סירוב להתייצב לחקירה כעילת מעצר

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט משה גל) לפיה רשאית המשטרה לעצור את העוררת ל-24 שעות אם לא תתייצב לחקירה כפי שתזומן.

1.             העוררת חשודה בכך שהסיתה לגזענות, עבירה על סעיף 144ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ושהסיתה לאלימות או טרור, עבירה על סעיף 144ד2. חשד זה מבוסס על דברים שלכאורה אמרה העוררת במהלך ראיון לטלוויזיה לפני שלוש שנים, ראיון אשר בסופו של דבר לא שודר. החקירה החלה ביוזמת הפרקליטות לאחר שפרקליטה צפתה בקלטת. אחרים שרואיינו והראיון עמם שודר נחקרו בפרשה.

2.             המשטרה ביקשה לחקור את העוררת והיא זומנה לחקירה במשטרת חברון. לאחר שיג ושיח הודיעה העוררת כי לא תתייצב לחקירה. המשיבה פנתה לבית משפט השלום במעמד צד אחד לקבלת צו-מעצר. בקשתה נדחתה. בהחלטתו ניתח בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא שמעון פיינברג) את יסודותיהן של העבירות בהן חשודה העוררת וקבע כי על פי החומר שהוצג לפניו אין יסוד סביר לחשד שבוצעה עבירה - אשר הוא תנאי למתן צו מעצר. בית משפט השלום ציטט את דבריה של העוררת כפי שהובאו לפניו במכתב פנימי של הפרקליטות:

"מצפייה בקלטת חומר הגלם של ערוץ 10 עולה, כי גם אלישבע פדרמן רואיינה ע"י אמילי עמרוסי, בסמוך לקברו של ברוך גולדשטיין בהילולת פורים 2003, ובין היתר אמרה את הדברים הבאים 'מה שגולדשטיין עשה זה מה שהיה צריך לעשות, לקום ולעמוד על נפשנו... זה לקח לדורות... 39 ערבים שגולדשטיין הרג זה טיפה בים לעומת מה שצריך להיות פה, צריכה להיות פה מלחמה אמיתית, אנחנו צריכים לכבוש את הארץ הזאת... לא לתת לאויב הערבי להרוג אותנו... ברגע שקם מישהו ורוצה להרוג אותנו אנחנו צריכים להקדים אותו ולהרוג אותו... במגילה הרגו 500 ולא בדקו אף אחד אם היה חף מפשע...' "

           סגן הנשיא פיינברג ניתח את העבירות בהן חשודה העוררת והגיע למסקנה כי אין חשש לאפשרות ממשית שהפרסום יביא לעשיית מעשה אלימות או טרור. בית המשפט הדגיש כי המדובר בקלטת שהוקלטה לפני שלוש שנים ולא נטען לפניו כי נעשה בחומר הגלם שבקלטת כל שימוש, שהראיון שודר באופן כלשהו או שהפרסום הזה הוליד או יכול היה להוליד אפשרות ממשית של מעשה אלימות.

3.             על החלטת בית משפט השלום עררה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט משה גל) ועררה התקבל. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום "הרחיק לכת" שעה שדן לגופם של דברים בהתייחסו לטיבם של החשדות עוד בטרם מוצתה החקירה בנושא. כן עמד בית המשפט על חובתו של מי שמזומן לחקירה במשטרה להתייצב אליה. בית המשפט העיר גם כי לא נכון היה, בנסיבות העניין, לקיים ההליך בבית משפט השלום במעמד צד אחד בלבד, ללא העוררת. עוד העיר כי לא היה מקום מצד החוקרים (אם אכן נהגו כך) לדחות על הסף את הבקשה שחקירתה של העוררת תתקיים בשעות אחרות הנוחות לה יותר, בהתחשב בכך שהיא  אם לשמונה ילדים. אציין כבר עתה כי באת-כוח המשיבה הביעה את הסכמת המדינה  לתאם עם העוררת את שעת התייצבותה תוך התחשבות בה ואף טוענת שתמיד היתה נכונות לכך.

           על החלטתו של השופט גל הוגש הערר שלפני.

