סיטי פס נ' ספקטור

החלטה

כללי

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות מיום 18.7.2013 (ת"ק 26372-03-13, כב' השופטת דורית פיינשטיין), לפיו חייב בית המשפט את המבקשת לשלם למשיבה סך של 500 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 350 ₪ (להלן – פסק-הדין).

העובדות הצריכות לעניין

המבקשת מנהלת ומפעילה את פרויקט הרכבת הקלה בירושלים שנועד להסעת המונים ברכבת חשמלית קלה ועל פי הסכם זיכיון עם המדינה (להלן – הרכבת הקלה). על פי הוראות המדינה ובהתאם להסכם הזיכיון, הוקם הפרויקט כמערכת הסעת המונים פתוחה, אשר מאפשרת לנוסעים לעלות לרכבת הקלה באופן חופשי ובלי בקרה. שיטת הכרטוס מתבססת על רכישה של כרטיס לפני העלייה לרכבת ותיקוף הכרטיס, המהווה מימוש של זכות הנסיעה, במיתקן המיועד לכך בעלייה לקרון ובאופן עצמאי על ידי הנוסע. את כרטיס הנסיעה ניתן לרכוש במכונות כרטוס אוטומטיות הפרושות בתחנת הרכבת הקלה. הבסיס הנורמטיבי להסדרת גביית תשלום בגין הסעת נוסעים ברכבת הקלה בירושלים מעוגן במספר דברי חקיקה, ולענייננו, בפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן – הפקודה) והתקנות שהותקנו על פיה. בפקודה נקבעו חובות התשלום והתיקוף בגין הנסיעה ברכבת. בשל אופייה של הרכבת הקלה, המאפשרת לנוסעים לעלות לרכבת באופן חופשי וללא בקרה בכניסה, יש חשיבות לתיקוף הכרטיס, שכן במסגרת מערך התחבורה הציבורית בירושלים ניתן להשתמש בכרטיס בקווי אוטובוסים של "אגד" והרכבת הקלה כמעין חוזה משולב, שביניהם מתאפשר "מעבר חופשי" במשך זמן מוגדר של תשעים דקות במחיר נסיעה אחת. בנוסף, תיקוף הכרטיס נועד לצורך ההתחשבנות שבין אגד למבקשת על פי מספר התיקופים שבוצעו ברכבת. על פי ההסכם שבין המבקשת לאגד, כל אימת שהנוסע אינו מתקף את כרטיס הנסיעה עם כניסתו לרכבת, המבקשת אינה מקבלת תשלום בגין נסיעותיו ברכבת הקלה. מכאן, חשיבות תיקוף הכרטיס והחובה לעשות כן (סעיף 46ב(1)(ב) לפקודה). זאת ועוד, על פי הקבוע בפקודה (סעיף 17(א)), מוטל על הנוסע נוסף על תשלום דמי הנסיעה לשלם פיצוי כספי בשיעורים שנקבעו (להלן – החיוב המוגדל).

המשיבה, סטודנטית, רכשה מאגד ביום 15.10.2011 כרטיס מסוג שנתי – סטודנטיאלי לנסיעה עירונית, המקנה לה זכות נסיעה משולבת ברכבת הקלה ובאוטובוסים של חברת אגד במרחב ירושלים, למשך שנה.

ביום 17.7.2012, במהלך נסיעה ברכבת הקלה התבקשה המשיבה על ידי פקידי הרכבת להציג את כרטיס הנסיעה. אין חולק, כי עובר לנסיעה הרלוונטית לא תיקפה המשיבה את כרטיס הנסיעה במיתקן המיועד לכך. בתשובה לשאלת פקידי הרכבת, השיבה כי לא ידעה שצריך לתקף את הכרטיס במתקן התיקוף. לאחר שנמצא כי המשיבה עלתה לרכבת מבלי שתיקפה את כרטיס הנסיעה השנתי שרכשה, כאמור, הורחקה המשיבה מהרכבת והורדה בתחנת העיר העתיקה, שם ניתנה לה דרישה לתשלום חיוב מוגדל על סך 180 ₪. המשיבה פנתה בכתב למבקשת וביקשה לבטל את החיוב המוגדל וסורבה. בנסיבות אלה הוגש כתב התביעה, לבית משפט קמא לביטול החיוב המוגדל ופיצוי בגין עגמת הנפש בסך כולל של 500 ₪.

