ג'מבר נ' כל בו חצי חינם בע"מ

התובעת הועסקה בסניף חולון של רשת המרכולים "חצי חינם" שמפעילה הנתבעת, וזאת החל מיום 19.4.03 ועד לפיטוריה ביום 11.12.14.

1. מהלך ההתדיינות

   ביום 5.7.21, דהיינו למעלה משש וחצי שנים לאחר סיום עבודתה, הגישה התובעת את תביעתה שבפנינו, שבגידרה טענה כי מר דוד שמאי, מי שהוגדר בכתב תביעתה כנתבע 1, שהיה מנהלה, התעמר והתנהל כנגדה בגזענות, באופן שהוביל בסופו של דבר לפיטוריה, וזאת אף תוך שלילת חלק מפיצויי הפיטורים שהיו מגיעים לה וזכותה לדמי הודעה מוקדמת. לטענת התובעת בכתב תביעתה, התנהלות הנתבעת בעניינה גרם לה לנזקי גוף ונפש, והיא ביקשה מבית-דין זה לפסוק לה פיצוי בסך 400,000 ₪ בגינם, לצד פיצוי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, גמול עבודה בשעות נוספות ועוד.

   ביום 20.10.21 ניתן פסק דין חלקי שבו נמחקו מכתב התביעה, בהסכמת התובעת, הרכיבים שנגעו לנזק גוף שנגרם לה לטענתה, וזאת בהיעדר סמכות עניינית לדון בהם, ותוך שמירה על זכותה של התובעת להגיש כתב תביעה חדש ונפרד בעילה זו לבית המשפט המוסמך. בד בבד, נדחתה בקשת התובעת להעברת התביעה כולה לבית המשפט האזרחי, לאור כך שעילות התביעה שנותרו מבוססות על יחסי עובד ומעסיק ומצויות בתחום סמכותו העניינית של בית-דין זה.

   ביום 12.10.22 הגישה הנתבעת כתב הגנה, שבמרכזו טענה כי התובעת פוטרה לאחר שימוע מסודר, ולאחר שהיא עצמה הודתה כי נהגה באלימות כלפי הממונה הישיר שלה. משכך, כך נטען, אין כל בסיס לטענות התובעת בתביעתה, שהוגשה בשיהוי כבד, ודינה דחייה.

   בהמשך וביום 10.1.23 התקיים דיון מוקדם, שבסיומו ניתן פסק דין חלקי שלפיו נמחקה התביעה כנגד מנהלה של התובעת, מר דוד שמאי, וזאת הן מאחר שהתביעה כלל לא הומצאה לנתבע זה, וכן "מאחר שלכאורה אין בית הדין מוסמך לדון בתביעה כנגד נתבע זה".

   דיון הוכחות התקיים ביום 26.12.23. במהלכו, נחקרה תחילה התובעת עצמה, ונחקר העד מטעמה, עו"ד שפר. בהמשך לכך נחקרו עדי הנתבעת, גב' קלרה יארסלובסק, אחראית מחלקת הקצבה שבה הועסקה התובעת, ומר אלעד כהן ישר, מנהל מחלקת השכר וכוח אדם בנתבעת.

   בתום הדיון ניתן צו להגשת סיכומים בכתב. עתה, משנאספו הסיכומים לתיק בית-הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.

   דיון והכרעה

   הטענה לנזקי גוף

    

   מעיון בסעיף 6 לסיכומי התובעת עולה שהיא חזרה וטענה בהם לנזקי גוף שנגרמו לה עקב עבודתה בחברה, תוך שהיא מסתמכת בהקשר זה בין היתר על חוות דעת מומחה באורתופדיה אותה צירפה לתצהירה. לא ברור האם כוונת התובעת היתה לתבוע סעד כלשהו בגין אותם נזקי גוף נטענים, שכן בסוף סיכומיה לא חזרה וביקשה סעד כלשהו בקשר אליהם. מכל מקום, ולמען הסר ספק, נשוב ונזכיר כי ביום 20.10.21 ניתן פסק דין חלקי לפיו נמחקו רכיבי התביעה שעסקו בנזקי גוף, בהיעדר סמכות עניינית לדון בהם, ומטעם זה התובעת אף הגישה תביעה נזיקית (ת"א 21472-11-21) התלויה ועומדת בבית משפט השלום בתל-אביב. משכך, ברי כי אין מקום שנידרש לטענותיה שעניינן נזקי הגוף הנטענים.

