נציג ציבור (עובדים) מר יהונתן דקל נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב גונצ'רובסקי
1.ביום 6.3.17 הגישה התובעת, באמצעות ב"כ, כתב תביעה כנגד הנתבעת בסך 130,441 ₪ ולצרכי אגרה 85,000 ₪.
התובעת טוענת כי הועסקה ע"י הנתבעת מ-9.5.16 ועד 30.11.16, מועד בו פוטרה מעבודתה, בחודש השישי להריונה ועקב הריונה, ללא התר ממשרד התמ"ת ובלא שימוע כדין, באופן משפיל ומזלזל, כשמכתב פיטורין נמסר לה ב-13.11.16. התובעת צרפה מכתב קו לעובד לנתבעת מ-14.12.16 ותחשיב, כשתלושי שכר הונפקו לה רק מיולי 2016.
לתביעה צורף כרטיס נוכחות, תלושי שכר לחודשים 7.16 – 11.16, מכתב פיטורין מ-13.11.16.
2.בהגנתה מ-9.4.17 עתרה הנתבעת לדחיית התביעה, מתוקף הסכם עבודה על טופס תנאי עבודה, כך שהוסכם שהתובעת תעבוד תקופה של חצי שנה.
התובעת לא ציינה שהיא בהריון, לא עם קבלתה לעבודה ולא עת הופסקה עבודתה.
התובעת הועסקה ע"מ להחליף עובדת שיצאה לחול"ד, ומעת שהעובדת מסיימת חופשתה חוזרת היא לעבודתה ולכן מופסקת עבודת התובעת.
הנתבעת צרפה טופס 106 של העובדת האחרת (HADAS) לשנים 2015/2016 וטופס הודעה לעובד של התובעת (בעברית, אגב בשם אחר, אך עם מספר הדרכון של התובעת).
3.בדיון מוקדם שהתקיים בפני כבוד הרשמת, כתוארה דאז, עדי ריכטמן, טען מנהל הנתבעת (מר אריה לז'אני) כי הסביר לתובעת בעברית את האמור בהודעה לעובד, כי הועסקה במאי מספר ימים, התובעת הבינה שבאה לעבוד זמני, הודיע לה חודש קודם, שעבודתה מסתיימת ואף ביקשה מכתב פיטורים בו יכתב "חוסר התאמה", כדי לקבל אבטלה; הביא אותה מהתחלה לזמן קצוב. לא ידע שהיא בהריון.
התובעת הכחישה חתימה על איזשהו מסמך; לא חתמה על אף מסמך לנתבעת. המנהל לא ראה את חתימתה.
בהתאם להחלטת כבוד הרשמת, הגישה התובעת תצהיר ע"ר שלה. המנהל לא הגיש תצהיר, משהנתבעת לא מיוצגת.
4. ביום 19.3.18, לאחר שלא נתקבלה הצעת ביה"ד, נשמעה בפנינו עדות התובעת.
לאחר שהבהירה התובעת את רכיבי התביעה וסכומם, לצרכי אגרה (סיפא עמ' 6), נשמעה עדות מנהל הנתבעת.
סיכומי הצדדים הוגשו לבקשתם בכתב: התובעת ב-14.5.18 והנתבעת ב-8.7.18.
5.ולהכרעתנו
א.תקופת העבודה
התובעת טוענת כי החלה לעבוד בנתבעת ב-9.5.16.
התובעת צרפה דו"ח נוכחות לחודש מאי 2016, אך מעניין לציין, כי לא טענה כי מדובר בדו"ח נוכחות שלה.
לא נעלם מעינינו כי בסעיף 8 לתצהירה טענה כי יש לה דו"ח נוכחות של חודש מאי, ממנו ניתן ללמוד כי החלה לעבוד לפני 1.7.16 – אך גם אז, אינה מתייחסת לעצמה, כמי שהחלה לעבוד או שכרטיס הנוכחות הוא שלה.