לטענתה, לא ידעה על החובה החוקית לתיקוף הכרטיס קודם לעלייה לרכבת. עוד נטען, כי הורדה בכוח מהרכבת בתחנה שאינה מוכרת לה, במזרח ירושלים, שם ניתנה לה הדרישה לחיוב המוגדל. המשיבה הדגישה כי לאחר שהסבירה לפקידי הרכבת את נסיבות העדר התיקוף, מסרו לה על חובתם ליתן בידה את החיוב המוגדל ואולם הוסיפו, כי החיוב יבוטל אם תפנה למבקשת. המשיבה אכן פנתה למבקשת כפי שהתבקשה על ידי פקידי הרכבת ואולם בקשתה נדחתה ואף פניות נוספות בכתב לא נענו. בנסיבות אלה הוגשה התובענה.

בכתב ההגנה טענה המבקשת כי הרחקת המשיבה מהרכבת לאחר שנמצא כי לא תיקפה את כרטיס הנסיעה כנדרש, נעשתה כדין ובהתאם להוראות הפקודה. המבקשת הוסיפה כי חובת התיקוף קבועה בדין. בהתאם להסכמים בינה לבין המדינה ומפעילי תחבורה ציבורית אחרים, רק שמתבצע תיקוף בפועל של כרטיס, קמה למבקשת זכות לקבלת תשלום בגין הנסיעה. לגופו של עניין טענה כי חזקה על המשיבה כי הכירה את אופן השימוש ברכבת הקלה, לרבות החובות המוטלות על הנוסעים ברכבת. באשר להתנהגות הפקחים, טענה כי אלה עשו עבודתם באופן מקצועי ומכוח הסמכויות שהוקנו להם על פי דין ובהתאם לנוהלי המבקשת. לעניין הנזק נטען כי לא הובאה כל ראיה ויש לדחות את טענות המשיבה לפיצוי בגין עגמת נפש.

בדיון בבית משפט קמא חזרה המשיבה על גרסתה לפיה: אני לא ידעתי שצריך לתקף את הכרטיס. מנגד, בתשובה לשאלת בית המשפט לעניין התחשבנות עם אגד וקבלת חלקה של המבקשת העידה נציגת המבקשת, כי התשלום המתקבל עבור כרטיס שנתי, עובר למבקשת גם אם בעל הכרטיס אינו מתקף את הכרטיס עם עלייתו לקרון הרכבת. בנוסף, העידה לעניין נסיבות הרחקת המשיבה מהרכבת. בתשובה לשאלה נוספת, לעניין שילוט בדבר חובת התיקוף, השיבה כי יש בלוחות מודעות בתחנות באתרי האינטרנט ומרכזי השירות ואולם הוסיפה, אני לא יודעת אם יש ברכבת.

בפסק הדין, קבע בית המשפט קמא כי גרסת המשיבה לפיה הובטח לה על ידי הפקחים שהחיוב המוגדל יבוטל, מהימנה עליו, זאת בשים לב להיעדר גרסת הפקחים לפניו, עניין הנזקף לחובת המבקשת. בית המשפט ציין את הסמכויות הנרחבות העומדות למבקשת על פי הדין וקבע כי בנסיבות מקרה זה, לא נעשה שימוש מידתי בהן, זאת נוכח גרסת נציגת המבקשת בעדותה, לפיה עם רכישת הכרטיס השנתי מקבלת המבקשת את חלקה גם אם הנוסע לא מתקף את כרטיס הנסיעה טרם עלייתו לרכבת ומכאן כי לא נגרם למבקשת חיסרון כיס, בהיעדר תיקוף הכרטיס על ידי המשיבה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי הדרישה לחיוב המוגדל:...במקרה זה הייתה מיותרת ויש בה מידה רבה של שרירות לב. בית המשפט נדרש לטענת המשיבה בדבר נסיבות הרחקתה מהרכבת בתחנה לא מוכרת והדגיש כי לא הוצגו לפניו הנחיות שמכוחן פעלו הפקחים. בנוסף, דחה בית המשפט את הסבר המבקשת לעניין קיומו של שילוט בולט בתחנת ההסעה של הרכבת, בדבר חובת התיקוף וקבע שראוי כי חובה זו תקבל ביטוי גם בקרון הרכבת על דרך של שילוט בצורה ברורה ובהתייחס לכרטיס שנתי. נוכח כל האמור, קיבל את התביעה וחייב את המבקשת בסך כולל של 500 ₪ בצירוף הוצאות בסך 350 ₪.