2. גמול שעות נוספות

   הנתבעת טענה בכתב תביעתה כי היא זכאית לגמול שעות נוספות, שאותו כימתה לסך 6,225 ₪. עם זאת, מעיון בכתב התביעה עולה כי התובעת טענה באופן כללי כי לא שולמו לה "166 שעות נוספות", מבלי לפרט דבר בעניין החודשים וימי העבודה שבהם לטענתה עבדה שעות נוספות. מעיון בתצהיר התובעת, ובהמשך לכך בסיכומיה, עולה שגם בהם חזרה וטענה התובעת, בקיצור המירבי, מבלי לפרט ומבלי להסביר דבר, על טענתה כי יש מקום לפסוק לה 166 שעות נוספות.

   לאחר עיון בטענות הצדדים, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת, לפיה דין רכיב תביעה זה להידחות, וננמק:

   ראשית התובעת הועסקה עד ליום 11.12.14, ואילו תביעתה שבפנינו הוגשה רק ביום 5.8.21. הנתבעת העלתה טענתה התיישנות, שאותה אנו מקבלים, ולפיה ככל שנותרה חייבת לתובעת דבר כלשהו בגין תקופת עבודה שקדמה ליום 5.8.14 – שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה – הרי שתביעה זו התיישנה. אשר על כן, עלינו לבחון אך ורק את התקופה הקצרה שמיום 5.8.14 ועד לסיום עבודתה ביום 11.12.14, ולוודא ששולם לתובעת גמול שעות נוספות בגין תקופה זו;

   שנית הנתבעת צירפה כבר לכתב הגנתה ובהמשך לתצהיר כהן (נ/א1 וכן נ/א2) תלושי שכר ודוחות נוכחות הנוגעים לתקופה שלא התיישנה, ומהם עולה לכאורה כי שולם לתובעת גמול שעות נוספות כדין. למרות שניתן היה לצפות בנסיבות כי התובעת תתמודד ותשיב לטענות הנתבעת בעניין זה כבר בתצהירה, ולכל המאוחר בסיכומיה, הרי שלא ניתן כל מענה – וכפי שהבהרנו קודם לכן התובעת כלל לא מסרה באיזה מועדים ובאיזה ימים עבדה לטענתה בשעות נוספות שבגינן לא קיבלה תמורה – ודי בכך על מנת שנקבע את טענות הנתבעת בעניין זה כנכונות ונדחה את רכיב התביעה על פיהן.

   דמי הבראה

   בכתב תביעתה טענה התובעת כי הנתבעת נותרה חייבת לה דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתה, בסך 7,000 ₪. בכתב ההגנה טענה הנתבעת ביחס לרכיב זה, בין היתר, כי כל טענה הנוגעת לאי מתן דמי הבראה לפני יום 1.8.14 התיישנה, ואילו בכל הנוגע לשנת 2014, הרי ששולמו לתובעת 7.45 ימי הבראה בחודש יולי 2024, ועוד שלושה ימים במסגרת גמר החשבון שנערך לה בחודש דצמבר 2014.

   מעיון בתצהיר התובעת ובהמשך לכך בסיכומיה עולה שהיא לא השיבה כלל לטענות הנתבעת בעניין זה, וחזרה וטענה – באופן כללי ומבלי להסביר – שהנתבעת נותרה חייבת לה דמי הבראה. משכך, ועל בסיס טענות ההגנה שהעלתה הנתבעת, שלא נסתרו ועל פניהן נראות לנו כנכונות, אנו דוחים רכיב זה.

3. פיצויי פיטורים

   התובעת טענה בכתב התביעה כי לאורך כל תקופת עבודתה התייחס אליה המנהל הישיר שלה בצורה גזענית ומתעמרת. לטענתה "משלא חדלו הטרדות המנהל, שגברו ונמשכו שנים ברצף, או אז, ברגע של אובדן עשתונות ושליטה, התובעת פרצה לעברו בצעקות היסטריות ובבכי". בהמשך, כך לטענתה, הגיש המנהל "דוח שלילי על אירוע התפרצות זה, מבלי לקשור עצמו כמחולל האירוע", ואף טען כי התובעת השליכה לעברו חפץ. לטענתה, בעקבות זאת זומנה לשימוע, שבו פוטרה, לטענתה "בגלל מוצאה האתיופי".

   הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי התובעת הודתה במהלך השימוע שבוצע לה כי "יצאתי משליטה וזרקתי עליו עוף", ובנסיבות אלה היא פוטרה, וזאת לאחר הליך שימוש שנערך כדין, ושבמהלכו היתה מיוצגת. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הפיטורים נעשו רק לאחר שהוצע לתובעת להתנייד לתפקיד דומה במפעל הבשר הסמוך לסניף שבו עבדה התובעת, וזאת במטרה להרחיקה מהמנהל כלפיו נהגה באלימות, ולאחר שהתובעת סירבה להצעה. הנתבעת טענה כי בנסיבות אלה, ונוכח התנהלותה האלימה של התובעת, היתה רשאית בנסיבות לשלול לה את מלוא פיצויי הפיטורים, אך למרות זאת הוחלט לשחרר לטובתה את רכיב פיצויי הפיטורים שהיה צבור עבורה בהסדר הפנסיוני, ורק לא לשלם לה השלמת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

   לאחר שבחנו את טענות הצדדים לכאן ולכאן, הגענו לכלל מסקנה כי דין רכיב התביעה להידחות, וננמק:

   ראשית התובעת אמנם מסרה גרסאות שונות בכל הנוגע לאירוע שבעטיו פוטרה, אך דומה שאין מחלוקת על כך שמדובר היה בהתפרצות אלימה מצידה כלפי מנהלה. כך, בפרוטוקול השימוע – שנערך לתובעת כאשר היא היתה מיוצגת במהלכו על ידי נציגת ההסתדרות, נרשם כי "יצאתי משליטה וזרקתי עליו עצם". בכתב התביעה עצמו נרשם כי "התובעת הודתה כי מסיבותיה פרצה בצעקות היסטריות לעבר המנהל". בתגובה שהגישה ביום 20.3.23 לאחת הבקשות צוין כי "בתגובה צפויה השליכה עליו עוף", ואף במהלך דיון ההוכחות עצמו העידה כי לאחר שהמנהל קילל אותה לטענתה ומתוך נסיון לשמור על כבודה "עצבן אותי פשוט וזרקתי חתיכת בשר לכיוון הפח שהיה לידו, זה לא אליו ולא שום דבר... לכיוון שלו כאות מחאה על זה שעצבן אותי" (עמ' 5 ש' 32);

   שנית אשר לטענות התובעת כי הסיבה שהתנהלה כפי שהתנהלה היתה התנהלות מתעמרת וגזענית של מנהלה כלפיה, לאורך שנים, הרי שהתובעת לא הוכיחה דבר בעניין זה, ונזכיר בהקשר זה כי עדות התובעת בפנינו בעניין זה, ובכלל, היתה עדות יחידה, אף שככל שאכן התנהל מנהלה כלפיה באופן הנטען, וכל זאת מול עובדים ולקוחות, לא היה אמור להיות לתובעת קושי להעיד מאן דהו בעניין זה. עוד נציין כי בעוד שבסעיף 4ב' לכתב התביעה טענה התובעת כי היא מעולם לא הגיבה ומעולם לא התלוננה כנגד אותו מנהל, מחשש כי יבולע לה, הרי שבחקירתה הנגדית טענה, לראשונה, כי "התלוננתי למר זכי שלום, הוא אמר שהוא יטפל בזה" (עמ' 12 ש' 15 לפרוטוקול). בקשר לכך, נזכיר כי הוכח בפנינו (ראו סעיפים 39.1 ו- 39.2 לתצהיר כהן ישר מטעם הנתבעת, וכן נספח ח' לתצהירו) כי בשל מצבו הרפואי מר זכי שלום לא יכול היה להעיד בפנינו, ודומה שאף התובעת היתה מודעת לכך עת שמסרה – באופן מפתיע ותוך הרחבת חזית – כי בזמן אמת התלוננה על אותו מנהל בפני מר זכי שלום;