אין הדבר קל בעינינו ודאי כך, כשהתובעת אינה קוראת עברית וגם תצהירה לא תורגם לה.
עוד טענה כי לא קיבלה שכר לחודשים מאי ויוני 2016 בהם עבדה – אך לא מציינת כמה שעות/ימים עבדה באלה, או כמה השתכרה (ולמצער, מה עשתה עם הכסף – הופקד/הומר/נשלח לחו"ל וכיוצ"ב).
נציין עוד כי התובעת אינה מציגה כרטיסי נוכחות לחודש יוני, בו לטענתה עבדה – ואף לא הסבר, היכן כרטיסי הנוכחות לחודשים האחרים, בהם הציגה תלושי שכר.
בהקשר זה נציין כי לא נכון נהגה התובעת בהגישה תצהיר שהוקרא לה ובלא תרגום, כשקשה להתרשם מהתמליל שהגישה כי השפה שגורה דיה, להליך משפטי, על המושגים השונים, ודאי כך, כשאף את האזהרה בפנינו – לא הבינה, עד כי נדרש "המתורגמן" שהביאה עמה, לסייע (ונתהה: כיצד הבינה האזהרה בטרם חתימתה על תצהירה?).
מנגד, גם מעדות המנהל קשה היה לברר העובדות כדבעי:
בעדותו, בניגוד להגנה, אישר כי התובעת החלה לעבוד בנתבעת בחודש חמישי, כי הוא מודה שהחלה לעבוד בחודש חמישי, כי לפני 10 לחודש שישי היא חדשה, לא יודע אם בחודש שישי עבדה אצלו. לא אומר שתלושי השכר (בהם צויין כי עבדה מ-1.7.16) אינם תקינים, אלא העביר לרו"ח הימים והשעות. לא זוכר אם עבדה אצלו בחודש השישי, כן זוכר שעבדה בחודש חמישי. בחודש שישי יכול להיות שלא עבדה, לא זוכר.
הציג טופס מקורי של הודעה לעובד, החתים אותה בחודש שישי, לא זוכר באיזה חודש החתים אותה, או בסוף שישי או בתחילת שביעי; לא הרבה זמן אחרי שהתחילה לעבוד.
לא הוצגה ולו שאלה אחת בענין הרישום ע"ג ההודעה לעובד שהציגה הנתבעת, אך נפנה לכך כי מספר הדרכון המצויין הוא דווקא של התובעת, כמופיע בתביעתה ובתלושי שכרה, הגם שאין חולק כי השם ע"ג ההודעה אינו של התובעת. כך גם יש לציין כי, לכאורה, צויין על פניו כי תאריך תחילת העבודה הרשום הוא חודש 5.
התובעת הכחישה כאמור חתימתה ע"ג הטופס. אף לא אחד מהצדדים הגיש אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי בחתימתה עסקינן.
עם זאת, ועל פניו, נחזית החתימה להיות דומה לזו שע"ג תצהירה ואף לזו שחתמה בפני כבוד הרשמת [ומכל מקום, לא הוצגה לה בדיון בפנינו חתימתה בפני כבוד הרשמת, אלא הוצגו חתימה ע"ג הטופס וע"ג תצהירה (עמ' 6; בניגוד לנטען, משום מה, בסיכומיה בסעיף 3!)]– אלא, שבפנינו גרסתה היא כי לא חתמה על ההודעה, מול עדות המנהל כי היא חתומה על הטופס. אך בלא פרטים/ראיות נוספים – אין בפנינו לקבוע כי התובעת חתמה על הטופס.
אין בפנינו חתימתה על המחאות שקיבלה ו/או י"כ – ומכל מקום, אין זה מתחום "מומחיותנו", ואין ראוי כי על כך נשתית הכרעתנו.
משמקבלת הנתבעת על עצמה כי התובעת החלה לעבוד במאי – כך נקבע.