בבקשה שלפניי מתרעמת המבקשת בעיקר על קביעת בית משפט קמא שלפיה הטלת החיוב המוגדל על המשיבה, מקום בו אין חולק כי לא תיקפה את כרטיס הנסיעה עם עלייתה לקרון הרכבת, נעשה שלא כדין ... ויש בה [בדרישה לחיוב המוגדל] מידה רבה של שרירות לב. המבקשת מדגישה את חובת התיקוף של הנוסע ברכבת הקלה, עובר לתחילת הנסיעה. חובת תיקוף, כך נטען, קיימת ללא קשר לסוג הכרטיס, בין אם נרכש כרטיס יומי או שנתי. המפר את הוראות הדין לעניין זה חייב בתשלום דמי הנסיעה בתוספת חיוב מוגדל. עוד נטען כי כרטיס הנסיעה המשולב לא נרכש ישירות מהמבקשת, אלא מחברת אגד ועל כן, על פי הסכם בין מדינת ישראל למבקשת, תשלום עבור נסיעה מתקבל על פי מספר התיקופים שנעשו בפועל, בקרון הרכבת. כך, טעה בית המשפט בשעה שקבע כי למשיבה לא נגרם חסרון כיס. ולגופו של עניין הוסיפה כי המשיבה נסעה ברכבת הקלה במשך חצי שנה, בלי שתקפה את כרטיס הנסיעה. המבקשת הוסיפה כי לפקידי הרכבת סמכות להרחיק מהרכבת נוסע במידה ולא שילם על נסיעתו ולא פעל לתיקוף הכרטיס. משפעלה המבקשת בהתאם לסמכויות הנתונות לה בדין, לא היה מקום לקבל את תביעת המשיבה ולפסוק לה פיצויים בגין עגמת נפש.

בתשובתה, מציינת המשיבה כי אכן בית משפט קמא הכיר בסמכות המבקשת לדרוש חיוב מוגדל, אולם, בהתחשב בנתונים ובנסיבות המיוחדות של המקרה לפניו קבע כי לא היה מקום להטיל עליה את החיוב המוגדל. עוד נטען כי, פסק הדין מבוסס, בחלקו, על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, בין היתר נוכח אישור נציגת המבקשת כי התשלום עבור כרטיס הנסיעה שולם ישירות למבקשת. המשיבה הדגישה כי לא ידעה על קיומה של חובת התיקוף וכי בתקופה הרלוונטית לא היה שילוט מתאים בקרונות הרכבת. נוכח כל האמור לעיל, טענה כי לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות המבקשת ותשובת המשיבה, עיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא ובראיות שהונחו לפניו נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

תכליתו של בית משפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה במסלולי השיפוט המקובלים, וזאת על ידי קיום הליך מהיר, בסכומי כסף נמוכים וללא פורמאליות, ובכך לפתוח בפניו את שערי בית המשפט כאשר הוא סבור כי נגרם לו עוול (רע"א 292/93 סרבוז נ' אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177 (1994); רע"א 5711/08 פרטוק נ' טורג'מן, (פורסם בנבו, 17.3.2009)). כל זאת, במטרה להבטיח הליך מהיר וצודק, שיאפשר לבעלי הדין להביא את עניינם לבית המשפט, ויאפשר לבית המשפט להכריע בעניין העומד בפניו במהירות וביעילות. השקפת המחוקק היא, שהליך של תביעה קטנה צריך להתחיל ולהסתיים בבית המשפט לתביעות קטנות. כך, ביחס לתביעות המתבררות בבית משפט לתביעות קטנות קבע המחוקק, כי הגשת ערעור תהיה מותנית בקבלת רשות של ערכאת הערעור ואף נקבעו סדרי דין מיוחדים להליך (ראו: תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

