סמכות שיפוט מקומית בתובענות ייצוגיות

כיצד נקבעת סמכות השיפוט המקומית בהליך של תובענה ייצוגית? האם היא נגזרת מעילת התביעה האישית של המבקש בלבד, ומוגבלת למחוז השיפוט בו יכול היה המבקש להגיש את תביעתו האישית, או שמא היא נגזרת ממאפייני הקבוצה שייצוגה מתבקש, ויכולה לכלול כל מחוז שיפוט אשר יש לו זיקות מספיקות להליך התובענה הייצוגית, ככל שיאושר ניהולו. שאלה זו היא שהונחה לפתחי במסגרת בקשת המשיבות להעברת מקום הדיון אשר הוגשה בתיק שבכותרת.

רקע

1.       ביום 30.12.2013 הגישה המבקשת תביעה אישית ולצידה בקשה לאישור התובענה כייצוגית (להלן: " התובענה" ו" הבקשה לאישור", בהתאמה) כנגד המשיבות. הבקשה לאישור הוגשה בשם הקבוצה הבאה: " צרכנים של מוצר ששמו המסחרי הוא ME  או MEMYELOS או ME TOUCH (להלן: " ME " או "המכשיר" או ה"מוצר") המיוצר, המשווק והנמכר על ידי המשיבות או מי מהן (להלן, ביחד ולחוד - "המשיבות"), ואשר הוצג על ידי המשיבות כמכשיר ביתי המאפשר הסרה ו/או הורדה של שיער לצמיתות". בבקשה נטען כי המשיבות יצרו הטעיה צרכנית בקשר עם יכולות ויעילות המכשיר (להלן: " המכשיר" או " המוצר") ובקשר עם אישור מטעם ה-FDA  אשר ניתן לו. על פי הנטען בבקשה לאישור המכשיר נמכר בסניפי רשת "סופר-פארם" הפזורים ברחבי הארץ.

2.       כבר כעת יצוין כי תשובת המשיבות לבקשה לאישור טרם הוגשה, שכן עוד לא חלף המועד הקבוע בדין להגשתה.

3.       ביום 2.3.2014 הגישו המשיבות את הבקשה להורות על העברת התובענה והבקשה לאישור לבית המשפט המחוזי בנצרת, מחמת העדר סמכות מקומית. לטענת המשיבות הסמכות המקומית מסורה לבית המשפט המחוזי בנצרת לפי החלופות הקבועות בסעיפים קטנים (1) (4) ו-(5) לתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סדר הדין"), וזאת, לאור הדברים הבאים: מקום מושבן של המשיבות הוא בישוב יוקנעם עילית המצוי בתחום שיפוטו של בית המשפט המחוזי בנצרת; המבקשת הצהירה בתצהיר אשר נלווה לתביעתה כי רכשה את המוצר נשוא הבקשה לאישור בצומת פוריה ליד העיר טבריה, הנמצאת אף היא בתחום שיפוטו של בית המשפט המחוזי בנצרת; למשיבות אין סניפים באזור המרכז ואילו רשת סופר-פארם אינה משיבה בהליך; וכי המבקשת נמנעה מלפרט בתצהירה את העובדות המקנות סמכות מקומית לבית משפט זה. לפיכך, ובהתאם להוראות תקנה 3 לתקנות סדר הדין סבורות המשיבות כי הסמכות המקומית לדון בבקשה לאישור נתונה לבית המשפט המחוזי בנצרת.

4.       תגובת המבקשת לבקשה להעברת מקום הדיון הוגשה ביום 13.3.2014. בתגובתה, טענה המבקשת כי סעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006 קובע הסדר מיוחד לעניין הסמכות המקומית בתובענות ייצוגיות. על פי הסדר זה הסמכות לדון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית תידון לפי מאפייני כלל הקבוצה שייצוגה מתבקש, וזאת כפי שיהיה אם תאושר התובענה כייצוגית. זאת, לומדת המבקשת מהתיבה " אם תאושר" המופיעה בסעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות וכן מדברי ההסבר לחוק.

לאור זאת, סבורה המבקשת כי יש לבחון את הוראות תקנה 3 לתקנות סדר הדין בשים לב למאפייני כלל הקבוצה באופן הבא: בכל הקשור ל" מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים" (תקנה 3(א)(5) לתקנות סדר הדין) ביקשה המבקשת להצביע על העניינים הבאים: המשיבות פרסמו את המוצר באמצעות שלטי חוצות באזור מרכז; המשיבות פרסמו פרסומות בטלוויזיה הארצית ובמגזינים בתפוצה ארצית; המשיבות הקימו אתר אינטרנט ודף פייסבוק הנגיש לכלל הציבור; המשיבות חילקו עלוני פרסום ברשת סופר-פארם ודבר זה נעשה בעיקר באזור המרכז. כן ציינה המבקשת כי המשיבות מפרסמות באתר האינטרנט שלהן את פריסת סניפי סופר-פארם ברחבי הארץ. בכל הקשור ל" מקום המסירה של הנכס" (תקנה 3(א)(4) לתקנות סדר הדין) הצביעה המבקשת על כך שהמשיבות מוכרות את מוצריהן בסניפי סופר-פארם, שמרביתם מצויים כאמור במרכז הארץ ועל כך שהמשיבות מחזיקות אתר אינטרנט במסגרתו מתבצעות מכירות ישירות של מוצרים לצרכנים, בכל רחבי הארץ. לבסוף הצביעה המבקשת על כך שהמשיבות לא הגישו כל תצהיר לתמוך בבקשתן.