מנגד, אין בפנינו, ולוּ בדל ראייה, לתימוכין לטענה כי עבדה בנתבעת בחודש יוני. לא נוכל אף להתעלם מכך כי עולה מדו"ח מאי כי אין מדובר בעבודה מלאה ,סדירה וברורה, ודאי כך, כשבימים האחרונים יש רישום בכתב יד, כשהמנהל לא עומת עמו, לא עם השאלה של מי כתב היד ברישום השעות האמור, ואף לא של מי כתב היד ע"ג העמוד הראשון! (כשנזכיר כי לתובעת כרטיס מקור, שהרי לא טענה שזהו העתק/צילום ...). כן נפנה לכך שבתלושי השכר מופיע מספר שעות שונה מדי חודש.
כך גם, הגם שהגיעה, כטענתה, לעבודה דרך חֲברה – לא העידה זו מטעמה, שמא, היה בעדותה "לשפוך אור" על המחלוקות העובדתיות שבפנינו.
הנה כי כן – בהעדר ראיות שנקל היה להגישן, ודאי כשנטען כי קיבלה המחאות בגין שכרה – קובעים אנו כי התובעת הועסקה ע"י הנתבעת בחודשים מאי 2016, יולי-נובמבר 2016.
יש לציין עוד כי ממכתב הפיטורין ניתן להבין כי מדובר ב-6 חודשי עבודה, שהרי ניתנו 6 ימי הודעה מוקדמת, כמתחייב למי שהועסקה 6 חודשים.
איננו מקבלים טענת התובעת בסיכומיה, כביכול, לאחר שכשל ניסיונה של הנתבעת לתמוך טענתה כי עבדה פחות מחצי שנה, נקטה במניפולציה וטענה כי סוכם על חצי שנת עבודה תוך צרוף הטופס.
בכתב ההגנה הקצר שהוגש נטען כך, מיד מראשיתו; נטען להסכם, ע"ג טופס הודעה לעובד, לתקופת עבודה של חצי שנה.
מהראיות שהוצגו עולה כי אכן נשכרה התובעת לעבודה לתקופת העדרותה של העובדת האחרת והגם שעבדו שתיהן בחודשים האחרונים (אוקטובר-נובמבר) – אין בכך לשלול התקופה הנטענת. ומנגד, "קשה" לקבל כי נשכרה התובעת לתקופה קצובה (החל ממאי? עם הפסקה של חודש?) – קבענו כאמור לעיל, משאף התובעת חדלה מהצגת ראיות/עדות, שהיה בהם להוכיח עבודתה ביוני. מכל מקום, לא שוכנענו בטענתה זו שאין לה כל תימוכין.
באשר לטענה כי אין ציון לחופשה ומחלה בתלושים – בנסיבות שבפנינו הגם שמדובר בפעולה בנגוד לדין – לא נפגמה זכותה (משלא טענה כי היתה חולה וחרף כך לא שולם לה ומאידך, עתרה לחופשה ונכריע בהתאם לדין).
ב.רק בסיפא הדיון "נזכרה" התובעת לטעון כי עותרת היא למחיקת סעיף ה', פיצוי בגין הפסד דמי לידה – משקיבלה דמי לידה – אך לא כך טענה, עת נתבקשה לכמת התביעה לסך 85,000 ₪ שתבעה לצרכי אגרה ... (ראה עמ' 6 שורות 31-32).
[והכל,הגם שילדה אחרי הגשת התביעה (כנטען שם, הרי ילדה ב-21.3.17) כשהתובעת עצמה בתצהירה, טענה כי קיבלה דמי לידה (ס' 33) – מה שמסתבר מתשובתה בח.נ., לאור העובדה שעבדה קודם לכן אצל מעסיק אחר].
ג.פיטורין בהריון/הפרת חוק השוויון/חוק עבודת נשים/הפסד השתכרות
בפועל, התובעת נמנעת מהגשת איזשהי ראיה בנדון. למצער, הגם שמוכנים אנו לקבל כי ילדה, כטענתה, ב-21.3.17, כך שיש להניח כי בנובמבר 2016 היתה אכן בהריון – לא נדע עם זאת, באיזה חודש הריון היתה, או באיזה שבוע הריון ילדה.
