סילוק יד ופינוי מנכס מקרקעין

תביעה לסילוק יד ולפינוי מנכס מקרקעין. התובעת היא אמו של נתבע 1, המתגורר ביחידת דיור המצויה במגרש שבבעלות התובעת, בצוותא עם רעייתו (נתבעת 2) וילדיהם הקטינים. 

1. הנכס מושא התביעה הוא מגרש בן 1,000 מ"ר, הידוע כמגרש X  בשכונה X  בעיר  XXX כמפורט,  בין היתר, באישור זכויות מיום 16.11.15. אין מחלוקת כי הזכויות בנכס רשומות ע"ש התובעת (להלן: "הנכס").

1. לטענת התובעת, בתמצית, הרשתה התובעת לנתבעים ולילדיהם להתגורר בנכס, אולם, הואיל והנתבע נקט באלימות כלפיה (בדגש על אירוע שהתרחש לטענתה בחודש ספטמבר 2013), החליטה להגיש התובענה שלפני. 

1. בכתב ההגנה נטען, בתמצית, כי הנתבעים בנו את יחידת הדיור (תוספת למבנה המצוי בנכס) מכספם וכי הם בעלי הבית בתוספת זו (להלן גם "התוספת"). לכתב ההגנה לא צורף דבר לבד מתצהיר אימות מטעם הנתבעים.

1. התקיימו מספר דיונים, חלקם במטרה לנסות ולקדם מגעים לפשרה בין הצדדים, לרבות בהתחשב בשיוכם המשפחתי. משמגעים אלה לא צלחו, נקבע מועד לשמיעת ראיות ולהגשת תצהירי עדות הראשית, על ידי המותב הקודם שדן בתובענה. הוגשו תצהירי עדות ראשית ובחודש אוקטובר 2015, לאחר חילופי המותב, הועברה התובענה לטיפולי. נקבע דיון נוסף ליום 12.11.15, ומשהתברר גם בדיון זה כי פני הצדדים אינם לפשרה נקבע המועד לשמיעת הראיות ליום 11.04.16.

1. במעמד שמיעת הראיות נחקרו בעלי הדין על תצהיריהם. ניתנה לבאי כוח הצדדים, לבקשתם, רשות לסכם טיעוניהם בקצרה בכתב. סיכומי התובעת הוגשו ביום 18.4.16 וסיכומי הנתבעים הוגשו ביום 2.5.16.

1. שמעתי את הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות , על צרופותיהם ושוכנעתי  כי דין התובענה להתקבל. אפרט נימוקיי.

זכויות הקניין בנכס

1. דומה שאין כל מחלוקת כאמור, כי בעלת הזכויות הרשומה בנכס היא התובעת (ראו גם בסיכומי הנתבעים ; ראו אישור זכויות מיום 16.11.15 ואישור הוועדה המקומית לתכנון ובניהXXX  שצורפו ביום 18.11.15, וכן היתרי הבניה מיום 4.11.82, מיום 21.8.03 ומיום 18.10.07).  אף אין מחלוקת כי נבנתה תוספת שבה מתגוררים הנתבעים בנכס (כפי הנראה מאז שנת 2005 או בסמוך לכך).

1. בעוד שבכתב ההגנה נטען לאקונית כי "...הנתבעים בנו בכספם ובעמלם תוספת שהיא יחידת דיור עצמאית ליד ביתה של התובעת..." וכי לעניין תוספת זו "... הנתבעים הם הבעלים החוקיים של הבית הנ"ל..." (פסקות 3 ו -4 לכתב ההגנה), הרי שלא הוצגה לפני כל ראיה שתשכנע כי לנתבעים זכויות קניין בנכס. כתב ההגנה לא נתמך בדבר, לבד מתצהיר אימות ; הנתבעים לא העידו כל עד שיהא בכוחו להבהיר כי קנויות להם זכויות כאמור ביחס לנכס ; גם בתצהירי העדות הראשית לא הבהיר איזה מן הנתבעים מכח מה – בדין או בעובדה -  קנויות להם זכויות קניין בנכס, או בחלקו. הוא הדבר גם בחקירותיהם הנגדיות, בהן שבו והתמקדו בעיקר בשאלת ההשקעה הכספית, ככל שהיתה, בנכס. גם התיעוד הכתוב – אישור הזכויות והיתרי הבניה שנזכרו לעיל - אינו מזכיר דבר על אודות זכויות כלשהן של הנתבעים, או מי מהם, בנכס.  זאת ועוד: היתרי הבניה, בכללם ליחידת הדיור שבה מתגוררים הנתבעים אשר תוכננה על ידי המהנדס מר XXXXXX, אינם מזכירים בדבר את הנתבעים. אלא שאפילו המהנדס, מר XXXXX אשר לטענת הנתבעים תכנן עבורם את בניית יחידת הדיור, לא הובא על ידם למתן עדות, ללא כל הסבר של ממש (ולעניין ההסבר הלאקוני, ראו למשל עמ' 20 – 21 לפרוטוקול).