   שלישית התובעת הודתה בפנינו כי בקצביה עבדו, לצידה, לא מעט עובדים נוספים ממוצא אתיופי (עמ' 11 ש' 35). משכך, ובהינתן טענות התובעת על אפליה סיסטמתית של עובדים ממוצא זה, ניתן היה לצפות כי תזמן לעדות לפחות אחר מהעובדים, שיתמוך בטענותיה בעניין. זאת, אף אם נניח לטובתה כי היא אכן "לא בקשר עם אף אחד" מהם (עמ' 11 ש' 20). משלא נהגה כך, מצאנו לנכון להביא זאת לחובתה במאזן הראייתי;

   רביעית אף ביחס להתנהלות המנהל ממש רגע לפני התפרצות התובעת, מסרה התובעת גרסאות שונות, שלא אפשרו לנו לתת אמון במי מהן. כך, בעוד שלפי כתב התביעה ההתפרצות אירעה לאחר "שנים" של הטרדות שנמשכו ברצף, דהיינו לא נמסר על אירוע ספציפי שקדם להתפרצות התובעת, הרי שלפי פרוטוקול השימוע המנהל "צעק עליה", ואילו בבקשה שהגישה ביום 6.11.22 היא טענה שהמנהל היפנה כלפיה הערות גזעניות. בחקירתה הנגדית (עמ' 5 ש' 5) טענה התובעת כי הוא אמר לה באופן ספציפי "אתם האתיופים פתחתם את הפה התחלתם לדבר", והיא השיב לו שהיא עובדת מסורה 11 שנה "אם הייתי כזאת אלימה אני לא חושבת שהייתם משאירים אותי 11 שנה בסופר" (עמ' 5 ש' 8), ובהמשך מסרה לפתע כי "הוא התחיל לקלל אותי מול הלקוחות, השפיל אותי, פשוט לא יודעת איך לתאר מה שהוא אמר" (עמ' 5 ש' 29);

   חמישית התרשמנו לחיוב מעדותה של גב' קלרה יארוסלבסקי, שהינה כיום מנהלת הקצביה, והינה עובדת ותיקה בסניף, שעבדה לצד התובעת בתקופה הרלוונטית. העדה העידה על כך שדווקא התובעת היא זו שהיתה משתמשת בלשון לא מכבדת כלפי המנהל שלה במשך תקופה ארוכה, כאשר בתקופה האחרונה לעבודתה אף החלה "לדבר באופן לא יפה גם לעובדים אחרים בקצבייה" כשמהצד היה נראה כאילו התובעת ממש התנהגה באופן מתריס על מנת שיפטרו אותה (סעיף 9.2 לתצהיר העדה, שעמדה לדעתנו יפה במבחן החקירה הנגדית). ובחקירתה הנגדית הוסיפה והעידה, באופן שנתנו בו אמון (עמ' 21 ש' 14), כי:

   "לקוחות היו עוזבים הקניות באמצע הולכים אומרים אנחנו 'לא נבוא לפה יותר כי אנחנו לא מוכנים לקבל יחס כמו שאנחנו מקבלים' והכל עשו בכוונה כאילו שהלקוח ילך".

    

   לעומת זאת, יארוסלבסקי הכחישה מכל וכל את טענות התובעת בדבר התייחסות מפלה כלפי התובעת בכלל, והתייחסות מפלה כלפי התובעת מצד מנהלה, בפרט;

   שישית הוכח בפנינו שבטרם פוטרה התובעת אף הוצעה לה "הפרדת כוחות" ממנהלה, כך שהיא תעבוד במפעל הבשר הסמוך לסניף, אך היא סירבה לשינוי התפקיד, ולכן לא היה מנוס מלפטרה. לא נעלם מאיתנו כי בעדותה בפנינו (עמ' 8 ש' 19) היא טענה כי סירבה כיוון שבתפקיד זה "עוד יותר קר, תנאים יותר קשים", אך מאחר שטענה עובדתית זו כלל לא נזכרה בכתב תביעתה, וגם לא בתצהירה, לא מצאנו ליתן לטענה עובדתית זו משקל ראייתי כלשהו;