נזכיר כי התובעת אינה מציגה ראייה כלשהי, לעובדה כלשהי, שטענה לה בהקשרים האמורים.
הגם שמפנה היא למכתב קו לעובד (ה' לתצהירה) – אין בפנינו אם נשלח, מתי, או באיזה אופן. ובהקשר זה לא הנתבעת צריכה להסביר הכיצד לא השיבה למכתב זה; על התובעת היה להציג ראיה ברורה כי המכתב נשלח לנתבעת, או כי נתקבל אצלה! – כזאת, אין בפנינו, ודאי כך, כשהמנהל הכחיש, עוד בדיון המוקדם, קבלת המכתב.
עם זאת, מדובר במכתב ממחצית דצמבר, בו נטען (יש להניח בטעות סופר) כי סיימה עבודתה ב-30.5.16.
עוד נציין בהקשר זה כי הגם שנכתב ע"י עו"ד מקו לעובד והגם שצויין בו כי התובעת עומדת על זכויותיה וכי תפנה למחלקת ההסדרה במשרד הכלכלה – לא הוצגה בפנינו ראייה כי אכן פנתה בתלונה כאמור.
מנגד, יש לציין עוד: הנתבעת טענה כי התובעת נשכרה לחצי שנה, כעובדת זמנית, ע"מ להחליף עובדת שיצאה לחול"ד; התובעת טענה להקלטות לאחר הפיטורים (עמ' 2 שורה 6). התובעת טענה בתצהירה כי ב-13.11.16 מסר לה המנהל כי היא מפוטרת עקב חוסר התאמה. לטענתה, התחננה שלא תפוטר כי היא בהריון ואז ביקשה עוד קצת זמן לעבוד, אחרי 20.11.16 וכך עבדה עד 30.11.16, שאז הודיע המנהל כי היא מסיימת עבודתה.
התובעת הגישה "תמליל שיחה בסיום העסקה ביני לבין אריה". אין התובעת מציינת מתי הקליטה, באיזה מכשיר וכיוצ"ב ואף לא הגישה הקלטה כאמור, שהיא-היא הראייה.
בכל הכבוד, התובעת מיוצגת מראשית ההליך – ואעפ"כ, כזאת לא הוגש, ואינה יכולה "לרחוץ בניקיון כפיה" בטענתה, במהלך דיון ההוכחות, כי יש לה דיסק של הקלטה, או בצטטה מהתמליל בתצהירה.
אין בפנינו, ולו גרסת עובדה אחת, מעם התובעת באשר להקלטה, למעט העולה, כטענתה, כי בשיחה ציינה שהיא עכשיו בהריון – אלא שאין די בכך.
לא בכדי הערנו (עת ביקשה להציג שאלה למנהל בח.נ., בטענה כי השיחה הוקלטה ב-30.11) – כי אין בפנינו עובדה (נטענת) כזו, ואין די לכך בטענת ב"כ!
אין מקום לטענת "זיוף" כטענת התובעת בסיכומיה (עמ' 3) – כשלא נעשה, ולו ניסיון קלוש ע"י התובעת, להוכיח כך.
הנתבעת (כזכור, בניגוד לתובעת), לא היתה מיוצגת ולא "אמורה" היתה להעלות טענות לקבילות/למועד היווצרות ההקלטה – מקום שכך לא בוסס ע"י התובעת, מחד ומאידך, התובעת אכן טענה בקד"מ להקלטות (ולא להקלטה), כשאין חולק כי לא פוטרה ב-30.11.16 [גם לא ב-30.11.17, כרשום בטעות (סופר) בסע' 8 לסיכומי התובעת].
על מה יכולים להצביע דברי התובעת – לא נדע, ולא לנו להעלות השערות/הסברים/גרסאות לדברים הנאמרים בתמליל מפי התובעת או "אבי"(כך בתמליל; כשהתובעת טוענת כי בטעות כך נרשם, והכוונה ל"אריה", המנהל).