1. בעוד שבכתב ההגנה לא מצינו כל הנמקה לטענת הנתבעים לפיה יש להם זכויות קניין ביחידת הדיור שבה הם מתגוררים, רק בתצהיר העדות הראשית, בחקירתם הנגדית ובסיכומיהם טענו, תמציתית, כי המגרש נרכש עבור הנתבע ואחיו (עמ' 23 לפרוטוקול, בעדות הנתבע). גם לגרסה תמציתית זו לא הובאה כל תמיכה ראייתית, והדברים אומרים דרשני, במיוחד כשבזכויות במקרקעין עסקינן.  אף לא ברור מגרסה זו מה בדיוק נרכש עבור הקטינים. האם המגרש כולו (כמופיע ברישא לסיכומי הנתבעים)? האם מחצית המגרש מכח זכויות נטענות ועלומות של אבי הנתבע, כטענת נתבע 1 (עמ' 23 לפרוטוקול)? האם לנתבע 1 בלבד או שמא לאחרים גם (כעולה מסיכומי הנתבעים)? האם התוספת נרכשה דווקא על ידי הסב, כטענת הנתבעים בתצהירי העדות הראשית? כל גרסה אפשרית איננה מקבלת כל ביטוי וכל תמיכה בראיות, המצביעות כולן על זכותה הקניינית של התובעת בלבד בנכס. הראיות שהוצגו אף לא מלמדות, ולו במעט, על זיקה של אבי הנתבע 1 למגרש, אשר נרכש על ידי התובעת עצמה לאחר גירושיה ממנו (כעולה לכאורה ממסמך מן המועצה המקומית XXXX נושא תאריך 27.9.81, כפי הנראה, המוכתר כ"המלצה למכירה מגרש למגורים בXXXX" ובו מצויין מפורשות כי התובעת גרושה ואם לשני ילדים ; צורף לכתב התביעה). ברי, כי אין לקבל גרסה זו של הנתבעים (באיזו ממקטעיה), בהיעדר כל ראיה שתתמוך בה.

1. מצאנו, אפוא, כי לא הוצגה כל ראיה שבכוחה לשכנע, כי לנתבעים זכות קניין עצמאית בנכס. אלא שרק בעת הגשת סיכומי הנתבעים, העלו אלה טענות נוספות שלא נזכרו כלל קודם לכן, אף לא במהלך שמיעת הראיות. הכוונה לטענה לאקונית לפיה מבוקשת "החלת חוק הגנת הדייר על ביתם ועקרון ההשבחה" (שם) ולטענה לפיה יש לקבוע כי יש להחיל את  סעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט – 1979 הואיל והמגרש שעליו בנויה היחידה נרכש עבור הנתבע ואחיו ונרשם על שם האם מכח נאמנות בלבד.

כבר עתה ייאמר כי לטענה המשפטית בדבר נאמנות  -  איני מייחס כל נפקות גם מן הטעם הפשוט שעובדתית, לא הוכחה כל זיקה של הסב או כל אדם אחר לבד מן התובעת בקשר עם בעלות בנכס.

כתמיכה, כפי הנראה, לטענת הנאמנות, ניסו הנתבעים להיבנות על אישורה של התובעת לפיה אביה המנוח עזר לה במהלך רכישת הנכס. אלא שלא זו בלבד שתשובותיה של התובעת במעמד הדיון היו ישירות – גם במענה לשאלות שברור היה שלא בהכרח היו משרתות את האינטרס שלה – הרי שגם לגופן לא היה בהן כדי לתמוך בטענה לפיה למעשה בעל הנכס היה דווקא הסבא. שכן אין דין עזרה לילד המבקש לרכוש נכס מגורים (ובוודאי אם חד הורית לשני ילדים), כדין רכישה במסווה. התובעת אמנם אישרה שהסב סייע לה, לדבריה "...נפשית. כסף קטן עזר לי..." (עמ' 15 לפרוטוקול ; ראו גם בעמ' 14 לפרוטוקול). אולם אין בכך כדי ללמד, בוודאי שלא באופן עצמאי ומבלי שתוצג כל ראיה אחרת שתסתור את הרישום העקבי על אודות הזכויות בנכס, כי דווקא הסב הוא למעשה בעליו של הנכס.