לאור ייחודיות ההליך ואופן הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות ננקטת מדיניות מצמצמת בכל הנוגע להתערבות בפסקי דין הניתנים ע"י בית משפט לתביעות קטנות (רע"א 3204/12 חן נ' בן שושן (פורסם בנבו, 2.1.2013); בר"ע (י-ם) 375/08 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קורח (פורסם בנבו, 3.4.2008); רע"א 5773/05 "גול טורס" נופש ותיירות נ' שושנה ושמריהו לו (פורסם בנבו, 24.7.2005)). לפיכך נקבע כי רשות ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לתביעות קטנות לא תינתן למעט במקרים חריגים מקום בו נפלה טעות משפטית או עובדתית גלויה, ברורה ופשוטה על פני הפסק או כאשר מדובר על נושא משפטי שאין בו פסיקה משפטית ברורה וחד משמעית (בר"ע (י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"ד תשנ(3) 309 (1990)). בענין זה יוער כי, עצם קיומה של שאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית אינה בדרך כלל סיבה למתן רשות ערעור, שכן הפורום שבו מדובר אינו מתאים לבירור שאלות כאלה, אלא אם כן מדובר בשאלה עקרונית שבית משפט לתביעות קטנות מרבה לדון בה, שכן רצוי שלא להנציח פסק דין מוטעה המשמש לאותו בית משפט תקדין לתביעות דומות (בר"ע (י-ם) 244/90, לעיל).

אכן, אין חולק בדבר חובתו של נוסע המבקש להשתמש בשירותי הרכבת הקלה לתקף את כרטיס הנסיעה שרכש, עם עלייתו לרכבת באחד ממתקני התיקוף המיועדים לכך, המפוזרים בקרון הרכבת. במידה ולא עשה כן, ולא תיקף את הכרטיס, קמה בעניינו חובת תשלום של החיוב המוגדל. זאת ועוד, על פי הוראות הפקודה (סעיף 44) רשאים פקידי הרכבת להוריד (ובלשון הפקודה – להרחיק) נוסע מהרכבת שנמצא כי לא תיקף את כרטיס הנסיעה.

בענייננו, בית משפט קמא ציין בפסק דינו את הסמכויות הנרחבות הנתונות למבקשת ואת החובה לנקוט בזהירות ובשיקול דעת בעת הפעלתן. עם זאת, מצא כי בנסיבות המקרה לא הייתה הצדקה להטיל על המשיבה חיוב מוגדל. ממצאיו העובדתיים של פסק הדין מבוססים על עדויותיהם של המשיבה ונציגת המבקשת, אשר הערכאה המבררת התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי וראתה להעדיף את גרסת המשיבה על פני עדות נציגת המבקשת. כך, מצא בית משפט קמא את עדות המשיבה לפיה פקידי הרכבת (שלא זומנו למתן עדות), הבטיחו לה כי דרישת החיוב המוגדל תבוטל, מהימנה. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא ניתן על ידי נציגת המבקשת הסבר מניח את הדעת בכל הנוגע לשילוט בדבר חובת התיקוף בקרון הרכבת.

הלכה פסוקה היא כי בית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, אשר לו היכולת להתרשם מן העדים ולבחון את הראיות המובאות בפניו באופן בלתי אמצעי והתערבות כזאת שמורה למקרים חריגים בלבד בהם נפל פגם היורד לשורשו של ענין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם (רע"א 3716/09 ג'אנה תעשיות ומשקאות בע"מ נ' מאזן עוד מסחר כללי בע"מ (פורסם בנבו, 21.9.2009); (ע"א 2254/09 צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' עו"ד קסטנבאום (3.1.2011)). לא מצאתי כי ענייננו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.