התובעת טענה כי פוטרה רק בגלל ההריון – אך אין בפנינו ראייה כלשהי כי טרם הודעת הפיטורין או במהלך העבודה עד לסיום עבודתה, הודיעה למי בנתבעת, שהיא בהריון.
נזכיר כי בתמליל, המנהל דווקא אומר: "אבל מאיפה אני יודע שאת בהריון? את אמרת לי שאת בהריון? לא אמרת שום דבר ... זאת עזבה בהריון אמרה לי אני חוזרת 4 חודשים, חזרה, אמרתי לך לא צריך יותר זהו" (עמ' 1) – מה שדווקא מוכיח כי לא ידע שהתובעת בהריון, ולכאורה, אף אין עסקינן באפליה, דווקא לאור דבריו ביחס לעובדת שעזבה בשל חול"ד וחזרה, ובגין חזרתהּ כאמור, הפסיק עבודת התובעת.
לדבריו, לפיהם "אין לך כוח" דבריו אלה לעיל – ברורים ומוכחים, יותר מ"הסבריה" של התובעת בסיכומיה, ודאי כך, כשאין כל גרסה (ודאי לא מוכחת) למועד ההקלטה! כך עולה כי טען כי סיכם אתה מהתחלה שעובדת חצי שנה. אמר לה מראש, ואין עבודה ומה קשור הריון, צריך 4-5 חודשים וזהו, לא מעניין אותו הריון. "לפני חודש הבאתי לך את הנייר, לפני 3 שבועות הבאתי לך את הנייר. אמרת לי תן לי עד סוף החודש. בסדר" – מה שמלמד דווקא כי השיחה התנהלה אחרי 30.11 (בין אם חודש קודם נתן לה המכתב ובין אם 3 שבועות קודם) – שהרי התובעת עצמה טענה כי קיבלה מכתב הפיטורין ב-13.11.16!
בנסיבות אלה – כלל לא שוכנענו כי הנתבעת ידעה בעת מסירת מכתב הפיטורין על הריונה של התובעת. אף לא שוכנענו כי כך ידעה עד סיום העסקתה ב-30.11.16.
בל נשכח כי אם פיטר אותה/הפלה אותה בגין הריונה – ודאי לא היתה הנתבעת מסכימה להאריך עבודתה בעוד ימים, לאחר 6 ימי הודעה מוקדמת!
מסקנתנו מכל אלה כי לא הוכח, בראיות שהיו בידי התובעת ושנקל היה להגישן כי התובעת אכן פוטרה בהריון (הגם שנניח כי פוטרה בהיותה בהריון), ובנסיבות אלה – לא ניתן היה לצפות כי הנתבעת תפנה לממונה. לא שוכנענו כי מדובר בטופס הודעה מפוברק – הגם שלא הוכח, מנגד, כי סוכם על העסקה לתקופה קצובה של 6 חודשים.
אין בפנינו הוכחה כי התובעת פוטרה בשל אפליה מחמת הריון או בנגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
– כבר הבהרנו לעיל כי דוקא דבריו של המנהל בתמלול – מלמדים כי לא הופלתה התובעת לרעה עקב הריון, מה שדוקא חיזק טענת הנתבעת כי עסקינן היה בהסכמה לתקופת העדרה של עובדת בחול"ד (אף היא, אגב עו"ז, אף היא מאריתריאה, כעולה מדרכונה).
כך גם לא הוכח כי עסקינן בפיטורין שלא כדין, הגם שלא נערך לתובעת שימוע – שהרי, כפי שהבהרנו, יש תימוכין (כמפורט לעיל) לגרסת הנתבעת כי הוסכם על העסקה לתקופה קצובה בת 6 חודשים (ואין בכך כי עבדו תקופה של יותר מחודש 2 עובדות יחדיו, כדי לשלול הסכמה כאמור).
