמיתית לנטישתה הפתאומית של התובעת את דירת הנתבעים הייתה העובדה שמר צ.העיר לה על אופן ניקיון השירותים.
-
לא נעלמה מעינינו העובדה שהתיק שנפתח כנגד מר צ.במשטרת ישראל נסגר מחוסר אשמה. לטעמנו, אין בכך כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענותיה של התובעת בתיק זה. ברי לכל בר בי רב, כי רף ההוכחה במישור הפלילי גבוה מזה הנהוג במישור האזרחי, והעובדה שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי יש אשמה במעשיו, כנדרש בפלילים, אין בה כדי לאיין את העובדה שהתובעת הוכיחה ברף הנדרש במישור האזרחי כי אכן הוטרדה על ידו. יתרה מכך, גרסותיה במשטרת ישראל עלו בקנה אחד עם עדותה בפנינו מבחינת הפרטים שמסרה.
-
אנו דוחים בשתי ידיים את טענת הנתבעים כי התובעת מתלוננת סדרתית על הטרדות מיניות. מעבר לכך שלא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענה זו, למותר לציין, כי אין בעובדה שאדם כבר חווה לדבריו הטרדות מיניות, כדי לאיין תלונה על הטרדה עכשווית.
-
יתרה מכך, בעדותו של מר צ.במשטרה, כשנשאל מדוע לדעתו התובעת מתלוננת כנגדו על הטרדה מינית, השיב כי הדבר נעשה על מנת שהיא תקבל פיצויים.
-
טענה זו, אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון. אין חולק, כי בזמנים הרלוונטיים להתפטרותה, התובעת כלל לא הייתה זכאית לפיצויים כלשהם. הטענה כי עשתה זאת כדי להתחמק ממתן הודעה מוקדמת של חודש ימים, נטענה בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי מינימאלי.
לסיכום -
-
לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי הוכח בפנינו כי התובעת אכן הוטרדה מינית ע"י מר צ.
-
משקיבלנו את גרסתה של התובעת, ובנסיבות המקרה, אנו מחייבים את מר צ.לשלם לתובעת פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הטרדה מינית.
שכר עבודה וזכויות סוציאליות
שכר עבודה
-
כאמור לעיל, התובעת תבעה שכר עבודה בגין 5 חודשי העסקתה האחרונים, פדיון ימי חופשה, הפרשות לפנסיה. בכתב התביעה מטעמה תבעה גם שכר עבור עבודה בחופשות סוף השבוע, אך בכתב הסיכומים, זנחה טענה זו.
-
כאמור, הגנתם של הנתבעים התבססה על הטענה כי שילמו לתובעת את כל שכר העבודה המגיע לה. הנתבעים לא הציגו כל ראיה שתתמוך בטענתם ולמעשה משטענו "פרעתי", נטל ההוכחה עבר אל כתפיהם בהתאם לכלל של 'הודאה והדחה', אלא שהם לא הרימוהו. טענתם כי אין זה סביר שהתובעת הייתה ממשיכה לעבוד אצלם מבלי לקבל משכורת, אינה יכולה להוות הוכחה לכך ששילמו לה.
-
מעיון בהודעות שנגבו במשטרה מהתובעת וממר צ.עולה, כי התובעת התלוננה כי לא שילמו לה שכר של 5 חודשים (עמ' 2 להודעה מיום 31.05.11 מול שורה 32), ואילו, כשמר צ.נשאל ע"י החוקר: "אתה חייב לאניטה כסף?" השיב: "יכול להיות שאני חייב לה משכורות. מה שקו לעובד יחליט. הגשתי כתב הגנה אצל עו"ד" (עמ' 2 להודעה מיום 15.06.11 מול שורה 39).
-
הנה כי כן, טענתה של התובעת, כי הנתבעים לא שילמו לה שכר עבודה במשך 5 חודשים לא נסתרה ועל כן אנו מחייבים את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לה סך של 19,250 ₪.
פדיון חופשה שנתית, דמי חגים, הפרשות לפנסיה וביטוח רפואי
-
לעניין פדיון ימי חופשה, הנתבעים צרפו לתצהיריהם רישום בכתב יד (נספח א), ובו פירוט סכומים בסך 200 ₪ ששולמו לתובעת וימי חופשה שבהם לכאורה לא עבדה.
-
כל אחד מהנתבעים בעדותו בפנינו העיד כי הוא זה שערך את הרישום (הגב' צ.בעמ' 29 לפרוטוקול מול שורה 17 ואילך ומר צ.בעמ' 50 מול שורה 30 ואילך). מעבר לסתירה המהותית הנ"ל, העיד מר צ.כי ערך את הרישום הנ"ל באופן מרוכז והעתיקו מפתקים עליהם רשם מעת לעת (פתקים אותם לא הציג בפנינו בטענה שלא שמר אותם – עמ' 51 לפרוטוקול מול שורה 9 ואילך), ואילו הגב' צ.העידה כי ערכה את הרישום הזה ממש בזמן אמת (עמ' 29 לפרוטוקול מול שורות 19-20).
-
אין חולק כי התובעת לא חתומה על המסמך הנ"ל ולכן, מעבר לעובדה שלא ניתן להתייחס אליו כאל ראיה לכך שהיא אכן יצאה לחופש או קיבלה סכומי כסף כלשהם, הרי שלאור הסתירות המהותיות בעדויותיהם של הנתבעים, גם לא ניתן להתייחס אליו, למצער, כאל ראיה לנכונות האמור בו.
-
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי אין לייחס לנספח א' לתצהירי התובעים משקל ראייתי כלשהו, ובהיעדר ראיה לסתור, אנו מקבלים את טענת התובעת ומחייבים את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לה סכום של 1,494 ₪.
-
האמור לעיל נכון גם ביחס לתשלום דמי חגים, פנסיה והחזר עלות ביטוח רפואי. משלא הוצגה כל ראיה לסתור מטעם הנתבעים, אנו מקבלים את טענת התובעת ופוסקים לטובתה סך של 664 ₪ בגין דמי חג, סך של 747 ₪ בגין הפרשות לפנסיה וסך של 390 ₪ בגין החזר עלות ביטוח רפואי.
אחרית דבר
-
טענתה של התובעת כי הוטרדה מינית ע"י הנתבע 2 – מתקבלת. הנתבע 2 ישלם לתובע בתוך 30 יום מהיום פיצוי בסך 40,000 ₪. לאחר מועד זה, יישא סכום הפיצוי הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
-
בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד את הסכומים הבאים:
-
בגין שכר עבודה ל- 5 חודשים - 19,250 ₪;
-
בגין פדיון חופשה שנתית - 1,494 ₪;
-
בגין דמי חגים - 664 ₪;
-
בגין הפרשות לפנסיה - 747 ₪;
-
בגין החזר עלות ביטוח רפואי - 390 ₪
הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם המלא בפועל.
-
בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.
ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ו, (30 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
ד"ר מירה ארינובסקי
נציגת ציבור עובדים
|
|
אורן שגב, שופט
|
|
|