5.       בתשובתן מיום 24.3.2014 חלקו המשיבות על עמדת המבקשת. לשיטתן, סעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות מחייב את המסקנה כי הסמכות המקומית נקבעת על פי עניינם ונסיבותיהם של המבקשת, המשיבות, וההתרחשות שביניהן בלבד, ולא על פי נסיבות הרלוונטיות לחברי הקבוצה האחרים. זאת לומדות המשיבות מהתייחסותו האחידה של סעיף 5(ב)(1) לשאלות הסמכות העניינית והסמכות המקומית המופיעה בתחילת הסעיף, כאשר בהמשכו מופיעה התייחסות אך ורק לסמכות העניינית. מכאן, ובהתאם לכלל לפיו "מהן נשמע לאו" סבורות המשיבות כי בעוד לעניין הסמכות העניינית נקבע שיש לבחון את מאפייני הקבוצה בכללותה, הרי שלעניין הסמכות המקומית ההסדר הוא שלילי. כן סבורות המשיבות כי הוספת הקביעה כי יש להתחשב במאפייני הקבוצה בכל הקשור לסמכות העניינית מלמד כי בלעדי קביעה זו היתה המסקנה הפוכה, היינו, שיש להתחשב רק במאפייני המבקש, וזאת ביחס לשני סוגי הסמכויות. עוד ביקשו המשיבות להצביע על כך שחוק תובענות ייצוגיות מביא בחשבון את מאפייניו האישים של המבקש, הן בשלב הבקשה והן בשלב ניהול התובענה הייצוגית,  וכי המשמעות המעשית של גישת המבקשת היא שבתובענות ייצוגיות לא יהיה כל עניין של סמכות מקומית, מפני שתמיד יהיה ניתן לאתר חברי קבוצה פוטנציאלים המקימים סמכות מקומית לכל בית משפט בארץ. בהקשר זה ביקשו המשיבות להצביע על תכלית תקנה 3 לתקנות סדר הדין לפיה קיימת זיקה בין התובענה לבין בית המשפט בעל הסמכות המקומית. לבסוף, התייחסו המשיבות לדברי ההסבר להצעת החוק וטענו כי דברי הסבר אלו תומכים דווקא בעמדתן ולא בעמדת המבקשת.

דיון והכרעה

6.       המקרה שלפני מעורר בצורה חדה את הקושיה האם סמכות השיפוט המקומית נקבעת בהליך של תובענה ייצוגית לפי הזיקות שיש לעילת התביעה האישית של המבקש או לפי הזיקות שיהיו לעילת התביעה הקבוצתית, במידה ותאושר. עמדת המשיבות היא ששאלת הסמכות המקומית (להבדיל משאלת הסמכות העניינית) נקבעת אך ורק תוך התייחסות לעילת התביעה של המבקש לשמש כתובע מייצג, ולפיכך כאשר הערכאה אליה הוגשה התובענה לא הייתה מוסמכת לדון בעילת התביעה האישית, ממילא אין היא מוסמכת לדון בבקשתו להכיר בתובענה שהגיש כייצוגית (להלן: " גישת העילה האישית"). לעומת זאת, עמדת המבקשת היא כי נושא הסמכות בכלל, והסמכות המקומית בפרט, נקבע בהליכים של תובענה ייצוגית יכול להיקבע גם בהתאם לאינטרסים של הקבוצה שייצוגה מתבקש, ולפיכך אין המבקש מחויב להגיש את תביעתו במחוז השיפוט בו היה עליו להגיש את תביעתו האישית, אלא באפשרותו להגישה בכל מחוז שיפוט שיש לו זיקות מספיקות לתובענה הייצוגית, ככל שתאושר (להלן: " גישת העילה הקבוצתית").

7.       על מנת להכריע בין הגישות השונות נבחן תחילה את לשון הוראת החוק הדנה בסוגיית הסמכות ביחס להליכי תובענה ייצוגית, ולאחר מכן נבחן האם המשמעות העולה מלשון החוק מתיישבת עם תכליות החוק ביחס לסמכות מקומית מזה, ולהליכי תובענה ייצוגית מזה.