לא שוכנענו גם כי מדובר ב"זגזוג" בנימוקי הפיטורין – שהרי ברי כי המדובר היה בעבודה שלא בהקף מלא (אגב, בשונה מהעובדת שחזרה לעבודתה, שבעיקרו של דבר עבדה טרם חופשתה שעות רבות; מה שאגב, יכול להסביר את אמירת המנהל "אין לך כוח" בהתייחס לעבודת התובעת).
אין לשכוח כי הנתבעת דווקא נעתרה לבקשת התובעת והאריכה עבודתה עד סוף חודש נובמבר (ולא הפסיקה עבודתה, ככוונתה ב-20.11.16).
לאחר ששקלנו כל אלה, והגם שלא התרשמנו כי הנתבעת התנהלה כמתחייב, מחד ומאידך, משלא שוכנענו כי עסקינן היה בפיטורין שרירותיים, אלא בפיטורין במועד שהיה מוסכם, כך או אחרת, על הצדדים עם קבלתה לעבודה, חרף האמירות בתמליל לסיבת הפסקת עבודה – לא מצאנו כי מדובר בפיטורים שלא כדין.
התרשמנו כי דברי המנהל, לאחר שפוטרה התובעת עוד ב-13.11 ולאחר שהסכים לבקשתה להאריך תקופת עבודתה בכ-10 ימים, השיב לתובעת ולו כדי "להורידהּ ממנו" והבהיר כי אין לו עבודה עבורה (אגב, טענה שדווקא מסתברת, שהרי העובדת שחזרה, עבדה בדצמבר רק 108 שעות) ... מה גם ש"שח הוא לפי תומו" בהקשר זה. כך, גם המענה שנתן כי מנה"ח אמר לו שעליו לפטרה, "דווקא מסתבר" עם גרסתה של הנתבעת – כי הוסכם מראש על חצי שנת עבודה (כשנפנה לכך כי עולה ממכתב הפיטורין כי נשלח מודפס לנתבעת, והמנהל, ככל הנראה, חתם על המודפס שהוכן עבורו ...).
משלא שוכנענו כי קמה לתובעת זכאות עפ"י העילות והרכיבים האמורים, ממילא אינה זכאית להפסד השתכרות בתקופת ההריון ובתקופה המוגנת. נציין כי כלל לא נטען, ודאי לא הוכח, כי חיפשה עבודה, כי נדחתה וכיוצ"ב (ואין ראוי לבסס תביעתה על הנחה/השערה כי לא מצאה עבודה).
הנה כי כן – נדחות טענות התובעת ועילותיה בהקשרים הנזכרים, למעט כאמור להלן:
מעת שנודע לנתבעת שהתובעת בהריון(בשיחה המוקלטת, שעיתויה כאמור לא הוכח וששוכנענו כי מאוחרת היא להפסקת העבודה בפועל ואף לו שוכנענו בטענת הנתבעת כי עסקינן בהסכם לתקופה קצובה) – היה עליה, עפ"י הדין, לפנות לממונה עפ"י החוק.
בהתאם, ולאחר ששקלנו את כל נסיבות ההעסקה, טענות הצדדים וראיותיהם, כולל תקופת העבודה והקפה – תשלם הנתבעת לתובעת פיצוי עפ"י חוק עבודת נשים(בשל אי פנייתה לממונה) בסך 5,000 ₪.
ד.תלושים לא תקינים
אין חולק כי הפגם שנמצא בתלושי השכר הוא שאין בפנינו תלוש לחודש מאי, לגביו שוכנענו כי עבדה התובעת ובכך, כי בתלושים נרשם מועד התחלת העבודה כ-1.7.17, הגם שבפועל כאמור, עבדה כבר במאי.
כאמור, לא הוכח ולא שוכנענו כי התובעת הועסקה ע"י הנתבעת ביוני.
אין חולק כי בניגוד לעולה מהתלושים ובניגוד לגרסת הנתבעת בהגנתה – טען המנהל כי הועסקה ע"י הנתבעת במאי. אגב, טענה שעלתה הגם שכבר בתביעה צורף עותק כרטיס נוכחות, שעל פניו קשה לראות בו ראיה רלוונטית. דא עקא, הוכחשה תקופת העבודה בהגנה ובדיון לא הודה כי הועסקה ביוני.