טענה נוספת שנשמעה במעמד סיכומי הנתבעים בלבד היא טענה לפיה התוספת ניתנה לנתבעים במתנה, בין היתר בהתחשב בהשקעה שהשקיעו הנתבעים.  לא ברור כיצד יכולה לדור טענה עובדתית זו בכפיפה אחת עם הטענה לפיה הנכס למעשה נרכש עבור הנתבעים על ידי הסב והוחזק על ידי התובעת בנאמנות בלבד עבור הנתבע וכפי הנראה אחיו. אם אמנם הנתבע הוא אחד הנהנים ביחס לנכס, מדוע היה זקוק למתנת האם דווקא בדמות התוספת? לשאלה זו לא מצאתי מענה בסיכומי הנתבעים (המקום היחיד, כאמור, בו הופיעה טענה זו).

1. כך או אחרת, יתכן ויש ממש בטענת בא-כח התובעת, בהודעה שהוגשה עם הגשת סיכומי הנתבעים, לפיהן מכלול הטענות שפורטו לעיל הינן בבחינת הרחבת חזית אסורה. עד הגשת סיכומי הנתבעים לא נטענה בכל דרך הטענה לפיה הנתבעים הינם דיירים מוגנים באופן שנמנע מהתובעת להיערך – דיונית ומהותית להתמודדות עם טענה מסוג זה ; הוא הדבר גם עם הטענות בדבר נאמנות ומתנה שנטענו לאקונית בסיכומי הנתבעים.

1. אולם איני מקבל טיעונים אלה בעיקר לגופם (הטענה בדבר הנאמנות נדחתה לעיל). הנתבעים לא הבהירו, אף לא בסיכומיהם, מכח איזו הוראה – לרבות הוראות חוק הגנת הדייר, התשל"ב – 1972, יש לראותם דיירים מוגנים. ולו בסיכומיהם ניתן היה לצפות כי הנתבעים היו מבהירים, ולו במעט, מכח איזו עילה או הוראת דין, מתבססת זכותם לדיירות מוגנת, שבמהותה היא זכות המוקנית לשוכר נכס אשר החזיק בו עובר למועד הנקוב בחוק הנ"ל, או למשל לרוכש זכות זו מאת בעל זכות הדיירות המוגנת בהתאם לחוק הנ"ל. אלא שסוגיה זו לא הובהרה – לא עובדתית ולא דיונית -  אף לא בסיכומים. לא נטען כי הנתבעים שכרו את הנכס ; לא נטען כי רכשו את זכות השכירות מאחר ; וממילא לא הובהר דבר כאמור שיהא בו כדי לפרט מה זיקת הוראות חוק הגנת הדייר לנתבעים עצמם. גם לו הייתי רואה בטענת הנתבעים בדבר ההשקעה שהשקיעו בבניית התוספת (ואיני קובע כך כל עיקר), כטענה משתמעת בלבד לפיה יש לראות בכך משום תשלום דמי מפתח, הרי שבהמשך אבהיר כי לא הוכחה כל עיקר טענת הנתבעים לפיה השקיעו דבר מה בנכס – אף לא בתוספת. לא זו בלבד שאין אלה פני הדברים, ספק גדול אף אם הנתבעים משלמים דבר מה באופן עיתי עבור השהייה בנכס – ולו לנותני השירותים השונים, עת נתבע 1 הודה, כי איננו משלם ארנונה, לטענתו משום שבעבור מרתף "לא משלמים" וכי חשמל "אני משלם אצל בן דוד שלי..." (עמ' 23 לפרוטוקול). הדברים אומרים דרשני ואינם מאפשרים לראות, בשום דרך, בנסיבות שלפני משום נסיבות העולות בקנה אחד עם הגנה כלשהיא לפי חוק הגנת הדייר , התשל"ב – 1972. זאת ועוד: גם לו הייתי מקבל את הטענה לפיה הנתבעים הם שהשקיעו ובנו את התוספת, הרי שלא נטען וממילא לא הוכח, כי נכרתה הסכמה מפורשת בין הצדדים לפיה השקעה זו תהווה משום תשלום דמי מפתח. מכלל אלה יש לדחות את ראשית הטענה שנזכרה אך בסיכומים, לעניין החלת חוק הגנת הדייר, התשל"ב – 1972, על המקרה שלפני [בהקשרים אלה השוו, למשל: רע"א 1405/07 אמסיס נ' הוד קדושתו הפטריארך הארמני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 18.03.07) וכן ע"א (י-ם) 6290/05 עמידר נ' נוגה ; פסקה 9 לפסק הדין והאסמכתאות שם (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.9.05)].