טענות העוררת

4.             העוררת טענה כנגד החלטת בית המשפט קמא באמצעות בעלה, נעם פדרמן, שהעלה טענה רבות. ראשית טען  כי העוררת לא הגיעה לחקירה בשל פסק הלכה דתי אליו חייבת היא להישמע לפי מצוות דתה: התייצבותה לחקירה תעמוד בניגוד לפסק ההלכה והדבר נוגד את מצפונה. עוד טען כי עצם זימונה לחקירה מצביע על כך שאין עילת מעצר בשל המעשים בגינם רוצים לחקור אותה. במצב דברים זה סבורה העוררת כי מעצרה יהווה פגיעה בזכותה החוקתית לכבוד ולחירות. ועוד: החקירה היאלטעמה חקירה טורדנית ופוליטית ולכן אין בכוונתה לשתף פעולה עם החקירה אלא לשתוק. על כן אין בחקירה זו כל צורך ועל אחת כמה וכמה שאין הצדקה לעצור העוררת ולו רק כדי שתוכל להמשיך ולעמוד על שתיקתה. העוררת סבורה שדין אי-התייצבות לחקירה כדין שתיקה בחקירה והיא מוכנה "לקבל על עצמה" את משמעותה הראייתית של אי-התייצבות כאמור. לבסוף מבקשת העוררת להפנות את בית המשפט לדברי השופט שמגר אשר קבע: "אין חובה מכוח החוק להענות להזמנת המשטרה לחקירה" (בג"ץ 465/75 יצחק דגני נ' שר המשטרה פ"ד ל(1) 337, 365 (1975)). אומר כבר כאן שהפניה זו, חלקית היא. בפרשה זו נדונה שאלת סמכויותיו של שוטר בהקשרי מעצר ועיכוב ולא סמכויותיו של בית המשפט. כן, המשפט אותו מצטטת העוררת עוסק בזימונם של עדים ולא בזימונם של חשודים. כאשר בחקירת חשוד (להבדיל מעד) מדובר, ציין השופט שמגר כי קיימת סמכות לעצרו אם ממאן הוא להיענות לדרישתו של השוטר כי יתלווה אליו - ולא כפי שניתן להבין מן הדברים שצוטטו (שם, בעמ' 366א). בין כך ובין כך מאז פרשת דגני שונו הוראות החוק ויש לבחון את השאלה לפי הוראות החוק שבתוקף היום. לכך נפנה עתה.

המסגרת הנורמטיבית

5.             סעיף 13(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996 קובע לענייננו:

"13. עילות המעצר לפני הגשת כתב אישום

(א) שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה;

(1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;"

...

                                                          [ההדגשות שלי - מ"נ]

           סעיף זה קובע מהן העילות בגינן רשאי שופט לצוות על מעצרו של אדם. לסעיף מבנה מדורג: במדרגה הראשונה נמצא סעיף קטן א' הקובע דרישה כי השופט ישוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה. במדרגה השניה נמצאות עילות המעצר עצמן. לענייננו רלבנטית העילה החלה על מקרים בהם קיים יסוד סביר להניח כי אי-המעצר יביא לכך שהאדם יתחמק מחקירה. דרוש חשד סבר כי קיים יסוד סביר להניח.

6.             מבחן החשד הסביר כמבחן סף למעצרו של אדם בטרם הוגש כתב אישום בעניינו אינו חדש. הנשיא אגרנט קבע לפני למעלה משלושים שנים:

"כל אשר חייב השופט להשתכנע בו, באשר לטיב החומר המצוי בידי המשטרה, הוא, אם חומר זה יש בו כדי לעורר חשד סביר נגד האדם אשר המשטרה חושדת בו כמעורב בעבירה הנדונה. יודגש כאן ויוטעם, כי אין זה הכרחי כי חומר זה יוכל לשמש ראיה קבילה במשפט הפלילי, לכשיתברר, או ראיה בעלת משקל "לכאורי", כי אם כל מידע המצוי בידי המשטרה, אשר בכוחו לעורר חשד סביר. (ב"ש 42/73 מדינת ישראל נ' פרץ בנימין בן-מאיר פ"ד כז(1) 499, 502 (1973))."