אין בפנינו הוכחה כלשהי לסכום שקיבלה התובעת בגין עבודתה בחודש מאי (בו מודה הנתבעת), או בחודש יוני, כשהתובעת טוענת כי עבדה, ובלא איזשהו פירוט או ראייה. בתלוש 7.16 אין כל רישום לתשלומים כלשהם שקיבלה התובעת קודם לכן ("סכומים מצטברים").
לאחר ששקלנו כל אלה – מצאנו לחייב הנתבעת בסך 1,500 ₪ בגין תלוש מאי ו-1,500 ₪ בגין תלושי יולי ,משאינם כוללים כל הנתונים המחוייבים בדין. בנסיבות אלה – לא מצאנו לחייב כאמור, בגין כל תלוש ותלוש.
ה.חופשה וחג
בתביעתה טענה התובעת כי לא יצאה לחופשה שנתית בכל תקופת עבודתה ובסיום יחסי העבודה לא שילמה לה הנתבעת פדיון חופשה.
בנספח החישובי עתרה ל-7.86 ימי חופשה, לפי שכר יום של 141.11 ₪ וסה"כ 1,109.15 ₪. בתביעתה טענה כי עבדה 6 חודשים ועוד 21 יום. (מה שלא ממש מסביר את מספר ימי החופשה שעתרה להם (גם אם נתעלם מחישוב לפי חלקיות וגם אם נחשב י"ע ממוצעים לפי נתוניה, לחודש יוני). בתצהירה חזרה על הנטען.
ברכיב חג טענה כי בכל תקופת עבודתה לא שולם לה עבור חג בהתאם לצו ההרחבה ולפיכך, זכאית היא לפי הנספח החישובי ל-5 ימי חג וסה"כ 705.57 ₪.
בתצהירה "שינתה טעמיה" והוסיפה העובדות הבאות: כי עבדה יום לפני ויום אחרי חג; כי העמידה עצמה לרשות הנתבעת וכי השיבוץ בכל מקרה נעשה ע"י הנתבעת והמנהל; גם אם עבדה ביום החג, לא שילמה לה הנתבעת תוספת תשלום.
ולעמדתנו
אין חולק כי במירב, זכאית התובעת לרכיבים אלה לפי תקופת העבודה שהוכחה וכקביעתנו לעיל, סה"כ לחודשים מאי, יולי-נובמבר (סה"כ 6 חודשים, כשבחודש הראשון החלה לעבוד רק ב-9.5.)
באשר לימי חג – "ספק" אם קמה זכאות באופן שחושבה, שהרי אף משזכאות לחג לשנת עבודה היא 9 ימים, ואף לו עבדה 7 חודשים, אין חולק כי עפ"י צו ההרחבה אינה זכאית ל-5 ימי חג, ולא רק משלא הוכח כי עבדה יום לפני ויום אחרי החג (כשאף לא טענה במפורט לאלו חגים עותרת היא; ודאי לא נתייחס לטענות העובדה החדשות בהקשר זה, כמו גם לטענה כי לא שולם לה בגין ימי חג שעבדה – טענה שנסתרה בח.נ. של המנהל).
אין לשכוח כי בעדותו טען המנהל כי אינו חוקר למה לא יכולה לבוא לעבודה (בשל עניינים שונים, שלה); כי בחג לא עובדים בנתבעת (מה שמעניין, לאור טענתה בתצהירה כי לא שולמה לה תוספת בגין עבודתה בחג – טענה כאמור חדשה, שלא הוכחה על ידה ונסתרה כאמור בעדותו).
אין חולק כי הנתבעת לא שילמה לתובעת בגין חג וחופשה.
אין חולק כי רק בסיכומיה ציינה את ימי החג שהיא עותרת להם.