כאמור, הטענה בדבר מתנה, לא זו בלבד שלא בוססה בכל ראיה, כי אם אינה עולה בקנה אחד עם הטענות בדבר היות הנתבעים נהנים או הטענה בדבר היותם דיירים מוגנים. מכלול טענות אלה, שכפי הנראה נטענו מן השפה אל החוץ, נדחה.

1. אין למעשה מחלוקת כי סכסוך משפחתי, יתכן שאף אלים, הוביל למחלוקת שבבסיס תובענה זו ולרצונה של התובעת לפנות את בנה, נתבע 1, רעייתו וילדיהם. זו אף אחת הסיבות העיקריות לפיה נמשך הדיון בתובענה שלפני, מתוך מטרה לנסות ולהשכין שלום בין בני המשפחה. אולם כך או אחרת, אין בסכסוך זה כדי לשמש כטענת מגן לנתבעים מפני תובענת הפינוי עצמה.

כאמור לעיל, הנתבעים לא הביאו איש למתן עדות ונתבע 1 ניסה להסביר זאת בכך שאיש לא חפץ להתערב בסכסוך, מחשש מפני התובעת ובני משפחתה (עמ' 22 לפרוטוקול). כשעסקינן בבית מגורים ניתן היה לצפות שהנתבעים יעשו ככל אשר לאל ידם כדי לתמוך עמדתם בראיות ולא מצאתי די בהנמקה לאקונית זו, שלא נזכרה בתצהיר נתבע 1 .

משנדחו טענות הנתבעים – למתנה ; לשכירות מוגנת ; לבעלות בתוספת בלבד  - אין ניתן אלא לקבל את עמדת התובעת לפיה מגורי הנתבעים בנכס, וליתר דיוק בתוספת, היו ברשותה.  רשות זו, שלא עוגנה בכל הסכם כתוב, היא רשות מכללא, שלפי טיבה היא הדירה וניתנת לביטול בכל עת (השוו: ע"א 6757/13 אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח (מצוי במאגרים המשפטיים ; 19.8.15), 22-23 והאסמכתאות שם ; כן השוו: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש פ"ד לא (3) 210, 215-216).

למעלה מן הצורך וגם לו אניח, כי במקרים חריגים ונדירים בלבד ניתן יהא להידרש לטענה קונקרטית בדבר רשות בלתי הדירה (ולעניין זה השוו: רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 17.5.06) והאסמכתאות שם), הרי שלא ראיתי כי טענה זו נטענה במפורש.  ממילא, הטענה אינה עולה בכפיפה אחת עם יתר הטענות העובדתיות והמשפטיות שטענו הנתבעים בסיכומיהם כמפורט לעיל.

סיכום ביניים – רשיון הדיר ורשות לבטלו

1. כלל האמור לעיל מצביע, אפוא, על המסקנה לפיה יש לקבל את גרסת התובעת, בעלת הזכויות בנכס, לפיה מעמד הנתבעים הוא מעמד ברי רשות גרידא, ברשות הדירה הניתנת לביטול בכל עת.

נוכח כלל האמור, בהינתן היותה של האם בעלת הזכויות בנכס, ובמיוחד בהינתן הקרע העמוק ביחסיה עם הנתבעים, שככלל איננו שנוי במחלוקת (גם אם המניעים, הרקע והאחריות לו, שנויים במחלוקת, שהיא אינצידנטלית להליך שלפני), לא ראיתי כל מניעה מהאם לבטל את הרשות להחזיק בתוספת.