   שביעית מקובלת עלינו טענת הנתבעת, לפיה העובדה שהתובעת השתהתה בהגשת תביעתה, והגישה אותה רק שש שנים ושמונה חודשים לאחר פיטוריה, גרמה לנתבעת נזק ראייתי משמעותי. נציין בהקשר זה, כי לא ברור מדוע השתהתה התובעת שנים כה רבות, וזאת בשים לב לכך שהיתה מיוצגת על ידי ההסתדרות במהלך השימוע (וראו לעניין זה גם עדותה בפנינו, שלא שפכה אור על פשרה השיהוי, עמ' 4 ש' 13). יותר מכך, העד מטעמה עו"ד שפר מההסתדרות אף העיד בעניין זה כך (עמ' 17 ש' 32):

   "אני הזמנתי את התובעת כדי להכין כתב תביעה, הכנתי אפילו טיוטה של כתב תביעה שבסופו של דבר לא הבשיל להגשה לבית המשפט כי בחרה שלא להמשיך תהליך מהסיבות שלה"

    

   הנזק הראייתי שנגרם לנתבעת עקב התנהלות התובעת כולל את העובדה שהבעלים של הנתבעת לא יכול היה להעיד, לאחר שהוכח בפנינו שהוא חלה ומונה לו אפוטרופוס (נספח ט' לתצהיר כהן). חשוב מכך, בחלוף השנים גם מנהל הקצביה מר דוד שמאי, שלכאורה עדותו היתה קריטית להתדיינות, אינו עובד עוד בנתבעת, ושני הצדדים לא הצליחו לאתרו לצורך העדתו (וליתר דיוק, נזכיר כי שמאי היה נתבע בהליך בראשית הדרך, ולאחר שלא עלה בידי התובעת לאתרו, היא מחקה אותו מהתביעה). ולבסוף, גם היועצת המשפטית של התובעת, ומי שנכחה בשימוע מטעם ההסתדרות, נפטרה במהלך השנים שעברו (עמ' 16 ש' 29). הנה כי כן, העדויות ששמענו לגבי נסיבות הפיטורים היו חלקיות ביותר, אך זאת בעיקר בשל השתהות התובעת. משכך, אין מקום בנסיבות לקבוע, כפי שביקשה מאיתנו התובעת לקבוע, כי יש לזקוף לחובת הנתבעת במאזן הראייתי את העובדה ששלום ושמאי לא העידו;

   ולבסוף, נוכח חלוף הזמן לא נשמרו סרטונים של האירוע עצמו, וגם בעניין זה, אין לתובעת להלין אלא על עצמה. נוסיף, כי באופן שעורר אצלנו סימני שאלה רבים, בא כוחה של התובעת בתביעה השניה, הנזיקית, מסר לבית המשפט השלום כי "התגלה סרטון אבטחה שהעיד על-כך שהתובעת לא תקפה אותו". כאשר נשאלה על כך התובעת בחקירתה הנגדית בפנינו (עמ' 13 ש' 13 ואילך) הכחישה שיש בידיה סרטון שכזה.

   נוכח כל האמור, סבורים אנו כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענותיה כנגד פיטוריה, ולהיפך, עלה בידי הנתבעת להוכיח פיטורים בנסיבות של התנהלות אלימה המצדיקים שלילה של דמי ההודעה המוקדמת ושלילה – לפחות חלקית – של פיצויי פיטורים, כך שלטובת התובעת שוחררו רכיב הפיצויים בהסדר הפנסיוני שלה, אך לא שולמה לה השלמת פיצויי פיטורים (להלכה הפסוקה בעניין זה ראו: ע"ע 64473-05-22 שימשילשוילי נ' נ.כ. מאפיית אגבר (16.7.23, והאסמכתאות שם)); עידית צימרמן, יובל טוכמן ועומר רוזנוקס "שלילת פיצויי פיטורים במשפט הישראלי – קריאה לשינוי הדיןמעשי משפט, כרך י"ד (2023) 311).

    

   סוף דבר

   התביעה נדחית במלואה.

   התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 4,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

   זכות ערעור כדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

    

   ניתן היום, ג' תמוז תשפ"ד, (09 יולי 2024), בהעדר הצדדים.

    

   גב' אורנה רזניק, נציגת ציבור עובדים		דורי ספיבק, שופט סגן הנשיאה		מר יואל מלי, נציג ציבור מעסיקים