בהתאם, משהחלה עבודתה רק ב-9.5, אינה זכאית לטעמנו אלא לימי החג החל מ-12.9 ואילך.
עוד נציין כי לא מצאנו בראיותיה (הכרטיס ותלושים) הוכחה לכך כי עבדה 8 שעות ליום. יום עבודתה הממוצע הוא כ-7 שעות. בהתאם, זכאית התובעת ליום עבודה (25.94 ₪ X 7 שע' = 181.58 ₪ X 68% כחישוביה =) ל-123.47 ₪ ליום.
משכך, זכאית התובעת ל-6 ימי חופשה X 123.47 ₪ ול-3 ימי חג X 123.47 ₪ וסה"כ ב-2 רכיבים אלה 1,111.23 ₪
נבהיר למען הסר ספק כי משהנטל על הנתבעת בהוכחת רכיבים אלה, ומנגד, התובעת לא הרימה נטל ראשוני בטענותיה ביחס לימי חג (ואף שינתה ימיה) קבענו כאמור.
ו.הפרשות לפנסיה (תגמולים ופיצויים)
התובעת עתרה לתגמולים ע"ס 1,382.02 ₪ ולפ"פ בסך 1,326.74 ₪, מכח צו הרחבה לפנסיה חובה, החל מהחודש הראשון, משהיתה מבוטחת טרם החלה להיות מועסקת אצל הנתבעת, לפי 6.25% (תגמולים) ו -6% פ"פ, לפי תקופת עבודה של 6.74 חודשים, ולפי שכר חודשי של 3,280.89 ₪.
אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה ברכיבים כאמור.
מנגד, גם בענין זה, הוסיפה התובעת בתצהירה טענת עובדה חדשה לפיה, עבדה בנקיון קודם לעבודתה בנתבעת והחברה בה עבדה, ביטחה אותה.
גם כאן, מעניין לציין כי לא הגישה איזשהי ראייה בנדון, מחדל שאינו מאפשר להעתר לרכיב זה. ודאי כך, כשבח.נ., השיבה כי עבדה קודם 9 חודשים, לא זוכרת עד מתי, זוכרת ששבוע שבועיים לא עבדה עד שהחלה לעבוד בנתבעת – וכשהתובעת קיבלה דמי לידה (קרי: טרם הלידה במרץ צברה תקופת אכשרה לפי חוק הבטל"א). דא עקא, אין בפנינו נתון אחד להוכחת זכאותה, ודאי ביטוחהּ, עובר לעבודתה בנתבעת. אין בפנינו ביטוח פנסיוני לתובעת (אגב, תקופת אכשרה לדמי לידה, אינה מוכיחה אלא עבודתה /ביטוחה במל"ל , אך לא כי בוטחה לפנסיה; ודאי לא קיומו של ביטוח פנסיוניקיים לעת התחלת עבודתה).
בנסיבות אלה – ולאור מחדלי התובעת בהוכחת תביעתה ומשלא הוכחה בפנינו תקופת עבודה של 6 חודשים ומעלה – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.
ז.סיכום
קביעותינו לעיל נעשו אך לפי נטלי הוכחה והערכת הראיות שהוצגו ושלא הוצגו, כשכללית, אף צד לא ממש שכנע "במהימנות" או "בדיוק" דבריו וגרסתו.
הסכומים שנקבעו לעיל ישולמו בתוך 30 יום בצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 6.3.17 ועד לתשלום בפועל.
בשוקלנו סכום התביעה והנטען בו, כמו גם תוצאות ההליך, ומחדלי הצדדים בהוכחת טענותיהם, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 1,500 ₪, סכום שישולם בתוך 30 יום אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום, ח' אלול תשע"ח, (19 אוגוסט 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
מר יהונתן דקל
נ.צ. עובדים
|
|
שרה מאירי, שופטת -
אב"ד
|
|
מר יעקב גונצ'רובסקי נ.צ. מעסיקים
|
נחתם ע"י נ.צ ביום 19.8.18.
קלדנית: שני נעמן