בנסיבות אלה, בין היתר יהא על בית המשפט לבחון – מלבד תנאי הרשות וכוונת הצדדים – גם את ציפיית המורשה עקב מתן הרשות והנזק שעלול יהא להיגרם למורשה כתוצאה מביטולה של הרשות (השוו, למשל: ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ מו (5), 184, 196-197 והאסמכתאות שם).

ההשקעה הנטענת בנכס

1. שאלה עיקרית שיש להידרש לה עת נבחנת הסוגיה היא ההשקעה הנטענת מצד הנתבעים בבניית התוספת, כרכיב שיש בו כדי להשפיע על סעד הפינוי המבוקש, או עם הדרישה לפיצוי הנתבעים כתנאי לפינוי זה.  אלא שכאמור לעיל לא שוכנעתי כי הראיות הדלות שהוצגו מצביעות על תרומה של ממש מצד הנתבעים לבניית התוספת. למעשה, לבד מהאמור בתצהיריהם, הראיה היחידה שהניחו הנתבעים בכל הקשור עם ההשקעה הנטענת היתה אסמכתא לאקונית, בחתימה בשם תאגיד ("XXXXX בע"מ), בה נטען בהקשר לנתבע 1 כי "...אני זוכר שקנה מאיתנו חומר בניה לכל הבית סיוד סיוד פנימי וכללי כמו לכן (כך – ב.ש) קרמיקה ואינסטלציה וצבע ודלתות כניסה לבית לפני זמן..." (נספח לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעים). מי ערך את המסמך? מה בדיוק נרכש? מה היה הסכום לתשלום? מדוע לא התייצב עורך המסמך להעיד? לשאלות אלה לא נמצא מענה של ממש. שכן גם לו אניח כי חלקם של בעלי המקצוע שלשיטת הנתבעים נשכרו על ידם לשם ביצוע הבניה, או הספקים שסיפקו חומרי בניה, סירבו להעיד, כאמור לעיל דבר לא מנע מהנתבעים לבקש מבית המשפט את זימונם למתן עדות, ולכל הפחות יכולים היו להציג אסמכתא מפורטת ומפורשת מטעם אותו הספק שמסמך לאקוני מטעמו הוגש לבית המשפט, ולאפשר חקירתו הנגדית. הדברים אומרים דרשני.

1. נותרנו, אפוא, בהיעדר כל ראיה חפצית קונקרטית בדבר השקעת הנתבעים בבניית התוספת, אך באמור בתצהיריהם ובחקירתם הנגדית. אלא שעדותם בבית המשפט לוותה תמיהות של ממש, שאינה מאפשרת לקבלה כמסד עצמאי לטענה לפיה השקיעו כספים בבניית התוספת. בתצהיר העדות הראשית לא הציג הנתבע גרסה קונקרטית מפורטת וסדורה ביחס למקור הכספים שהשקיע בבניית התוספת. כך גם בחקירתו הנגדית טען, כי כספי הלוואה ושכר עבודה הם שמימנו את ההשקעה. גרסתו של הנתבע לפיה כספי הלוואה עלומה, או כספים שחסך מעבודתו, בסך כולל של כ- 200,000 ₪, הם אלה אשר מימנו את הבניה, לא נתמכה בדבר ולא היתה קוהרנטית כל עיקר (ראו למשל בעמ' 21 לפרוטוקול). ההסבר שניתן ביחס לכך שטענותיו לא נתמכו בכל ראיה נסוב על כך שלשיטתו, כלל הכנסותיו עברו לאימו, התובעת (עמ' 2 לפרוטוקול). אלא שגם גירסה זו יכולה היתה להיתמך ולו בראשית ראיה. כך, למשל, יכול היה הנתבע להציג העברות כספים לאמו עוד קודם להתנהלותו בבנק הדואר ; כך, יכול היה להציג ולו תדפיסי עו"ש לרבות מבנק הדואר שהיה בהם ללמד על משיכות כספים ניכרות, לתמיכה בטענותיו בדבר התנהלות על בסיס מזומן ; יכול היה הנתבע להציג מסמכי הלוואה, ככל שההלוואה הנטענת ניטלה מתאגיד שזהו עיסוקו, או לחילופין כל ראיה של ממש בהקשר זה.   ודוק: נתבעת 2 טענה כי גם הנתבע נטל הלוואה מבנק אוצר החייל כך שחזקה שיכול היה להציג אסמכתאות של ממש לעניין זה (עמ' 26 שורות 29-30).