לשון החוק

8.       סעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כדלהלן:

בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר, ולעניין הסמכות העניינית, יראו את סכום התביעה או שווי נושאה כסכום או כשווי המצטבר של תביעותיהם של כל הנמנים עם הקבוצה שבשמה מוגשת הבקשה לאישור" (ההדגשה הוספה).

9.       מעיון בנוסח החוק עולות בצורה ברורה המסקנות הבאות: ראשית, המבחן אותו הציב המחוקק לקביעת הסמכות המקומית והסמכות העניינית הוא מבחן אחד; שנית, על פי המבחן שקבע המחוקק בית משפט רוכש סמכות מקומית ועניינית לדון בהליך של תובענה ייצוגית (ובכלל זה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית) אם עומדת לו הסמכות " לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר"; שלישית, המחוקק דחה את הגישה לפיה הסמכות לדון בתובענה ייצוגית נקבעת על פי עילת התביעה האישית בלבד (אחרת היה הסעיף מנוסח כך: " בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה האישית של המבקש"); רביעית,  לעניין הסמכות העניינית מצא המחוקק צורך להבהיר במפורש כי היא איננה נקבעת לפי סכום התביעה האישית אלא לפי השווי המצטבר של עילות התביעה של חברי הקבוצה.

10.   הנקודות שצוינו לעיל עולות באופן ברור מלשון החוק, ודומני שקשה לחלוק עליהן. ואולם, כשלעצמי, נוסח החוק הולך צעד נוסף, ולמעשה מלמדנו על אימוץ גישת העילה הקבוצתית הן לעניין קביעת הסמכות העניינית והן לעניין הסמכות המקומית. הטעם לכך פשוט: משנדחתה גישת העילה האישית, ומשנאמר במפורש כי הן שאלת הסמכות העניינית והן שאלת הסמכות המקומית נקבעות על פי מצב הדברים שייווצר אם התובענה הייצוגית תאושר, על כורחך אתה אומר שסוגיות הסמכות העניינית והמקומית נקבעות על פי העילה הקבוצתית ולא על פי העילה האישית. כך ביחס לסמכות העניינית (עניין שהמחוקק הבהירו במפורש בסיפא של הסעיף) וכך גם ביחס לסמכות המקומית. אם לא תאמר כן, אין זה ברור מדוע נקבע מבחן אחד לשתי סוגיות הסמכות, ואף אין זה ברור מדוע את שאלת הסמכות המקומית יש לבחון לפי מצב הדברים שייווצר " אם תאושר" התובענה.  

11.   בבקשן להימנע מהמסקנה שהוצגה לעיל, שמות המשיבות את יהבן על הסיפא של הסעיף והמשמעויות הפרשניות הנלמדות ממנו. לשיטתן מהעובדה שהמחוקק ראה צורך לקבוע במפורש כי הסמכות העניינית נקבעת על פי סכום התביעות המצטבר, משתמע שלעניין הסמכות המקומית הוא בחר בגישה המתמקדת בעילת התביעה האישית של המבקש, בבחינת מכלל ההן נלמד הלאו. לא ניתן לקבל גישה פרשנית זו, משלושה טעמים מרכזיים:

ראשית, פרשנות המשיבות מתעלמת מהרישא של הסעיף ומהעובדה שנקבע בו במפורש מבחן אחד לסמכות המקומית והעניינית, ומבחן זה מתייחס לסמכות לדון בתובענה הייצוגית, אם תאושר. במילים אחרות, גישת המשיבות מעדיפה משמעות משתמעת (מתוך הסיפא של סעיף 5) הנוגדת משמעות מפורשת (רישא של סעיף 5). מהלך שכזה איננו מהלך פרשני לגיטימי (השוו אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה 112 (1993), להלן: "ברק, פרשנות החקיקה").   

שנית, כידוע, " לא תמיד מכלל הן אתה שומע לאו. המסקנה מותנית בכך שכוונה תחיקתית להגביל ולצמצם משתמעת, לפי שורת ההיגיון מן ההקשר" (השופט זוסמן בע"פ 476/69 שטרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כד (1) 17, 21 (1970)). כפי שהבהיר פרופ' אהרון ברק, " כשם שלא כל הוראה מפורשת גוררת אחריה הוראה משתמעת, כך לא כל הוראה מפורשת חיובית גוררת אחריה הוראה משתמעת שלילית. כך, למשל, ייתכן וההוראה המפורשת לא באה אלא לשם הזהירות ( ex abundanti cautela ) ולשם הסרת כל ספק; ייתכן וההוראה החיובית נוסחה שלא בזהירות בלא שהמחוקק ביקש להסיק השתמעות שלילי; ייתכן ומתוך תכלית החקיקה עולה בבירור כי היסק כזה אינו אפשרי...". (ברק, פרשנות החקיקה, בעמוד 114). ואכן, בענייננו נראה שהסיפא של הסעיף באה להבהיר ולהסיר ספק, ולא לסייג ולשנות את הפרשנות הפשוטה של הרישא.