1. בתצהירו פירט הנתבע מי היו אנשי המקצוע והספקים שעסקו במלאכת בניית התוספת. כאמור, איש מהם לא הובא למתן עדות כדי לתמוך בגרסת הנתבע.

1. זאת ועוד: בעוד שהנתבע ציין כי כספי הלוואה ושכר עבודתו הם ששימשו כמקור להשקעה בבניית התוספת, הרי שהנתבעת (שלא נכחה באולם בעת עדות הנתבע) העלתה גרסה אחרת, שאף היא לא נזכרה בתצהירה. לטענת הנתבעת "... אחים שלי חתמו איתי על הלוואות אז. גם אני מכרתי את זהב שלי לבית שלי. כל הזמן הוא עבד..." (עמ' 25 לפרוטוקול ;לעניין זה השוו גם בעמ' 25 שורות 27-32 לפרוטוקול).  כלומר, לבד מהלוואה נטענת שהנתבע נטל ומשכר עבודתו, נמצאנו למדים כי לשיטת הנתבעת התוספת מומנה מהלוואות שאחיה נטלו, אולי לצידה, וכן ממכירת זהב של הנתבעת ומעבודת הנתבע. גרסה שונה זו לא נתמכה אף היא בדבר ואיננה מתיישבת בהכרח עם גרסתו של הנתבע לעניין כספי ההשקעה ואף לא עם גרסת הנתבעת עצמה בתצהירה (בו ציינה כי היא עצמה, ולא אחיה, נטלה הלוואות מבנק מרכנתיל , ראו בפסקה 9 לתצהירה מיום 16.4.15). גם בהקשר זה לא למותר לציין כי הנתבעת לא תמכה דבריה ולו בראשית ראיה, שחזקה כי יכולה היתה להציג, בדבר מקור הכספים שניטלו בהלוואה (ולעניין זה ראו עמ' 25 שורות 10-13 לפרוטוקול). הנתבעת אף לא יכולה היתה ליתן גרסה אחידה באשר לשאלה מה היתה התמורה לזהב שמכרה, טענה שממילא אף לא נטענה בתצהיר עדותה הראשית (ראו בעמ' 26 שורות 1-7 לפרוטוקול).

1. מנגד, עיקר חקירתה הנגדית של התובעת התמצה, למעשה, בניסיון לקעקע את טענת התובעת לפיה היא זו שהוציאה כספים והשקיע ממון בבניית היחידה (כפי הנראה מרתף) שבה מתגוררים הנתבעים וילדיהם. התובעת התייחסה במישרין לשאלות ב"כ הנתבע, השיבה לא פעם גם בשאלות הקשורות עם הליכי התכנון והרישוי של התוספת למבנה ודומה היה, כי ידעה לתת תשובות קונקרטיות ביחס להליכי הבניה (ראו למשל עמ' 15 לפרוטוקול). לעניין זה יוער, כי גם מסמכי הרישוי דוגמת הבקשה למתן היתר בניה אמנם רשומים על שם התובעת. הוא הדבר גם ביחס לדוחות מצב חשבון הארנונה בגין הנכס. גם אם התובעת עצמה לא הציגה רישומים כספיים בדבר מימון הבנייה, הרי שהראיות החפציות שהוצגו ואשר פורטו לעיל משכנעות היטב כי הליך הבניה נוהל עבורה. בנסיבות אלה, ועת שוכנעתי גם מחקירתה הנגדית כי היתה מעורה בהליך בניית התוספת, לא שוכנעתי כי חקירתה הנגדית קעקעה את גרסתה או תרמה לביסוס המסקנה לפיה הנתבעים עצמם השקיעו סכומי כסף בבניית התוספת.

כלל האמור לעיל מוביל למסקנה, כי הנתבעים כשלו מלשכנע, בגדרי תובענה זו, כי השקיעו כספים בבניית התוספת.

1. סיכום ביניים של מכלול האמור לעיל: הנתבעים וילדיהם מתגוררים למצער כעשר שנים ביחידת דיור, שהיא חלק מן הנכס שבו בעלת הזכויות היא התובעת, אם נתבע 1.  מעמד הנתבעים הוא של ברי רשות, כאשר לא נטען ולא הוכח ממילא, כי עסקינן ברשות בלתי הדירה. עקב סכסוך חריף שעל אודותיו אין מחלוקת (גם אם על הרקע והגורמים לו יש מחלוקת), עתרה התובעת לפינויים של הנתבעים מן הנכס. הנתבעים לא הוכיחו כל זיקה קניינית לנכס או לחלק ממנו, ואף לא שכנעו בגדרי תובענה זו כי השקיעו כספים בבניית התוספת, ובמידה שכן, מהו הסכום שהשקיעו.

ציפייה והסתמכות

מכאן לשאלת אינטרס הציפייה והסתמכות הנתבעים, הגם שזו לא נטענה כדבעי לכל הפחות, אף לא בסיכומים (בה נזכרה באופן כללי עתירה לפיצוי הנתבעים, כסעד חילופי).

1. נכון אני להניח, כי רשות ארוכת שנים שהעניקה התובעת לבנה ולמשפחתו להתגורר בנכס שלה טומנת בחובה הסתמכות של הנתבעים על רשות זו, וכן ציפייה שרשות זו תהא צופת פני עתיד. אולם גם לו אניח כאמור, שני טעמים מרכזיים מובילים למסקנה לפיה אין מקום בשלב זה למנוע מהתובעת את הסעד לו עתרה או לחילופין להתנותו בתשלום פיצוי גלל הסתמכות זו. ראשית, עסקינן בתובענה שהורתה בחודש אוקטובר 2013, לפני כשנתיים ומחצה. מאז ועד עתה המשיכו הנתבעים להתגורר בבית התובעת מבלי שנושאים בתשלומים כלשהם ותוך שהם מודעים לסיכון הצפוי להם, קרי, של פינוי עתידי במידה שטענותיהם תידחינה. יש להביא בחשבון את פרק הזמן שחלף אל מול טענת ההסתמכות הפוטנציאלית של הנתבעים. שנית, ספק אם יש ליתן משקל של ממש לאינטרס הסתמכות זה עת בעצם מגורי הנתבעים בבית התובעת ברשותה חסכו – לכל הפחות בכח, אם לא בפועל – תשלום עבור שימוש במקרקעין, מקום בו היו נדרשים לעשות כן לו היו שוכרים נכס למגורים. בנסיבות אלה, וגם לו אניח כי הנתבעים הסתמכו על הרשות שהעניקה התובעת וברשות זו ניתן לגלם גם אינטרס ציפייה של ממש, אין בכך כדי להוביל להתניית הסעד לו עתרה התובעת בתשלום פיצוי גלל כך ;  או לדחייה, מניה וביה, של הסעד המבוקש.

סיכום

1. המסקנה העולה, אפוא, לאחר ניתוח העובדות והטיעונים שבמחלוקת היא, כי הואיל והתובעת ביטלה כדין את רשיון הנתבעים למגורים בנכס ; והואיל ואלה לא שכנעו כי יש ליתן להם סעד, בכלל זה מן הצדק, דוגמת התניית הפינוי בתשלום פיצוי הסתמכות או ציפייה, דין התובענה להתקבל, וכך אני מורה.

בהביאי בחשבון כי על הנתבעים יהא להיערך כדבעי לשם כך, יבוצע סילוק היד לא יאוחר מיום 1.8.16.

כמו כן, והואיל וסוגיית הכספים שהושקעו בבניית התוספת נידונה אך כחלק מטענות ההגנה של הנתבעים, ובשים לב לדלות הראיות שהוצגו מטעם הצדדים שניהם בסוגייה זו,לא יהא בתובענה זו כדי למנוע מן הנתבעים להגיש תובענה כספית מתאימה, ככל שהם סבורים שיש באמתחתם די ראיות שלא הובאו, להוכיח טענותיהם, בכפוף לממצאים ולמסקנות שכבר נקבעו לעיל במסגרת ההליך דכאן.

1. פועל יוצא של כלל האמור לעיל:

ניתן בזה צו המורה לנתבעים לסלק ידם מן הנכס הידוע כמגרש XXX בשכונה XXX בעיר XXXX כמפורט,  בין היתר, באישור זכויות מיום 16.11.15 וזאת עד יום 1.8.16 (ועד בכלל).

בשים לב למשך ניהול ההליך ולתוצאה לה הגעתי, יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת לרבות שכר טרחת בא-כוחה בסך כולל של 10,000 ₪.

תואיל המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים.  

פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ומלוא פרטיהם המזהים.

ניתן היום,  כ"ד אייר תשע"ו, 01 יוני 2016, בהעדר הצדדים.